לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017

השיחה הראשונה שלנו


 

לפני כמה חודשים הלכתי עם חברות לסרט. זה היה ערב חורפי נעים ושלושתינו היינו לבושות בלבוש סתווי נחמד - סוודרים רכים, צעיפים, מעילונים חמודים ומגפיים קטנים. נכנסתי לאולם עם פופקורן קטן ביחד אחת, כוס קולה ענקית ביד השנייה, מצאתי את המושב והתכרבלתי בו היטב במעילי הרך בהתרגשות אמיתית. אני אוהבת בתי קולנוע ממש, גם את אלו הישנים, עם השטיחים המאובקים והכיסאות החורקים שהולכים אליהם רק בשביל האידיאולוגיה והנוסטלגיה, וגם את אלו החדשים של רשתות בתי הקולנוע, עם הכיסאות הענקיים והרכים, המקום במסעד היד לכוס השתייה והסאונד הישיר מדי. אני אוהבת את הפופקורן המלוח והקולה הדלוחה, שניהם חלק מסורתי בחוויה וכמעט ולא יוצא לי לצרוך אותם בהזדמנויות אחרות. אני אוהבת לשמוע את כולם לועסים כמו להקת ארבה וכשמהסים אחד את השני ב"ששששש" קולני יותר מהרעש ובעיקר - כשצוחקים כולם יחד, או בוכים כולם יחד בחשיכה ויש איזו תחושת שיתוף קהילתית לרגשות שהם לרוב פרטיים ואישיים מאוד. למרות שאני אוהבת מאוד את החוויה כולה, אני רואה רק חמישה סרטים בשנה בקולנוע, אולי פחות. יוקר הכרטיסים הוא סיבה אחת, חוסר בזמן הוא סיבה נוספת. ובעיקר - כי כשאני מבלה עם חברים או עם אלון מחוץ לבית אנחנו מוצאים עצמנו לרוב בחוויות שעיקרן הוא השיחה, מה שלא מתאפשר במהלך סרט.

 

כשהתחיל הסרט בשירה רמה, התנועעה פתע הנוסעת הסמויה מצד לצד. כבר הרגשתי אותה זזה קודם לכן, לפעמים סתם ולפעמים בתגובה לרעשים או קולות, אבל הפעם - בגלל החושך וההארות הפתאומיות, בגלל רגעי השקט ורגעי המוזיקה הרמים - זה היה מאוד מובחן ומותאם לתנאי הסביבה.

הנחתי יד על הבטן, הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שעשיתי זאת, ופתאום עלה בי החשש שאולי היא מבוהלת.

באותה התקופה גודל הראש שלה היה כמו של ענב ומערכת הקשרים בין הנוירונים שלה הייתה כשל תולעת, כך שלייחס לה בהלה, למרות היותה רגש פרמיטיבי, כמעט אינסטינקטיבי, זה מאוד נדיב ומאניש מצידי. אבל חשש, במהותו, הוא משהו שאינו בהכרח מגובה בטיעונים לוגיים וכך מצאתי עצמי אומרת בליבי: אין מה לפחד, זה רק סרט בקולנוע. את בכלל לא מבינה איזה כיף לך, שבעולם אליו את עושה את דרכך, יש דברים כמו סרטים בקולנוע.

 

כבר מילדות הייתי מודעת לכאב שקיים בעולם, לרוע, לבושה ולצער. אולי כי אבי האמין, ועדיין מאמין, שיש לדבר אל ילדים כאילו היו מבוגרים וכשהם שואלים "למה?" יש לענות להם את האמת אפילו אם היא מרה. אולי כי הצער והפחד בעצם שזורים בכל וילדים עם נפש רגישה מוצאים אותם גם ברווחים שבין המילים בשירי הילדים ושירי הערש. הראייה המפוכחת הזו לא גרמה לי להיות מפוחדת בעצמי או פסימית, אולי רק רחמנית ורגישה יותר מכפי שהייתי.

כשהייתי צעירה, ילדה ממש, ישבנו אבי ואני מול מהדורת חדשות. השנים היו ככל הנראה שנות האינתיפאדה השנייה או פורענות אחרת שהתרגשה על העולם. אני, קראתי ספר או משהו דומה, לא ממש הקשבתי וכשכיבה אבי את הטלוויזיה, הביט בי ברצינות והתנצל, לא הבנתי בתחילה על מה. בלב כבד הוא התנצל על זה שהוא הביא אותי לעולם כלכך נורא ועיניו האפורות היו רציניות וכואבות. עניתי לו שאני דווקא שמחה להיות בעולם שיש בו יותר טוב מרע, ובאמת האמנתי בכך. אבל - משהו בהתנצלות הזו נטבע בי ולאורך חיי הבוגרים חשבתי לעצמי שזה בעצם נכון - להביא ילדים לעולם כזה, שיש בו כלכך הרבה רוע, זה באמת מעשה לא לגמרי מוסרי.

 

איכשהו, מאז שאנחנו ביחד, אני והנוסעת הסמויה, (ובעצם - אולי גם לפני), נשקף בעיניי העולם כמו שדה פלאות שנהדר יהיה לגלות. במהלך היומיום השגרתי אני מנהלת בראש מן רשימה קטנה ומצחיקה של תענוגות קטנים ומצחיקים שמאוד משמח אותי לחשוב שהיא תזכה לחוות: לעבור ליד המכבסה השכונתית ולקחת שאיפה עמוקה של ריח כביסה נוסטלגי, כמו של מצעים בבית ספר שדה. לפתוח את מקרר הגלידות במכולת ולבחור גלידה. לקטוף תות עץ. להיכנס למיטה שמוצעת במצעים רעננים ונעימים. לשמוע שיר שאוהבים במקרה ברדיו. לראות שממית. לשבת בבית קולנוע ליד בחור שמתרגשות ממנו. לקרוא סיפור מותח. ללטף כלב.

כמה טוב מחכה לך בעולם הזה, את בכלל לא יודעת.

נכתב על ידי , 15/5/2017 19:22  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

מערכת יחסים עם מנחה היא כמו מיצוי כל מערכות היחסים כולן באחת. היא גם מורה-תלמידה, אבל גם קצת מעסיקה-עובדת, אימא-ילדה. יש רגעים דקים בהם נדמה משהו כמו חברות, מקצועית וגם אישית, או משהו שמזכיר דייטינג, כך לפחות בשלבים הראשונים בהם מגששים לראות אם יש כימיה ו"מציעים חברות".

 

זו שלי ושל המנחה שלי ידעה עליות ומורדות. היכרתי אותה היטב בחוג הקטנטן שלנו ובשנה האחרונה לתואר הראשון כתבתי אצלה סמינר יוצא דופן. נפגשנו כמה פעמים ואהבתי את האופן בו היא מכוונת אותי וגורמת לי להרגיש - בניגוד לכל שאר המרצות שהיו מחמיאות לי וגורמות לי להרגיש גאונה יודעת כל, ממנה קיבלתי גם הערות על המקומות בהם אני לא יודעת מספיק והצעות איך להשלים את חורי הידע. שנה לאחר מכן התחלתי את התואר השני והייתי צריכה לבחור מנחה. היו שתיים ששאלו אותי אם אני מתעניינת בתחומים שלהן: אחת שגישתה מודרנית מדי, השנייה שגישתה עתיקה ומעלת אבק. אצל שתיהן למדתי כמה קורסים במהלך התואר הראשון וסיימתי אותם בציונים גבוהים. המנחה שלי, שעוד לא הייתה המנחה שלי אז, יצאה לשנת שבתון ובכל זאת רציתי לנסות ללמוד אצלה עוד קצת, כדי לבדוק איך אנחנו מסתדרות.

אצלנו בחוג, אולי גם בחוגים אחרים - לא יודעת, יש אפשרות לעשות קריאה מודרכת במקום קורס. אצל כל מנחה זה אחרת - יש לי חברות שנפגשו עם מרצה פעם בשבוע, לאחר ששתיהן קראו אותו מאמר, לרוב אחד מהביבליוגרפיה לתזה העתידית ודיברו עליו. יש לי חברות שנפגשו עם מרצה פעמיים בסמסטר, בתחילתו ובסופו, הרכיבו רשימת קריאה בפגישה הראשונה ודנו במה שנקרא בפגישה השנייה.

אני ביקשתי לקרוא אתה את ביקורת כוח השיפוט של קאנט. מדובר בספר שעד אז נכלל בסילבוס של לפחות שישה קורסים שלמדתי, אך מעולם לא קראתי במלואו. 

היינו נפגשות מדי שבוע בביתה. בשבועות הראשונים היא ביקשה שנקרא כתבים קודמים לקאנט על מושג הגאון ועל שאלות בסיסיות באסתטיקה. הקריאה הייתה כבדה, לפעמים ספרים שלמים משבוע לשבוע. אחר כך קראנו את קאנט ובשבועות האחרונים ביקשתי שנקרא את היידיגר.

אלו היו, למרות העומס האדיר, ימים די מאושרים. יש משהו בנגיעה בשני אלה שהופך את החיים והמחשבה לעשירים יותר.

אחרי שנגמר הסמסטר ביקשתי ממנה להיות המנחה שלי.

אז הגענו לשלב הצעת המחקר. הצגתי לה רעיונות והיא פסלה את כולם. זה נמשך חודשים. היום אני מבינה שזו לא הייתה לגמרי פסילה - היא אף פעם לא אמרה מה טוב ברעיונות, כי הם תמיד הגיעו מאוד בוסריים, בלי שאלת מחקר מעמיקה מספיק. כך, היא הציגה לי את המקומות החסרים והלא מגובשים בהם ואני, אולי מתוך חוסר הניסיון או חוסר הביטחון האקדמי, אולי מתוך אי הבנה שאין זה "לא" אלא "מה שחסר", לא חשבתי לקחת את הערותיה ולחזור לשולחן התכנונים, אלא ראיתי זאת כביטול מוחלט. זה היה מתסכל לשתינו.

את הרעיון הנוכחי הצגתי לה אחרי קריאה מעמיקה מספיק בכדי "להגן" עליו, מה שגרם לה לומר ש"יש פה איזה שביל ללכת בו". 

מאז התקדמתי לאט ובעצלתיים. כל העיסוק בלימודים היה מתאפשר רק בסופי השבוע ובמהלך השבוע עצמו הייתי עסוקה בעבודה. 

 

ואז הייתה התקופה בה תירגלתי את הקורס בו היא לימדה, בתחילת שנה זו. מכירים את זה שיש חברים טובים ממש שמחליטים להפוך לשותפים לדירה וזה מחרב להם את כל החברות? או זוג נשוי שמחליט לעבוד באותו מקום העבודה וזה מטלטל את ספינת נישואיהם? כך גיליתי אני עד כמה קשה לי, עד בלתי אפשרי, ללמד כשאני "כפופה" למורה אחר. הרי בעבודה אני רגילה ללמד כיתות לבד או, במקרים רבים, לכתוב בעצמי תוכנת לימודים ולרכז מורים אחרים. היה לי קשה כשמצד אחד היה לי חופש מועט מאוד בבחירת הנושאים ואופן הצגתם ומנגד, גם לא נאמר לי בדיוק מלכתחילה מה מצופה ממני לעשות. כך הייתי מכינה מדי שבוע שיעור, שולחת לה אותו במלואו ויום לפני השיעור היא הייתה מתקשרת לומר שלא לזה התכוונה ומשנה לי הכל. גם היה לי קשה עם שיטת העבודה. כשאני מלמדת אני מכינה בתחילת הסמסטר תוכנית ברורה, עם יעדים ומטרות שגלויים לתלמידים מההתחלה. היא העדיפה להכין רשימת נושאי שיעורים, אך לא נושאי תרגולים, להודיע על המטלות בפתאומיות, להחליט לשנות את מבנה הבחינה לקראת הסוף.

זו הייתה תקופה בה היה הרבה תסכול בינינו סביב נושא העבודה המשותפת. באתר התקופה גם לא התקדמתי בכתיבת התזה כלל, כי בדיוק התחלתי פרויקט מתיש במקום עבודה חדש, וגם - נכנסתי להריון. כזכור לרבים מכם, מאוד חששתי לספר לה. זו הייתה תקופה בה בכל מפגש רק הרגשתי איך אני מאכזבת אותה יותר: כמה אני לא דומה למתרגלת הקודמת שתרגלה אצלה שלוש וחצי שנים וידעה לקרוא את מחשבותיה, עד כמה כל דבר שאני מגישה לאישורה הוא לא מה שהיא התכוונה, עד כמה אני מדשדשת בלימודים (כי אין מה לעשות, משהו שהזמן היחיד המתאפשר לעסוק בו הוא סוף השבוע, שאמור להיות מוקדש למנוחה ומילוי מצברי הכוחות הוא משהו שמתקדמים בו לאט). איכשהו ראיתי את ההריון הזה כגורם שבעיניה יראה כמעכב ומפריע.

כמובן שזה לא היה ככה.

 

מאז שסיפרתי לה גם הפסקתי לתרגל אצלה. היחסים בינינו שבו להיות כפי שהיו קודם - טובים בהרבה. משהו בה גם השתנה כלפיי, פתאום היא ראתה (ושאלה) מה עוד קורה בחיים שלי מלבד הלימודים והבינה שאני לא מתעצלת או נמרחת, אני פשוט בעלת נטייה לנגוס הרבה יותר משאני יכולה לבלוע ולכן, אם להמשיך במטאפורה המשונה הזאת, הכל אומנם נבלע לי אבל קצת יותר לאט.

הסמסטר הזה גם הורדתי גז בעבודה. אני מבקשת מארגונים, מוסדות ואנשים פרטיים שפונים אליי בהצעות לחזור אליי באוקטובר, או - מציעה להם לעבוד עם מורות אחרות שאני מכירה. בהתחלה לא סיפרתי למה, אבל אחרי כמה מקרים לא נעימים בהם חשבו שזו התמקחות התחלתי פשוט לספר את האמת. זה מאפשר לי יום שלם בשבוע, ועוד 4 חצאי ימים, להשקיע בלימודים. אודה על האמת, חלק מהזמן גם מוקדש פשוט למנוחה - אני ישנה כמה שאני צריכה, מטיילת, קוראת, רואה טלוויזיה - כל אלו בכמויות בריאות. פעם בשבוע בערך אלון ואני יוצאים לבילוי נחמד: סרט, מוזיאון, הרצאה, ארוחה במסעדה, שיטוט.

בתחילת הסמסטר הגשתי הצעה להרצאה בכנס, אומנם אחד קטן אך "מסורתי". לא היה לי דבר מוכן, אבל חשבתי שדד-ליין כזה יעשה לי ולמחקר שלי טוב. המנחה שלי הייתה תומכת מאוד. פתאום הבנתי משהו שאולי הייתי צריכה להבין מזמן: שאני לא צריכה להגיע אליה יודעת ומתקדמת, אני צריכה להגיע אליה עם מקומות בהם אני תקועה או מבולבלת. אני לא צריכה לקבל ממנה שבחים על הידע שיש לי, אלא עזרה עם הידע שחסר לי. זו איזו תובנה מבגרת כזו, שמשילה ממני את הצורך להרשים ולהצטיין ומאפשרת לי להיעזר בה באמת.

ככל שנעזרתי בה יותר כך גיליתי עד כמה ההערות שלה חכמות והעצות שלה טובות. במקביל גם הבנתי שחלק מהעצות הן הצעות בלבד - היא נותנת לי שם של איש רוח מהמאה ה16 שיכול להיות שעסק בנושא באופן שיקדם אותי, אבל יכול להיות גם שלא. מאוד לגיטימי לחזור אליה אחרי שבוע ולומר: הסתכלתי ולדעתי זה לא הכיוון.

כך את ההצעה שלי לכנס היא קראה פעמיים, כשבין הפעמים תיקנתי והוספתי לפי הערותיה. הרגשתי בנוח לומר "אני לא יודעת איך בדיוק כותבים את זה, כי אף פעם לא כתבתי כזה דבר. את יכולה בבקשה לקרוא ולומר לי אם כך נהוג לכתוב הצעות?" והיא הרגישה בנוח לענות "עבודה טובה! הנה ההערות שלי:...".

נפגשנו פעם אחת, בה הצגתי לה מה יהיה בהרצאה. פתאום, כך למולה, כל מה שכתבתי היה נראה לי עלוב מאוד. היא לא אמרה דבר, אבל רק הנוכחות המאזינה שלה גרמה לי לראות בעצמי את כל הפגמים. איפה הימים בהם הייתי יושבת עם מרצה במשרד ומרגישה כמו גאונה פורצת דרך? והנה עכשיו אני יושבת בחדר העבודה שלה, חודלת מהדיבור כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחבר שני משפטים בעלי רצף הגיוני.

היא מקשיבה עד הסוף ואז מתחילה לומר לי מה לדעתה חסר. בעוד היא מדברת, אני פתע נזכרת במשהו ששמתי לב אליו בספר שקראתי לפני כמה שבועות. זה החלק החסר בפאזל, זו אבן הדרך שחסרה בטיעון המרכזי. אני מספרת על זה בהיסוס, מנסה להיזכר איפה ואיך. זיכרון מוביל לזיכרון ואני נזכרת בעוד משהו ששמתי לב אליו, הפעם במכתב, וסימנתי לעצמי לבדוק. אזכור של שם שלא מתיישב עם איזו דעה רווחת. היא מסתכלת בי בתערובת של התרגשות, סקרנות וספקנות. 

 

למחרת אני הופכת את שולחן העבודה, נוברת בכל הספרים, במאות הפתקים והדפים הכתובים בכתב יד, עוברת על כל הסיכומים וההערות המוקלדים במחשב, ולא מוצאת. לא את המכתב, לא את הספר. אולי הכל היה חלום? אולי התבלבלתי? אני עוברת בראשי על שמות הכותבים, מוציאה את כל הספרים שלהן מהמדפים, מחפשת בתוכן העניינים ואז באינדקס, מנסה להיזכר אם קראתי את זה מנייר (ספר) או ממסך (מאמר) ולא מוצאת.

 

היזכרות היא תהליך פלאי, כמעט בריאתי במהותו. רגע אחד אין כלום, רק תהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורגע אחר כך פתאום ויהי אור. זה היה ספר שהיו חסרים בו שני עמודים! ושני העמודים האלו מצאתי בגוגל בוקס! והמכתב היה ציטוט במאמר! והמאמר הזה צולם מתוך ספר שהיה בעיזבון פרטי של איזה חוקר וקיבלתי בדרך לא דרך! אני מוצאת את שניהם, עם הערותיי עליהם בעט סגול, ממש באותה הדקה בה אני מקבלת מייל מהמנחה שלי. היא כותבת שהיא לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שסיפרתי לה והיא מלאת סקרנות. אם הדברים הם אכן כמו שזכרתי אותם, מדובר על פתח חדש ומשמעותי במחקר השחוק והקיים, שאף אחד לא שם לב אליו עד כה. חיבור של שתי נקודות מקצוות מרוחקים של הדיסיפלינה שמותחות ביניהן קו ההופך את פני הדברים.

אני מסתכלת על הדברים שכתבתי, קוראת שוב את המקומות שסימנתי, ומגלה שזה אפילו יותר מובהק ומעניין ממה שזכרתי. אני נותנת לה את הפרטים הביבליוגרפיים של שתי הנקודות, כותבת משפט על מה שאפשר להסיק מכך ומתחילה לשנות את ההרצאה.

 

כמה ימים אחר כך היא מתקשרת אליי. ההרצאה ביום רביעי, היא טסה ביום רביעי שבוע קודם לכן ותהיה בחו"ל עד יום ראשון. היא מבקשת שאשלח לה מה שכתבתי עד כה, כדי שיהיה לה מה לקרוא במטוס. אני מודה לה על הנכונות והאכפתיות ומסכימים. אני מתקדמת לאט משציפיתי ולכן, כדי לנסות ולסיים לכתוב אני עובדת בקצב משוגע. ביום ראשון אני קמה מוקדם וכותבת עד הצהריים, אז אני הולכת לרופאה ולספרייה. בראשון אחה"צ אלון ואני פוגשים מישהי שעוסקת בהכנה ללידה וחוזרים רק בערב. אני כותבת עד הלילה. ביום שני אני מלמדת כמה כיתות. אחר הצהריים אני בודקת בחינות ושיעורי בית ושוב מוצאת עצמי כותבת עד שעה מאוחרת. ביום שלישי אני שוב מלמדת, בצהריים חוזרת הביתה וכותבת עד הערב ובערב נגררת אחרי אלון לקורס הכנה ללידה (עוד אכתוב גם על זה) אנחנו חוזרים בעשר, אלון שופת את הקומקום על האש ומתיישב לצידי, מול שנינו כוסות קפה מהבילות. אני כותבת, הוא מקבל ממני פקודות של עבודות רס"ר כמו: "צריכה שתמצא לי אזכור לטווס ברומן דה לה רוז, צרפתית, תחפש בגליקה" ואלון המסכן, שאין לו מושג מה זה רומן דה לה רוז או אם בכלל אמור להיות בו טווס, סוקר את האינטרנט, מוצא גרסת פול טקסט בגליקה (האתר של הספרייה הלאומית בפריז), מקליד במילון את האיות הצולע שלי בצרפתית, מתקן אותו, מחפש בקובץ הטקסט המלא, ואז שולח לי את הפסקה בה אזכור הטווס נמצא. אני קוראת ונוהמת "לא טוב, עכשיו תחפש ראי" או צוהלת "מצוין! שלח לי מספר עמוד ושנה!" ומשלבת את הפרט הזה בקולאז' שאני מנסה להרכיב, שיש בו המון מידע שאספתי וגזרתי בעדינות, אבל עדיין קיימים בו מקומות בהם רואים נקודות של הרקע הלבן.

אנחנו עובדים כך עד השעה שלוש, מתקדמים מאוד אך לא לגמרי. ברביעי בבוקר אני הולכת לעבודה, מעט עייפה אך מעודדת. כשאני חוזרת הביתה בצהריים אני שולחת לה מה שיש ומתנצלת שאני נותנת לה לקרוא עבודה לא גמורה. אני כותבת כמה משפטים על מה אני חושבת שאכתוב בשני העמודים האחרונים, והולכת ללמד עד הערב.

בחמישי בבוקר אני קמה עם כוחות חדשים, מלמדת כמה כיתות, שבה הביתה אחה"צ, מסדרת על הספה כריות למכביר, מחברת את המחשב לטלוויזיה ועושה בינג' מהחלומות. אלון מגיש לי אוכל טעים ואני מתמסרת לבטלה בתענוג גדול. בערב אני מקבלת מהמנחה שלי מייל שכותרתו "ברכות". הפסקה הראשונה כולה תשבוחות. הפסקה השנייה - תיקונים, תוספות והשמטות שלדעתה צריכים עוד לעשות. הפסקה האחרונה מזהירה אותי לא לגעת בזה יותר מדי, כי זה כבר כמעט מוכן. זה לדעתה צריך להיות סדר הדברים גם בתזה, פשוט למלא את המקומות שאין זמן לפרט עליהם בהרצאה ולעשות מעברים עדינים ומנומקים יותר בין טיעון לטיעון. היא מסיימת את המייל בהצעה לשלוח את זה לגורמים נוספים כדי להשוויץ.

מול המילים שלה אני בדיוק שותה מילקשייק ועל המסך מרצד פרק 7 מהעונה הראשונה של חשיפה לצפון, כך שאני כבר מחייכת ואין לי אפשרות לחייך יותר.

אני מחליטה שגם היום למחרת (יום שישי שהיה היום) יוקדש לבטלה. בלילה אנחנו קוראים יחד ספר, בבוקר קמים מוקדם והולכים לאכול ארוחת בוקר כייפית בבית הקפה השכונתי. אנחנו חוזרים הביתה למיטה ואז אני נרדמת לשעות ארוכות. כשאני מתעוררת הכביסה על החבל, הבית נקי, אוכל טעים בסירים גדולים על הכירה ופתק מאלון על שולחן המטבח: "יצאתי לעשות ספורט".

 

לא יודעת אם סיפרתי כאן פעם אבל את התזה שלי אני כותבת, בעצם ובסופו של דבר על תענוג. הכנס המדובר יתקיים במשך יומיים במהלך השבוע הקרוב. הודעתי שלא אבוא לעבודה שבוע שלם, מצאתי לעצמי מחליפות לכל שאר המחויבויות וכך אני פנויה יומיים לפני הכנס, ויום שלם אחריו. זה אומנם לא הכנס הראשון בו יוצא לי לדבר, אבל - זה רק השני. נראה איך יהיה.

נכתב על ידי , 12/5/2017 16:01  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלה דברים שאותי מרגיזים


 

היה עניין אחד שרציתי להכניס לפוסט הקודם ובסוף הושמט ממנו. לא בכוונה ממש, יותר כי שכחתי ולא התאים לי בשטף הכתיבה, אבל גם כי איפשהו בתוכי חשבתי שהוא איזו התקטננות שלי שצריכה לחלוף.

מדובר בשתי שאלות שהופנו כלפיי שוב ושוב לאורך שלושת הימים בהם ביקרתי אצל הוריי, בכל פעם על ידי נשים אחרות שלא ידעו, שמעו או שמו לב לכך שכבר שאלו אותי את זה. השואלות היו רק נשים, בנות המשפחה המורחבת-מורחבת-מורחבת. השאלות האלו הפתיעו אותי מאוד, גם בפעם העשירית שנשאלו. גם, כי היה בהן משהו מתמיה. גם - כי איכשהו הן נגעו בגבולות ה"פוגע". חשבתי שיעבור לי עד עכשיו, כי אין בהן באמת שומדבר פוגע, אבל עדיין משהו בהן מטריד אותי.

 

השאלה הראשונה הגיעה לרוב אחרי שבת שיחתי שאלה אותי באיזה חודש אני או מתי אני אמורה ללדת, לעתים גם אחרי ההפתעה של "את ממש לא נראית" וכל השיט הזה.

"את עדיין עובדת?".

למה שלא אעבוד? שאלתי אחרי שבלעתי את ההלם-בניחוח-עלבון, וקיבלתי מגוון תשובות: טוב, אולי זה כבר כבד לך, אולי זה כבר קשה לך, אולי את רוצה לנוח.

רק בשביל ליישר את התקליט (:P) - הנה הנתונים שהיו ידועים להן: אני עתידה ללדת בעוד חודשיים (מהיום. בול.) שזה במונחים של הריון עוד מלא-מלא-מלא זמן! מלבד זאת, דמי הלידה משולמים מביטוח לאומי ע"פ שלוש המשכורות האחרונות שלפני הלידה - משמע - שלושת החודשים האחרונים. ולבסוף בסוף, אני נשואה למדען-גאון-מוכשר-תלמיד-חכם-חמוד אך - בחור תפרן, שנינו עדיין סטודנטים. אני הבת של אמא שלי והנכדה של סבתא שלי - אני לא יכולה להעביר יום שלם בלי לעשות שום דבר.

הנה הנתונים שלא היו ידועים להן: אני המפרנסת העיקרית במשפחתנו הקטנה. בתקופות בהן אלון ואני עובדים אותו מספר שעות בחודש אני מרוויחה בערך פי 3 או 4 ממנו. בכל מקומות העבודה שלי אני עובדת לפי סמסטרים והסמסטר הנוכחי עתיד להסתיים בעוד חודש וחצי.

 

תוך כדי כתיבה כאן אני מבינה שמה שהיה "כמעט פוגע" בשאלה הזו אלו שני דברים. ראשית, המחשבה שאולי אני תלויה כלכלית במישהו אחר (ההורים שלי, בעלי) ויכולה לבחור פשוט להפסיק לעבוד מתי שבא לי. ההנחה הזו שאני כנראה אפסיק לעבוד מתי שיתחיל להיות לי קשה היא מעצבנת כי כבר קשה לי, ובכל זאת אני משנסת מתניים, אוזרת אומץ וכוח, ועושה את מה שצריכים לעשות: הולכת כל בוקר לעבודה, חוזרת הביתה בצהריים וממשיכה לעבוד גם במשך אחר הצהריים. בעבודה שלי אני הולכת המון, לפחות שני קילומטר בכל יום, אני סוחבת המון, אני עומדת המון ואני כמעט בכל רגע ב"נוכחות בימתית". הטלת הספק כביכול בכך שאני עדיין עובדת מרגיזה כי היא מטשטשת את כל המאמצים שקיימים שם. שנית, אני לא עובדת רק כי אני צריכה. העבודה שלי היא חלק משמעותי ביומיום שלי ובזהות שלי. הפליאה על כך שאני עדיין עובדת מקטינה אותה מעיסוק שבעיניי הוא כמעט נשגב למשהו משעמם שרק מחכים לתירוץ להפסיקו.

 

השאלה השנייה שהותירה אותי בהלם היא: "אז באיזה בית חולים את מתכוונת ללדת?". עכשיו, אם יש משהו שלמדתי בהריון הזה, זה כשנשים שואלות אותך אצל מי עשיתם סקירה ראשונה, איפה עשיתם את קורס ההכנה ללידה או איפה את מתכוונת ללדת הן בעצם רוצות לספר לך אצל מי הן עשו סקירה ראשונה, איפה הן עשו קורס הכנה ללידה ואיפה הן ילדו - על כל סיפורי השבח או הזוועה שכלולים בתוך זה. זה או שהרופא שלהן היה מדהים-מדהים-מדהים או שהן סבלו ייסורי תופת שההנאה מלגולל ולספר אותם כמעט הייתה שווה לחוות אותם, וזה תמיד מלווה בהמלצה או אזהרה מבהילה ומשעמם את התחת כי אני קצת שחצנית ולא מתרשמת במיוחד מהמלצות או הבהלות.

 

כשנשאלתי זאת בפעמים הראשונות במפגש הזה, ידעתי שבעצם כולן גרות בקרבת ההורים שלי, אי שם בצפון הרחוק, ולכן אגיד מה שאגיד, הן יהיו להן רק זוועות/המלצות יד שנייה לספר, ולכן ברוח טובה וסבלנית עניתי את שמו של בית החולים הקרוב אלינו.

מבט ההפתעה שלהן הפתיע גם אותי, והשתקף בעיניי שלי עצמי כשהן ענו לכך: "מה? בירושלים? אבל חשבתי שתרצי אולי ללדת קרוב לאמא..."

 

וואט דה אף. הרי כל מי ששאלה אותי את השאלה הזו יודעת היטב שאני גרה זה שבע שנים (!!!!!!!!!!) בירושלים. למעשה, אם מחשיבים את התקופה שלפני הלימודים זה יוצא כמעט שנתיים יותר, אבל אז גם חזרתי אחרי הצבא להורים, אז נשאיר את הקדמה הזו מחוץ למשוואה. אני עובדת בירושלים, אלון עובד בירושלים, אנחנו שוכרים דירה בירושלים, בשגרה הברוכה אנחנו קמים בבוקר מדי בוקר והולכים לישון מדי ערב בירושלים. בפעם האחרונה שנסעתי מההורים אליי הביתה זה לקח לי 3 וחצי שעות (!!!!!). אומנם, נפלתי על שעה של פקקים קיצוניים ביום לא שגרתי, מודה. בשגרה זה לוקח אולי שעה אחת פחות.

 

לידה, כמו כל הדברים הנהדרים והאיומים באמת, לא מתקשרת שבוע וחצי לפני שהיא מתרחשת כדי להודיע על בואה המתקרב. כלומר, בשביל ללדת ליד מקום מגוריה של אמי אני צריכה: 1. לנסוע שלוש שעות בצירים. או 2. להפסיק את כל שגרת חיי - לימודים, עבודה, חברים, לארוז לעצמי מזוודה, לעזוב את הבית שלי לחודש לפחות, לגרום לאלון לעזוב את העבודה שלו לחודש לפחות (או להיפרד ממנו לחודש, או לאלץ אותו לנסוע מדי יום 6 שעות הלוך-חזור לעבודה מדי חודש), להתארח במקום לא נוח (למשל בחדר נעוריי הישן בבית הורי שכבר מזמן הפך לחלק מהסטודיו לקרמיקה של אמא שלי, או בבית הוריו של אלון), לישון במשך חודש במיטה שהיא לא המיטה שלי, להתקלח במקלחת שהיא לא המקלחת שלי, להתבאס ששכחתי דברים שאני אוהבת בבית, להרגיש מחוייבת לעזור למארחיי האדיבים בניקיונות ובישולים וסידורים בבית שהוא לא שלי ואני לא רגילה להרגליו (או להרגיש כמו נטל מפונק), לחוות שעות של צירים בסביבה זרה ולא אינטימית כשיש אנשים אחרים בבית. 

נראה לי גם שש שעות נסיעה בצירים עדיפות על מספר 2.

 

לבסוף, התהייה האמיתית: למה שלכל הרוחות אני ארצה ללדת ליד אמא שלי? שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אותה מאוד והיא כבר הודיעה חגיגית שבלי שום ספק, בשמחה ובהתרגשות אמיתית, היא מחכה להודעה על הרגע המיוחל ואז תיכנס עם אבא שלי לאוטו, תגיע לבית חולים, תישאר שם עד שנחזור הביתה, תחזור איתנו לבית שלנו, תעשה ותתמוך ותיתן ולא תעזוב עד שלא אגיד לה: "אמא לכי". (צעד גדול הא? - אני מודה על הכוונות ומתרגשת מהן, אבל נשמרת לא להתלהב מדי. ימים יגידו.)

 

אבל, כמו שניסיתי להסביר לאמא של אלון - עזרה שדורשת ממני הקרבה עצומה היא לא עזרה מבחינתי. אם מישהי מציעה לעזור ומתנה את קבלת העזרה ממנה במשהו שדורש ממני ויתור או אי נוחות, אודה לה באמת ממעמקי הלב, אשחרר אותה מהטרחה הגדולה שהיא לעזור לי ובשמחה גדולה נטולת קיטורים אסתדר לבד. עזרה תמורת הקרבה היא עסקה, ואותי אבי חינך שבין בני משפחה אין עסקים. 

אז מה מעליב (סובייקטיבית אותי) בשאלה השנייה? ההנחה שאין לי חיים. ההנחה שאני תלויה בהורים שלי. שוב הלחיצה על הכפתור הזה, שמרוב שהמשפחה של אלון לחצה לי עליו הוא נשחק והפך רגיש-יתר, של "מתי תחזרו לגור בצפון?" 

 

זה מזכיר לי שגיסו של אלון שאל אותי לפני כמה חודשים איפה אנחנו מתכננים לעשות את הסקירה המאוחרת, שמאז כבר עשינו, אצל רופא פרטי או בקופת החולים. מדובר במשפחה שהשמיעה לתינוקת שלהם מוזיקה קלאסית באוזניות כשעוד הייתה בבטן, אז ידעתי שהגבות יורמו כשעניתי "בקופת החולים זה ממש בסדר מבחינתנו", אבל אז הוא סיפר לי על הרופא שלהם ועד כמה הוא היה מדהים-מדהים-מדהים. בסוף הסיפור הוא שאל אותי אם אני רוצה לכתוב את הטלפון של הרופא ועניתי בנימוס מירבי "הוא נשמע נהדר, באמת, אבל אני מניחה שהוא עובד רק באיזור חיפה ולא יגיע עד לירושלים..." והוא הופתע כאילו אמרתי לו שחירבנתי במכנסיים. "ירושלים?!" הוא תמה. "כן," עניתי "אתה יודע... אנחנו גרים בירושלים". לא יכולתי שלא לחייך, הרי הנושא עלה כלכך הרבה פעמים והוא היה שחקן מרכזי בסיטואציה, כשהבטיח שיוכל "לסדר" לאלון עבודות נהדרות כשרק נחליט לעבור לגור בחיפה (וגם זה היה מרגיז!!! עכשיו אני נזכרת עד כמה. כשזה קרה רציתי לקום ולומר שאלון כלכך מוכשר ומוצלח, עד שהוא לא צריך ש"יסדרו" לו עבודה, ושהוא יוכל למצוא עבודה פי אלף יותר טובה בכוחות עצמו איפה שרק ירצה. ושוב, עניין העזרה תמורת ההקרבה...)

הוא זכר שאנחנו גרים בירושלים, כמובן, אבל היה בטוח שארצה לעשות את הבדיקות קרוב למקום שהורי גרים בו.

 

באותה התקופה, של תחילת-אמצע ההריון, עדיין עבדתי בשלושה מקומות עבודה. כלומר, עזבתי את הבית מדי יום בשעה שמונה בבוקר, חזרתי אליו להפסקה קצרצרה של שעה בצהריים ואז יצאתי שוב ועבדתי עד הערב. כשחזרתי הביתה בערב הייתה לי "עבודה מהבית" לעשות, ובדרך כלל גם קצת לימודים להתקדם בהם. את כל הבדיקות עשיתי "על הדרך", בין ריצה לריצה, לפני ש, אחרי ש, לעיתים את ארוחת הצהריים הייתי אוכלת באוטו, בדרך מ... ל... 

האם הה הגיוני שאסע שש שעות (=למחוק יום עבודה) כדי לעשות בדיקה שנמשכת אולי חצי שעה? ברור שלא.

 

ףףףףף

זה היה משחרר.

 

עכשיו ברור לי שאף אחד, חלילה וחס וחלילה, לא התכוון לרגע, לשנייה ולאלפית השנייה לזלזל בי, למחוק לי את הזהות העצמית, להקטין אותי או לאפס את כל המאמצים העל-טבעיים שאני עושה. ברור לי שהשאלות היו חלק מסדרת חטטנות כללית בלתי-מזיקה שמטרתה להתערב בחיי האחר ולספק לשואל הזדמנות להתרברב בחייו שלו. איכשהו, המקום בו הן נוחתות אצלי גורם לי אי נחת רצינית.

נכתב על ידי , 7/5/2017 21:11  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

119,393
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ