לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

תחביב זוגי חדש


 


הכל התחיל, כמדומני, כשאמרתי לאלון על מישהו: "פף!!! הוא כמו צ'ארלי סלון!" ואלון לא הבין על מה אני מדברת. היה לי ברור שלא יבין, כי ידעתי שמעולם לא קרא את הספר המדובר, ובכל זאת רפרנס טוב יותר לא היה לי.


פתאום חשבתי: איך יכול להיות שג'נטלמן גברי אך רגיש כמוהו עבר את כל שנותיו עד כה מבלי להכיר את כל הנפשות הפועלות בסדרת הספר, חיבוטיהן הפעוטים, שמחותיהן וצערן? למה הוא הקביל את עצמו, עת הגיע ליום הראשון באוניברסיטה, עמד נכלם במסדרונות ההומים עד שניגש לזוג בנות שפטפטו ויצר איתן קשרי חברות אמיצים? 


"אבל," כך אמר לי אלון, "מעולם לא עמדתי נכלם בא מסדרון הומה!" אך לא נתתי לעובדות חייו הפשוטות לבלבל את העניין המהותי - גבר צעיר ומתקדם כמוהו, הרי זה עלבון להשכלתו הרחבה לפעור בה חור ספרותי בסיסי כזה.


אז - קראנו יחד.


בעבורי עד אז הייתה קריאת ספר התבודדות מוחלטת, מסע אישי מאוד בזמן וברגש. צלילה עמוקה לעולם כמוהו איש לא חווה כמוני מעולם. בכל פעם הייתי בוחרת להתעכב על שורות אחרות, לדמוע ולחייך במקומות אחרים, במיוחד אם מדובר בספרים שקראתי יותר מפעם אחת והם מנחמים ומוכרים כמו נעלי בית בלויות היטב.


לא היה לי מושג שלקרוא ספר יחד זה כזה כיף גדול, ולכן בעצם אני כותבת שורות אלו כדי לבשר לעולם: עולם, דע לך - לקרוא ספר יחד זה כזה כיף גדול!


 


איך עושים? ראשית, הופכים לזוג. מכירים היטב היטב היטב. אחר כך, כל אחד בוחר ספר ילדות או נעורים שהוא אוהב במיוחד ומאוד רוצה שהשני יהנה ממנו. אפשר גם לבחור סדרת ספרים, אבל אז הם נחשבים כמספר הכרכים. אסור לבחור ספר שיגרום סבל לשני. אז, מחכים לשעת ערב ואחרי ארוחת הערב, המקלחות, צחצוח השיניים והפיג'מות, יושבים בזוג (על הספה בסלון או במיטה) ומישהו מקריא. אפשר להקריא לסרוגין, אפשר שכל אחד יקריא את הספרים שהוא בוחר וגם אפשר שרק אחד יקריא כל הזמן. אפשר גם לשנות את שיטות ההקראה. אחרי שנגמר הספר (או סדרת הספרים), מגיע תורו של הספר שבוחר השני, כך שהמספר תמיד מאוזן ואין אף אחד "מקופח".

זה נהדר, כי דמיינו לעצמכם איזה כיף זה לראות את תגובותיו של אדם השומע בפעם הראשונה ספר שגדלתם איתו. איך הוא נמתח במקומות הנכונים, או צוחק במקומות אחרים, ואיך הטוויסט בעלילה מפתיע אותו כמו שהפתיע אתכם בקריאה הראשונה, אי שם לפני 10/50/100 קריאות. 


מה שבאמת נהדר זו גם ההזדמנות לשמוע ספרים שבחיים לא הייתי חושבת לקרוא, ספרים מצוינים ממש. בתוכם, אני מרגישה את הדמויות שאלון הנער אהב במיוחד, את הנקודות בעלילה שוודאי הסעירו את דמיונו. פתאום הקריאה היא לא רק מכונת זמן שלי לעצמי, אלא שלי לילדותו ונעוריו של מישהו אחר.


 

נכתב על ידי , 19/3/2017 19:21  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים שצריכים לבקש


 

שבוע עבר מאז התקשרתי אליה ולמרות שציפיתי שהיא תתקשר בעצמה סתם לשמוע מה קורה, בסוף התקשרתי אני.

דיברנו על כלום ושומדבר משך שעה והיה נחמד. היא שאלה מה התכניות שלנו לסוף השבוע ואמרתי שאין כאלו. אחרי סופי שבוע אחרונים שהיו מלאים באירוחים, התארחויות, טיולים, חברים ומשפחתו של אלון, בא לנו סוף שבוע של בית. לא הצלחתי להבין אם היא מאוכזבת שלא נבוא אליהם או אדישה. שאלתי מה התכניות שלהם, והיא אמרה שגם להם אין. אספתי את האומץ מכל קצוות הגוף שלי ואמרתי: "אז אולי יתחשק לכם לבוא לבקר אצלנו? בשישי או בשבת, או אולי גם וגם. מה שתרצו."

 

ההורים שלי לא באים לכאן. באו פעם אחת, מיד כשעזבנו, ועוד פעם נוספת - כי הם חשבו שממש חשוב לנו לקבל מהם איזה שולחן סלון שהם גם ככה תכננו להיפטר ממנו (למעשה, לא ממש היינו צריכים שולחן סלון, אבל הם שאלו אם נרצה ואמרנו "אולי" ומפה לשם זה הפך למשימה ברשימת המשימות של אמא שלי והם היו פה עם השולחן). הם באו לסוף שבוע בירושלים מתוכו בילינו בוקר אחד יחד ואת כל שאר הזמן הם העבירו לבד. בבית שלנו הם היו פחות מעשר דקות, ואפילו לא שתו כוס מים. זאת הייתה התנהגות מוזרה כלכך. לא הצלחתי להבין אם הם לא רוצים להפריע או לא רוצים שנפריע להם.

הם לא ידעו, כמובן, שהזמנו מקומות לארוחה משותפת במסעדה נחמדה בערב ושבמקרר חיכו שתי עוגות - זו שהיא אוהבת וזו שהוא אוהב. אפילו לא הספקתי להציע קפה והם כבר נעלמו.

 

לא סיפרתי לאלון מה הרגשתי, עד כמה נפגעתי בעצם. העמדתי פנים כאילו כלום, ביטלנו את המקומות המוזמנים, אכלנו בעצמנו את העוגות. אבל, אלון לא צריך שיספרו לו. הוא יודע ומרגיש לבד. באחת הפעמים האחרונות בה ביקרנו את הוריי, עת התארגנתי בחדר ילדותי לקראת עזיבה, הוא כבר היה בדלת, מחליף איתם מילות פרידה. שמעתי אותו מנמיך את קולו ו(כמו שאלון יודע לראות ולהרגיש את כל הבלתי נראה, כך אני יודעת לשמוע את כל בלתי נשמע) מזמין אותם לבוא לבקר אצלנו בקרוב. הוא אמר שזה חשוב לשנינו ושמאוד נשמח לראות אותם, והם ענו "אתה צודק, אנחנו באמת צריכים."

 

בפעם האחרונה בה הייתי אני אצלם עזר לי אבי לקחת את התיק הכבד לאוטו. הייתה זו שעת לילה במוצאי שבת. הוא ראה אותי נדחקת למושב הנהג ואז שאל בקול נכמר "את תהיי בסדר, עם כל הנסיעה הארוכה הזאת?". חייכתי. הודתי באמת - הנסיעות באמת הפכו בעבורי כמעט ארוכות מדי וכבר קשה לי לנהוג מרחקים כאלה. "אנחנו צריכים לבוא אליכם" הוא אמר "שלא אתם תצטרכו בכל פעם לבוא לפה, להקל עליכם קצת".

אני לא יודעת אם אלו היו דבריו של אלון ששקעו בצורה קצת עקומה, או מחשבותיו העצמאיות של אבי. גם לא ידעתי איך כלכך לקבל את זה: הרי לא מדובר פה במשימה או במטלה, בצורך להקל או בצורך בכלל. מדובר ברצון להיות יחד. בגעגוע. בכמיהה למפגש או חוויה משותפת. בהושטת היד הסימבולית. בהפגנת הרצון לבקר.

 

בכל מקרה, מאז לא הזכרתי את זה. עד היום. כלכך הרבה התקדמנו אחת לעבר השנייה שפתאום היה נדמה לי שאולי זה לא קורה רק כי לא ביקשתי. על הרבה דברים שהיו חסרים לי בילדותי שאלה אותי עפרי הפסיכולוגית "אז בעצם, למה אף פעם לא ביקשת? למה לא אמרת כלום?". האמת המטופשת היא שהתביישתי לבקש. ידעתי שהעולם בעיני אימי הוא רשימה של מטלות, אני וכל צרכיי חלק מהן, ולא רציתי להכביד. אבל בעצם, מאוד יכול להיות שלו הייתי מבקשת זה לא היה מכביד בכלל.

 

קולה של אמא שלי השתנה מיד. אני מכווננת כלכך לשמוע את כל השתיקות שלה כל השנים עד שאני מרגישה כאלו דברים במדויק. כאילו הייתה נערה שחשבה שסיימה עם כל השעות של המחוייבות האישית ופתאום גילתה שנותר לה כפול משעשתה. "כן אולי" ו"אנחנו באמת צריכים" ו"נחשוב על זה" ו"נדבר על זה". רק באופן בו התקמט הקול שלה בקצוות המשפטים הבנתי שהיא מתבאסת על הנסיעה הארוכה (השבוע נסעה נסיעה דומה, בתחבורה ציבורית, כדי לאסוף משהו שקשור לאחד התחביבים שלה ועשתה זאת בהנאה וכאילו כלום), על אובדן השבת החופשית (שעכשיו, כשהיא בפנסיה, לא שונה בהרבה מימות השבוע הרגילים). "לא בא לכם להיות סתם שניכם ולנוח?" היא שאלה ואני הכנסתי לתוך החריץ הזה את כל התקוות שלי: הנה, אולי זה לא שהיא לא רוצה, אלא שהיא באמת פוחדת להיות שורה ברשימת המשימות בלתי קיימת שלי ומיד מיהרתי להישמע קלילה ואגבית ואמרתי "זה בסדר, יהיה לנו זמן לנוח ולהיות בזוג. תוכלו לבוא לכאן אפילו רק לקצת אם תרצו. גם ככה יכול להיות שאלון לא יהיה בירושלים חלק מסוף השבוע. למעשה, יש לו איזה משהו מהעבודה והוא אמור להיות דווקא קרוב לבית שלכם". פתאום, משהו נרפה אצלה. "אז כשתדעו מתי הוא אמור להיות כאן אולי אני פשוט אתן לו את הדברים שרציתי להעביר לך, והוא יעביר לך?" 

אפילו בלי לשאול אני יודעת במה מדובר: מכנסי ג'ינס שהיא הרחיבה לי, קופסאות אוכל קפוא שהיא הכינה לי. שום דבר מאלו אני לא באמת צריכה. אני פשוט צריכה אותה, ואני צריכה להרגיש שהיא רוצה.

 

 

בעודי כותבת את השורות האלו ובוכה (תודה לעונה השנייה של ג'יין הבתולה שאיכשהו, חרף היותה הזייה, מספקת לי קטרזיס בכל הקשור ביחסי אם-בת) אני מקבלת ממנה הודעה: "אבא ואני נגיע אליך ביום שבת. זה בסדר מצידך שנגיע?" ומרגישה מריר-חמוץ.

נכתב על ידי , 16/3/2017 19:17  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ילדים של אחרים הם כמו פרסומת לאמצעי מניעה


 

אין כמו סוף שבוע שמשי של חג באחד מבתי ספר שדה בארץ בכדי לגרום לזוג צעיר, אוהב חיים וחשוך ילדים להודות לאלוהים על מזלו הטוב שהוא כזה. קצת מוזר לכתוב את זה בעוד הנוסעת הסמויה מתרוצצת בקרבי, אבל אני מניחה שזו אמת גלויה לכל מי שקרא כאן בשנים האחרונות, וודאי למי שמכיר אותי - לא רציתי להיות אימא. 

עדיין, לפעמים, המחשבה על זה גורמת לי לעווית סלידה קלה. במיוחד כשאני נתקלת בחדרי אוכל בקבוצות גדולות של ילדים של אחרים - מלאי קוטג' בשיער ותרעומת על כך שהחביתה נגעה בעגבניות.

אבל, לפעמים זה עולה בי סתם ככה כשאני הולכת ברחוב בדרך חזרה מהעבודה, מתכננת אחר הצהריים פשוט שלי עם עצמי. 

אתם מבינים, לא בא לי לחלוק את עצמי, או שסתם בא לי לדאוג רק לעצמי. אני אוהבת שקט וניקיון. מתחשק לי להיות חסרת אחריות למשך כמה שעות. אלה נשמעות כמו סיבות פעוטות, אבל הן מגלמות בתוכן אמת רצינית מאוד: מגיע שלב (כנראה) בחייהם של אנשים (מי מוקדם, מי מאוחר, חלק אף פעם לא) בו המנגנון האבולוציוני (או החברתי) מכופף את כל הסיבות הללו בטיעון הסתום "אבל... ילדים!" והנפש מוצאת בזה הגיון ונכנעת. אצלי השלב הזה עוד לא הגיע.

גם, המחשבה על עצמי דהויה ושמנה, בג'ינס רפוי וחולצה מלאה כתמים, או - גרוע מכך - מלהגת על העוצמה שבאימהות או חלילה מאמינה שזה מרכז החיים שלי, מבאסת אותי לאללה. כן, אימהות נחשבת בעיניי כהפך לכל מה שסקסי ועצמאי בעולם. אני יודעת שזה לא באמת ככה, ושיש מלא אימהות עצמאיות וסקסיות. העניין הוא, שיש גם מלא לא, ולא בא לי להיות כזו.

 

אני אוהבת ילדים מאוד, מבחינה תיאורטית. מבחינה יישומית, קצת פחות. אני משוחחת איתם לעתים, משחקת איתם לעתים, אבל מעולם לא מצאתי עצמי מסתכלת על תינוק במבט עורג, מצמידה לחיי ללחיו וחולמת. אם הייתי צריכה לעבור ולו מיליגרם אחד של אי נוחות, צער או סבל בכדי להיכנס להריון, הייתי מוותרת על זה בלי למצמץ.

 

בכל מקרה, את קיומה של הנוסעת הסמויה קיבלתי, להפתעתי הרבה, בשמחה. ככל שהופך הקיום שלה לממשי השמחה הפשוטה בה גדלה. זו באמת שמחה פשוטה, לא מורכבת במיוחד. לכן, כששאלו אותי אתמול על ציפיות, חששות או פחדים, השבתי בלב נקי ש... אין לי.

 

יש משהו בהריון שהופך את האישה, גוף ונפש, לרכוש הכלל - זו אמת שהכל מודים בה. השלמתי עם הערות פומביות על הציצים שלי, הבטן שלי ("יש לך בטן / ציצים!", "אין לך בכלל בטן / ציצים!", "את בטוחה שאת בהריון?", "עשית סקירת מערכות מורחבת?", "היו לך בחילות?"), עם המלצות מחצי-זרים על רופאי נשים, קורסי הכנה ללידה ודולות, ואני מקבלת אותן בסבלנות של ממש והומור לא עוקצני אלא חביב (למשל, אני כבר לא עונה "לא, אבל יש לי טחורים, רוצה לראות?!"). כשמגיעים לפן הנפשי, מתעניינים במצבי הרגשי בחמלה רבה ואני אומרת שהכל בסדר ושאני באמת חסרת דאגות, מיד מספקים לי בני שיחתי את אוסף הדאגות הפרטי שלהם לשימושי האישי, כולל סיפורי אימה.

 

העניין הוא שאני באמת לא דואגת.

היו שלבים במהלך בהריון בהם באמת דאגתי. קודם כל, היו שלבים בהם, למרות היותי בחורה צעירה ובריאה, המצב הגופני שלי היה רעוע וזה לא היה נעים. מלבד זה, פחדתי כמובן מהלידה עצמה, ואז גם מההחלמה, מהטיפול הלא תיאורטי בתינוק לא תיאורטי, מההשלכות על הזוגיות ועל האישי.

בלי לחשוב על המתודה יותר מדי, התמודדתי עם זה כמו שאני מתמודדת עם כל דבר לא מוכר בחיים שלי מילדות ועד היום: עשיתי על זה מחקר מקיף וקראתי על זה כל מה שהייתה לי הסבלנות לקרוא. כך עשיתי בפעם הראשונה שטסתי לחו"ל (ובכל הפעמים שלאחריה), כשאימצנו כלב לראשונה, כשעברתי ניתוח, כשהתגייסתי, כששכרתי דירה, כשקניתי אוטו, כשהייתי צריכה לקחת את האוטו למוסך, כשהייתה לי דליפה מתחת לכיור המטבח. (סליחה מהנוסעת הסמויה, שאני משווה אותך לדליפה :) )

ידע כזה תמיד נתן לי את הכלים לקבל החלטות מושכלות, לדעת למה לצפות ולפעול בהתאם למה שנראה לי נכון. עד כמה שלידה והורות הן דבר דרמטי ומשנה חיים, ועד כמה שהמעש שונה מהתיאוריה, זה עדיין משהו שכל האנשים בעולם עושים. איכשהו, נראה לי שנסתדר. 

 

למול כל ההורים שמספרים לי על היום הראשון בבית עם התינוק בו לא ידעו מה לעשות ופרצו בבכי, או על המקלחת הראשונה שקראו לסבתא לעזור בה, למול סיפורי הלידה הקשים על מיילדות רעות או זוגיות מתפוררת, אני אוחזת איתנה במגן הידע הרעוע שלי ומסרבת להיבלע במערבולת חששות. הלו, זה העידן בו "how to" זה החיפוש הנפוץ ביותר ביוטיוב. ככה פתחתי צנצנת כשהייתי לבד בבית, ככה הצלתי לאלון אצבע כשהוא עשה שטות ומדד על עצמו טבעת שלי. (היינו מוותרים על האצבע, ולא על הטבעת. הרי טבעת יש אחת, ואצבעות עשר). מה הבעיה שלכם, הורים מנוסים ומבהילים, לראות ארבעה עד עשרה סרטונים של תינוקות באמבטיה ואז, באומץ ובזוג, ליישם את מה שראיתם בסרטון? במה זה שונה מלפתוח סתימה? למה לא קראתם מראש על בעיות בזוגיות אחרי לידה ושוחחתם על זה? למה, אם נקברתם תחת מפולת הורמונלית, לא פניתם לטיפול? ויותר מכל - למה זה שלא עשיתם את זה זו בעיה שלי עכשיו? למה אתם מחפשים צידוק לפחדים שהתגברתם עליהם כבר באמצעות יצירתם באחרים?

 

הדבר השני שעשיתי, שלא הייתי יכולה לעשות אותו לפני חצי שנה, היה לשאול את אמא שלי על חוויית ההורות הראשונית שלה. 

לאמא שלי לא הייתה דולה והיא גם לא ציפתה מהצוות הרפואי להיות תומך ומכיל. היא הגיעה לבית החולים, שכבה במיטה (כמו שאני מכירה אותה הייתה וודאי לחוצה אש אך שידרה ביטחון וקוליות) וחיכתה. אבא שלי היה שם איתה ועזר לה בכל מה שהייתה צריכה, והיא מצידה שלחה אותו שלוש פעמים לאכול. כזו היא אמא שלי, אשת ברזל עם נקודות רכות-רכות, בשליטה מוחלטת על עצמה ועל סביבתה, וגם בעת שהיא כורעת ללדת היא "שולחת" את אבא שלי לעשות דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כמו לאכול. כששאלו אותה אם היא רוצה אפידורל היא אמרה "טוב" וכמה שעות אחר כך אני נולדתי.

 

לא היה לה אף אחד שיעזור לה, אבל היא גם לא הייתה צריכה. יום למחרת הלידה היא "שלחה" את אבא שלי לעבודה. כששאלתי איך ידעה איך לרחוץ אותי או לטפל בי היא לא הבינה את השאלה. "מה זאת אומרת?" היא התפלאה "זה פשוט היה עניין של שכל ישר. תינוקות עד גיל מסוים זה לא כזה מסובך. רחצנו אותך אחרי שחבל הטבור נשר, בקצת מים פושרים עם קצת סבון תינוקות, רק בשביל התחושה. וכל השאר? טוב, כשבכית הרמתי אותך ולפעמים זה הספיק. אם לא, בדקתי אם משהו לא נוח לך, אם צריך להחליף לך, אם את רעבה או אם את צריכה עזרה בלהירדם. אם זה לא היה אף אחד מאלה, זה היה גזים.  זה הכל מובן מאליו... וזהו, בעצם."

"אבל את," היא אומרת לי, "אני חושבת שאת תצטרכי עזרה. לא כי את לא יכולה לעשות לבד," היא ממהרת להבהיר, יודעת אילו דברים נאמרו לי מהצד השני במשפחה, "אלא כי יהיה לך טוב יותר אם יהיה מישהו שיוכל לדאוג לדברים השגרתיים בבית ובחיים ולתת לך זמן לטפל בתינוקת ובעצמך ולנוח. אני אשמח לבוא לעזור בכל מה שתרצי, אם תרצי אותי" היא אומרת והיא כלכך מתוקה עד שאני מיד גומלת החלטה בליבי לקבל את הצעתה אך לחוס עליה ולחסוך ממנה את המטלה היומיומית העיקרית, השגרתית והמטריחה של לכתוב לי את התזה ;)

נכתב על ידי , 12/3/2017 02:05  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

125,032
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ