לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

דברים שצריכים לבקש


 

שבוע עבר מאז התקשרתי אליה ולמרות שציפיתי שהיא תתקשר בעצמה סתם לשמוע מה קורה, בסוף התקשרתי אני.

דיברנו על כלום ושומדבר משך שעה והיה נחמד. היא שאלה מה התכניות שלנו לסוף השבוע ואמרתי שאין כאלו. אחרי סופי שבוע אחרונים שהיו מלאים באירוחים, התארחויות, טיולים, חברים ומשפחתו של אלון, בא לנו סוף שבוע של בית. לא הצלחתי להבין אם היא מאוכזבת שלא נבוא אליהם או אדישה. שאלתי מה התכניות שלהם, והיא אמרה שגם להם אין. אספתי את האומץ מכל קצוות הגוף שלי ואמרתי: "אז אולי יתחשק לכם לבוא לבקר אצלנו? בשישי או בשבת, או אולי גם וגם. מה שתרצו."

 

ההורים שלי לא באים לכאן. באו פעם אחת, מיד כשעזבנו, ועוד פעם נוספת - כי הם חשבו שממש חשוב לנו לקבל מהם איזה שולחן סלון שהם גם ככה תכננו להיפטר ממנו (למעשה, לא ממש היינו צריכים שולחן סלון, אבל הם שאלו אם נרצה ואמרנו "אולי" ומפה לשם זה הפך למשימה ברשימת המשימות של אמא שלי והם היו פה עם השולחן). הם באו לסוף שבוע בירושלים מתוכו בילינו בוקר אחד יחד ואת כל שאר הזמן הם העבירו לבד. בבית שלנו הם היו פחות מעשר דקות, ואפילו לא שתו כוס מים. זאת הייתה התנהגות מוזרה כלכך. לא הצלחתי להבין אם הם לא רוצים להפריע או לא רוצים שנפריע להם.

הם לא ידעו, כמובן, שהזמנו מקומות לארוחה משותפת במסעדה נחמדה בערב ושבמקרר חיכו שתי עוגות - זו שהיא אוהבת וזו שהוא אוהב. אפילו לא הספקתי להציע קפה והם כבר נעלמו.

 

לא סיפרתי לאלון מה הרגשתי, עד כמה נפגעתי בעצם. העמדתי פנים כאילו כלום, ביטלנו את המקומות המוזמנים, אכלנו בעצמנו את העוגות. אבל, אלון לא צריך שיספרו לו. הוא יודע ומרגיש לבד. באחת הפעמים האחרונות בה ביקרנו את הוריי, עת התארגנתי בחדר ילדותי לקראת עזיבה, הוא כבר היה בדלת, מחליף איתם מילות פרידה. שמעתי אותו מנמיך את קולו ו(כמו שאלון יודע לראות ולהרגיש את כל הבלתי נראה, כך אני יודעת לשמוע את כל בלתי נשמע) מזמין אותם לבוא לבקר אצלנו בקרוב. הוא אמר שזה חשוב לשנינו ושמאוד נשמח לראות אותם, והם ענו "אתה צודק, אנחנו באמת צריכים."

 

בפעם האחרונה בה הייתי אני אצלם עזר לי אבי לקחת את התיק הכבד לאוטו. הייתה זו שעת לילה במוצאי שבת. הוא ראה אותי נדחקת למושב הנהג ואז שאל בקול נכמר "את תהיי בסדר, עם כל הנסיעה הארוכה הזאת?". חייכתי. הודתי באמת - הנסיעות באמת הפכו בעבורי כמעט ארוכות מדי וכבר קשה לי לנהוג מרחקים כאלה. "אנחנו צריכים לבוא אליכם" הוא אמר "שלא אתם תצטרכו בכל פעם לבוא לפה, להקל עליכם קצת".

אני לא יודעת אם אלו היו דבריו של אלון ששקעו בצורה קצת עקומה, או מחשבותיו העצמאיות של אבי. גם לא ידעתי איך כלכך לקבל את זה: הרי לא מדובר פה במשימה או במטלה, בצורך להקל או בצורך בכלל. מדובר ברצון להיות יחד. בגעגוע. בכמיהה למפגש או חוויה משותפת. בהושטת היד הסימבולית. בהפגנת הרצון לבקר.

 

בכל מקרה, מאז לא הזכרתי את זה. עד היום. כלכך הרבה התקדמנו אחת לעבר השנייה שפתאום היה נדמה לי שאולי זה לא קורה רק כי לא ביקשתי. על הרבה דברים שהיו חסרים לי בילדותי שאלה אותי עפרי הפסיכולוגית "אז בעצם, למה אף פעם לא ביקשת? למה לא אמרת כלום?". האמת המטופשת היא שהתביישתי לבקש. ידעתי שהעולם בעיני אימי הוא רשימה של מטלות, אני וכל צרכיי חלק מהן, ולא רציתי להכביד. אבל בעצם, מאוד יכול להיות שלו הייתי מבקשת זה לא היה מכביד בכלל.

 

קולה של אמא שלי השתנה מיד. אני מכווננת כלכך לשמוע את כל השתיקות שלה כל השנים עד שאני מרגישה כאלו דברים במדויק. כאילו הייתה נערה שחשבה שסיימה עם כל השעות של המחוייבות האישית ופתאום גילתה שנותר לה כפול משעשתה. "כן אולי" ו"אנחנו באמת צריכים" ו"נחשוב על זה" ו"נדבר על זה". רק באופן בו התקמט הקול שלה בקצוות המשפטים הבנתי שהיא מתבאסת על הנסיעה הארוכה (השבוע נסעה נסיעה דומה, בתחבורה ציבורית, כדי לאסוף משהו שקשור לאחד התחביבים שלה ועשתה זאת בהנאה וכאילו כלום), על אובדן השבת החופשית (שעכשיו, כשהיא בפנסיה, לא שונה בהרבה מימות השבוע הרגילים). "לא בא לכם להיות סתם שניכם ולנוח?" היא שאלה ואני הכנסתי לתוך החריץ הזה את כל התקוות שלי: הנה, אולי זה לא שהיא לא רוצה, אלא שהיא באמת פוחדת להיות שורה ברשימת המשימות בלתי קיימת שלי ומיד מיהרתי להישמע קלילה ואגבית ואמרתי "זה בסדר, יהיה לנו זמן לנוח ולהיות בזוג. תוכלו לבוא לכאן אפילו רק לקצת אם תרצו. גם ככה יכול להיות שאלון לא יהיה בירושלים חלק מסוף השבוע. למעשה, יש לו איזה משהו מהעבודה והוא אמור להיות דווקא קרוב לבית שלכם". פתאום, משהו נרפה אצלה. "אז כשתדעו מתי הוא אמור להיות כאן אולי אני פשוט אתן לו את הדברים שרציתי להעביר לך, והוא יעביר לך?" 

אפילו בלי לשאול אני יודעת במה מדובר: מכנסי ג'ינס שהיא הרחיבה לי, קופסאות אוכל קפוא שהיא הכינה לי. שום דבר מאלו אני לא באמת צריכה. אני פשוט צריכה אותה, ואני צריכה להרגיש שהיא רוצה.

 

 

בעודי כותבת את השורות האלו ובוכה (תודה לעונה השנייה של ג'יין הבתולה שאיכשהו, חרף היותה הזייה, מספקת לי קטרזיס בכל הקשור ביחסי אם-בת) אני מקבלת ממנה הודעה: "אבא ואני נגיע אליך ביום שבת. זה בסדר מצידך שנגיע?" ומרגישה מריר-חמוץ.

נכתב על ידי , 16/3/2017 19:17  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



122,881
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ