לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017

אז איך היה?


 

בלילה שלפני חלמתי שמתנפחת לי השפה העליונה ואני בקושי מצליחה לדבר. קמתי מיובשת, עם כאב ראש נוראי. עם הקפה של הבוקר עוד עשיתי תיקונים אחרונים: הוספתי שתי פסקות, חזקתי טיעון רפה בהארת פתע קטנה שעלתה בי בלילה.

 

זה היה בוקר היום השני לכנס, שנערך יום אחד באוניברסיטה וביום השני במקום אחר, קצת מרוחק ומוזר. הנוכחות האקדמית ביום השני הייתה בהתאם, מה שקצת ביאס. הסתכלתי על האולם הריק ברובו והצטערתי "לבזבז" את ההזדמנות להציג על הדיוטות.

לאור הנוכחות הדלה נדחה המושב הראשון, בו דיברתי אני, במחצית השעה. בינתיים השתדלתי לא להתאכזב: האולם היה בלתי מתאים בעליל - חדר מאורך בבניין ישן, בלתי ניתן להחשכה, המסך נמוך מדי, הכיסאות מעוצבים אך מאוד לא ניתנים לישיבה (שלפתי את הכריות שאני נושאת איתי בתיק והן ריככו את הסבל רק בקושי).

 

היה עוד אד של אכזבה באוויר. הכנס, מתוקף היותו בין מוסדי, כלל הרצאות של תלמידים מתקדמים מכל מוסדות הלימוד בארץ. זה אולי יישמע מתנשא, ובאמת שלא האמנתי בזה לפני שראיתי זאת במו עיניי - אבל הפער "בינינו" לבין השאר היה ניכר. מאוד.

הרמה הנמוכה של המחקר, של תשתית הידע, השימוש במונחים שגויים או אנכרוניסטים באופן שאינו לגיטימי, ואפילו ההרצאה עצמה - הטיעון, הנימוקים, ההשוואות וההגשה. כל אלו ביאסו אותי עמוקות, כמאזינה ובעיקר כמשתתפת.

 

כשהגיע תורי לדבר האולם היה מעט יותר מלא, אך חסרו בקהל כאלו שרציתי שישמעו. אלו הגיעו חמש דקות אחרי שהתחלתי, ובכך פספסו את הרבע הראשון של ההרצאה.

היה נחמד להקריא. היו רגעים בהם הרגשתי שמקשיבים לי, אחרי בהם הרגשתי שאף אחד לא מקשיב או מתעניין בכלל. בסוף, בשלב השאלות, הופנו רוב השאלות לשתיים האחרות שהציגו איתי באותו המושב. אז ביקשה יו"ר המושב לשמוע שאלות כלפיי וזה היה מביך מאוד. כשאין שאלות בכלל, מה זה אומר? לתלמידים באולפן אני תמיד אומרת בבת צחוק: או שהבנתם הכל או שאף אחד לא הבין שום דבר.

אתמול, חשבתי, להרצאות הגרועות באמת היו המון תגובות. מהקהל זעמו, רצו לתקן, לבקר, לשים דברים על דיוקם. גם להרצאות הטובות היו המון תגובות. והנה אני, שדיברתי על היצירה העתיקה ביותר בכנס הזה (מהמאה ה-17, כן?), אולי לאף אחד אין מה להגיד לי על מעגלים חברתיים ומדעים ברומא אותה התקופה, כי כולם עוסקים רק באמנות מודרנית? 

את השאלה הראשונה הפנתה אליי ראש תוכנית תואר שני במוסד אקדמי בארץ. היא אמרה "כשאמרת שפוסן לא מציג דמויות של נשים בגן, אולי זה כי בעבורו הגן עצמו מייצג אישה?"

זה היה מביך ממש, כי זה בכלל לא מה שאמרתי, וזו הייתה הערה כלכך חסרת הבנה וידע. עניתי, במה שיצא אולי תקיף מדי "זה בכלל לא מה שאמרתי. יש דמויות של נשים בגן, כמובן, וגם הצגתי אותן: פלורה, קליטאה, אקו. מה שאמרתי הוא כך: בניגוד לגנים הספרותיים המידיאבליים שהצגתי, בהן יש פרסוניפיקציות של החושים כנשים, אצל פוסן אלו לא האנשות. החושים מיוצגים, אבל באמצעות פעולות. דבר שני, הראיתי איך יש שינוי במושג הגן לאורך התקופות, איך ממקום שמייצג תענוג הוא הופך למקום בו דנים בריסון התענוג והחושים ולבסוף, למקום בו מדברים בצורה מדעית על החושים. לכן, הגן לא מייצג אישה, אלה מקום לשאלות מוסריות ומדעיות על התענוג".

היא הייתה נבוכה אך המשיכה לומר שהגן מסמל אישה ואפילו יש ברקע הציור "אלמנטים פאליים לעומת אלמנטים ואגינליים".

אוי אלוהים. ניסיתי שלא להתרגז. יש משהו בדברים שלא עשויים היטב: אבני שפה של מדרכה מעקומות ומקולפות, פסטה מבושלת יותר מדי, אישה בתפקידה ומעמדה שמתייחסת בפשטנות אנכרוניסטית וב"נדמה לי" בשדה מחקר שהוא, למרות מה שחושבים אליו, אינו סובייקטיבי כל עיקר, שמעורר בי רוגז.

 

"גן מוקף חומה אליו גיבור ספרותי גברי מנסה להיכנס יכול, לפי פרשנויות מסוימות, להיות מקושר עם חדירה וכיבוש" אמרתי.

היא הנהנה בהתרגשות. "אבל," המשכתי והכעס כבר קצת ניכר בקולי "פה אין חומה מסביב לגן, ואין שום גיבור שמנסה לחדור אליו מבעדה, כך שפה זה לא נמצא. בנוגע לואגינלי והפאלי... ממ. זה פסל של הרם, מוטיב חוזר בציורי בכחנליות ונציאניים שפוסן מאמץ. ובצד השני זו פרגולה, מהסוג שיש בגנים מטופחים. כמו שאמרתי, זה נוף סימבולי מוסרי - צד אחד מתורבת והשני פראי..."

היא המשיכה: "אולי מבחינת פוסן הגבר שנכנס לגן הנשי הוא המבט הגברי של הצופה?" ועל זה לא נותר לי אלא לקרב את המיקרופון ולומר פשוט "אה, לא.".

אחר כך גיגלתי אותה וגיליתי שהיא מתעסקת ב - הפתעה - פסיכואנליזה ומגדר.

 

אחר כך הרגשתי שילוב בין ההיי שבלסיים הרצאה לבין האכזבה מהפידבק הדל. בהפסקה ניגשה אליי מישהי אחרת שמלמדת במוסד אקדמי אחר לומר לי שהיא חשבה שבעצם אולי הנושא של היצירה והגן כפי שהצגתי אותם הם עיסוק באסתטיקה.

למה את מתכוונת? שאלתי בעדינות.

"אסתטיקה הרי שואלת שאלות בקשר לחושים, וגם את שואלת שאלות בקשר לחושים!" היא אמרה בהתרגשות.

"אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי," אמרתי בזהירות "אסתטיקה היא הרי ענף בפילוסופיה הדן במהות היפה, בקשר שלו אל הטוב, באמן והגדרתו, היצירה האמנותית או המעשה האמנותי והגדרתם. פוסן לא שואל שאלות על מהות האמנות, אלא על האמינות (המוסרית, המדעית) של החושים..."

"בדיוק!" היא המשיכה "והחושים הם חלק מאסתטיקה! "

הודיתי לה מעומק הלב וחמקתי לשירותים.

 

כך, כששאלו אותי אלון ואמי "איך היה?" לא ידעתי מה לענות. כתיבת ההרצאה קידמה אותי מאוד במחקר, התקדמות כבירה בזמן קצר. הצורך לזקק ולהגדיר במילים רעיונות מיקדו אותי וגרמו לי להבין איפה חסר לי ידע.

פשוט היה נדמה שהנושא והתקופה לא מעניינים אף אחד, ואף אחד בקהל לא מבין בהם מספיק בשביל להבין אותי ואת דבריי.

וזה, בסופו של דבר, היה מתסכל מאוד.

נכתב על ידי , 18/5/2017 09:48  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



119,359
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ