לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עצמאית בשטח

שולה (שם בדוי). גרה בתל אביב וכותבת בשביל עצמי. זו הדרך שלי להתמודד.

כינוי: 

בת: 47





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

על מלחמות ואהבות וספרים בישולים. מה צריך יותר מזה?


 

 

פתאום נזכרתי במלחמה האחרונה, זו מ 2008 או 2006 או וואט-אבר כבר לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה שנאסרללה (היה פעם מישהו כזה, לא?) איים שיפציץ את ת"א בטילים, ואני פחדתי ולא ישנתי לילות שלמים, ומיקי ויקוב ישבו באולפן מסביב לשעון ואני ישבתי מולם על הספה שלי, מסביב לשעון גם כן, והפחד שטף אותי והחרדות חלחלו עמוק, והחלטתי מראש שבכל מקרה אני לא זזה מהבית, ומקסימום יפול לנו (אני + מיצי + מיצי2) טיל על הראש, שיהיה, ממילא חיינו מספיק. אבל בסוף לא היה כלום. הנה עברו השנים, מיצי ז"ל נפטר בשיבה טובה, ומיצי2 ואני עוד כאן (בשיבה טובה+), ובמשך כמה שבועות יללו לנו סירנות באוזניים והתפוצצו בומים מעל הראש, ואנחנו לא הנדנו עפעף ולא שינינו משגרת חיינו. באחד הלילות הייתי אצלו על הספה, ודרך ערפילי הבירה והג'וינט והמוזיקה, חדרו פתאום קולות של אזעקה ופיצוצים וצעקות של אנשים, ואני הרמתי ראש מופתע (כי הוא גר על הגג ושומעים ממש חזק) והוא אמר "היה יירוט" ושנינו המשכנו הלאה כאילו כלום, כי מבחינתנו באמת לא קרה דבר. עד שזה לא ממש פוגע בך זה רק סרט, משהו שרואים בטלוויזיה ושקורה לאחרים, ואם פעם זה היה רק בגליל (מגיע להם על המחירים שהם דופקים בצימרים) או בגבול הדרום (לא החזרנו את זה??) הרי עכשיו זה ממש כאן, אצלנו, ובכל זאת. מנגנון ההישרדות האנושית גובר, ועד שזה לא נוגע ממש בעור שלך – זה מסוג הדברים שקורים רק במקום אחר ולאנשים שאתה לא מכיר.

 

 

עדכונים:

  1. הקטע עם שינוי מקום העבודה לא יקרה בקרוב. הצד השני עדיין מתלבט, הצד הראשון (אני) כבר חתם על חוזה לעוד שנה. בינתיים העבירו אותי חדר במשרד, וכעת אני יושבת בחדר הכי שווה בקומה. הבוסית שלי אמרה שכבר מזמן הייתי צריכה לעבור לשם ושהיא רוצה לראות אותי בחדר הזה לעוד הרבה שנים, ובכלל לדעתה אני צריכה לעבור לגור בירושלים, ואני הסתכלתי דרך החלון ואמרתי אין מצב, וחשבתי מה היתה אומרת אם הייתי מודיעה כעת על עזיבה.
  2. אני קוראת כעת את "ארוחת בוקר בטיפאני" שלמרבה הפלא לא קראתי עד היום וגם לא ראיתי את הסרט. נהנית מאוד מהספר, הסרט כבר במחשב.
  3. קראתי לאחרונה את החדשים של חיים באר ודורית רביניאן, 2 ספרים שגרמו לי לשים עצמי במקום הדמות הראשית, והעלו אצלי הרבה תחושות. את באר קראתי רק פעם אחת, לפני הרבה שנים (נדמה לי את "נוצות"), קריאה שהותירה בי תחושה לא נוחה ולא נעימה ולא חזרתי לקרוא מכתביו. הפעם, כבר יכולתי לשים את האצבע במדויק על מה מפריע לי – התחושה העזה כאילו כל הסיפור נועד רק לבטא את תשוקתו הכמוסה של הסופר והיא קיום קשר אינטימי עם אישה צעירה ממנו. שרטוט דמותו של הגיבור הראשי, גבר בן 70+, התקשר אצלי לאנשים כמותם יוצא לי לפגוש בעבודה ביומיום – גברים מבוגרים, טרחנים המתרפקים על עברם הזוהר (שחלף זה מכבר) וממאנים לצאת לפנסיה, ואשר העבודה מולם היא בלתי נסבלת במקרה הטוב. הגיבורה הראשית היא אישה בת גילי, תל אביבית, מקצוע חופשי, שלמרות השוני בינה לביני לא יכלתי להימנע מהשוואה. למרות זאת קראתי עד הסוף, גם כי הסיפור עצמו היה לא רע וגם כי צריך לקרות משהו קיצוני כדי שאעזוב ספר באמצע. חשבתי לעצמי שאולי אני מגזימה, אולי אני מפילה את החרדות שלי (רומן עם בן 70+. אללי) על הסופר המוכשר, אבל הגעתי למסקנה שלא. סיפור המסגרת מעניין (אותי לפחות הוא עניין) אבל הדמויות לא אמינות מספיק, הכתיבה אינה רהוטה דיה. לא משנה, בקיצור לא אהבתי ולא אקרא אותו (=את באר) יותר. לגבי רביניאן הסיפור שונה. את 2 ספריה הקודמים קראתי לפני הרבה שנים, סמוך ליציאתם לאור. את "החתונות שלנו" אהבתי מאוד (ממליצה בחום), את השני – פחות ("אתני" מדי בשבילי, כפי שהיטיב לבטא בעלי היקר). את הנוכחי התחלתי בהתלהבות ומיד עיקמתי את האף – סיפור אהבה מוקצב בזמן, עיר זרה, ישאלית-פלשתינאי, יש עוד קלישאה להוסיף לקדירה? אבל נכבשתי בקסם. ככה כותבת סופרת אמיתית. ובסוף כאב לי בלב, יש מצב שגם הזלתי דמעה. היה לי עצוב על גיבורי הספר, עלינו – הישראלים והפלשתינאים והחברה האנושית בכלל, על אהובי לאורך השנים שנעלמו בזרם החיים. הייתי כותבת עוד אבל לא רוצה לקלקל למי שלא קרא. אבהיר רק שההמלצה שלי סלקטיבית – הספר אינו מופתי בעיני, יסודות הסיפור כאמור מאוד קלישיאתיים, והכתיבה בסה"כ בסדר, לא מעבר לזה. החיבור שלי היה ברמה האישית-פרטית.
  4. אחרי הרבה זמן שלא בישלתי, הכנתי אתמול פשטידה ותפו"א אפויים לפי מתכון של empiarti. הפשטידה היא פטריות ותרד ותקעתי בתוכה חתיכות של גבינה מסריחה עם עובש שהמוכר בדוכן הגבינות בשוק הכרמל נתן לי במתנה. רציתי לתת אותה לחתולה כשניפגשנו בשבת שעברה, אבל שכחתי, ניסיתי לטעום ממנה – גועל נפש. אין לי הסבר למה שמתי בפשטידה גבינה שמגעילה אותי אבל זה היה שיחוק מהסרטים, היא שידרגה את המאפה פלאים. לגבי תפו"א, נתקלתי בהצעה במקרה בדף התגובות של טליק, והיות שאני יודעת שבעלה של הנ"ל הוא שף, והיות שאני אוהבת מיונז (לבושתי הרבה) – ניסיתי. שמתי את התפו"א המתובלים על נייר אפיה, ואחרי כמה זמן בתנור היה נדמה לי שהם סתם מתייבשים אז הזלפתי קצת מים לתבנית, כיסיתי בנייר כסף והמשכתי לאפות. בסוף הורדתי את הנייר ונתתי להם בהשחמה (ושכחתי בתנור כי עבדתי במקביל אז קצת נשרפו) ויצא מעדן, אם כי בניגוד למה שנאמר בתגובה בהחלט מרגישים את המיונז ובפעם הבאה אני חושבת שאנסה לערבב מיונז עם חרדל. אגב, בדר"כ אני אופה עם תיבול של שמן זית-מלח-פלפל-פפריקה, ובסוף אוכלת את זה עם חרדל או קטשופ (או שניהם. כמו שלימד אותי מישהו לפני הרבה שנים "חרדל-קטשופ-מיונז הם אבות המזון"), אז ככה הרוטב כבר מראש בפנים.






למטה בפינה זו הגבינה. לא יודעת איזה סוג.



 

 

לא מצליחה לערוך את הטקסט כמו שצריך, וזה ממש מעצבן. זוכרת שפעם היינו צועקים על חבוט כשזה היה קורה, עם מי מדברים היום?????

נכתב על ידי , 16/8/2014 10:18  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שולה שמבדוי בבית ב-19/8/2014 20:22
 





160,754
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשולה (שם בדוי) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שולה (שם בדוי) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ