לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עצמאית בשטח

שולה (שם בדוי). גרה בתל אביב וכותבת בשביל עצמי. זו הדרך שלי להתמודד.

כינוי: 

בת: 52





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2004

גם היא סבתא שלי



 


 


נולדתי קצת לפני מלחמת ששת הימים. אבא שלי ירד לסיני 3 ימים לאחר שיצאתי לאוויר העולם וחזר כשהייתי בת חודשיים וחצי. בבית הורי הייתה קופסה גדולה ובה גיבוב של תמונות וגלויות ואני אהבתי להסתכל בהן ולקרוא שוב ושוב את הגלויה שאמא שלי שלחה לד.צ. אי-שם ביוני 1967: ".... מ' (זו אחותי הגדולה) בכתה אתמול אחרי שסגרתי את הטלפון מבלי שהספיקה לדבר איתך ולקח לי הרבה זמן להרגיע אותה. הקטנה (זו אני) ילדה טובה ואמא שלי נמצאת פה איתי ועוזרת לי. אנחנו מתגעגעות אליך ומחכות לשובך. נשיקות, א' שלך"


"הקטנה", כך קראו לי בבית, ואמא אומרת שזה בגלל שהם חיכו עם קביעת שמי עד שאבא יחזור מהמלחמה ובינתיים כינו אותי כך. וזה נשאר. אמא ואבא בחרו כבר שם, אך מכיוון שסבתא שהתה אצלנו כל התקופה ועזרה לאמא שלי הם החליטו לאות תודה לתת לה את זכות ההכרעה וכך נהייתי "שולה" (טוב, לא בדיוק אבל לא חשוב).


 


סבתא. סבתא הטובה והחמה. מיום שנתנה לי את שמי היה בנינו קשר מיוחד.


 


סבתא הייתה ילידת הארץ, דור שני למשפחת ראשונים באחת ממושבות הברון הקטנות, הבכורה מבין 8 ילדים אשר בגיל 14 נאלצה להפסיק את לימודיה ולעזור בפרנסת המשפחה. סבתא מספרת על עבודה ביקב והליכה רגלית יומיומית בחולות, למפעל הזכוכית בישוב ששכן מרחק של כמה ק"מ. "וכל הזמן היינו שרות. בוצרות ושרות. הולכות ושרות. עובדות ושרות" היא סיפרה עת באנו לבקר ביקב הישן מלוות בחברתה משכבר הימים. אני הייתי בת 12 והן לקחו אותי לסיור מלומד לצורך כתיבת עבודת חופש-פסח, ובמרתפי היקב, בין חביות עץ גדולות וריח תסיסה חמוץ התחילו לשיר בעיניים מבריקות (אז התפדחתי. היום זה נראה לי דווקא נורא נחמד). פסח 1979 אם איני טועה, בדיוק לפני 25 שנה.


 


סבתא הייתה אישה חכמה ללא השכלה, דעתנית ווכחנית. בויכוחים משפחתיים היה תמיד קולה שולט ברמה, עיניה החודרות ננעצות במי שהעז להביע דעה מנוגדת לשלה וצלליתה הרבועה מטילה מורא על המשפחה כולה. סבתא אהבה את הנכדים כולם והייתה מעניקה באופן קבוע חיבוקים מפרקי עצמות ונשיקות לחות אשר אנו מצדנו מיהרנו לנגב בשרוול. בתיק יש לה תמיד ממחטה נקייה וסוכריות חמוצות, וכשהיא באה לבקר היא מביאה חפיסת שוקולד גדולה, עשויה שורות-שורות מקומרות ממולאות בקרם צבעוני במרקם של מרציפן. כשהייתי סטודנטית הייתי מחפשת לפעמים בחנויות הקטנות באזור מגוריה, אולי עוד נשארה חפיסה אחת, ואיִן. מעולם לא מצאתי. 


סבתא הפליאה בבישול ומלאכת יד (יש אישה שנולדה בתחילת המאה שעברה ולא מפליאה בבישול וסריגה?), ובשנות ה 70 וה 80 היה ביקוש גדול לסוודרים מעשה ידיה. כל המשפחה הייתה נעמדת בתור, בוחרים דוגמאות ממגזין הסריגה, מבקשים צבע כזה או אחר וסבתא היא הפוסקת האחרונה – למי בכחול ולמי בירוק, מי יקבל ראשון ומי יחכה בסבלנות כי בשנה שעברה הוא היה קודם ואצלה אין פרוטקציות.


 


להבדיל מהסבתא השנייה, הסבתא הזו מבשלת אוכל פשוט - עוף ותפו"א בתנור, קציצות, פירה וכאלה. האוכל שלה טעים במיוחד ואנחנו צוחקים ואומרים שזה הטעם של הידיים שלה. סבא מתמחה בשניצלים וחמוצים, ואין תענוג גדול מלהתארח אצלם בחופש, לשבת לעת ערב ליד שולחן הפורמייקה הקטן במטבח ולאכול חביתה וסלט עם פרוסת לחם אחיד, גבינה לבנה וזיתים. סבא נפטר כשהייתי בת 16 וההלוויה שלו הייתה הראשונה בה השתתפתי. הקברנים הסיעו עגלת מתים גבוהה על שבילי העפר התלולים וגופתו קפצה קלות וגרמה לי לגל של זיעה קרה. מיאנתי ללכת בעקבותיהם ונשארתי לחכות ברחבה הקטנה. המשפחה לא התרגשה (שולה ידועה בפחדנותה), ומאז ועד היום אני נשרכת תדיר בסוף מסע ההלוויה, כובשת ראשי באדמה ואיני מעיזה להתקרב לבור הקבורה.


סבתא המשיכה לחיות עוד שנים רבות לבדה והייתה אישה חזקה ובריאה. ביתה תמיד מבהיק מניקיון, עורכת את כל הקניות לבדה ומעבירה ביקורת נוקבת על כל הנקרה בדרכה: זאת מפונקת וההוא קשקשן, זאתי מרשעת וזה ילד יפה וחכם, "ואֲת שולה – את בחורה חכמה וחרוצה. אמא שלך לא הצליחה להתמיד בלימודים ובגיל צעיר כבר התחתנה. זה טוב מאוד שיש לך מקצוע והשכלה, אבל דעי לך שאי אפשר לחיות בלי גבר בבית, לזה עוד לא מצאו תחליף".


 


הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה באחר הצהרים קיצי חם, במוסד הסיעודי לקשישים בו שהתה לאחר שמצבה התדרדר באחת והיא נזקקה להשגחה וטיפול רפואי קבוע. אספתי את דודתי (בִתה הבכורה) ונסענו יחד לביקור, כאשר הדודה שלי מספרת לי בדרך שסבתא כבר לא כ"כ בסדר, לא תמיד זוכרת מה איתה ולא בהכרח מזהה את המבקרים. "את אמא שלך היא דווקא מזהה" היא אמרה "אותי לא. כל פעם חושבת שאני האחות או המטפלת. טוב, אני מעולם לא הייתי בתה האהובה" היא נאנחה קצת ואמרה שלא אתפלא אם גם אותי לא תזהה ושאתנהג כאילו הכל כרגיל.


הגענו ומצאנו את סבתא נחה במרפסת בחברת נשים אחדות. היא זיהתה שבאנו לבקר אותה, אמרה שלום והציעה לנו כיסאות. התיישבנו. דודה שלי שאלה מה שלומה ואיך היא מרגישה ומיד אח"כ אם היא מזהה מי זאת והתכוונה אלי. סבתא שלי הביטה בה בפליאה שהתחלפה אט אט בכעס כבוש. "בוודאי" היא אמרה " זו הבת של א' (אמי). מה את חושבת, שאני לא יודעת מה קורה איתי?" הדודה נעלבה והשתתקה ואני תפסתי את מקומה בשיחה. סבתא שלי מדברת אבל בקושי אפשר להכיר אותה. "איך את מתלבשת בחום הזה?" דודה שלי נעורה פתאום ופנתה אלי בנימת תוכחה, מתכוונת לנעלים הגבוהות שנעלתי באמצע החום הכבד "אין לך סנדלים?" "מה את מדברת" תבעה סבתא שלי את עלבוני "ככה זה במודָה. מה את רוצה? שהיא תתלבש לא כמו שבמודה?" דודה שלי נדהמה. היא הסמיקה והחווירה ועד סוף הביקור שמרה על שתיקה. בדרך חזרה היא בכתה קצת על אמא שלה, שהייתה תמיד אישה חזקה בריאה וצלולה, ועכשיו הולכת ודועכת במקום זר, ועל עצמה – שכל השנים ספגה ממנה דברי ביקורת ותוכחה, וגם עכשיו לקראת הסוף לא נחסך ממנה הדבר.


 


זמן קצר לאחר מכן התדרדרה סבתא שלי באופן סופי והמשיכה לחיות (אם אפשר לכנות את זה "חיים")  עוד שלוש שנים כ"צמח", חסרת הכרה ומרותקת למיטה.


 


ואני לא ראיתי אותה יותר.


 


אמא אמרה שעדיף כך (היא ואחותה, דודתי, התמידו בביקור השבועי עד מותה) ושממילא אין עם מי או אל מי לדבר ואני התחלתי לחלום עליה בלילות. על ערבי הקיץ החמים שבילינו במרפסת דירתה הקטנה, אוכלות מפירות העונה וסבתא מרביצה בי את תורת הסריגה. "ראי, שולה" הייתה נועצת בי את עיניה החודרות "כשהסריגה תהיה מוכנה, מה שחשוב זה שלא תהיינה בה שגיאות ושהדוגמא תהיה רציפה ולא כמה זמן לקח לך להכין אותה. זה לא יעניין אף אחד. אז אל תמהרי, אף אחד לא רודף אותך. תדייקי בדוגמא - זה מה שחשוב"


 


סבתא שלי הקפדנית, המעשית. רציתי להגיד לך שאני משתדלת לא להיחפז, תמיד בודקת את עצמי ומתקנת, רוצה  שהכל יתנהל כשורה, לא ממורמרת, לא מיואשת, שואפת לדוגמא מושלמת. רק שהסריגה שלי לא מתקדמת, להיפך - עם השנים היא הולכת ונפרמת. אני כבר לא בטוחה לגבי הדוגמא שתתאים לי ולעיתים קרובות נראה לי שאני בכלל עובדת עם החומרים הלא נכונים. אֲת תמיד ידעת להגיד איזה חוט מתאים לאיזה סוג סריגה ולתת לי את המסרגה הנכונה. לא הייתה מזיקה לי עוד הכְוונה אחרונה.


 


סבתא שלי נפטרה בערב פסח לפני 4 שנים. היא קבורה בבית קברות קטן ויפה בלב המושבה הותיקה בה נולדה, בשכנות לאחדים מגדולי האומה. אנשים חשובים.


גם סבתא שלי הייתה אישה חשובה.


חשובה מאוד.


עבורי.


 


 


סבתא שלי הייתה אישה חזקה וקשוחה. היא לא בכתה כמעט אף פעם וסלדה מכל גינוני פינוק ונהנתנות. לו הייתה עדיין בחיים הייתה שמחה לשמוע שמעולם לא החזקתי עוזרת בית, אך לא הייתה חוסכת ממני שבט לשונה למראה מגירות הנעליים שלי. אני מניחה שהייתה נעצבת מכך שאני חיה לבדי, אבל בוודאות הייתה גאה שאני בעלת מקצוע מכובד ופרנסה.


אני לא בוכה כשאני חושבת עליה כי אני יודעת שהיא לא הייתה רואה את זה בעין יפה. רק שלפעמים קצת מתפלק לי.   


 


 


 


  


 


 


 


 

נכתב על ידי , 9/5/2004 17:17   בקטגוריות היׂה היָה  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שולה (שם בדוי) ב-10/5/2004 15:10



164,506
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשולה (שם בדוי) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שולה (שם בדוי) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ