לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עצמאית בשטח

שולה (שם בדוי). גרה בתל אביב וכותבת בשביל עצמי. זו הדרך שלי להתמודד.

כינוי: 

בת: 52





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2004

פוסט שמח



 


 


שני בלוגרים אהובים עלי כתבו בזמן האחרון על השכנים שלהם ועל המטרד שהם מהווים. בהשראתם, אפתח בכמה מילים על השכנים שלי. אני גרה בבלוק תל אביבי טיפוסי. הבית קצת ישן, הגינה די מוזנחת, הכביש קרוב והפיח רב. אבל השכנים... את כל ההבדל עושים השכנים. בבניין שלי יש ייצוג קלאסי: 2 אלמנות קשישות, 3 רווקות מתבגרות (כולל אותי), 3 הומואים צעירים (זוג + בודד. חתיכים הורסים, ינעל דינקום), מספר דירות מושכרות בהם מתחלפים אנשים צעירים ודירה אחת שמשמשת לחילופין בית זונות/בית ממכר סמים/משכן לעובדים זרים. וכולנו חיים ביחד בסבבה.


אבל העניין הוא לא בנו, אלא בשכנים שלנו מהבית ליד.


בבית ליד גרה משפחה אפריקאית. אבא, אמא וילד קטן. את האבא אני פוגשת הרבה ברחוב והוא תמיד מחייך ואומר משהו נחמד. בערבי האביב והקיץ הנעימים הם פותחים שולחן גדול בגינה ויושבים סביבו עם חברים. הם שמים מוזיקה קצבית, רכה ונעימה שאינה מוכרת לי ומגישים מאכלים בעלי ניחוחות רחוקים. המבוגרים משוחחים וצוחקים בשפה זרה ומוזרה, הילדים מתרוצצים ומשחקים, המארח מנגן קצת במפוחית-פה, אחת האורחות מניעה אגן וראש עטוי מטפחת, וכולם אוכלים ושותים, מחייכים ושמחים. אני מסתכלת עליהם מהחלון שלי וזה עושה לי טוב בלב. נעים לראות אנשים יושבים בחברה, מאושרים.


כולנו שכנים. הם השכנים שלי - אני השכנים שלהם. אם כל אחד יחייך, לכולנו יהיו שכנים נעימים. לא ככה? (הערה: לא כולל את הרומנייה מהבניין ליד, שלפני שנתיים השיגה את מספר הנייד שלי והתחילה להתלונן לי באוזן באופן קבוע. זין שהיא תקבל ממני חיוך).     


 


 


האביב מגיע, באוויר יש ריח של התחדשות וגם אני מתחדשת. לכבוד הביקיני הממשמש ובא עבדתי קצת על מיצוק שרירים כללי, ובלילות האחרונים כשזה שוב רק אני והפוך, אני טופחת באצבע קלה על שרירי הישבן שלי, בודקת את פירות המאמץ ונרדמת עם חיוך. אני גם מגדלת שיער. נכון, הוא עוד קצר אבל כבר לא קצוץ כמו תמיד וכולם אומרים שזה מתאים לי, מרכך, מחמיא.   


 


לפני כמה שבועות


הכרתי (בצ'ט) בחור בגילי, צלם. שוחחנו על אסתטיקה ואומנות, אני סיפרתי לו שעבדתי כמודל לציירים אבל להצטלם אני שונאת וגם לוקה בחוסר פוטוגניות משווע. הוא התנדב להוכיח אחרת, ולבקשתי שלח לי במייל תמונות שצילם (קודם נראה מה הוא יודע לעשות, אח"כ נדבר ביזנס). הפעם האחרונה שהצטלמתי בסטודיו היתה לפני 10 שנים, וכנראה שהגיע הזמן לסשן נוסף. עכשיו תורי להחזיר לו מייל ונראה לי שנקבע מועד לפגישה.


 


בשבוע שעבר


חוויתי היכרות שהזכירה לי מדוע אני חשדנית כלפי זרים, במיוחד כאלו שבטוחים שהם מכירים אותי ויודעים עלי יותר משאני יודעת על עצמי. החושים שלי התחדדו, מאותתים לי למגן את עצמי וטוב שכך. לא מכיוון שנשקפה לי סכנה חלילה, אלא כדי להזכיר לי שהעולם גדול ואני קטנה ושלעמוד על שלי אני צריכה. לא התרשמתי שאני - על שלל רצונותיי וצרכיי - מעניינת אותו, כפי שחזר והצהיר, אלא שהוא איבחן אצלי פתיחות ונועזות התואמות את צרכיו. ועד מילותיו האחרונות אפילו לא ידעתי עד כמה צדקתי. אני יכולה לסכם ולומר שמי שמושיט ידו לזולת, מוטב שיקשיב גם לניצב מולו וייתן לו קצת קרדיט. גם אם המדובר בבחורה ישירה, שאינה נרתעת מלחשוף את אשר על ליבה. רציתי לומר לו שאין בלבי עליו, אדרבא – איש חביב הוא בעיני. באמת שרציתי לומר. אבל היות שעד כה לא הקשיב לי, מדוע שיקשיב עכשיו?


 


לפני כמה ימים


הוזמנתי להצטרף לטבעת "חטאים" (החטא היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאיני צמה ביום כיפור, אבל זה רק בגלל שמלכתחילה אין לי חטאים לכפר עליהם). לא התכוונתי להצטרף. מה לי ול"חבורות"? אני אידוידואליסטית בכל רמ"ח איברי, גם לאיגוד המקצועי של המקצוע שלי אני מסרבת בתוקף להצטרף. ובכל זאת, לאחר מחשבה אישרתי. הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להיות קצת יותר חברותית, שעם כל ה"ייחוד" שלי לפעמים רוצה גם להרגיש שייכת, שאי-שייכות ובידול מולידים עצב, שאני עייפה מלהיות עצובה.  


 


ולמה בעצם אני כותבת את כל זה?


כדי להגיד שאני בסדר, מרגישה טוב ואוהבת את החיים שלי. יש לי תחושה שאני מתקדמת לקראת משהו טוב ועוברת בי מן התרגשות כזו. בשבת החלפתי את הרקע במחשב לצילום שלי מלפני 10 שנים אשר נעשה בסטודיו לאמנות. אני מסתכלת על עצמי ומתפלאה – כבר עבר עשור? אני מתנחמת בעובדה שהייתי תמיד נאמנה לעצמי ולתפיסת עולמי, גם אם לפעמים היה קשה, גם כשהדברים לא תמיד הסתדרו (ועדיין לא) על הצד הטוב ביותר.


 


ולסיום:


אני רוצה לחרוג ממנהגי, ולהקדיש את הפוסט לשני קוראים-חברים:


לתראזי, שמגיב באופן תמים, חברי וחיובי, וזאת למרות שאני לא מחייכת אליו אף פעם. הוא לא שופט אותי ונמנע מלהטיף מוסר או להשמיע דברי תוכחה (אין לי ספק שבליבו הוא מזועזע מאורח חיי). תמיד יש באמתחתו עצה, פתגם, איזושהי מחמאה. רציתי שפעם אחת, לכבוד החג, יקרא אצלי משהו לא-עצוב. אפילו קצת שמח.


לטליק, ששולח לי תמיד חיבוק מרגיע ומילה טובה. הוא מבין אותי, אומר תמיד את הדבר הנכון (גם אם אני לא רוצה לשמוע) ומקבל אותי כמו שאני. הרגשתי צורך לכתוב לכבודו משהו חיובי, כי יש לי תחושה שמתחיל להישבר לו מהתקיעות שלי, שהוא רוצה לראות איזושהי התקדמות. טליק יקר, אני הולכת להיות תקועה עוד זמן רב. אז תיקח איזה אקמול קטן לדרך, המסע עוד ארוך.


 


חג שמח, חברים.


 


 


אפשר להירגע. זו עדיין אני, שולה. הפוסט הבא לבטח יהיה עגמומי ומתייסר. כמה הבנאדם יכול להיות מבסוט?


 


 


 

נכתב על ידי , 4/4/2004 21:15   בקטגוריות פינת השריטה הקטנה  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פאנטה ב-9/4/2004 21:49



164,494
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשולה (שם בדוי) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שולה (שם בדוי) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ