לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

ילדים של אחרים הם כמו פרסומת לאמצעי מניעה


 

אין כמו סוף שבוע שמשי של חג באחד מבתי ספר שדה בארץ בכדי לגרום לזוג צעיר, אוהב חיים וחשוך ילדים להודות לאלוהים על מזלו הטוב שהוא כזה. קצת מוזר לכתוב את זה בעוד הנוסעת הסמויה מתרוצצת בקרבי, אבל אני מניחה שזו אמת גלויה לכל מי שקרא כאן בשנים האחרונות, וודאי למי שמכיר אותי - לא רציתי להיות אימא. 

עדיין, לפעמים, המחשבה על זה גורמת לי לעווית סלידה קלה. במיוחד כשאני נתקלת בחדרי אוכל בקבוצות גדולות של ילדים של אחרים - מלאי קוטג' בשיער ותרעומת על כך שהחביתה נגעה בעגבניות.

אבל, לפעמים זה עולה בי סתם ככה כשאני הולכת ברחוב בדרך חזרה מהעבודה, מתכננת אחר הצהריים פשוט שלי עם עצמי. 

אתם מבינים, לא בא לי לחלוק את עצמי, או שסתם בא לי לדאוג רק לעצמי. אני אוהבת שקט וניקיון. מתחשק לי להיות חסרת אחריות למשך כמה שעות. אלה נשמעות כמו סיבות פעוטות, אבל הן מגלמות בתוכן אמת רצינית מאוד: מגיע שלב (כנראה) בחייהם של אנשים (מי מוקדם, מי מאוחר, חלק אף פעם לא) בו המנגנון האבולוציוני (או החברתי) מכופף את כל הסיבות הללו בטיעון הסתום "אבל... ילדים!" והנפש מוצאת בזה הגיון ונכנעת. אצלי השלב הזה עוד לא הגיע.

גם, המחשבה על עצמי דהויה ושמנה, בג'ינס רפוי וחולצה מלאה כתמים, או - גרוע מכך - מלהגת על העוצמה שבאימהות או חלילה מאמינה שזה מרכז החיים שלי, מבאסת אותי לאללה. כן, אימהות נחשבת בעיניי כהפך לכל מה שסקסי ועצמאי בעולם. אני יודעת שזה לא באמת ככה, ושיש מלא אימהות עצמאיות וסקסיות. העניין הוא, שיש גם מלא לא, ולא בא לי להיות כזו.

 

אני אוהבת ילדים מאוד, מבחינה תיאורטית. מבחינה יישומית, קצת פחות. אני משוחחת איתם לעתים, משחקת איתם לעתים, אבל מעולם לא מצאתי עצמי מסתכלת על תינוק במבט עורג, מצמידה לחיי ללחיו וחולמת. אם הייתי צריכה לעבור ולו מיליגרם אחד של אי נוחות, צער או סבל בכדי להיכנס להריון, הייתי מוותרת על זה בלי למצמץ.

 

בכל מקרה, את קיומה של הנוסעת הסמויה קיבלתי, להפתעתי הרבה, בשמחה. ככל שהופך הקיום שלה לממשי השמחה הפשוטה בה גדלה. זו באמת שמחה פשוטה, לא מורכבת במיוחד. לכן, כששאלו אותי אתמול על ציפיות, חששות או פחדים, השבתי בלב נקי ש... אין לי.

 

יש משהו בהריון שהופך את האישה, גוף ונפש, לרכוש הכלל - זו אמת שהכל מודים בה. השלמתי עם הערות פומביות על הציצים שלי, הבטן שלי ("יש לך בטן / ציצים!", "אין לך בכלל בטן / ציצים!", "את בטוחה שאת בהריון?", "עשית סקירת מערכות מורחבת?", "היו לך בחילות?"), עם המלצות מחצי-זרים על רופאי נשים, קורסי הכנה ללידה ודולות, ואני מקבלת אותן בסבלנות של ממש והומור לא עוקצני אלא חביב (למשל, אני כבר לא עונה "לא, אבל יש לי טחורים, רוצה לראות?!"). כשמגיעים לפן הנפשי, מתעניינים במצבי הרגשי בחמלה רבה ואני אומרת שהכל בסדר ושאני באמת חסרת דאגות, מיד מספקים לי בני שיחתי את אוסף הדאגות הפרטי שלהם לשימושי האישי, כולל סיפורי אימה.

 

העניין הוא שאני באמת לא דואגת.

היו שלבים במהלך בהריון בהם באמת דאגתי. קודם כל, היו שלבים בהם, למרות היותי בחורה צעירה ובריאה, המצב הגופני שלי היה רעוע וזה לא היה נעים. מלבד זה, פחדתי כמובן מהלידה עצמה, ואז גם מההחלמה, מהטיפול הלא תיאורטי בתינוק לא תיאורטי, מההשלכות על הזוגיות ועל האישי.

בלי לחשוב על המתודה יותר מדי, התמודדתי עם זה כמו שאני מתמודדת עם כל דבר לא מוכר בחיים שלי מילדות ועד היום: עשיתי על זה מחקר מקיף וקראתי על זה כל מה שהייתה לי הסבלנות לקרוא. כך עשיתי בפעם הראשונה שטסתי לחו"ל (ובכל הפעמים שלאחריה), כשאימצנו כלב לראשונה, כשעברתי ניתוח, כשהתגייסתי, כששכרתי דירה, כשקניתי אוטו, כשהייתי צריכה לקחת את האוטו למוסך, כשהייתה לי דליפה מתחת לכיור המטבח. (סליחה מהנוסעת הסמויה, שאני משווה אותך לדליפה :) )

ידע כזה תמיד נתן לי את הכלים לקבל החלטות מושכלות, לדעת למה לצפות ולפעול בהתאם למה שנראה לי נכון. עד כמה שלידה והורות הן דבר דרמטי ומשנה חיים, ועד כמה שהמעש שונה מהתיאוריה, זה עדיין משהו שכל האנשים בעולם עושים. איכשהו, נראה לי שנסתדר. 

 

למול כל ההורים שמספרים לי על היום הראשון בבית עם התינוק בו לא ידעו מה לעשות ופרצו בבכי, או על המקלחת הראשונה שקראו לסבתא לעזור בה, למול סיפורי הלידה הקשים על מיילדות רעות או זוגיות מתפוררת, אני אוחזת איתנה במגן הידע הרעוע שלי ומסרבת להיבלע במערבולת חששות. הלו, זה העידן בו "how to" זה החיפוש הנפוץ ביותר ביוטיוב. ככה פתחתי צנצנת כשהייתי לבד בבית, ככה הצלתי לאלון אצבע כשהוא עשה שטות ומדד על עצמו טבעת שלי. (היינו מוותרים על האצבע, ולא על הטבעת. הרי טבעת יש אחת, ואצבעות עשר). מה הבעיה שלכם, הורים מנוסים ומבהילים, לראות ארבעה עד עשרה סרטונים של תינוקות באמבטיה ואז, באומץ ובזוג, ליישם את מה שראיתם בסרטון? במה זה שונה מלפתוח סתימה? למה לא קראתם מראש על בעיות בזוגיות אחרי לידה ושוחחתם על זה? למה, אם נקברתם תחת מפולת הורמונלית, לא פניתם לטיפול? ויותר מכל - למה זה שלא עשיתם את זה זו בעיה שלי עכשיו? למה אתם מחפשים צידוק לפחדים שהתגברתם עליהם כבר באמצעות יצירתם באחרים?

 

הדבר השני שעשיתי, שלא הייתי יכולה לעשות אותו לפני חצי שנה, היה לשאול את אמא שלי על חוויית ההורות הראשונית שלה. 

לאמא שלי לא הייתה דולה והיא גם לא ציפתה מהצוות הרפואי להיות תומך ומכיל. היא הגיעה לבית החולים, שכבה במיטה (כמו שאני מכירה אותה הייתה וודאי לחוצה אש אך שידרה ביטחון וקוליות) וחיכתה. אבא שלי היה שם איתה ועזר לה בכל מה שהייתה צריכה, והיא מצידה שלחה אותו שלוש פעמים לאכול. כזו היא אמא שלי, אשת ברזל עם נקודות רכות-רכות, בשליטה מוחלטת על עצמה ועל סביבתה, וגם בעת שהיא כורעת ללדת היא "שולחת" את אבא שלי לעשות דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כמו לאכול. כששאלו אותה אם היא רוצה אפידורל היא אמרה "טוב" וכמה שעות אחר כך אני נולדתי.

 

לא היה לה אף אחד שיעזור לה, אבל היא גם לא הייתה צריכה. יום למחרת הלידה היא "שלחה" את אבא שלי לעבודה. כששאלתי איך ידעה איך לרחוץ אותי או לטפל בי היא לא הבינה את השאלה. "מה זאת אומרת?" היא התפלאה "זה פשוט היה עניין של שכל ישר. תינוקות עד גיל מסוים זה לא כזה מסובך. רחצנו אותך אחרי שחבל הטבור נשר, בקצת מים פושרים עם קצת סבון תינוקות, רק בשביל התחושה. וכל השאר? טוב, כשבכית הרמתי אותך ולפעמים זה הספיק. אם לא, בדקתי אם משהו לא נוח לך, אם צריך להחליף לך, אם את רעבה או אם את צריכה עזרה בלהירדם. אם זה לא היה אף אחד מאלה, זה היה גזים.  זה הכל מובן מאליו... וזהו, בעצם."

"אבל את," היא אומרת לי, "אני חושבת שאת תצטרכי עזרה. לא כי את לא יכולה לעשות לבד," היא ממהרת להבהיר, יודעת אילו דברים נאמרו לי מהצד השני במשפחה, "אלא כי יהיה לך טוב יותר אם יהיה מישהו שיוכל לדאוג לדברים השגרתיים בבית ובחיים ולתת לך זמן לטפל בתינוקת ובעצמך ולנוח. אני אשמח לבוא לעזור בכל מה שתרצי, אם תרצי אותי" היא אומרת והיא כלכך מתוקה עד שאני מיד גומלת החלטה בליבי לקבל את הצעתה אך לחוס עליה ולחסוך ממנה את המטלה היומיומית העיקרית, השגרתית והמטריחה של לכתוב לי את התזה ;)

נכתב על ידי , 12/3/2017 02:05  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



130,258
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ