לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017


 

מערכת יחסים עם מנחה היא כמו מיצוי כל מערכות היחסים כולן באחת. היא גם מורה-תלמידה, אבל גם קצת מעסיקה-עובדת, אימא-ילדה. יש רגעים דקים בהם נדמה משהו כמו חברות, מקצועית וגם אישית, או משהו שמזכיר דייטינג, כך לפחות בשלבים הראשונים בהם מגששים לראות אם יש כימיה ו"מציעים חברות".

 

זו שלי ושל המנחה שלי ידעה עליות ומורדות. היכרתי אותה היטב בחוג הקטנטן שלנו ובשנה האחרונה לתואר הראשון כתבתי אצלה סמינר יוצא דופן. נפגשנו כמה פעמים ואהבתי את האופן בו היא מכוונת אותי וגורמת לי להרגיש - בניגוד לכל שאר המרצות שהיו מחמיאות לי וגורמות לי להרגיש גאונה יודעת כל, ממנה קיבלתי גם הערות על המקומות בהם אני לא יודעת מספיק והצעות איך להשלים את חורי הידע. שנה לאחר מכן התחלתי את התואר השני והייתי צריכה לבחור מנחה. היו שתיים ששאלו אותי אם אני מתעניינת בתחומים שלהן: אחת שגישתה מודרנית מדי, השנייה שגישתה עתיקה ומעלת אבק. אצל שתיהן למדתי כמה קורסים במהלך התואר הראשון וסיימתי אותם בציונים גבוהים. המנחה שלי, שעוד לא הייתה המנחה שלי אז, יצאה לשנת שבתון ובכל זאת רציתי לנסות ללמוד אצלה עוד קצת, כדי לבדוק איך אנחנו מסתדרות.

אצלנו בחוג, אולי גם בחוגים אחרים - לא יודעת, יש אפשרות לעשות קריאה מודרכת במקום קורס. אצל כל מנחה זה אחרת - יש לי חברות שנפגשו עם מרצה פעם בשבוע, לאחר ששתיהן קראו אותו מאמר, לרוב אחד מהביבליוגרפיה לתזה העתידית ודיברו עליו. יש לי חברות שנפגשו עם מרצה פעמיים בסמסטר, בתחילתו ובסופו, הרכיבו רשימת קריאה בפגישה הראשונה ודנו במה שנקרא בפגישה השנייה.

אני ביקשתי לקרוא אתה את ביקורת כוח השיפוט של קאנט. מדובר בספר שעד אז נכלל בסילבוס של לפחות שישה קורסים שלמדתי, אך מעולם לא קראתי במלואו. 

היינו נפגשות מדי שבוע בביתה. בשבועות הראשונים היא ביקשה שנקרא כתבים קודמים לקאנט על מושג הגאון ועל שאלות בסיסיות באסתטיקה. הקריאה הייתה כבדה, לפעמים ספרים שלמים משבוע לשבוע. אחר כך קראנו את קאנט ובשבועות האחרונים ביקשתי שנקרא את היידיגר.

אלו היו, למרות העומס האדיר, ימים די מאושרים. יש משהו בנגיעה בשני אלה שהופך את החיים והמחשבה לעשירים יותר.

אחרי שנגמר הסמסטר ביקשתי ממנה להיות המנחה שלי.

אז הגענו לשלב הצעת המחקר. הצגתי לה רעיונות והיא פסלה את כולם. זה נמשך חודשים. היום אני מבינה שזו לא הייתה לגמרי פסילה - היא אף פעם לא אמרה מה טוב ברעיונות, כי הם תמיד הגיעו מאוד בוסריים, בלי שאלת מחקר מעמיקה מספיק. כך, היא הציגה לי את המקומות החסרים והלא מגובשים בהם ואני, אולי מתוך חוסר הניסיון או חוסר הביטחון האקדמי, אולי מתוך אי הבנה שאין זה "לא" אלא "מה שחסר", לא חשבתי לקחת את הערותיה ולחזור לשולחן התכנונים, אלא ראיתי זאת כביטול מוחלט. זה היה מתסכל לשתינו.

את הרעיון הנוכחי הצגתי לה אחרי קריאה מעמיקה מספיק בכדי "להגן" עליו, מה שגרם לה לומר ש"יש פה איזה שביל ללכת בו". 

מאז התקדמתי לאט ובעצלתיים. כל העיסוק בלימודים היה מתאפשר רק בסופי השבוע ובמהלך השבוע עצמו הייתי עסוקה בעבודה. 

 

ואז הייתה התקופה בה תירגלתי את הקורס בו היא לימדה, בתחילת שנה זו. מכירים את זה שיש חברים טובים ממש שמחליטים להפוך לשותפים לדירה וזה מחרב להם את כל החברות? או זוג נשוי שמחליט לעבוד באותו מקום העבודה וזה מטלטל את ספינת נישואיהם? כך גיליתי אני עד כמה קשה לי, עד בלתי אפשרי, ללמד כשאני "כפופה" למורה אחר. הרי בעבודה אני רגילה ללמד כיתות לבד או, במקרים רבים, לכתוב בעצמי תוכנת לימודים ולרכז מורים אחרים. היה לי קשה כשמצד אחד היה לי חופש מועט מאוד בבחירת הנושאים ואופן הצגתם ומנגד, גם לא נאמר לי בדיוק מלכתחילה מה מצופה ממני לעשות. כך הייתי מכינה מדי שבוע שיעור, שולחת לה אותו במלואו ויום לפני השיעור היא הייתה מתקשרת לומר שלא לזה התכוונה ומשנה לי הכל. גם היה לי קשה עם שיטת העבודה. כשאני מלמדת אני מכינה בתחילת הסמסטר תוכנית ברורה, עם יעדים ומטרות שגלויים לתלמידים מההתחלה. היא העדיפה להכין רשימת נושאי שיעורים, אך לא נושאי תרגולים, להודיע על המטלות בפתאומיות, להחליט לשנות את מבנה הבחינה לקראת הסוף.

זו הייתה תקופה בה היה הרבה תסכול בינינו סביב נושא העבודה המשותפת. באתר התקופה גם לא התקדמתי בכתיבת התזה כלל, כי בדיוק התחלתי פרויקט מתיש במקום עבודה חדש, וגם - נכנסתי להריון. כזכור לרבים מכם, מאוד חששתי לספר לה. זו הייתה תקופה בה בכל מפגש רק הרגשתי איך אני מאכזבת אותה יותר: כמה אני לא דומה למתרגלת הקודמת שתרגלה אצלה שלוש וחצי שנים וידעה לקרוא את מחשבותיה, עד כמה כל דבר שאני מגישה לאישורה הוא לא מה שהיא התכוונה, עד כמה אני מדשדשת בלימודים (כי אין מה לעשות, משהו שהזמן היחיד המתאפשר לעסוק בו הוא סוף השבוע, שאמור להיות מוקדש למנוחה ומילוי מצברי הכוחות הוא משהו שמתקדמים בו לאט). איכשהו ראיתי את ההריון הזה כגורם שבעיניה יראה כמעכב ומפריע.

כמובן שזה לא היה ככה.

 

מאז שסיפרתי לה גם הפסקתי לתרגל אצלה. היחסים בינינו שבו להיות כפי שהיו קודם - טובים בהרבה. משהו בה גם השתנה כלפיי, פתאום היא ראתה (ושאלה) מה עוד קורה בחיים שלי מלבד הלימודים והבינה שאני לא מתעצלת או נמרחת, אני פשוט בעלת נטייה לנגוס הרבה יותר משאני יכולה לבלוע ולכן, אם להמשיך במטאפורה המשונה הזאת, הכל אומנם נבלע לי אבל קצת יותר לאט.

הסמסטר הזה גם הורדתי גז בעבודה. אני מבקשת מארגונים, מוסדות ואנשים פרטיים שפונים אליי בהצעות לחזור אליי באוקטובר, או - מציעה להם לעבוד עם מורות אחרות שאני מכירה. בהתחלה לא סיפרתי למה, אבל אחרי כמה מקרים לא נעימים בהם חשבו שזו התמקחות התחלתי פשוט לספר את האמת. זה מאפשר לי יום שלם בשבוע, ועוד 4 חצאי ימים, להשקיע בלימודים. אודה על האמת, חלק מהזמן גם מוקדש פשוט למנוחה - אני ישנה כמה שאני צריכה, מטיילת, קוראת, רואה טלוויזיה - כל אלו בכמויות בריאות. פעם בשבוע בערך אלון ואני יוצאים לבילוי נחמד: סרט, מוזיאון, הרצאה, ארוחה במסעדה, שיטוט.

בתחילת הסמסטר הגשתי הצעה להרצאה בכנס, אומנם אחד קטן אך "מסורתי". לא היה לי דבר מוכן, אבל חשבתי שדד-ליין כזה יעשה לי ולמחקר שלי טוב. המנחה שלי הייתה תומכת מאוד. פתאום הבנתי משהו שאולי הייתי צריכה להבין מזמן: שאני לא צריכה להגיע אליה יודעת ומתקדמת, אני צריכה להגיע אליה עם מקומות בהם אני תקועה או מבולבלת. אני לא צריכה לקבל ממנה שבחים על הידע שיש לי, אלא עזרה עם הידע שחסר לי. זו איזו תובנה מבגרת כזו, שמשילה ממני את הצורך להרשים ולהצטיין ומאפשרת לי להיעזר בה באמת.

ככל שנעזרתי בה יותר כך גיליתי עד כמה ההערות שלה חכמות והעצות שלה טובות. במקביל גם הבנתי שחלק מהעצות הן הצעות בלבד - היא נותנת לי שם של איש רוח מהמאה ה16 שיכול להיות שעסק בנושא באופן שיקדם אותי, אבל יכול להיות גם שלא. מאוד לגיטימי לחזור אליה אחרי שבוע ולומר: הסתכלתי ולדעתי זה לא הכיוון.

כך את ההצעה שלי לכנס היא קראה פעמיים, כשבין הפעמים תיקנתי והוספתי לפי הערותיה. הרגשתי בנוח לומר "אני לא יודעת איך בדיוק כותבים את זה, כי אף פעם לא כתבתי כזה דבר. את יכולה בבקשה לקרוא ולומר לי אם כך נהוג לכתוב הצעות?" והיא הרגישה בנוח לענות "עבודה טובה! הנה ההערות שלי:...".

נפגשנו פעם אחת, בה הצגתי לה מה יהיה בהרצאה. פתאום, כך למולה, כל מה שכתבתי היה נראה לי עלוב מאוד. היא לא אמרה דבר, אבל רק הנוכחות המאזינה שלה גרמה לי לראות בעצמי את כל הפגמים. איפה הימים בהם הייתי יושבת עם מרצה במשרד ומרגישה כמו גאונה פורצת דרך? והנה עכשיו אני יושבת בחדר העבודה שלה, חודלת מהדיבור כי אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחבר שני משפטים בעלי רצף הגיוני.

היא מקשיבה עד הסוף ואז מתחילה לומר לי מה לדעתה חסר. בעוד היא מדברת, אני פתע נזכרת במשהו ששמתי לב אליו בספר שקראתי לפני כמה שבועות. זה החלק החסר בפאזל, זו אבן הדרך שחסרה בטיעון המרכזי. אני מספרת על זה בהיסוס, מנסה להיזכר איפה ואיך. זיכרון מוביל לזיכרון ואני נזכרת בעוד משהו ששמתי לב אליו, הפעם במכתב, וסימנתי לעצמי לבדוק. אזכור של שם שלא מתיישב עם איזו דעה רווחת. היא מסתכלת בי בתערובת של התרגשות, סקרנות וספקנות. 

 

למחרת אני הופכת את שולחן העבודה, נוברת בכל הספרים, במאות הפתקים והדפים הכתובים בכתב יד, עוברת על כל הסיכומים וההערות המוקלדים במחשב, ולא מוצאת. לא את המכתב, לא את הספר. אולי הכל היה חלום? אולי התבלבלתי? אני עוברת בראשי על שמות הכותבים, מוציאה את כל הספרים שלהן מהמדפים, מחפשת בתוכן העניינים ואז באינדקס, מנסה להיזכר אם קראתי את זה מנייר (ספר) או ממסך (מאמר) ולא מוצאת.

 

היזכרות היא תהליך פלאי, כמעט בריאתי במהותו. רגע אחד אין כלום, רק תהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורגע אחר כך פתאום ויהי אור. זה היה ספר שהיו חסרים בו שני עמודים! ושני העמודים האלו מצאתי בגוגל בוקס! והמכתב היה ציטוט במאמר! והמאמר הזה צולם מתוך ספר שהיה בעיזבון פרטי של איזה חוקר וקיבלתי בדרך לא דרך! אני מוצאת את שניהם, עם הערותיי עליהם בעט סגול, ממש באותה הדקה בה אני מקבלת מייל מהמנחה שלי. היא כותבת שהיא לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שסיפרתי לה והיא מלאת סקרנות. אם הדברים הם אכן כמו שזכרתי אותם, מדובר על פתח חדש ומשמעותי במחקר השחוק והקיים, שאף אחד לא שם לב אליו עד כה. חיבור של שתי נקודות מקצוות מרוחקים של הדיסיפלינה שמותחות ביניהן קו ההופך את פני הדברים.

אני מסתכלת על הדברים שכתבתי, קוראת שוב את המקומות שסימנתי, ומגלה שזה אפילו יותר מובהק ומעניין ממה שזכרתי. אני נותנת לה את הפרטים הביבליוגרפיים של שתי הנקודות, כותבת משפט על מה שאפשר להסיק מכך ומתחילה לשנות את ההרצאה.

 

כמה ימים אחר כך היא מתקשרת אליי. ההרצאה ביום רביעי, היא טסה ביום רביעי שבוע קודם לכן ותהיה בחו"ל עד יום ראשון. היא מבקשת שאשלח לה מה שכתבתי עד כה, כדי שיהיה לה מה לקרוא במטוס. אני מודה לה על הנכונות והאכפתיות ומסכימים. אני מתקדמת לאט משציפיתי ולכן, כדי לנסות ולסיים לכתוב אני עובדת בקצב משוגע. ביום ראשון אני קמה מוקדם וכותבת עד הצהריים, אז אני הולכת לרופאה ולספרייה. בראשון אחה"צ אלון ואני פוגשים מישהי שעוסקת בהכנה ללידה וחוזרים רק בערב. אני כותבת עד הלילה. ביום שני אני מלמדת כמה כיתות. אחר הצהריים אני בודקת בחינות ושיעורי בית ושוב מוצאת עצמי כותבת עד שעה מאוחרת. ביום שלישי אני שוב מלמדת, בצהריים חוזרת הביתה וכותבת עד הערב ובערב נגררת אחרי אלון לקורס הכנה ללידה (עוד אכתוב גם על זה) אנחנו חוזרים בעשר, אלון שופת את הקומקום על האש ומתיישב לצידי, מול שנינו כוסות קפה מהבילות. אני כותבת, הוא מקבל ממני פקודות של עבודות רס"ר כמו: "צריכה שתמצא לי אזכור לטווס ברומן דה לה רוז, צרפתית, תחפש בגליקה" ואלון המסכן, שאין לו מושג מה זה רומן דה לה רוז או אם בכלל אמור להיות בו טווס, סוקר את האינטרנט, מוצא גרסת פול טקסט בגליקה (האתר של הספרייה הלאומית בפריז), מקליד במילון את האיות הצולע שלי בצרפתית, מתקן אותו, מחפש בקובץ הטקסט המלא, ואז שולח לי את הפסקה בה אזכור הטווס נמצא. אני קוראת ונוהמת "לא טוב, עכשיו תחפש ראי" או צוהלת "מצוין! שלח לי מספר עמוד ושנה!" ומשלבת את הפרט הזה בקולאז' שאני מנסה להרכיב, שיש בו המון מידע שאספתי וגזרתי בעדינות, אבל עדיין קיימים בו מקומות בהם רואים נקודות של הרקע הלבן.

אנחנו עובדים כך עד השעה שלוש, מתקדמים מאוד אך לא לגמרי. ברביעי בבוקר אני הולכת לעבודה, מעט עייפה אך מעודדת. כשאני חוזרת הביתה בצהריים אני שולחת לה מה שיש ומתנצלת שאני נותנת לה לקרוא עבודה לא גמורה. אני כותבת כמה משפטים על מה אני חושבת שאכתוב בשני העמודים האחרונים, והולכת ללמד עד הערב.

בחמישי בבוקר אני קמה עם כוחות חדשים, מלמדת כמה כיתות, שבה הביתה אחה"צ, מסדרת על הספה כריות למכביר, מחברת את המחשב לטלוויזיה ועושה בינג' מהחלומות. אלון מגיש לי אוכל טעים ואני מתמסרת לבטלה בתענוג גדול. בערב אני מקבלת מהמנחה שלי מייל שכותרתו "ברכות". הפסקה הראשונה כולה תשבוחות. הפסקה השנייה - תיקונים, תוספות והשמטות שלדעתה צריכים עוד לעשות. הפסקה האחרונה מזהירה אותי לא לגעת בזה יותר מדי, כי זה כבר כמעט מוכן. זה לדעתה צריך להיות סדר הדברים גם בתזה, פשוט למלא את המקומות שאין זמן לפרט עליהם בהרצאה ולעשות מעברים עדינים ומנומקים יותר בין טיעון לטיעון. היא מסיימת את המייל בהצעה לשלוח את זה לגורמים נוספים כדי להשוויץ.

מול המילים שלה אני בדיוק שותה מילקשייק ועל המסך מרצד פרק 7 מהעונה הראשונה של חשיפה לצפון, כך שאני כבר מחייכת ואין לי אפשרות לחייך יותר.

אני מחליטה שגם היום למחרת (יום שישי שהיה היום) יוקדש לבטלה. בלילה אנחנו קוראים יחד ספר, בבוקר קמים מוקדם והולכים לאכול ארוחת בוקר כייפית בבית הקפה השכונתי. אנחנו חוזרים הביתה למיטה ואז אני נרדמת לשעות ארוכות. כשאני מתעוררת הכביסה על החבל, הבית נקי, אוכל טעים בסירים גדולים על הכירה ופתק מאלון על שולחן המטבח: "יצאתי לעשות ספורט".

 

לא יודעת אם סיפרתי כאן פעם אבל את התזה שלי אני כותבת, בעצם ובסופו של דבר על תענוג. הכנס המדובר יתקיים במשך יומיים במהלך השבוע הקרוב. הודעתי שלא אבוא לעבודה שבוע שלם, מצאתי לעצמי מחליפות לכל שאר המחויבויות וכך אני פנויה יומיים לפני הכנס, ויום שלם אחריו. זה אומנם לא הכנס הראשון בו יוצא לי לדבר, אבל - זה רק השני. נראה איך יהיה.

נכתב על ידי , 12/5/2017 16:01  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



122,911
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ