לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017


היום בבוקר נפלתי ברחוב.
רציתי לעלות לרציף של הרכבת הקלה, שגבוה מהמסילה עליה היא נוסעת, עמדתי לא נכון את הגובה ושלחתי רגל שנתקלה בשפת הרציף במקום להיות מונחת ביציבות עליו. זו הייתה נפילה אמיתית ומבהילה. השתטחתי מלוא קומתי על הרצפה, בולמת עצמי על ברך אחת ושתי כפות ידיים, וסיימתי את כל העניין בגלגול הצידה והתרסקות סופית על הגב.
כך שכבתי, השמים הכחולים מעליי והרחוב השקט סביבי, מלאה בתערובת של זעם עצור, תסכול וכאב. מפרקי כף היד היו חבולים אך תקינים, הגב קצת כאוב מהמכה אך עדיין גמיש ומתכופף לאן שצריך, הברך הרגישה פצועה מאוד תחת המכנסיים הארוכים, אך המכנסיים לא נקרעו.
אבי אמר פעם, כשהתלבטתי אם ללבוש מכנסיים ארוכים או קצרים לרכיבת אופניים, שמכנסיים ארוכים אומנם ממסכים על העור במקרה של נפילה, אולם מצד שני - עור מתרפא לבד בעוד מכנסיים קרועים צריכים לתקן או לזרוק. מכיוון שזוג מכנסיים הולמים, מכובדים ונוחים הם מצרך נדיר בימים אלו מצאתי עצמי חושבת שניחא הברך. גירדתי עצמי מהמדרכה כשבחור שדיבר בטלפון לידי שאל אם הכל בסדר. אמרתי "כן, כן, תודה" ורק אז גיליתי שמתחשק לי לבכות. כלכך כאב לי, בברך ובכל הגוף כולו, כלכך מבוהל היה הגוף שלי, עם הלב הפועם בקצב והחולשה הפתאומית, שפתאום התגעגעתי להיות עצמי בת החמש שרצה ונופלת ופורצת בבכי בלי לחשוב אם כן או לא. רק אחרי שהוא שאל אם קיבלתי מכה בבטן נזכרתי. לא, לא קיבלתי.
נכתב על ידי , 24/4/2017 18:38  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על חתונות, שמלות, היחס שהבטן שלי מקבלת מהסביבה, וקצת עניינים של פנים וחוץ


 

ברוח ספירת העומר: היום אחד-עשר ימים, שהם שבוע אחד וארבעה ימים מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה. כמה התרחש בינתיים? כמאפיין את התקופה האחרונה - המון. לא יודעת עד כמה מעניין לכתוב פוסט בסגנון: "יומני היקר, היום קמתי בבוקר..." לכן אכתוב על אירועים נבחרים בלבד.

 

כפי שסיפרתי בפוסט בו גוללתי ריב שהיה לי עם אלון, ריב שהתחיל בכך שהוא השווה אותי ויזואלית לביצת הפתעה, הוזמנו לחתונה. הכלה הייתה, אי שם כשהייתה בת 16, מושא תשוקתו ואהבתו של אלון. כשהייתה לחיילת שירתה ביחידה שלי, לאחר הצבא למדה במקביל אליי באוניברסיטה בחוג אחר ובכדי להשלים את העניין עבדה באותו מקום עבודה בו גם אני וגם אלון עבדנו שנינו. יחסי אליה נע בחלוף השנים בין חיבה עזה לבוז עז לא פחות, אבל האמת היא שהיא בסך הכל בחורה יקרה, מתוקה מאוד, נבונה ומרשימה, ואין ספק שאם היכרותנו הייתה נעשית בבגרות (של שתינו) ואם הייתי פחות כלבה, היינו נכרכות בחברות נפש עזה, כי בסך הכל נוצקנו מחומר דומה ובתבנית דומה. 

 

התרגשתי לקראת העניין מאוד.  אני   א ו ה ב ת   חתונות. מאז ומתמיד אהבתי והלוואי שאמשיך לאהוב לעולם. אני אוהבת אולמות וגני אירועים. אני אוהבת להיכנס למקום חדש וחגיגי עם פרחים ונרות ולקבל בשולחן קטן פתק עם השם שלי. אני אוהבת "קבלות פנים" עם אלמנטים דקורטיבים משונים ומנות קטנטנות בצלחת שאוכלים בעמידה. אני מתה על חופות וטקסי נישואין. מתעלפת מלראות את החתן והכלה החמודים והנרגשים צועדים בשביל. את כל הקטע של הארוחה, והשולחנות שיושבים בהם אני מחבבת קצת פחות, אבל זה השלב בו רוקדים ומתארגנים רגשית לקראת אכילת הקינוחים. שימו לב שלא ציינתי פה את הדבר האהוב עליי ביותר בחתונות (אמריקאים קוראים לזה: to get shitfaced), כי כואב לחשוב על זה בימים קשים ויבשים אלו, בהם המשקה החריף ביותר שאני לוגמת זו תרופה נגד צרבת. 

 

יום לפני החתונה צעדתי החוצה מזארה אוחזת בשקית נייר ובה השמלה המושלמת. כלומר - מושלמת אם הייתי מתנחלת עם כיסוי ראש וארבעה ילדים, טובה דיה כשמלה לערב אביבי קריר כשאת בחודש שישי להריונך. שלא תחשבו שלא ניסיתי - העמסתי קולבים עם שמלות נהדרות, שעם ההירואין-שיק הקודם שלי היו יכולות להיות סמאשינג, אבל אחרי שמלת הפאייטים הכסופה הראשונה (אלון: "זה... נחמד." אני: "נחמד? זה נראה נורא!". אלון: "זה מאוד בסגנון דיסקו". אני: "סגנון דיסקו?". אלון: "כן. כמו כדור המראות המסתובב הזה". אני: "אוקיי, כדור דיסקו. זה מספר 2 ברשימת הכינויים המעליבים עד כה") החלטתי שלא לנסות אותן בכלל.

 

החתונה עצמה הייתה המפגש הראשון שלי מזה זמן רב עם חבריו של אלון בו הייתי לבושה. כלומר, במשהו אחר מפיג'מה. זה הזמן להודות: כן - כך הם היו רגילים לראות אותי בחודשים האחרונים. זכור לשמצה במיוחד אחר הצהריים אחד בו הם כולם הגיעו אלינו לכבוד יום הולדתו של אלון, בישלו מדהים והיו מדהימים וטינפו לי את המטבח בזמן שאני ישנתי. התעוררתי מריח שניצלים מטגנים (כל החלונות בבית היו סגורים), זחלתי פרועת שיער בפיג'מה שערורייתית ובלי לטרוח ולהעמיד פנים שאני לובשת חזייה, ישבתי איתם ליד השולחן, אכלתי כמוהם (הווה אומר - כמו נער מתבגר), דיברתי בשברי משפטים ואז הותרתי אותם לפנות את השולחן ולרחוץ את הכלים בזמן שזחלתי שוב לישון. אל תגלו לאלון שאני חושבת ככה, כי אני מתאמצת להכחיש אבל: החברים שלו אדירים. הם כולם רווקים כאלה, ישנים ביום וערים בלילה, עובדים בעבודות מגניבות ומתעסקים בדברים של חנונים. הם תמיד נחמדים אליי ממש, אביריים כאלה, ומאוד מרגש לראות את האהבה שלהם לאלון. אני הולכת לחטוא בהכללה מגדרית, אבל אני חושבת שזה קטע של חברויות של גברים. הנה עוד אמירה מקוממת אבל - אין בהן את אותו המקום שיש לרגש כמו בחברויות של נשים. 

 

בכל מקרה, עת יצאתי מהמכונית במטרה לאתר את השירותים (בכל זאת, שעתיים נסיעה) נתקלתי בהם היתקלות קצרה - חיבוקים ושלום, והם כולם דיברו בטון נרגש, ילדותי במובן מסוים, על ההזדמנות לראות לי סוף סוף את הבטן, וגם לגעת בה.

 

אם לא כתבתי על זה מספיק, הנה הזדמנות לציין שוב ובמובהק: להיות "אישה בהריון" זה מוזררררררררר. זו חוויה הזוייה, אין ספק שהמוזרה ביותר שחוויתי בכל חיי עד כה (ולמול שירותי הצבאי, טיוליי בעולם והתקופה הקצרה בשנות בחרותי בה "זרמתי" לכל הרפתקה, זו תחרות קשה). עד לא מזמן זה היה דבר כלכך אישי ופרטי, והנה - כרסי צועדת לפניי והעניין כולו הפך כמו תווית, זה הדבר הראשון שזרים מוחלטים יודעים עליי כשהם רואים אותי. 

 

ראשית, אני לפעמים שוכחת מזה (איך אפשר לשכוח שאני שוקלת 10 קילו יותר ויש משהו בתוכי שכל הזמן זז, לא ברור, אבל יש רגעי חסד בהם זה קורה) ואז אני חולפת מול משטח משקף, רואה עצמי ונבהלת. מלבד זה, כולם מתייחסים לבטן שלי. איבר שעד כה, לפחות בעבורי, היה חסר משמעות, זה שמשתרע מהציצים לכוס ואין לאף אחד שום עניין בו. כשאני כותבת כולם אני מתכוונת לכולם: נהג המונית שמצהיר שרק בגלל זה עצר לקחת אותי במקום להמשיך ולקחת את התיירים האמריקאים שעמדו כמה מטרים ממני , שאומר: "וואי וואי איזו בטן" ואני לא יודעת אם הוא מקריפ מטריד ודוחה או סתם איש שמנסה לדבר איתי על ההריון שלי, משהו שכבר קיבלתי שאנשים נוטים לעשות. כל המורות באולפן, לחיוב ולשלילה. סבתא שלי למדה לעשות שיחות וידאו מהטלפון הנייד שלה רק בשביל לראות לי את הבטן. כל מי שקם בשבילי באוטובוס או ברכבת, חלקם למרות שיש עוד מלא מושבים ריקים אחרים ואני בכלל מעדיפה לעמוד כמה שניות (בשביל להפליץ בנחת, מתישהו נדבר גם על זה). אנשים שמבקשים ממני לעקוף אותם בסופר. תלמידות מסוימות בחלק מהכיתות שלי, שיושבות ונועצות בה מבט כמו מהופנטות (אני מתחילה להאמין שפשוט רואים את התנועות מבחוץ וזה מה שמושך את תשומת ליבן). החברים של אלון. גם, אנשים מאוד נחמדים אליי, רק כי אני בהריון. רופאים ואחיות עדינים ומתחשבים, נותני שירות מסבירי פנים, כולם מוודאים שנוח לי ושטוב לי עד שלפעמים זה אפילו טיפה מרגיז. לבסוף, מוזר להסתכל למטה ולא לראות את המפשעה של עצמי, להתנשף בעליות, לכרכם פנים בהתכופפויות, לנסות לעבור במקומות צרים ולא להצליח. ליבי ותנחומיי עם מי שזה היומיום שלו.

 

בסך הכל, עד כה ומניסיוני האישי בלבד - חוויה נהדרת, משעשעת וסוריאליסטית שאני לא מבינה למה בכלל חששתי ממנה. הרבה דברים יפים בחיי נותרו כשהיו. המעטים שנעלמו מוחלפים ברגעים יפים אחרים לא פחות <קלישאה> כמו לשמוע את פעימות הלב של מישהי שחיה בתוכך < / קלישאה > . חברות מסוימות התרחקו, אבל אחרות דווקא התקרבו ויש משהו מפרגן ותומך בקשר איתן. יש בקרים בהם אני מרגישה היפופוטמית ומוגבלת, וכאלו בהם אני מרגישה הכי סקסית וחמודה בעולם. אני מסתכלת במראה לפני המקלחת ורואה את הגוף שלי משתנה. חשבתי שזה יצער אותי, כי למדתי לאהוב מאוד את הגוף שהיה לי והתגאתי בו. אבל בעצם, פתאום "גוף" נראה כמו הדבר הזניח ביותר בעולם. הרי בין כה, באמצע שנות השלושים, כוח המשיכה והחיים עצמם גם כך מעבירים את הגוף שינויים. אף אחת לא נשארת בת 26 לנצח ובסך הכל בינתיים החוויה שווה את המחיר. מה גם, נכנסתי להריון הזה כשאני אמנם מעט בתת-משקל, אבל בכושר מצוין עם שרירים חזקים ויציבה מוקפדת. מה שמתקמט בשוליים עדיין נראה נהדר :P

 


 

אם נחזור לנושא ממנו התחלנו, האוכל בחתונה היה נהדר, האלכוהול - מהשלוקים ששנוררתי מאלון וחבריו - משובח ביותר, החברה נעימה והשירותים מצוחצחים.

 

כמה מילים על עניין השירותים וההריון: בהריון שותות המון וגם משתינות המון. כל תחלופת המים בגוף מוגברת, כי יש אקווריום שלם שצריכות להחליף מדי כמה שעות וגם הרחם לוחץ על השלפוחית ומצמצם את הנפח שלה. זה בלי לציין בעיטות פתאומיות ישר למקום שגורם לרצות להשתין.

כשהייתי בת שבע-עשרה גילתה לי חברה סוד שלא ידעתי עד כמה ישנה את חיי: היא סיפרה לי שאם יושבות בשירותים ועוצרות את הפיפי פעמיים-שלוש (לא באותה השתנה! בהשתנות שונות!) לומדות להרגיש את השרירים שקשורים לרצפת האגן. אותה תנועה של עצירת השתן, כשנעשית על יבש, מאפשרת לכווץ את רצפת האגן, הנרתיק, חיץ הנקבים ופי הטבעת. אם מתאמנות על זה קצת, ואפשר להתאמן בדיסקרטיות בכל מקום: במהלך הרצאה או שיעור, בנסיעת אוטובוס, בהמתנה בתור, לומדות לאט איך להפריד ולכווץ כל קבוצת שרירים בנפרד. כמובן, לכווץ אין זה מספיק וגם כיווץ יתר עלול להיות בעייתי. כך לומדות לאט איך לכווץ ולהחזיק מכווץ או איך לכווץ ולמשוך למעלה (במקרה של רצפת האגן, מרוקנות את הריאות, מרגישות את הרווח שבין הצלעות ו"מושכות" את הפופיק למעלה - אפשר ממש לראות אותו עולה. בפעמים הראשונות להתאמן בישיבה ובמקום נוח ואחר כך, כשמיומנות אפשר להתאמן בכל מקום). אותה חברה ייעצה לי להתאמן ועצתה הטובה נשארה איתי שנים והפכה להרגל, שלא לדבר על מיומנויות אחרות שהרשימו בני זוג בחלוף השנים. אז מכאן, רגשי תודה והוקרה שלוחים לך נטע. אני חושבת עלייך טובות בכל פעם בה אני מתעטשת, נבהלת, צוחקת או רוקדת וכל מה שצריך להישאר בפנים נשאר.

 

בעניין אחר - נותר עוד חודש-פחות-יומיים שהם אלוהים-יודע-כמה ימים ושבועות עד לכנס בו אני מתעתדת לדבר. אין לדעת אם אצליח לכתוב משהו ראוי להצגה או אם אצליח לזכור איך קוראים לי עד אז. עשיתי את הבלתי יאומן ולקחתי שבוע של חופש מהעבודה (בתוכו כלולים היומיים של הכנס), למרות שאני לא מאמינה שאזדקק לזמן הזה באמת, כי בזמן האחרון אני כנראה איכשהו הופכת לאימא שלי ונמנעת מלעשות דברים ברגע האחרון. חשבתי שאולי יהיה סתם נחמד להיות בחופש שלושה ימים, להיות זמינה לעזרה עם בלת"מים שבטח ועדת הכנס תוצף בהם, לעשות קצת עבודה בתחומים אחרים.

אני נזכרת שבכנס הקודם בו הצגתי, דיברתי על אספקטים של אסתטיקה קנטיאנית ואנטי-ארט בעבודתו של סטפן ברוגמן. לא מאמינה שאני לא כותבת עליו את התזה בסוף, במיוחד כשהחודש הוא מציג תערוכת יחיד בציריך ופרסום ראשון עליו התפרסם בכתב עת אקדמי. יום אחד מישהו יכתוב ספר על אספקטים של אסתטיקה קנטיאנית ואנטי-ארט בעבודתו של סטפן ברוגמן וזו לא תהיה אני, ואני אוכל את הלב. או שאהיה כבר במקום אחר בחיים, מחוץ לחשיבה האקדמית. אם זה קורה, אל תספרו לי.

נכתב על ידי , 20/4/2017 19:29  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"אזהרה! אין לחשוף את העגלה לאש גלויה, בפרט אם יש בתוכה תינוק"


 

אני אוהבת חוברות הוראות. זה חלק מהתענוג שברכישה חדשה. אני מרכיבה את הכל, מעמידה במקום, מחברת תקעים לשקעים ואז מתיישבת, עם כוס קפה ועוגה, ומתענגת דף ומילה, ובעיקר - על כל שורה מטופשת. כך, כשקנינו מקרר, צהלתי למול הפנינה: "למרות פעולתו התקינה, מוצרי מזון עלולים להתקלקל בעודם במקרר" או, תחת הכותרת "תקלות ופתרונן" ובסעיף "המקרר אינו עובד" השלב הראשון המוצע הוא "בדקו שתקע המקרר מחובר לחשמל כראוי". היו שם עוד הברקות, למשל "אל תשבו על דלת המקרר, היא עלולה להישבר", "לחצן קביעת הטמפרטורה יעזור לכם לקבוע את הטמפרטורה הרצויה במקרר" או "ניתן להשתמש במדפים לאחסון כל סוגי המזון והמשקאות".  זו באמת הייתה יצירת מופת. 

החוברת שהגיע עם מכונת הכביסה התרתה בי שלא לנסות ולהכניס דברים שאינם בדים, למשל מזון, כלי אוכל או חיות מחמד, לרחצה זריזה בתוף המסתובב. מעבד המזון הגיע עם חוברת ובה דף שלם כתוב באותיות עבריות, אך נראה כאילו הקלידו אותו קופים. 

בסך הכל, כך נדמה, האנושות עוברת תהליך של דה-אבולוציה וכולנו הופכים לקופים רפי שכל, אם מישהו אי שם חושש כלכך עד שהוא צריך להזהיר אותנו לא לשפוך מים על שקעי החשמל או לא להכניס את האצבעות עמוק לתוך פתח מעבד המזון. לדעתי ביל ברייסון הנהדר כתב על כך כבר פעם, ואם עוד לא קראתם - לכו לקרוא עכשיו.

 

בכל מקרה, קדחת ההתכוננות לתינוקת דבקה באלון והוא מתמסר לה ברצינות עמוקה שיש רק לבחור שתכנן וביצע ניסויים, כתב תזה ומאמר ולמד 3 שפות תכנות בשנה אחת. ז"א - בריכוז תהומי ורצינות מעשית.

אולי זה קשור לזה שמדי ערב הוא נאלץ לשמוע אילו דברים חדשים גיליתי עליה היום (למשל, את הברכיים שלה! או שהיא מגהקת!), או שפתאום אני אומרת דברים כמו: "אוי! אוי! אוי!", מחזיקה בבטן מאושרת ומרגישה אותה מתפתלת ואז, כשהוא עוזב הכל נרגש ומתלהב, מניח יד על המקום שקודם לכן קפץ כאילו מבשלים בתוכי פופקורן, היא מפסיקה באחת ואז הוא מתייבש כמה דקות, מנסה ללחוץ קצת ימינה או שמאלה, לפני שהוא מתייאש ועוזב, רק כדי לראות שניות אחר כך איך היא זזה שוב. רוצה לומר - אולי בגלל שהוא מן נספח חיצוני לכל החוויה יש בו משהו שדוחק בו להכין את עצמו לעניין. ואולי, זה בכלל מטעמים פרקטיים יותר: אלון משוכנע, מתוך איזו תחושה נבואית עמוקה, שאני עתידה ללדת חודש לפני התאריך המשוער, הווה אומר בעוד חודש-חודש וחצי והוא אכול סרטים שעל כתפיו תהיה האחריות לגורלי וגם לגורלה. 

 

אז, הוא מפנה את חדר העבודה שלו. עכשיו - לא נראה לי שאי פעם כתבתי על כך פשוט וישירות, אבל אלון גאון. ממש. הוא מן דמות מודרנית של איש האשכולות של פעם, האציל-המשכיל-המדען-חוקר. הוא גם מפוזר כמו שמצופה מאחד כזה להיות, שיא המעצבן במהלך קורסים (יעידו קוראות המכירות אותו) כי הוא שואל אלף שאלות חופרות בזמן הרצאות וגם - לפעמים כשנחה עליו הרוח הוא עוזב הכל: פסטה מתבשלת על הכיריים, יעד שיש להגיע אליו בזמן, מסתגר בחדרו במצברוח חדור נחישות עד זעוף ומשרטט שרטוטים. כל השולחן מכוסה בדפים מקומטים למחצה, האף והמצח שלו מקומטים לחלוטין, והוא לא שם לב לזמן העובר כלל.

אלון גאון כי דרך החשיבה שלו כלכך לא שגרתית, שלפעמים במבט ראשון היא נראית הפוכה לגמרי. כך, כשיש בעיה - אני משרטטת את הקו הישיר והקצר ביותר לפתרון. אבל אלון, כשנתקל בבעיה, הוא פשוט לא רואה את הקו הישיר והקצר ביותר. הוא מתהלך לו במסלול מפותל ומסובך ומגיע בסוף לפתרון הבעיה, אבל בדרך ממציא אפשרות למנוע אותה מלכתחילה. זה זיק מסוים, איזה בדל תכונה ואופן מחשבה, שאי אפשר ללמוד או לאמץ. כך, כשפתר תרגיל שגרתי בקורס כימיה סתמי מצא רעיון למקור אנרגיה חלופי, כעבודת סיום לקורס תכנות אחר המציא תכנה מסובכת שמאפשרת ניבוי של תוצאות משחקי ספורט. בחדר העבודה שלו היו תלויים סביב סביב על כל הקירות שרטוטים, תרשימים, שברי רעיונות. על הארון הגדול היו מונחות מכונות שונות ומשונות שבנה וביניהן חפצים שאסף. כך למשל: מחולל חשמל סטטי (מכשיר ואן דה גרף), טרריום ענק מלא בצמחים, מכונה קטנה עם כרטיס פשוט שעומדת על ארבע רגליים וכשמפעילים אותה צועדת קדימה ואחורה, בקבוק נפט לבן מהול בחומר נוסף שאם מאירים עליו עם פנס אולטרה סגול עולים בתוכו ענני צבע פטרייתיים סגלגלים שמתפוגגים לאט, בקבוקונים בגדלים שונים ובהם גני גבישים צבעוניים של מינרלים, אבנים מסוגים שונים, עדשות של טלסקופ מאורגנות במערכות מחושבות, מכשיר פשוט שעשוי מכלי מטבח ישנים ואמור לפעול בדומה למכשיר אינהלציה, משקפי מגן, תבניות ליציקה, מסורים, כלי עבודה, חלקים מצוללת. 

הבלגן הוא אסטרונומי, אבל זה הרי ידוע שבלגן הוא רק בעיני המתבונן (או במקרה הזה: המתבוננת), אבל לעומת חדר העבודה שלי (שולחן קטן ומעליו מדפים עם ספרים, קלסרים פרחוניים, תמונות רקומות וגלויות תלויות על הקירות, עציצים מסודרים בשורה ישרה על מדף מעל ספה לבנה רכה) זה נראה הרבה יותר מחוספס.

 

אלון החליט להוריש את חדרו בחייו לבתו העתידית ואני, ברוב נדיבות, הסכמתי שיעביר את כל יצירותיו המפוארות והטינופת שנלוות אליהן לחדרי המושלם. אומנם דיברנו על זה, אבל חשבתי לעצמי שמדובר ברעיון עתידי שייקח עוד זמן רב עד שנתחיל בכלל להתניע והנה - חדרו מאורגן, חלק גדול מהג'אנקיאדה מצא את מקומו בפח או ברחוב, המכונות נארזו היטב, הרצפה נחשפה.

 

בין כל הסידורים אני רואה אותו, בשקט הצנוע הזה שלו, עושה עוד דברים חדשים, למשל - קורא ספרים על טיפול בתינוקות. או - בחדר ההמתנה לאחות אוסף עלונים על עיסוי תינוקות או הנקה. באחד הערבים הוא מספר שקרא את התקנון של האוניברסיטה וגם דיבר עם רכזת מגדר והורות ובירר מה ההשלכות, ואילו מסמכים צריכים לשלוח כדי לקבל זכויות. יום אחר הוא מספר לי שבירר על קורסי הכנה ללידה ושואל מתי אעדיף שנתחיל. באחת הנסיעות הוא מבקש שאתקשר לאמא שלו ואני רואה ברשימת השיחות האחרונות "רחל דולה" ואז נכנסת לסקרנות ומחטטת ומגלה גם התכתבות קצרה איתה, עם קצת שאלות.

 

לפני קצת יותר מחודש הוא נכנס איתי לבדיקת אולטרסאונד בקופת החולים. הרופא שאל לשמי ואלון ענה לפני שהספקתי. הרופא שאל למספר תעודת הזהות שלי, ואלון ענה לפני שהספקתי. הרופא שאל מה התאריך המשוער, ואלון ענה לפני שהספקתי. פה כבר התחלתי להתרגז ממש (!!!) אבל אז מצמצתי וראיתי את הדברים כפי שהם לפניי: הנה אלון עומד, ידיו משחקות ברצועת התיק, הוא מעביר משקל מעקב כף הרגל אל קצות האצבעות חזור הלוך, כולו רק פקעת של התרגשות. הוא לא משתיק אותי ולא לוקח לי. לא לזה הוא מתכוון. הוא בעצם כלכך מתרגש עד שהוא עונה בלי לחשוב, מנסה לקחת חלק בתהליך שבו הוא, שוב, רק נספח חיצוני לחוויה. אני פתאום מבינה את מה שאולי היה אמור להיות מובן מאליו: כמה קשה זה להיות ליד, כשזה בעצם גם שלך. כמה קשה הציפייה להתחבר, או הרצון המתהווה להתחבר, למשהו שכל הזמן מרגיש כאילו זה של מישהו אחר אותו אתה רק מלווה. אני מחייכת וסוקרת חדר הבדיקה, שומעת את הרופא שואל עוד שאלות ואת אלון שואל עוד תשובות נכונות, מתאפקת לא לצחוק כשהוא יורה בקלילות את תאריך הוסת האחרונה ומהנהנת לאישור למול מבטו של הרופא שנפנה אליי. אפילו לשאלה "כיס השתן שלך ריק?" שנינו עונים יחד כן.

אחרי השפריץ של הג'ל אלון שואל אותי "קר?" ואני מהנהנת, יודעת שהוא זוכר שבפעם הקודמת אצל רופא אחר היה מחמם כוסות קפה שעליו עמד הג'ל, ומתרגשת שהוא רוצה לדעת איך זה מרגיש עכשיו. על המסך מופיעה הדמות המוכרת.

הרופא עובר מהר בין החלקים ואנחנו, כבר מאומנים בלפענח, אומרים מה רואים זה לזה ומתלהבים לראות דברים חדשים שלא ראינו בפעם הקודמת: המסתמים בין החדרים בלב, הכליות, זרוע עם ארבע אצבעות מאוגרפות בקצה ואגודל אחד זקור שנכנס ויוצא מהפה, הלשון הקטנה מגששת סביבו. זה נורא חמוד ואני רוצה לבקש מהרופא שיעצור שניה במקום הזה וסתם נצפה כמה דקות בתרחיש הזה, שנראה בין דמיוני למפלצתי להזוי, שיש בתוכי מישהי קטנה, חסרת תודעה, עם אגודל בפה, אבל אני מתביישת לבקש. כשהוא סוקר את המוח על כל חלקיו עוצר אותו אלון לפתע. "את רואה שם? זה הצרבלום!" הוא אומר לי, זורח. אני נזכרת איך לפני חמש שנים, בדירה אחרת מזו - קטנה ומתפוררת עם עובש על קירות האמבטיה ומרצפות עקומות, אלון בישל ארוחת ערב במטבח. יום למחרת היה עתיד להיות לו מבחן על חלקי המוח השונים והוא למד כל היום. אני נתבקשתי לעזור לו ללמוד. ישובה על השולחן המתנדנד ומולי תרשימים, שאלתי אותו שאלות מרשימה, הקשבתי לתשובות שלו ובדקתי אם הן נכונות.

 

נכתב על ידי , 9/4/2017 15:18  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

113,295
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ