לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2017

מחויבות אישית


 

לפני שנתיים וחצי עמד אלון היחף במטבחנו המתקלף בדירה הישנה בה גרנו אז, מטבח שכל קירותיו היו צבועים בגוון ירוק קרמיט מחריד, וטעם את ממרח השום שהכין. הוא מעולם לא הכין ממרח שום לפני כן, אבל אכל אחד באותו השבוע והיה שרוי בהתרשמות עמוקה מהתגלית הקולינרית שביקש לשחזר. מתוך אומץ ויצירתיות שנטועים בליבו של בחור שגדל בחינוך אנתרופוסופי המדיר מהשיח ולכן גם מהמחשבה מילים כמו "כישלון" או "הצלחה", הוא לא חשב בכלל לגגל "ממרח שום" ולהשוות מתכונים שונים כמו שאולי אני, האוהבת חוק וסדר, הייתי עושה. במקום, הוא אסף מרחבי המטבח מרכיבים שונים - שיני שום בכמות רצינית, שמן זית, חרדל, מלח, לימון, מלח-לימון, מיונז ושאר זוועות, טחן הכל יחד וטעם.

 

גם באקט הטעימה עצמו היו נטועים אומץ ויצירתיות. כשאלון טועם, הוא טועם בלי פחד. בניגוד אליי, הטועמת קמצוץ בשפתיים מקווצות מאימה שיהיה מגעיל, מקולקל, או מוזר, אלון גודש את הכף הגדולה ומבליע אותה במעמקי לועו כאילו הוא כבר יודע שיהיה לו ממש טעים, כאילו לא כל אקט ה"טעימה" בעצם נבדל מאקט ה"אכילה" מתוך אותו חשש לכישלון. כמו שאתם בטח יכולים לשוות בנפשכם, הטראומה הייתה גדולה. 

 

מזל גדול שלא הייתי בבית באותו הרגע, כי אין ספק שהייתי מתה פעמיים - פעם אחת מצחוק ופעם שנייה מדאגה. כשהגעתי הביתה אחרי הצהריים היה המטבח הפוך, הבית הריח כמו מכון לגירוש ערפדים, שאריות הממרח - חלקן בתוך הקערה, חלקן מרוחות על כל השיש וחלקן בשפריצים מרשימים בכיור, היו עקבות למה שהתחולל. במיטה היה אלון, צחנת השום עולה ממנו, חיוור ועגום. מסתבר שהעניין גרם לו לחולי ממשי - בחילות, הקאות, צרבות וכל השאר, שנמשכו, למרבה ההפתעה ולמרות הכמות הזעומה יחסית שבאמת באה אל קרבו, כמה שעות.

 

"אני חושבת ש... שכשעושים ממרח שום צריכים לאפות את השום קודם בשמן... כלומר קונפי...." פתחתי ואמרתי ומיד בלמתי - כי ראיתי את המבט שלו, שהיה תלוי בי ובלי מילים אמר: בבקשה אל תדברי איתי על שום שום, במיוחד עצות מעשיות לאחר מעשה.

במקום רק ליטפתי אותו ובמבט מודאג בשעון אמרתי: טוב, יש לך שעתיים להיות בריא.

 

באותו הערב היינו מוזמנים לחתונה של זוג חברים טובים, שבינתיים כבר הספיקו להתגרש, ולא הייתה בעיניי שום אופציה אחרת מאשר שנתייצב שם שנינו, יפים, חמודים ומרגישים טוב. הרי, ביקשתי מאלון לשריין את אותו הערב מראש, חזרתי והתרעתי על חשיבותו העליונה של העניין, וזה שהוא - בטיפשות מה - בחר לעשות על עצמו ניסויים קולינריים הרסניים דווקא באותו היום - לא אמור לשנות את התוכניות.

 

אז בזמן שאני התקלחתי, ייבשתי את השיער ואספתי אותו בתסרוקת מהודרת, לבשתי שמלה הדוקה ומחמיאה, נעלתי נעליים שהיום אני מסתכלת עליהן במבטי אהבה אבל לא מסוגלת להביא עצמי לכדי הייסורים שבנעילתן, התבשמתי והתרגשתי, אלון דידה מהמיטה לשירותים, בועות ושיהוקי שום עולים ממנו מפעם לפעם, לפת את בטנו בגניחות, התקלח באנחות, כפתר את בגדיו המהודרים באצבעות רועדות, טשטש את ריח השום במי קולון ועשה מאמצים עילאיים לעמוד בציפיות. חלפה במוחי המחשבה לשחרר אותו מכל העניין, אבל באמת ובתמים האמנתי שחלק גדול מהעניין הוא פסיכולוגי ויעבור תוך הסחת דעת טובה. ובאמת, כך היה.

 

אמנם, מיד עם הכנסנו לאולם תפס אלון את אחת המלצריות ודרש ממנה קערה עם פרוסות מלפפונים קלופים, אותה מילא שוב ושוב לאורך כל הערב וממנה אכל מדי כמה דקות (זה היה לפני שעשיתי את עבודת הדוקטורט של החודש השביעי בנושא "צרבות ומניעתן", שמסקנתה היא, אגב: לגימה איטית של חלב שקדים קר בישיבה ותפילה עמוקה). חלק ניכר מהריקודים העדיף אלון להעביר בישיבה ושיחה עם מכרים, אבל מצב רוחו בהחלט התעודד.

בדרך חזרה נקלענו לעבודות ליליות בכביש 1 וכך מצאנו עצמנו, אלון, אני והחברות, שעות ארוכות לכודים יחד בחלל קטן. איתנו הייתה מישהי מהלימודים שהכרנו היכרות שטחית בלבד, למרות שהתלמידים והתלמידות בחוג שלנו כולו ניתנים לספירה על אצבעות הידיים והרגליים של יושבי מכונית משפחתית אחת. ידענו עליה רק מעט - שהיא סופר אופנתית ואלגנטית ושאימה חולה בסרטן. תוך השיחה הסתמית באוטו היא סיפרה שהיא שיחררה מחייה את כל אותן חברויות של "אנחנו צריכות להיפגש מתישהו!" כשברור לכל הנוגעות בדבר שאין להן שום כוונה להיפגש אף פעם. היא ניתקה את כל החברויות בהן הרגישה שהיא רק נותנת ולא מקבלת, החברויות הסתמיות, אלו שיש בהן תחרות סמויה, אלו שמשעממות אותה או מבזבזות את זמנה.

משהו בדבריה הותיר בי רושם עמוק, וכשהעלתי אותם שוב בפגישה השבועית עם החברות שלי, שנכחו במכונית בערב ההוא, גיליתי שהדברים הותירו גם בהן רושם דומה.

 

כמה שבועות אחר כך אימה של אותה בחורה מתה. היא פרסמה פוסט כואב בפייסבוק, הודעה נשלחה בצינורות ה"רשמיים" של החוג, מועד ומיקום השבעה פורסמו. התכוונו ללכת, אבל בסוף לא יצא. עוד כמה שבועות לאחר מכן ומצאתי עצמי ניצבת מולה, בשולי מעבר חצייה, מחכה לאור שיהפוך להיות ירוק, בעוד היא ניצבת בגדת הכביש השנייה. אני גרועה בשבעות ובלוויות. ממש. יש לי חברות, כמו א', שיודעות איך לומר את הדבר הנכון ולעשות את הדבר הנכון. אני מוצאת עצמי מגיעה לשם בטעות עם חולצות ועליהן איור של סמיילי עם איקסים בעיניים, אומרת לאימו של אלון "טוב, לא נורא" בשבעה על אימה, ובאופן כללי מתנהגת כמו מטומטמת מרוב מבוכה. ועכשיו זה, חשבתי שאני מתה. איך אומרים, במעבר חצייה, "היי! שלא תדעי עוד צער"? או - מה, לעצור עכשיו לשיחת "מה שלומך, אמא שלך מתה." באמצע הרחוב? הצילו. אז עשיתי את הדבר היחיד ההגיוני שאפשר לעשות במצב כזה - הוצאתי את הטלפון והעמדתי פנים שלא ראיתי אותה בכלל. היא עשתה איתי חסד דומה, ומיד החליקה לעבר מעבר חצייה אחר.

מאז נפגשנו, ואנחנו עוד נפגשות, בהזדמנויות אחרות שהחיים מזמנים לנו, ותמיד אנחנו מדברות בחביבות ומתעדכנות, לא מזכירות את אותה פגישה-חצי-פגישה מביכה. היא לא יודעת, וכנראה גם לא תדע לעולם, שאותם דברים קצרים שאמרה במכונית קצת לפני שהתייתמה, כשחזרנו מחתונה של זוג שבינתיים כבר התגרש, מתהדהדים אצלי לפעמים.

 

ובאמת - אם לפני שבע שנים נקלעתי לראשונה בחיי למצב בו הייתי צריכה "לשחרר" חברות שפקע תאריך תפוגתה וחוויתי בשל כך חוויה קשה של עלבון, אובדן, כישלון ועירעור זהות, היום אני מרגישה קצת כאילו החיים שלי הם רכבת הנוסעת לאורך מסלול ובו תחנות רבות, והאנשים הבוחרים להיות חלק מהם עולים, נוסעים דרך קצרה או ארוכה, ויורדים. וזה בסדר - לא פוגם בהנאת הדרך המשותפת שהייתה אמיתית ומטיבה, לא פוגם ביכולת לאפשר לאנשים אחרים להיכנס ו"לתפוס את מקומם" של קודמיהם. במקום מסוים, זה גם שחרר אותי מתחושת המחויבות לנאמנות מוחלטת לכל חברה קרובה, שהייתה פעם קרובה והתרחקה ובעיקר - משחרר מאכזבות. יש לי חברות מהצבא שאם יתקשרו מחר, אחרי שנה שלא דיברנו, ויבקשו ממני כליה - אתן להן את השתיים שיש לי בלי שום היסוס, אבל - אני לא נעלבת, מאוכזבת או כואבת אם הן לא יעשו אותו הדבר למעני, או אם הן לא הגיעו - בכל השנים שאני גרה כאן בירושלים, לבקר אותי בעוד אני תמיד זו שמגיעה לבקר אותן באזור מגוריהן. בראשי אני מכניסה אותן למגירה של החברויות שיש, בפעם הבאה בה יצופו ביומיום, לטעום בזהירות ובמידה ורק אז להחליט אם רוצים לקחת ביס גדול וכייפי או לא.

 

 

העניין הוא - ועל זה בעצם רציתי לכתוב - שעדיין ממוקמות בשולי חיי אותן "חברויות" שלאחרונה אני מכנה, בשיחותיי עם אלון, "מחויבות אישית". אלו שמבחינה מוסרית כואב לי להסב להן גב.

 

הדוגמא הראשונה תהיה ל' - בחורה שלמדה איתי שנתיים והקשר בינינו היה חביב אך שטחי. חברה של חברה כזה. השיחות בינינו אף פעם לא התרוממו מעבר לנושאים לימודיים ומבחינת אופי - אם אותי לעיתים מתארים התלמידים במשובים כ"תוססת", היא יותר כמו בקבוק קולה ששכחו פתוח כל הלילה. הגעתי בשמחה למסיבת הרווקות שלה, עמדתי נרגשת בחופה שלה ושלחתי ממעמקי הלב עשרות אימוג'ים נרגשים כשבשרה לי בהודעת וואסטאפ שהיא בהריון. לקראת סוף ההריון שלה נפגשנו במקרה במרחב הציבורי כמה פעמים. בהתחלה הייתה נראית לי אדישה כרגיל ובהמשך אפילו מדוכדכת. כל שיחת חולין הסתיימה כשמישהי מאיתנו הייתה צריכה לרדת מהאוטובוס בהפצרותיה "בואי ניפגש!" ואני אמרתי "כן בטח!" ובליבי התלבטתי. הרי מצד אחד - הזמן שלי יקר. מאוד. אני משתדלת להקדיש אותו לדברים חשובים, או לאנשים חשובים - בעיקר אלון, חברות קרובות, משפחה ו - הכי חשוב - עצמי. מצד שני - ברור שהבחורה זקוקה לחברה. האם אנחנו חלקי פאזל שמתחברים מעולה? ברור לי שלא, ואני מקווה מאוד שזה ברור גם לה. האם אני אהנה מהמפגש איתה? - יש דברים שאני יכולה ליהנות מהם יותר. ניסיתי לחשוב על איך הייתי מרגישה לו חברות אחרות, קרובות ויקרות, היו במצב הזה, ומיד היה לי ברור שבמקרה של מישהי קרובה יותר אראה בזמן המוקדש לה באהבה השקעה חשובה מאין כמוה.

 

מפה לשם חלפו הימים, החורף הגיע והיא ילדה את בנה הבכור. פגשתי אותם במקרה, ביום חורפי וגשום אחד, מסתובבים חסרי מעש וכיוון בסמטאות המטונפות והקפואות של מרכז העיר. במקרה הייתי בדרך לעבודה, מקדימה בשעתיים ומתכננת לנצל אותן לסדר וארגון, ובשיחה הקצרה הרגשתי שמשהו פרום - בינה לבין עצמה, בינה לבין התינוק. הזמנתי אותה לבוא איתי, שתינו קפה באחת הכיתות הריקות זמן ארוך. היא הייתה אדישה ומדוכדכת מהרגיל, סיפרה מעט ובריחוק על חוויות קשות. אני כבר הייתי בהריון, בחודש שלישי, והתלבטתי אם לספר לה או לא. הכאב הגדול שלה לא איפשר לי להישאר אדישה וכמה שבועות מאוחר יותר, כשהיא שלחה לי הודעה שבעלה יעבוד במשך כל ימות השבוע הקרוב עד מאוחר והיא תישאר לבד בבית כל היום, התייצבתי באחד הערבים עם ארוחה טעימה ואלון. התכוונתי שנהיה שם זמן קצר, נאכל, נשאיר אוכל ונלך. בפועל היינו שם כמעט שבע שעות, כשבכל פעם היא משכה את שהותנו שם עוד קצת. עזבנו את הבית שלה בחצות ובעלה עדיין לא חזר. הביקור הזה היה חוויה טראומטית בעבור אלון ולאחריו אמר לי שהוא לא מבין למה בכלל עשינו את זה. "זה נראה כאילו אין לכן שום נושא משותף שמחבר ביניכן" הוא אמר, ואני הסכמתי.

 

מאז, אחת לכמה שבועות, היא יוצרת קשר ומנסה ליצור מפגש נוסף. מזמינה אותי לבוא אליה, או ללכת איתה לפה או לשם. אני, שלא מסוגלת לומר לא, אומרת "אולי במועד אחר, אני נורא עסוקה" - שזו אמת נצחית. א', אלופת הלוויות והשבעות, שהיא גם אלופה באופן כללי, אומרת לי ש"אוי ואבוי" לי ולא נחוץ, "במצבי", להיחשף ל"כאלה". "מה את צריכה את זה?" היא שואלת ואני מוצאת עצמי מהרהרת. באמת - אני לא צריכה את זה בכלל. "האם אנחנו פה רק בשביל לקיים את מה שאנחנו צריכים?" אני שואלת אותה, והיא עונה "כן. קודם כל, מה שאנחנו צריכים. אחר כך - מה שאחרים צריכים ואנחנו יכולים ורוצים לתת".

 

כבר סיפרתי כאן לא פעם איך אלון מכיר את כולם בשכונה ואיך כל מי שפוגש אותו מתאהב בו מיד. הוא הולך ברחוב, חולף על פני אנשים זרים לי לחלוטין, מרים את היד ואומר דברים כמו "אהלן אסתר! מה נשמע? הנכדים הצליחו בסוף עם המכונית על שלט?" או "בוקר טוב שמעון! בישלתי את הבטטות כמו שאמרת לי ויצא מצוין!" ואחרי שאנחנו עוברים אותם ואני שואלת אותו המומה "מהההההה איך אתה מכיר אותםםםםם????" הוא מביט בי בפליאה ואומר "מה, זאת השכנה שלנו מהבניין ממול" או "הוא גר שני רחובות מאיתנו, אני תמיד פוגש אותו בימי שישי בסופר". וכך, כולם גם מכירים את אלון. מכירים ממש - זאת אומרת, אומרים לו שלום ושואלים אותו על תחום מסוים בחייו שאלה רבת תוכן. במיוחד מכיר אלון את הקשישים וכשהוא מלווה אותי לבדיקה כלשהי בקופת החולים השכונתית תמיד יימצא מישהו בחדר ההמתנה שמברך אותו בשמחה.

 

בניגוד לאלון, אני ממש אנטיפתית. אני מכירה את המוכרים הקבועים בחנויות הקבועות, אבל אף פעם לא שואלת אותם על חייהם או תחביביהם, אני אומרת "בוקר טוב" לשכנים שאני פוגשת בחדר המדרגות, אבל לא טורחת לשוחח הרבה מעבר לכך, וממש לא מדברת עם זרים ברחוב.

כך, כשנפטר הקשיש שגר בדירה מולנו (שלקראת סוף חייו היה מבולבל כלכך עד שהיה רואה אותי מהגב ובטוח שאני אישתו שנפטרה, או היה צועק בגרמנית באמצע הלילה ומנסה לברוח מהבית) והחליפו אותו זוג קשישים מובגרים, חרדים ואמריקאים שהחליטו בערוב ימיהם לעשות עלייה, אלון מיד הכיר אותם לעומקים שלדעתי מיותרים לחלוטין. הוא הסביר להם איך מזמינים בלונים של גז בישול בארץ, באילו ימים הגנן מגיע וכדאי לסגור את החלונות הפונים לגינה, איפה כדאי לעשות קניות ועוד דברים שהם היו יכולים לגלות לבד בעצמם. 

 

כשהשכן היה בא ודופק לנו בדלת אני הייתי פותחת אותה לחריץ צר, עונה לשאלותיו בתמצות וסוגרת את הדלת כשנגמרה השיחה. כשאלון היה בבית, הוא היה פותח את הדלת מלוא רוחבה, מזמין אותו להיכנס, עונה על כל שאלותיו בפירוט מוגזם ואז עוד מתעניין בו ובחיו. מתוקף כך, החליט השכן שרעות שרויה בינינו ושעלינו להתיידד. הוא ביקש שנזמין אותו בפעם הבאה שחברים יבואו אלינו לשחק קטאן ומשלא עשינו זאת, התחיל להזמין אותנו אליהם לארוחות שבת וחג.

כאילו - הלו. אחד היתרונות בלגור בירושלים רחוק מכל המשפחה שלנו הוא שאנחנו לא צריכים להגיע לארוחות שבת וחג שלא בא לנו להגיע אליהן! אנחנו יכולים לאכול בשישי עם הרבה חברים, או עם מעט מאוד חברים, או רק שנינו. אנחנו יכולים להתפרע ולאכול ארוחות מוגזמות שטרחנו עליהן כל היום ואנחנו יכולים להזמין פיצה ולאכול בסלון מול הטלוויזיה. היה אפילו ערב שישי אחד שאכלנו קורנפלקס! דבר שני - אם אמצא עצמי אוכלת ארוחת שישי עם קשישים כלשהם, לסבא וסבתא שלי יש קדימות על פני כל קשיש זר שהוא. ודבר אחרון - הם חרדים. אנחנו לא. הם בני מליון, אנחנו לא. הם מדברים רק אנגלית, אני מתנגדת מבחינה אידיאולוגית לאנשים שגרים בישראל ומדברים רק אנגלית. "מה אנחנו צריכים את זה?" אני שואלת את אלון, מנסה לחקות את נימת קולה המעשית של א' חברתי, אבל בלא הועיל. אלון חושב שזה הדבר הנכון לעשות, כי הם בודדים, ולדעתו זה גם יהיה כיף. "כן, אתה צודק" אני מסכימה איתו בעצב ומוסיפה בלחישה מעושה "אולי בעולם ההפך....!"

 

אז נכון שסיפורה של ל' שונה מהותית מסיפורם של השכנים, אבל בשניהם קיימים אנשים שבדידותם (ועיקשותם) משדרת שהם זקוקים לנוכחותי בחייהם, נוכחות מזוייפת וריקה מתוכן ממשי. קשה לי להבין את זה. 

נכתב על ידי , 22/6/2017 10:10  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שישי שלנו


 

ימי שישי, כמה שאני אוהבת אותם. גם בגלגול חיינו הקודם, כשני צעירים חופשיים וגם בגלגול הנוכחי, כשני צעירים חופשיים פלוס כמעט.

 

פעם זה היה כך: היינו הולכים יחד לסופר, או אולי מתפצלים - אני לשיעור פסנתר והוא לתחביביו. אחר כך הייתי בדרך כלל נפגשת עם החברות. היינו שותות קפה ועושות יחד סידורים בעיר, או קונות מה שצריך בשוק, לפעמים עוברות ביחד בתערוכה חדשה או באירוע אחר שיש בעיר. אחר הצהריים אלון ואני היינו שומעים מוזיקה ישראלית ישנה, או את הדיסק שאלון קנה מנגן רחוב צעיר במנהרה תחת כביש מהיר בלב שנגחאי, מנקים את הבית, עושים כביסה ומבשלים. אחרי ארוחת הצהריים היו מתחילים הטלפונים, מתחילים לברר מי מחברינו בשכונה נשאר בעיר ואיפה רוצים לאכול ארוחת ערב. הרבה פעמים היינו מארחים אצלנו, עם אוכל טעים והרבה אלכוהול, צחוק ואנשים חדשים. בסוף הארוחה היינו משחקים קאטן עד אמצע הלילה, עד שמישהו היה שם לב לשעה וגורר את כולם לקום איתו באנחות, כי בלבבותינו כולנו ישנה התקווה שמחר נקום מוקדם ונתקדם בלימודים, כל אחד בתחומו.

 

בחודש האחרון זה כך: אלון קם לפניי ומכין פנקייקים (אלון אחראי לכל ארוחות הבוקר מאז התחלתי ממש לאכול ארוחות בוקר, כלומר - מתחילת הריון, ואני קמה רק כשאני שומעת "הקפה מוכן". לא מצליחה לקום לפני), אנחנו אוכלים יחד. אז אלון הולך לסידורים ולקניות, מנקה ומבשל, ואני לומדת, או עובדת מהבית, פוגשת חברות מעט. אני מכינה ארוחת צהריים, אחר הצהריים אני ישנה בעוד אלון מבשל ועוסק בתחביביו, ובערב זה רק שנינו - אוכלים, רואים סרט בבית או בקולנוע, קוראים ספר, יוצאים לטיול רגלי בשכונה. איכשהו, כך פשוט הדברים קורים...

 

היום בבוקר אלון הלך לפיקניק מהעבודה. כולם באו עם נשותיהם וטפם. לא ממש היה דיבור על זה שאבוא, הוא כנראה לא רצה להטריח ואני בעיקר רציתי שיהנה לבד, שיהיה לו הזמן בו הוא לא איתי. רציתי גם שינצל את המפגש לפעילות גופנית באוויר הפתוח (הוא מסייף) ולא ירגיש מחויבות לבדוק מה איתי, או ידאג לי אם חם מדי.

במקום, נשארתי בבית ועשיתי קצת עבודת מחקר. כמו בכל שנה בחמש האחרונות, גם השנה אני מקבלת מלגה שמממנת לי את הלימודים, אבל מסתבר שבניגוד למלגות קודמות, זו אמורה להינתן תמורת עבודה כלשהי כעוזרת מחקר. במהלך כל השנה התמהמהה החוקרת לה אני עוזרת בחובותיה השוטפות וכמעט לא ביקשה ממני דבר - לעתים לערוך ולתקן בעבורה טקסטים ומכתבים בעברית, דבר שהייתי עושה בשמחה וברצון גם סתם ככה, כי זה בקטנה, אני אוהבת לעשות את זה, ואני שמחה לעזור לה, העוזרת לי תמיד. אבל עכשיו, פתאום, מתגלה עבודה אמיתית שיש לעשותה ואני, שהייתי נבוכה כשגיליתי שאני מקבלת את המלגה ולא נדרשת למספיק טרחה בעבורה, מרגישה הרבה יותר בנוח עם העניין כפי שהוא עכשיו.

כשסיימתי לשלוח את כל הקבצים, אלון חזר מהפיקניק, במצברוח נהדר של מישהו שהקדיש זמן להנאה ופעילות גופנית. ישבנו לאכול ארוחת צהריים. מזה כמה חודשים שאנחנו מקבלים הביתה ארגז ירקות אורגניים מחווה באזורנו, בעלת אג'נדה חברתית שמשמשת מסגרת לנוער שכל שאר המסגרות הרימו ידיים לגביו. זה קצת יותר יקר מלקנות בסופר, אבל נורא נוח וטעים, והתירוץ החברתי הוא צידוק גדול. ההנאה הגדולה ביותר מבחינתי זה שפע הירקות המפתיעים שמגיעים אלינו, שמעוררים יצירתיות, וגם - שאפילו אם דחינו את הקניות השבועיות בשל חוסר זמן, המקרר אף פעם לא מגיע למצב עגום וריק - תמיד יש ירקות, כך שאנחנו גם אוכלים מהם יותר.

אז לארוחת צהריים אכלנו פסטה עם ירקות: פרוסות דקות של זוקיני ושום, גרגרי תירס טרי, עגבניות שרי חצויות, המון בצל ירוק, פטרוזיליה, בזיליקום, צנוברים ושמן זית. לצד רבע כוס יין לבן, כשהרוח העדינה והחמה נושבת לתוך פינת האוכל דרך הכביסה התלויה במרפסת השירות, זה הרגיש כמו שיום שישי בצהריים צריך להרגיש.

אחר כך נשכבנו במיטה וקראנו את הספר שאנחנו בו עכשיו עד שנרדמתי. רציתי לזרום איתו לסקס אחר הצהריים שאין כמוהו מתאים להלך רוח שכזה, אבל מסתמן שסקס, חרף הרצון והצורך, הופך לטרחה עצומה כשאת לוויתן שלהסתובב מצד לצד במיטה דורש ממנו כוחות ותכנון מחושב. בין כה, נרדמתי ובין השרעפים הרגשתי אותו חומק מהמיטה.

אחרי שלוש שעות קמתי, קולות של מגירות וכלים, בעבוע סירים, מהמטבח, ושמחתי שהיה לו זמן חופשי בלעדיי. גם מבלי לשאול אותו אני יודעת - הוא וודאי שיחק במחשב, צפה בהרצאות בקורסים שהוא לומד באינטרנט, דיבר עם חברים בטלפון - הרבה דברים שנעים לעשות לבד. עכשיו הוא מבשל, בלי שאעמוד לו על הראש או אסתובב בין הרגליים, בלי שירגיש מחויבות או צורך לשאול אותי על שלבי הבישול השונים, עם החופש להחליט ביצירתיות מה בא לו. 

 

יש לנו עוד שני ימי שישי של זוג. מקסימום-מקסימום-מקסימום שלושה. מעניין איך יהיה אחר כך.

נכתב על ידי , 16/6/2017 18:58  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נגמר הכוח


 

התפוצצתי היום על מורה אחרת בעבודה.

היו לי סיבות שכל אדם בר דעת, עם או בלי להיות "שטוף הורמונים", היה מתפוצץ בצורה דומה בגללן, אבל אין ספק שבמקרה הפרטי שלי - הלאות רק הוסיפה לחוסר הסבלנות הלא אופייני לי.

 

זהו - מודה. עכשיו כבר קשה לי. 

אני ענקית ביחס לעצמי, כבדה ואיטית. אני ישנה רע - כי חם לי, או קר לי, או כואב לי, או שאין לי מספיק מקום, או שאני מתעוררת באמצעו של כל לילה לשירותים. אני הולכת ממקום למקום ברגל כי לפעמים אין ברירה, עובדת שעות ארוכות בעמידה, והמשקל הנוסף בי מכביד לי מאוד על הברכיים והקרסוליים. חם לי. אנשים באוטובוס או ברכבת מסתכלים בי העומדת וחוזרים לדפי הסידור שלהם בלי להציע לי לשבת, כי הם לא יודעים שלפני שנכנסתי גם הלכתי כברת דרך רצינית וכי הם חסרי נימוס וחצופים. לא רק זרים באוטובוס,  גם אחרים מוכרים, שפשוט לא מבינים ואין להם מושג, לא מנסים לצאת מגדרם כדי להקל וכך יוצא שהם בעצם מכבידים. הם פשוט לא חושבים, או לא יודעים איך זה, ואני עצמי ממסכת את הקושי, משקרת לגביו, מנסה להיות גיבורה ולשדר עסקים כרגיל.

 

אלה דברים קטנים שבעבור כל אדם אחר הם חצץ ובעבורי עכשיו אבן נגף. כך למשל אתמול, אלון השאיר לי את האוטו בחנייה שליד האוניברסיטה כדי להקל עליי את ההגעה הביתה בסוף היום. אחרי יום ארוך ושלם בו לימדתי כמה כיתות, נסעתי ממקום למקום בתחבורה ציבורית, הלכתי עד לתחנות, ולימדתי שוב, ושוב, אני עושה דרכי לעבר אותה החנייה. הולכת והולכת והולכת, וכל צעד הוא כמו עשרים. השמש קופחת. מגיעה לבסוף לחנייה ומגלה שהוא חנה מאחורי מחסום חשמלי שהוא יכול לפתוח באמצעות שיחת טלפון, אבל אני לא יכולה. כשאני מתקשרת הוא לא עונה. אז אני נכנסת לאוטו הרותח, מדליקה את המזגן, שותה את הלגימה האחרונה של המים בבקבוק, אוכלת איזה חטיף אנרגיה שנשכח בתיק לפני חודשים, ומחכה. ומחכה. ומחכה. בימים כתיקונם הייתי מניחה לעניין וחוזרת הביתה ברגל, עשרים דקות הליכה ודי. אבל עכשיו, אפילו ההליכה לתחנת האוטובוס שנוסע בסיבובים גדולים עד שמגיע לשכונה שלי, היא מעבר לכוחותיי. אפילו לחזור את הדרך שעשיתי מהאוניברסיטה עד לחנייה בלתי אפשרית. אחרי רבע שעה הוא מתקשר בחזרה, נבוך ומתנצל. הוא לא חשב על זה. אני מתאפקת לא לכעוס, לא לומר מילים של תסכול שנאגר בי, וזה אפילו קצת מצליח לי, כי במקום אני אומרת שזה בסדר, ואני מבינה, ומה זה כבר לחכות רבע שעה. כאילו זו לא רבע שעה שהיא קש על גב גמל שנכפף והועמס כל היום. 

 

אלה תמיד דברים קטנטנים שהם כמו מדרגה של ירידה בין מדרכה לכביש בשביל מישהו עם כיסא גלגלים, וזה מרגיש קטנוני להעלות אותם בכלל, במיוחד כשיש אחת שבעבורה כל חיי הם עלבון - היא אוהבת אותי כי אני אני, ושונאת אותי כי אני מזכירה לה כל מה שהיא רוצה להיות והיא לא (נשואה ובהריון, למרות שאלו דברים שאני האחרונה לשפוט מישהו לפיהם, אבל היא שופטת עצמה לפיהם). פעם כשרמזתי מולה על איזה קושי קטן ופיזי מתוך מטרה מובהקת של איתות, צורך בכך שידעו על זה וינסו להכניס את זה לשיקולי ההתחשבות של כולם בכולם, היא אמרה משפט כלכך קוצני ודוקרני שמיד סתמתי את הפה ולא דיברתי על כך יותר. מאז אני מסתירה שקשה לי, עד שהיום התפוצצתי.

 

בעוד יומיים כל "הסמסטרים" שאני פעילה בהם יסתיימו. את כל שאר המחויבויות, התלמידים, שיעורים, הפגישות, ההגשות שלאחר מכן ביטלתי. 

נכתב על ידי , 13/6/2017 12:52  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

116,810
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ