לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2016

שיבה


 

הוריי גרים קרוב להוריו של אלון. גם כל משפחתו גרה שם באותו האזור, מרחק שלוש שעות נסיעה בערך מירושלים, בה אלון ואני גרים.

לפעמים, בארוחות שישי, נשלף הנושא ומתחיל דיון מהסוג המעיק והחצוף, האנוכי במהותו - כך נדמה לי לפעמים, בנוגע לשיבתנו המיוחלת לחיק המשפחה.

זה תמיד מתחיל בעדינות, בשאלה על משך הלימודים שנותר לנו. פעם עניתי "חיים שלמים" וקיבלתי גלגולי עיניים של מתחכמת, אבל האמת היא שבאותה התקופה באמת האמנתי שאמשיך ללמוד עד שיגמר הכסף או תיגמר הסבלנות, שני משאבים בלתי נדלים.

אבל בזמן האחרון אלון הוא שעונה לשאלות, והוא אומר "בערך שנה" ואז מתחילים לתכנן בקול את המעבר שלנו הנראה פתאום באופק החיים. אז אומר אלון, בנימה מתנצלת, שאני עובדת בירושלים וטוב לי בעבודה שאני עושה, ואז פונים אליי בתמיהה מעושה, כמו שפונים לילד ושואלים "מה, אין אולפנים פה בצפון?". כבר עניתי לשאלה הזו עשרות פעמים, תשובה אמיתית ומפורטת. סיפרתי שירושלים היא צומת שמתנקזים לתוכה אנשים מיוחדים ושונים כלכך, ושאולפן בירושלים הוא נקודה של אור, מפעל של תיקון עולם. שכל רגע בכיתה כזו הוא רגע של בריאה, תחייה של תקווה ושל אמונה באדם. שהקירוב והקשרים שנולדים שם לא יכולים להיוולד בשום מקום אחר בעולם ושהנוכחות שלי בתוך כל זה, יוצרת ומטיבה ומאפשרת, היא זכות שאני מודה עליה מדי יום ביומו.

עכשיו אני כבר לא טורחת להסביר שוב, כי אני לא בטוחה שבאמת שומעים, וגם אם שומעים לא מקשיבים, וגם אם מקשיבים לא מבינים, וגם אם מבינים לא מייחסים לזה חשיבות. אז אני אומרת "כן, יש" ואז אומרת את מה שאלון פוחד לומר "אבל אנחנו לא רוצים".

גם לזה לא תמיד מקשיבים, ועוברים לספר לאלון איך הדוד ההוא יכול לסדר לו עבודה נהדרת, ואיך בשכונה ההיא יש דירות יפות וזולות, ואיזה כיף יהיה לנו כשנהיה קרובים לאחיינים, ועד כמה זה יעזור לנו להיות קרובים למשפחה, כשבעוד כמה שנים יהיו לנו ילדים.

זה לוחץ לו על הנקודות, לאלון. נאמנות משפחתית ורצון לרצות והעול הכבד שעל בן הזקונים להיות תיקון להוריו. הוא מגמגם, משחק עם הפירורים שעל המפה הלבנה, לא מסתכל בי כי הוא כבר יודע איזה מבט מחכה בעיניים שלי.

אני מתאפקת מלומר "קחו את העזרה ותדחפו אותה לתחת, מה זה יעזור לי שיעזרו לי אם תמורת זה אקריב את הדברים שעושים לי טוב ואהיה ממורמרת ואומללה?". במקום זה אני מחייכת בלב על החוצפה הנועזת להתערב בהחלטות שהן בין איש לרעייתו, ומבטיחה לילדיי העתידיים שאני תמיד אעזור להם ואף פעם לא אבקש מהם להקריב משהו שחשוב להם תמורת אותה העזרה.

 

אני מדברת עם אימא שלי בטלפון למחרת ושואלת אותה איך היה לגדל אותנו רחוק מהוריה ובלי עזרתם. היא מספרת על הקושי, ועל הקנאה באחותה שגרה קרוב לסבתא וקיבלה ביביסיטר זמינה תמיד.

"אז למה לא עברתם לגור קרוב לסבתא?" אני שואלת אותה והיא מהרהרת ואומרת "כי לא רצינו", ואני יודעת (וגם היא יודעת) שלפחות היא מבינה.

נכתב על ידי , 21/11/2016 09:34  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



127,515
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ