לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

להתראות


 

היוש,

כאן רק כדי להזכיר שאני כבר לא כאן, אלא שם ->

 

https://sourjaneisrablog.wordpress.com/

 

אומנם הבלוג פרטי, אבל אשרות כניסה וסרטיפיקטים מחולקים בלי בררנות יתרה. נסו את מזלכם.

 

כמה מילים לסיום:

 

ישראבלוג, אתה חמוד ונוסטלגי עוד בחייך.

היה כיף לכתוב דרכך אל הזרים והזרות הטובים של האינטרנט. אומנם מפעם לפעם התנגפה דרכנו באיזה טרול מר לב, אבל בעוד הטרולים באים והולכים, המנגינה לעולם נשארת. כמו כלב קשיש שהגיע זמנו אתה עתיד להיות מורדם ולהיקבר בחצר.

אני עדיין מגחכת מהמחשבה שהספרייה הלאומית, עליה כבר הלעזתי לפני כמה פוסטים, תטרח לגבות את השטויות שאנשים כותבים פה ושחוקרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שזה הכי פסאודו-דיסיפלינה שיש יכתבו סמינרים בעוד מאה שנה תחת הכותרת "פרו-אנה - המסע אל הכליון בראי הפין-דה-סייקל" או "טליק - חייו של אדם מהמאה הקודמת". כמו ג'ל חורחבה ותמונות שלנו עם גשר בשיניים מחטיבת הביניים - בואו ניתן לזה להפוך לזיכרון נוסטלגי מתוק. 

בעצם, מי יודע? אם בשנה ב' של התואר הראשון שיחקתי על המחשב הנייד, החדיש, במשחק גיימבוי בשחור לבן (פוקימון בלו, פוקימון מאסטרית פעמיים.) אולי מתישהו אחד מכותבי הסקריפטים החכמים ימציא דרך להחיות את הפיצ'רים שיחסרו לכולנו (דף ראשי, בעיקר) באופן חי ונעים.

 

אגב סקריפטים, אם מישהו גיבה את הבלוג שלי באמצעות אחד מהם, שיהיה לבריאות ובתאבון. מסקרנות גרידא, אשמח לדעת מזה, פה בתגובות או במייל, אפילו בעילום שם.

 

יש עוד כמה דברים שרציתי לכתוב ובטח שכחתי, אבל למזלי יש לי עוד שלושה ימים להיזכר בהם, ולבוא לכתוב אותם כאן לפני שהכל יימחק ויעלם.

 

נכתב על ידי , 28/12/2017 21:47  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אף על פי כן


 

הודעת מערכת - 

בסוף החודש יעבור הבלוג הנוכחי, על כל הפוסטים שנכתבו בו, וכל אלו שעוד ייכתבו, לכתובתו החדשה:

 

https://sourjaneisrablog.wordpress.com/

 

שלא כהרגלי, הפעם מדובר בבלוג פרטי. אין סינון קפדני במיוחד. אם תרצו גישה לפוסטים של העבר והעתיד, בקשו.

 


 

זה מרגיש כאילו שומדבר לא באמת מתקדם לשומקום:

אני עדיין באותו המקום בכתיבת התזה, מקווה תקווה נואשת ולא הגיונית לסיים את החלק הראשון השבוע. 

אני מלמדת את הסמסטר האחרון שלי ממערכים שלימדתי כבר עוד לפני ההיריון, עושה רק התאמות הכרחיות לאופי הכיתה.

עוד לא הספקתי להיפגש עם הבוסית שלי כדי להודיע לה שבעוד חודש אני עוזבת את המקום שהיה לי כבית שני ואת העבודה שהייתה לי כנר ביד האיש ההולך בשוק באור יום. 

עוד לא מצאתי עבודה חדשה, באיזור החדש אליו נעבור.

עוד לא פתחתי את הניירת הכלכלית כדי להבין כמה כסף יש לנו לשיפוץ ועוד לא חיטטתי באינטרנט מספיק כדי להבין כמה כסף אמור השיפוץ האידיאלי לעלות.

אפילו על החנוכיה עוד לא הספקתי לשפוך מים רותחים, לנגב היטב ולהחזיר חזרה לארון.

 

אבל אצל שקד הכל מתקדם כלכך מהר. בכל יום היא גדלה, וגם מתייפה, ובכל יום היא עושה משהו חדש מקסים אחר. אני מחזיקה בה ונפעמת: כמה היא יפה, כמה היא חכמה, כמה היא טובה ואמיצה, חזקה וסבלנית. כמה היא מצחיקה, וכמה היא מבינה. אני רוצה לומר לכל מי שהייתה לו פעם אימא: דע שפעם הייתה מישהי שהתבוננה בך כאילו היית נס גלוי. ובאמת, כל התינוקות הם נס גלוי. רק אחר כך איכשהו חלקם קצת מתקלקלים.

 

אז מה היא עושה? היא מחייכת, וצוחקת. יש לה הומור והיא חוזרת על מעשים שהניבו מאיתנו צחוק, וגם מבקשת מאיתנו לחזור על דברים שהצחיקו אותה. היא יודעת לבקש לינוק, לישון, להחליף ציצי, לשכב, להתרומם, לטעום, לעשות משהו שוב (ואז שוב, ושוב, ושוב). היא מזהה פעולות חוזרות ומקומות: היא מתרגשת כשרואה את המנשא המסמל טיול, ואת הבית אליו אנחנו חוזרות בסוף הטיול, כשמניחים אותה על שידת ההחתלה היא מכה בכף יד קטנה על המתג שמדליק ומכבה את האור הקטן כאילו היה משחק, כשפורשים מולה את הספר בו החיות משמיעות קולות היא חובטת בהן בעליזות כדי לגרום להן לצהול, ולגעות, לפעות, ליילל ולנבוח. היא מסתובבת כאילו היה האגן שלה ציר וכך מרחיבה את הטווח אליו מגיעות הזרועות הקטנות השמנמנות עם האצבעות הכמהות שבקצותיהן. היא מתהפכת ונקלעת עקב כך למקומות בלתי צפויים שמפתיעים את שתינו.

היא אוהבת לשבת ליד השולחן ולטעום כל מה שאנחנו אוכלים. היא אוהבת לראות את הסירים מבעבעים במטבח. היא אוהבת ללטף את כל הפירות בקערת הפירות שבסלון. היא יושבת באמבטיה, נתמכת על ידי אלון, ומשפריצה מים, נוגעת באצבעות עדינות בכדורי הפינגפונג שצפים סביבה ומחייכת את החיוך הכי מתוק שיש כשהיא מרימה את המבט ורואה אותי שם.

לפעמים היא מתעוררת מתנומת יום בשקט, שוכבת במיטה, משחקת עם הנקודות שעל השמיכה ו"שרה" לעצמה. אז אני עומדת, רואה ולא נראית, ומתמוגגת.

 

אפשר לבקש רק שתהיה מאושרת ככה תמיד, וגם תאהב אותי ככה תמיד? בלי דרמות של גיל ההתבגרות ובלי כאבים וצער, ושתמיד תרצה לטייל איתי ולבוא איתי למקומות משעממים כמו ספריות ולצחוק איתי ושנהיה תמיד החברות הכי טובות כמו עכשיו.

 

בעוד שבועיים היא תהיה בת חצי שנה. ובעצם, גם אני אהיה בת חצי שנה, וגם אלון, וגם שנינו יחד וגם שלושתינו יחד. זה יהיה בדיוק ביום בו כבר לא יהיה ישראבלוג, ואת כל מחשבותיי על זה אכתוב, כנראה, בבלוג החדש.

נכתב על ידי , 21/12/2017 22:08  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פעם הייתה לי חברה ששמה התחיל ב-מ.


קיצו המתקרב של ישראבלוג גורם לאווירה נוסטלגית, שבמהרה הופכת מנלכולית, כי הוא מזכיר את כל מה שהיה פעם, ועכשיו כבר לא. בלוגים שלא עודכנו שנים מופיעים ברשימת ה"עודכנו לאחרונה" ובכותרותיהם שמות שבוחשים בנפש.
פעם הייתה לי חברה. קרובה. היינו חברות נעורים, ובמהלך תקופת הצבא התקרבנו. אחרי הצבא טסנו יחד לטיול.
קצת אחרי שעברתי לירושלים והתחלתי ללמוד בה, התגלע בינינו ריב. הייתי ילדה, ומטומטמת, מלאת תקוות ופחדים. אם הייתי יכולה אז להיות גלוית לב עם עצמי הייתי אולי מגלה שהמעבר הזה קשה לי, שהעוגן החברתי מתמוסס לי, שאני מתמודדת עם הקשיים שהיו להוריי ואף בת לא אמורה לשאת. בתוך כל הבלגן הזה נמחצתי, ומכיוון שהייתי ילדה (ומטומטמת), איכשהו הכל יצא עליה.
הריב הזה עירער אותי מאוד. אותה חברה, שהייתה יקרה לי ואהבתי, יצאה מחיי ומצאתי עצמי במערבולת רגשית. מאוד רציתי לבקש סליחה, לכפר, להתפייס ולא מצאתי סדק להתגלות דרכו. כעסתי, ואהבתי, ושנאתי, ורציתי שייראו אותי. החברים המשותפים שעוד ניסו לתווך (הרבה נבהלו ועזבו) לא הבינו איך במקום בו יש כלכך הרבה כוונות טובות שומדבר לא צומח.
כמה חודשים לפני הריב קניתי לה מתנת יומולדת קטנה והיתולית, וכמה חודשים אחרי הריב, כשבאמת הגיע יום הולדתה, חשבתי שזו תהיה הזדמנות להתנצל, להתפייס ולתת המתנה.
לא זוכרת אם התקשרתי והיא סילקה אותי מחייה בבושת פנים, או שהתקשרתי להתנצל ושוב סערו הרוחות, או שהתביישתי בכלל להתקשר, אבל זוכרת שאת המתנה הקטנה שלחתי בדואר (חתמתי על כרטיס ברכה או ששלחתי בלי מרוב מבוכה?) וקיוויתי שלפחות תהיה גרעין ממנו יכולה לצמוח סליחה.
אחרי כך סיפרה לי חברה משותפת שהמעשה הבהיל את אותה אחת עימה ביקשתי להתפייס. היא ראתה בשליחה הביתה אקט פולשני, סטוקרי, מבהיל. נכלמתי שככה יצא, שככה הצטיירתי. לא התכוונתי להבהיל, בטח שלא לחדור לפרטיות. רק רציתי לתת את מה שהכוונה בו הייתה לסכם את כל החברות שהייתה, שלמרות שנגמרה בטון כלכך צורם וכואב, עדיין לפני כן הייתה.
לפני שנתיים, אולי שלוש, נפגשנו בחתונה של אותה חברה משותפת. ישובות משני צידי השולחן, הסתכלתי בה ולא היה בי עוד כעס, ולא חמלה, ולא צער ולא כאב. שמחתי לראות אותה: יפה, ושמחה, אהובה ומוערכת כמו שמגיע לה. אחרי כוס אחת אמרתי לה שלום, ואחרי כמה כוסות גם הרהבתי "את פשוט נראית מצוין!". יכול להיות שגם זה הבהיל אותה, כי אני יכולה להיות מטומטמת כשאני שותה, ויכול להיות שבכלל לא אכפת לה מה אני חושבת, כי היא בטוחה שאני מטורפת לגמרי. אבל מצאתי בתוכי שרידים לאהבה חברית פשוטה. כלכך הרבה שנים צעדתי לצידה כשהיא ניסתה למצוא שלום בינה לבין עצמה, והנה היא כאן, מרחק של נס משם. שמחתי מאוד לראות בה את האור הזה.
משך כל אותה החתונה, מלבד דברי נימוס קצרים בינינט, כמעט ולא דיברנו. אחר כך חזרתי לחיי והיא חזרה לחייה.
והנה, בערוב ימיו של האתר הקשיש והמנוול הזה, אני כבר לא ילדה, משתדלת גם לא להיות מטומטמת, רואה ברשימת הבלוגים שעודכנו לאחרונה את הבלוג שלה, כמו הבהוב של מגדלור שחשבתי שמזמן כבר איננו.
לא נכנסתי.
לא קראתי.
אני לא חושבת שהיא הייתה רוצה שאקרא.
למרות שאני מלאת כמיהה וסקרנות. אולי גם היא התחתנה? אולי גם לה בת, תינוקת חמודה? הלוואי שגם היא מאושרת. הלוואי שכל אותם חלומות שסיפרנו זו לזו ברגעי גילוי נפש התגשמו גם אצלה.
אני מתאפקת לא רק מלקרוא, אלא גם מלהושיט יד. לא רוצה להפריע אם אני לא רצויה. ומדוע שבעצם בכלל אהיה רצויה? חסד נעורים נושא תאריכי תפוגה, ואם זה של חוק ההתיישנות קובע שבע שנים, החברות שלנו עוד מעט מתיישנת ופגה פעמיים.
אבל את רחשי הלב אולי ראוי לכתוב כאן. קריאה אילמת? הלוואי.
מעיין,
את יודעת שאני יכולה להיות חברת אמת. את יודעת גם שאני יכולה להיות מטומטמת ולא. הנה, הכל גלוי ופרוש: זה מה יש. אולי תרצי להתפייס? אולי נכון יותר לומר - לנסות שוב? אני יודעת שאין לך הרבה סיבות לומר כן, אבל הנה יד מושטת, התנצלות, רצון לתקן או לבנות מחדש. רק עד הקו הזה אני מרשה לעצמי להתקרב, שלא להתפרש לא נכון ואולי להבהיל. אם תרצי, הושיטי יד.
נכתב על ידי , 9/12/2017 21:01  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

131,835
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ