לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Image Hosted by ImageShack.us

מכלול של סיפורי חזרה בתשובה כפי שהתפרסמו בפורום "באוהלה של יהדות" בהיידפארק כהמשך לבלוג שלי מס' 19817

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2004


בס"ד
 


מכתב למנהלת מדרשה


 


 


א' באלול, תשס"א


לידס, אנגליה


חברה יקרה


 


ברכת שלום של לב מתגעגע


 


עוד מעט ושנה ראשונה כאן באנגליה מגיעה לסיומה. עוד רגע קט ותתחיל שנה חדשה. וזו החולפת מלאה היתה ומרתקת. ואני מנסה להכניס לתוך דף של מילים ולו חלק מהתחושות, מההתרחשויות שעברנו במהלך החודשים, השבועות, הימים, הרגעים...


 


מסתכלת אחורה אל השנה האחרונה ומחייכת. אני חושבת שאת כברת הדרך שהאדם עובר – הוא יכול לראות טוב יותר – רק במבט לאחור. תוך כדי הליכה – הוא רואה לעיתים רק את האבק העולה סביב רגליו...ואילו במבט לאחור הוא רואה את המרחק שצעד (לאחר ששקע האבק בצידי הדרך) ואיזה מרחק זה היה. נדמה כי מרחק שנות אור.


 


ואולי, במקרה שלנו נכון יותר לומר – שנת אור... ויחד עם זה, אני לא שוכחת לרגע את נפתולי הדרך בה הלכנו...בה אנו הולכים, ורק ההולכים בדרך יודעים כמה כוחות נפש אדירים דרושים לו לאדם על מנת להיות מסוגל להניח בצד הדרך את התיאוריות עליו ביסס את עובדות חייו ולאפשר לעצמו/לעצמנו להסתכל ולראות דרך עיני-הלב את מה שנבצר מהעיניים שבראשנו לראות.


 


לראות את האמת החבויה בתוך מציאות היום יום. וקשה – קשה – קשה הדבר, אך אינו בלתי אפשרי. הפחד להשאר ערום מכל הנכסים והערכים שצברנו במהלך השנים ושעליהם בנינו את בניין חיינו לתפארת כמעט ומשתק אותנו ומקשה עלינו להניח ולו לרגע קט מאחיזתנו בהם ולהיות מסוגלים לבחון אותם האחד לאחד. במשך השנים הפכו תיאוריות ודעות קדומות אלו ואחרות לעובדות מוצקות עבורנו, אליהן נסכנו ועליהן בנינו את מסכת חיינו האיתנה ואת ראייתנו את העולם סביבנו. ולפתע פתאום, הדרישה או האפשרות לבחון מחדש את חיינו, את ראייתנו את העולם לאורו של "פנס אחר" מפחידה עד כדי כמעט שיתוק. וכל הסיבות והתירוצים עומדים ניצבים כחומה בצורה ומנסים למנוע זאת. אבל ישנה בנו היכולת לעמוד על קצות אצבעות הנשמה, והימתח גבוה ולראות את המעבר למה שנשקף לנגד עיננו. ולראות מעבר לראשי האנשים המסתירים (מתוך בורות או מתוך פחד) את המרחב האמיתי, להתגבר על הרעשים, להקשיב לקול הדממה המלאה ולוותר באמת על האחיזה בדעות המוצקות שלנו את העולם. להישאר נקיים ולאפשר לעצמנו לבדוק, ללמוד ולבחון מחדש. אך דווקא ברגעים אלו, מה נוח, מה קל, פשוט ומרגיע לאחוז בחוזקה – בשגרת חיינו "הבטוחה" ולדבוק במוכר; לעצום עיניים חזק ולהרגיש את רכות השגרה, להתעטף בה ולברוח אליה כאל האמת היחידה והמנצחת – כל אפשרות להתמודדות עם בדיקה ולימוד דברים חדשים ואחרים מאלו שהורגלנו בהם – והמצריכים שינוי...


 


אולי ההכרה והידיעה כי גם בשעה בה נותרים אנו ערומים (לכאורה) מדרך ראייתנו את החיים. גם בשעה בה מוותרים אנו על דעותינו הקדומות, 'נאורות' ככל שיהיו – אין אנו מוותרים על עצמנו, על עוצמתנו ועל עצמאותנו לבחור! ולבחור באופן נקי, חופשי ואמיתי. ידיעה זו יכולה אולי להקל מעט ולאפשר את התהליך – ולצאת לדרך מרתקת של לימוד וצמיחה. וב"ה יצאנו לדרך (תרתי-משמע) לפני כשנה. אמנם  זה לקח לנו מספר שנים מאז הסמינר הראשון...והשני...והשלישי...אבל סוף סוף אפשרנו לעצמנו לרדת מהגדר עליה ישבנו כל-כך הרבה זמן ולהפסיק לעמוד על קו הזינוק ולגמגם...והתחלנו את המסע המדהים לארץ החיים, 'לארץ הבחירה' שלנו והפעם מתוך ידיעה ברורה (לא, לא אנגליה...). אמנם בכל יום אנו מתמודדים מחדש עם בחירות חדשות ושונות אבל הבחירה בידנו. ויותר מכך – יש בנו כעת את הידיעה הברורה שהבחירה בידנו! אני זוכרת שפעם תיארתי את התהליך שאנו חווים כקריעת ים-סוף. ואישה חכמה בעיניים מחייכות אמרה שאחרי קריעת הים באה שירת הים... ומאז...יש בי שיר הלל (וטרם גמרתי לחצות את הים). לעיתים אני חשה בתוך ים אדיר עם מראות מרתקים וצבעים מדהימים והמים כל כך צלולים. והרצון להעמיק ולשחות ולראות ולגעת ולגמוע מרחקים – רק הולך ומתעצם.


 


ועל החוף, עוד המון חברים עומדים, מביטים אל הים ובנו. מרטיבים רגל בחשש, לפעמים בועטים ובגלים הקטנים, ומשאירים את הרגל השניה במקום יבש "ובטוח" ואומרים: "גם מפה אפשר לראות את העולם הזה שמתחת למים, כן, והמים קרים ורטובים, וזה לא זה, וזה לא בדיוק בשבילנו ולא נוותר על "הקרקע המוצקה" מתחת לרגלינו, שם חשוך ומחניק ומבהיל..."


 


ואני מחייכת, זוכרת ימים שלא היה בי כלל הרצון ללמוד לשחות בים הזה. ואחר כך באו ימים אחרים בהם ביקשתי ללמוד לשחות, אבל – ביבשה...על החוף, במקום בטוח ולא מחייב ממש... כי מבחוץ המים נראו כ"כ חשוכים, עכורים, מפחידים. וכעת – בתוך הים (בתוך ים החוכמה הזה) לא מוצאת את המילים לתרגם את היופי העוצר נשימה (ומרחיב נשימה...)


 


וגם אם אקח חופן של ים בתוך כפות ידי אל חברי העומדים מבחוץ האם אוכל לחפון בהן את המראות והצבעים ומגע המים? אי אפשר. לא. אי אפשר לדעת את היופי הזה מבחוץ! וכן, אני זוכרת – רק אתמול עמדתי בחוץ גם אני כשמבט מתנשא בעיני (וחשש נוראי בלבי) ויד עדינה, סבלנית, בטוחה, הושטה אלי ברכות (בעקביות...), לימדה אותי לאט לשחות - בסגנון אחר. בעולם אחר. בעולם כל כך רחוק – כל כך קרוב. לצלול. להעמיק. ללמוד. וללמוד. וללמוד. ולמדתי. כל כך הרבה דברים חדשים, אחרים, ואני עדיין לומדת – ועוד לא למדתי טיפה אחת של ים.


 


אני זוכרת בחיוך איך עולם המצוות והעולם החרדי נראו בעיני כמו קופסאות פאזל עם המון חלקים מפוזרים בתוך קופסא מרובעת, קטנה, ובכל פעם שהרמתי חלק אחר של הפאזל, נראתה לי תמונה אחרת, מוזרה וללא משמעות. "נו – הנה כך נראה העולם החרדי" – חשבתי לעצמי, "הנה, ממש מול עיני, גיבובי צבעים קטועים, בלי שום הגיון". אחר כך הבנתי שצריך לחבר ולהתחבר בשביל לקבל תמונה שלימה אבל החלטתי שאני מספיק יצירתית בכדי לחבר את החלקים בדרך אחרת, שונה, בדרך משלי. "למה דווקא לפי ההוראות...? מי אומר שכך נכון יותר, שכך צריך להיות...?"


 


וניסיתי לחבר בעקשנות בצורה אחרת. אבל זה לא היה זה. אט, אט, תוך כדי המון ניסיונות (תרתי –משמע) תוך כדי התנסויות שונות למדתי לחבר חלק לחלק. לעיתים המשכתי לחבר בטעות 2 חלקים שאינם מתאימים והייתי צריכה שוב ושוב לנסות. ונאבקתי עם עצמי ועם 'החלקים' לעיתים מתוסכלת, לעיתים נבוכה, כועסת, מפוחדת, רוצה, לא רוצה. עד שהצלחתי בכל פעם קצת יותר. עוד חלק ועוד אחד. ולהפתעתי החלה להתגלות לנגד עיני תמונה בהירה, יותר ויותר משמעותית. מדהימה, חכמה, הולכת ונבנית יותר ויותר – ברורה. כל כך שונה מזו שהיתה לי במחשבה. אבל עד שלא התנסיתי, ניסיתי, עד שלא חוויתי, עד שלא חיברתי במו –ידי.  עד שלא התחברתי – לא ראיתי, לא ידעתי.


 


חשבתי שידעתי


כמה טעיתי


ב"ה כמה שטעיתי


 


בסוד אני יכולה לגלות לך, שעד היום, לפעמים, אני נתקלת בחלקים מתוך הפאזל שנראים לי מוזרים, לא שייכים וחסרי משמעות, ומה פתאום, הם לא מתחברים לשום מקום, ואולי לוותר עליהם...ולמה בכלל צריך אותם. והם סתם מקשים...


 


ורק אחרי שאני גומרת להתווכח עם עצמי וגם החלקים...(ולפעמים זה לוקח הרבה זמן...) ומחברת אותם למקום הנכון – אני שומעת בתוכי קול – "איך בכלל חשבתי שאפשר בלי החלק הזה. הרי הוא כ"כ חשוב, משמעותי ושייך...הרי התמונה היתה חסרה בלעדיו..."


 


זהו.


 


וכך ממשיכים לצמוח אט אט, להבין בכל פעם משהו נוסף קטן-גדול. וממשיכים לעלות בסולם עוד שלב, ולעיתים נופלים שני שלבים למטה, ושוב עולים אחד אחד ולאט לאט אבל בידיעה ברורה וצלולה שזהו הסולם, אותו סולם הניצב ארצה – וראשו שואף לשמיים...


 


חברה יקרה – עוד לא סיפרתי לך על הילדים הגדלים, מאושרים כל כך בבית הספר החרדי... (זוכרת את ההתלבטויות...?..). ולא סיפרתי לך עדיין על יונתן ועל האור בעיניו הבוקע מתוכו ומאיר גם אותנו (זוכרת את השיחות...?). כל כך הרבה לספר – ב"ה! אבל – אני יכולה רק לומר מתוך תוכי – ש "אילו פי מלא שירה כים, ולשוני רינה כהמון גליו - - - אין אני מספיקה להודות לה' אלוקינו..." על שזכינו.


 


ב"ה


 


ודרך אגב – את כמובן יכולה להשתמש במכתב כולו או בחלקים ממנו בכל דרך שנראית לך (לטובה...) ולכל מי שניראה לך. אני כל כך מרגישה מה שכתבתי!!!


 


ודרך הלב – אני אוהבת אותך מאד.


 


--- ולעולם ועד עולם אני מברכת אותך – אתכן – אתכם – אנשי ונשות ערכים האהובים והנפלאים


על הסבלנות


על המסירות


על האהבה


על ההכוונה והתמיכה


ובעיקר – על האמת.


תבורכו


ושימחת עולם על ראשיכם. אמן.


המשיכו. המשיכו. המשיכו.


 


בחיבוק של אהבה וגעגוע



 
 
 


 

נכתב על ידי , 22/4/2004 13:59  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



4,282
הבלוג משוייך לקטגוריות: דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגינגית1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גינגית1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ