לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017

על חתונות, שמלות, היחס שהבטן שלי מקבלת מהסביבה, וקצת עניינים של פנים וחוץ


 

ברוח ספירת העומר: היום אחד-עשר ימים, שהם שבוע אחד וארבעה ימים מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה. כמה התרחש בינתיים? כמאפיין את התקופה האחרונה - המון. לא יודעת עד כמה מעניין לכתוב פוסט בסגנון: "יומני היקר, היום קמתי בבוקר..." לכן אכתוב על אירועים נבחרים בלבד.

 

כפי שסיפרתי בפוסט בו גוללתי ריב שהיה לי עם אלון, ריב שהתחיל בכך שהוא השווה אותי ויזואלית לביצת הפתעה, הוזמנו לחתונה. הכלה הייתה, אי שם כשהייתה בת 16, מושא תשוקתו ואהבתו של אלון. כשהייתה לחיילת שירתה ביחידה שלי, לאחר הצבא למדה במקביל אליי באוניברסיטה בחוג אחר ובכדי להשלים את העניין עבדה באותו מקום עבודה בו גם אני וגם אלון עבדנו שנינו. יחסי אליה נע בחלוף השנים בין חיבה עזה לבוז עז לא פחות, אבל האמת היא שהיא בסך הכל בחורה יקרה, מתוקה מאוד, נבונה ומרשימה, ואין ספק שאם היכרותנו הייתה נעשית בבגרות (של שתינו) ואם הייתי פחות כלבה, היינו נכרכות בחברות נפש עזה, כי בסך הכל נוצקנו מחומר דומה ובתבנית דומה. 

 

התרגשתי לקראת העניין מאוד.  אני   א ו ה ב ת   חתונות. מאז ומתמיד אהבתי והלוואי שאמשיך לאהוב לעולם. אני אוהבת אולמות וגני אירועים. אני אוהבת להיכנס למקום חדש וחגיגי עם פרחים ונרות ולקבל בשולחן קטן פתק עם השם שלי. אני אוהבת "קבלות פנים" עם אלמנטים דקורטיבים משונים ומנות קטנטנות בצלחת שאוכלים בעמידה. אני מתה על חופות וטקסי נישואין. מתעלפת מלראות את החתן והכלה החמודים והנרגשים צועדים בשביל. את כל הקטע של הארוחה, והשולחנות שיושבים בהם אני מחבבת קצת פחות, אבל זה השלב בו רוקדים ומתארגנים רגשית לקראת אכילת הקינוחים. שימו לב שלא ציינתי פה את הדבר האהוב עליי ביותר בחתונות (אמריקאים קוראים לזה: to get shitfaced), כי כואב לחשוב על זה בימים קשים ויבשים אלו, בהם המשקה החריף ביותר שאני לוגמת זו תרופה נגד צרבת. 

 

יום לפני החתונה צעדתי החוצה מזארה אוחזת בשקית נייר ובה השמלה המושלמת. כלומר - מושלמת אם הייתי מתנחלת עם כיסוי ראש וארבעה ילדים, טובה דיה כשמלה לערב אביבי קריר כשאת בחודש שישי להריונך. שלא תחשבו שלא ניסיתי - העמסתי קולבים עם שמלות נהדרות, שעם ההירואין-שיק הקודם שלי היו יכולות להיות סמאשינג, אבל אחרי שמלת הפאייטים הכסופה הראשונה (אלון: "זה... נחמד." אני: "נחמד? זה נראה נורא!". אלון: "זה מאוד בסגנון דיסקו". אני: "סגנון דיסקו?". אלון: "כן. כמו כדור המראות המסתובב הזה". אני: "אוקיי, כדור דיסקו. זה מספר 2 ברשימת הכינויים המעליבים עד כה") החלטתי שלא לנסות אותן בכלל.

 

החתונה עצמה הייתה המפגש הראשון שלי מזה זמן רב עם חבריו של אלון בו הייתי לבושה. כלומר, במשהו אחר מפיג'מה. זה הזמן להודות: כן - כך הם היו רגילים לראות אותי בחודשים האחרונים. זכור לשמצה במיוחד אחר הצהריים אחד בו הם כולם הגיעו אלינו לכבוד יום הולדתו של אלון, בישלו מדהים והיו מדהימים וטינפו לי את המטבח בזמן שאני ישנתי. התעוררתי מריח שניצלים מטגנים (כל החלונות בבית היו סגורים), זחלתי פרועת שיער בפיג'מה שערורייתית ובלי לטרוח ולהעמיד פנים שאני לובשת חזייה, ישבתי איתם ליד השולחן, אכלתי כמוהם (הווה אומר - כמו נער מתבגר), דיברתי בשברי משפטים ואז הותרתי אותם לפנות את השולחן ולרחוץ את הכלים בזמן שזחלתי שוב לישון. אל תגלו לאלון שאני חושבת ככה, כי אני מתאמצת להכחיש אבל: החברים שלו אדירים. הם כולם רווקים כאלה, ישנים ביום וערים בלילה, עובדים בעבודות מגניבות ומתעסקים בדברים של חנונים. הם תמיד נחמדים אליי ממש, אביריים כאלה, ומאוד מרגש לראות את האהבה שלהם לאלון. אני הולכת לחטוא בהכללה מגדרית, אבל אני חושבת שזה קטע של חברויות של גברים. הנה עוד אמירה מקוממת אבל - אין בהן את אותו המקום שיש לרגש כמו בחברויות של נשים. 

 

בכל מקרה, עת יצאתי מהמכונית במטרה לאתר את השירותים (בכל זאת, שעתיים נסיעה) נתקלתי בהם היתקלות קצרה - חיבוקים ושלום, והם כולם דיברו בטון נרגש, ילדותי במובן מסוים, על ההזדמנות לראות לי סוף סוף את הבטן, וגם לגעת בה.

 

אם לא כתבתי על זה מספיק, הנה הזדמנות לציין שוב ובמובהק: להיות "אישה בהריון" זה מוזררררררררר. זו חוויה הזוייה, אין ספק שהמוזרה ביותר שחוויתי בכל חיי עד כה (ולמול שירותי הצבאי, טיוליי בעולם והתקופה הקצרה בשנות בחרותי בה "זרמתי" לכל הרפתקה, זו תחרות קשה). עד לא מזמן זה היה דבר כלכך אישי ופרטי, והנה - כרסי צועדת לפניי והעניין כולו הפך כמו תווית, זה הדבר הראשון שזרים מוחלטים יודעים עליי כשהם רואים אותי. 

 

ראשית, אני לפעמים שוכחת מזה (איך אפשר לשכוח שאני שוקלת 10 קילו יותר ויש משהו בתוכי שכל הזמן זז, לא ברור, אבל יש רגעי חסד בהם זה קורה) ואז אני חולפת מול משטח משקף, רואה עצמי ונבהלת. מלבד זה, כולם מתייחסים לבטן שלי. איבר שעד כה, לפחות בעבורי, היה חסר משמעות, זה שמשתרע מהציצים לכוס ואין לאף אחד שום עניין בו. כשאני כותבת כולם אני מתכוונת לכולם: נהג המונית שמצהיר שרק בגלל זה עצר לקחת אותי במקום להמשיך ולקחת את התיירים האמריקאים שעמדו כמה מטרים ממני , שאומר: "וואי וואי איזו בטן" ואני לא יודעת אם הוא מקריפ מטריד ודוחה או סתם איש שמנסה לדבר איתי על ההריון שלי, משהו שכבר קיבלתי שאנשים נוטים לעשות. כל המורות באולפן, לחיוב ולשלילה. סבתא שלי למדה לעשות שיחות וידאו מהטלפון הנייד שלה רק בשביל לראות לי את הבטן. כל מי שקם בשבילי באוטובוס או ברכבת, חלקם למרות שיש עוד מלא מושבים ריקים אחרים ואני בכלל מעדיפה לעמוד כמה שניות (בשביל להפליץ בנחת, מתישהו נדבר גם על זה). אנשים שמבקשים ממני לעקוף אותם בסופר. תלמידות מסוימות בחלק מהכיתות שלי, שיושבות ונועצות בה מבט כמו מהופנטות (אני מתחילה להאמין שפשוט רואים את התנועות מבחוץ וזה מה שמושך את תשומת ליבן). החברים של אלון. גם, אנשים מאוד נחמדים אליי, רק כי אני בהריון. רופאים ואחיות עדינים ומתחשבים, נותני שירות מסבירי פנים, כולם מוודאים שנוח לי ושטוב לי עד שלפעמים זה אפילו טיפה מרגיז. לבסוף, מוזר להסתכל למטה ולא לראות את המפשעה של עצמי, להתנשף בעליות, לכרכם פנים בהתכופפויות, לנסות לעבור במקומות צרים ולא להצליח. ליבי ותנחומיי עם מי שזה היומיום שלו.

 

בסך הכל, עד כה ומניסיוני האישי בלבד - חוויה נהדרת, משעשעת וסוריאליסטית שאני לא מבינה למה בכלל חששתי ממנה. הרבה דברים יפים בחיי נותרו כשהיו. המעטים שנעלמו מוחלפים ברגעים יפים אחרים לא פחות <קלישאה> כמו לשמוע את פעימות הלב של מישהי שחיה בתוכך < / קלישאה > . חברות מסוימות התרחקו, אבל אחרות דווקא התקרבו ויש משהו מפרגן ותומך בקשר איתן. יש בקרים בהם אני מרגישה היפופוטמית ומוגבלת, וכאלו בהם אני מרגישה הכי סקסית וחמודה בעולם. אני מסתכלת במראה לפני המקלחת ורואה את הגוף שלי משתנה. חשבתי שזה יצער אותי, כי למדתי לאהוב מאוד את הגוף שהיה לי והתגאתי בו. אבל בעצם, פתאום "גוף" נראה כמו הדבר הזניח ביותר בעולם. הרי בין כה, באמצע שנות השלושים, כוח המשיכה והחיים עצמם גם כך מעבירים את הגוף שינויים. אף אחת לא נשארת בת 26 לנצח ובסך הכל בינתיים החוויה שווה את המחיר. מה גם, נכנסתי להריון הזה כשאני אמנם מעט בתת-משקל, אבל בכושר מצוין עם שרירים חזקים ויציבה מוקפדת. מה שמתקמט בשוליים עדיין נראה נהדר :P

 


 

אם נחזור לנושא ממנו התחלנו, האוכל בחתונה היה נהדר, האלכוהול - מהשלוקים ששנוררתי מאלון וחבריו - משובח ביותר, החברה נעימה והשירותים מצוחצחים.

 

כמה מילים על עניין השירותים וההריון: בהריון שותות המון וגם משתינות המון. כל תחלופת המים בגוף מוגברת, כי יש אקווריום שלם שצריכות להחליף מדי כמה שעות וגם הרחם לוחץ על השלפוחית ומצמצם את הנפח שלה. זה בלי לציין בעיטות פתאומיות ישר למקום שגורם לרצות להשתין.

כשהייתי בת שבע-עשרה גילתה לי חברה סוד שלא ידעתי עד כמה ישנה את חיי: היא סיפרה לי שאם יושבות בשירותים ועוצרות את הפיפי פעמיים-שלוש (לא באותה השתנה! בהשתנות שונות!) לומדות להרגיש את השרירים שקשורים לרצפת האגן. אותה תנועה של עצירת השתן, כשנעשית על יבש, מאפשרת לכווץ את רצפת האגן, הנרתיק, חיץ הנקבים ופי הטבעת. אם מתאמנות על זה קצת, ואפשר להתאמן בדיסקרטיות בכל מקום: במהלך הרצאה או שיעור, בנסיעת אוטובוס, בהמתנה בתור, לומדות לאט איך להפריד ולכווץ כל קבוצת שרירים בנפרד. כמובן, לכווץ אין זה מספיק וגם כיווץ יתר עלול להיות בעייתי. כך לומדות לאט איך לכווץ ולהחזיק מכווץ או איך לכווץ ולמשוך למעלה (במקרה של רצפת האגן, מרוקנות את הריאות, מרגישות את הרווח שבין הצלעות ו"מושכות" את הפופיק למעלה - אפשר ממש לראות אותו עולה. בפעמים הראשונות להתאמן בישיבה ובמקום נוח ואחר כך, כשמיומנות אפשר להתאמן בכל מקום). אותה חברה ייעצה לי להתאמן ועצתה הטובה נשארה איתי שנים והפכה להרגל, שלא לדבר על מיומנויות אחרות שהרשימו בני זוג בחלוף השנים. אז מכאן, רגשי תודה והוקרה שלוחים לך נטע. אני חושבת עלייך טובות בכל פעם בה אני מתעטשת, נבהלת, צוחקת או רוקדת וכל מה שצריך להישאר בפנים נשאר.

 

בעניין אחר - נותר עוד חודש-פחות-יומיים שהם אלוהים-יודע-כמה ימים ושבועות עד לכנס בו אני מתעתדת לדבר. אין לדעת אם אצליח לכתוב משהו ראוי להצגה או אם אצליח לזכור איך קוראים לי עד אז. עשיתי את הבלתי יאומן ולקחתי שבוע של חופש מהעבודה (בתוכו כלולים היומיים של הכנס), למרות שאני לא מאמינה שאזדקק לזמן הזה באמת, כי בזמן האחרון אני כנראה איכשהו הופכת לאימא שלי ונמנעת מלעשות דברים ברגע האחרון. חשבתי שאולי יהיה סתם נחמד להיות בחופש שלושה ימים, להיות זמינה לעזרה עם בלת"מים שבטח ועדת הכנס תוצף בהם, לעשות קצת עבודה בתחומים אחרים.

אני נזכרת שבכנס הקודם בו הצגתי, דיברתי על אספקטים של אסתטיקה קנטיאנית ואנטי-ארט בעבודתו של סטפן ברוגמן. לא מאמינה שאני לא כותבת עליו את התזה בסוף, במיוחד כשהחודש הוא מציג תערוכת יחיד בציריך ופרסום ראשון עליו התפרסם בכתב עת אקדמי. יום אחד מישהו יכתוב ספר על אספקטים של אסתטיקה קנטיאנית ואנטי-ארט בעבודתו של סטפן ברוגמן וזו לא תהיה אני, ואני אוכל את הלב. או שאהיה כבר במקום אחר בחיים, מחוץ לחשיבה האקדמית. אם זה קורה, אל תספרו לי.

נכתב על ידי , 20/4/2017 19:29  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



113,057
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ