לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Come what may

כינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2018

מסקנות של גשם;


אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר לקום לבוקר חורפי לא שגרתי. אוהבת שפתאום יש ריח של גשם בכל הבית, ואם העוזרת בדיוק הייתה, אז הריח של הגשם מתערבב לי עם הריח של הניקיון. אוהבת להתעורר לרעש מוזר, לא הגיוני בעליל, לא צפוי של טיפות טיפות על החלון, על הכביש, על הדשא. הריח הזה מעלה בי כל כך הרבה זכרונות. ירדתי למטה אחרי מקלחת בוקר ופתאום נכנסה רוח הביתה והביאה איתה מלא ריח של גשם מעורבב עם ריח של עצים וטריות; בום- הודו. את הרגעים המאושרים מהטיול בצפון, שיש גשם אבל את בעצם באמצע יער וכל מה שאת מריחה זה גשם ועצים ובוץ וזה פשוט הריח של טריות בעיניי. ואז הכנסתי עוד קצת אוויר לריאות כדי להתענג על הריח הזה ופתאום זה לקח אותי למקום אחר לגמרי, לשנתיים לפני, לצבא. אולי זה הריח של המקלחת והניקיון, לא שבצבא היה הרבה מזה, אבל משהו בערבוב של שני הריחות האלה פשוט לקח אותי לימי המסדרים בחורף, שהכל הריח מצחצוח ומגשם ותוך שניה כמובן הכל התלכלך בבוץ נעלי הקצינות שהגיעו מבחוץ לבדוק אותנו. מכינה לי קפה ויושבת לכתוב, כי פתאום בא לי השוונג של הכתיבה. כי מה אם לא פרץ של נוסטלגיה יחזיר אותי כמובן מיליון שנה אחורה, אל הבלוג האהוב, הישן, המוכר והחם.

[משום מה, פתחתי את הבלוג וצצה לי הודעה של להתראות ישראבלוג, מדצמבר 2017 ושמעכשיו אין יותר ישראבלוג וכל מיני קשקשת אחרים, אבל הנה אני פה, כותבת באותו מקום, הבלוג עדיין ישנו ועדיין ישנה היכולת להעלות פוסטים. מוזר]

פעם אחרונה שכתבתי כאן, אני יכולה להגיד שהייתי בתקופה שחורה. אני קוראת לתקופה הזאת התקופה השחורה של חיי 2.0, כי הראשונה כמובן הייתה כשהייתי בת 13 ורציתי בכל מאודי להיות פריקית קשוחה ואפלה כדי שיפחדו ממני, או משהו בסגנון. אבל הפעם זו באמת הייתה תקופה של שחור, שחור מבפנים ולא מבחוץ. שחור של חוסר וודאות, של חוסר אמת, של פקפוק עצמי ואי הבנה כללית. היום, אני במקום קצת יותר טוב. התקופה ההיא השאירה את חותמה בי; עדיין קשה לי לסמוך על אנשים. קשה לי להאמין בהם, שהם אמיתיים, שהם רוצים בטובתי ותו לא, שהם איכפתיים ולא אגואיסטים. אתם מבינים, הייתי מאוהבת בכל כך הרבה אנשים לפני זה. מאוהבת. כמו שאתם מתאהבים בבן/בת זוג, אני התאהבתי באנשים, בחברים, בזרים. היו כל כך הרבה נורות אדומות, כל כך הרבה פאקים באופי שלהם שקיבלתי והכלתי ואהבתי, כי זה מה שהאמנתי לנכון. ואז נשבר לי הלב. אחד אחד, לא משנה כמה ותק לחברות, נפלו. נשארתי עם מעטים בידיים, אחרי שהיו כל כך רבים, פתאום נשארתי עם קומץ חברים שאני יכולה לכנות אותם אמיתיים, קומץ קטן מאוד שבתכלס, כשאני חושבת על זה עם עצמי באמת מקרוב, נשארה רק אחת. אבל גיליתי מידת רחמים לקומץ. חלק מהם פשוט כאלה, חלק מהם פשוט לא רציתי גם ככה קרוב וחלק מהם פשוט כיפרו בדרך כזו או אחרת. גיליתי שאנשים לא תמיד דוברי אמת. גיליתי שאנשים הם קנאים. גיליתי שאנשים לא יודעים לפרגן, לא יודעים לתמוך, רק רוצים לקחת ורוצים עוד ועוד. גיליתי את הרע שבאנשים ואיבדתי את התום. תרתי משמע אפילו. קצת מצחיק אפילו. מצד אחד, זו הייתה אחת התגליות הכי כואבות, בין אם זה אני שגיליתי שאני תמימה או בין אם זה שגיליתי שאנשים הם רעים, ככה או ככה, כאב לי. זה חלק מהתבגרות, כך אומרים, להפסיק להאמין שכל האנשים טובים. זה חלק מהתבגרות ואני בכלל לא רוצה להתבגר. אני בוגרת מספיק, לא בא לי באמת להיות מבוגרת. תמיד פחדתי מזה, תמיד רציתי להישאר ילדה, תמה, זכה ושאינה יודעת דבר. טוב, בסדר, אז להיות טיפשה. ומה רע בלרצות להיות טיפשה? מה רע בלא לרצות לדעת כמה רע יש בעולם הזה ולא לדעת כמה כאב? מה רע בלהישאר ילדה בראש ולעולם לעולם לעולם לא לגלות אחרת?

אז גיליתי. העולם שלי לא נראה ורוד יותר, לא נראה אמיתי יותר וגם לא חכם יותר. העולם שלי נהיה קצת יותר רציני, קצת יותר קר ומנוכר ועכשיו אני גם לא מאמינה לאף אחד. מה טוב יצא מזה? גם לחברים הבודדים, האמיתיים כביכול, שנשארו אני לא מאמינה. לא בא לי לחלוק איתם יותר, לא בא לי לספר ולשתף אף אחד בכמה טוב לי עכשיו או איזה בחור הכרתי או איזה אנשים ואיזה חוויות חוויתי, כי אנשים לא יודעים לפרגן. כי אנשים אומרים שהם שמחים בשבילך, אבל הם בעצם לא, כי הם חושבים על המקום החרא שלהם ומתבאסים שהם לא חווים כמוך דברים. או אם יש כאלו שיודעים לשמוח בשביל אחרים, כי הם קודם כל שמחים בשביל עצמם והם קצת יותר רואים דברים כמוך, אז גם אותם לא כייף לשתף כי זה תמיד מלווה בשיחת פילוסופיה וניתוח חיים מעמיק. לפעמים פשוט בא לי לשמוח בלי לנתח את הכל. בא לי לשמוח ובא לי שישמחו בשמחתי נטו. רק שמחה. רק פרגון. רק רגשות טהורים ואמיתיים של אהבה. ועכשיו גם רבתי עם החברה היחידה האמיתית שהצליחה להבין אותי ואני הצלחתי להבין אותה, ואמנם דיברנו, או יותר נכון, היא דיברה, אבל עדיין, מרגיש מקולקל ולא פתור והיא עם המון אגו ואני פשוט חסרת כוחות לאבד עוד בנאדם. אז נשארתי לשמוח בשמחתי. ואני בכלל לא שמחה. כאילו, עכשיו ברגע זה ממש, אני שמחה, כי יש גשם בחוץ ואני כותבת. אבל...

תכלס, אין אבל.


אני שמחה. אני לבד ואני שמחה ואני שמחה לבד. שהעולם יקפוץ לי בקיצור.

נכתב על ידי , 10/4/2018 12:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל. She אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על . She ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ