לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017


 

פתאום הכל קורה כלכך מהר. נדמה שבכל יש פתע קפיצת גדילה - הזמן עובר מהר, הבטן גדלה, הכנס מתקרב, המאמרים נקראים והמילים נכתבות, הסמסטר מתקדם והכיתות שאני מלמדת מתחילות להתגבש. אני לוקחת נשימות עמוקות ברגעים של "עכשיו" שאני מנסה לשמר בתודעה: בוקר שבת ואני לבד בבית תולה כביסה, אתמול בערב אחרי ארוחת שבת סביב משחק קופסה אצל חברים, שעות אחר הצהריים של קריאה במיטה, קפיצה ספונטנית עם אלון לקניון או לסרט. רגעים של סתם ולמול המציאות התזזיתית, העמוסה, שמשתנה ומתקדמת - הם שקט גדול, הם פשטות וביטחון. הם הידיעה שלא משנה אם אספיק או אצליח, ההווה הוא תמיד רגע אחד אפשרי.

נכתב על ידי , 26/3/2017 02:05  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ריב


אתמול רבתי עם אלון, שזה משהו שקורה פעם באף פעם.

כמובן, יש מדי פעם את הויכוחים הקטנים הרגילים, שנמשכים בין דקה לשלוש, בהם אחד מאיתנו מתרגז התרגזות מוצדקת (למשל אני עליו, כי הוא אסף לי את הניירות למרות שביקשתי שלא ועכשיו אני לא מוצאת שומדבר, או הוא עליי - כי התעקשתי איתו שהוא צריך לפנות שמאלה במקום ימינה, למרות שהוא ידע שצריכים לפנות ימינה), מושא הרוגז מתנצל עמוקות ובלב שלם והעניין עובר מעלינו כאילו לא היה.

אבל ריב-ריב, כזה עם כעס ועלבון וטונים שעולים וכמה שעות של קרירות, כמעט ולא קורה. את כל הביקורים באיקאה צלחנו תמיד ברוח טובה והנאה, את כל הטיולים בחוץ לארץ ואפילו את החגים עם המשפחה שלי או שלו. בשבע שנות ההיכרות שלנו הספקנו לריב ברצינות אולי ארבע או חמש פעמים.

ואתמול.

לפני חודש וחצי קיבלנו הזמנה לחתונה של איזו חברה שלו, שגם אני מכירה מהצבא ומהאוניברסיטה. מדדתי את כל השמלות שיש לי בארון, מתוכן איתרתי כמה מרווחות יחסית, שהנחתי שיתאימו לגופי המשתנה גם בתחילת אפריל. טובת לב ונפש החזרתי אותן לארון מבלי לדעת שבששת השבועות הבאים אני עתידה להתנפח כמו לוויתן צעיר. בכל מקרה, אתמול בערב חלחלה לראשי ההבנה שבבת אחת הפכתי עצומה ושהחתונה בעוד שבועיים. הוצאתי את השמלות מהארון בקז'ואליות ומדדתי אותן פעם נוספת, רק כדי לדעת אם הן טובות או שאני צריכה לקנות שמלה חדשה.

עכשיו - ברור והגיוני, שלא לומר אפילו מבורך ומתבקש, שבחודש שישי לא אוכל ללבוש את הבגדים והשמלות שלבשתי לפני ההריון, אבל - מעולם, בכל חיי, לא מצאתי עצמי מנסה לסגור מכנסיים או רוכסן של שמלה מבלי להצליח. אתמול, כשזה קרה, זה היה קצת מבהיל. לא בגלל אידיאל הרזון או הפחד מהשמנה, אלא פשוט החוויה המטלטלת של לראות את עצמי בתוך בגדים מוכרים והם קטנטנים, כאילו קמתי בוקר אחד גוליברית והכל הפך ליליפוט. התבוננות במראה אומנם מציגה לי נערה הריונית נורמטיבית, אבל הגוף המוכר פתאום נראה כאילו דרך מראת קרקס מעוותת. זו לא רק הבטן, שהפכה כרס עגולה, לא רק החזה או הירכיים, זו החוויה של להסתכל מטה ולא לראות את הערווה, של להתיישב פתאום אחרת ולראות שאני עומדת פתאום אחרת. כמו להימצא פתע בגוף לא מוכר, של מישהי אחרת.

התחושה לא הייתה דרמטית כלכך כמו שאני כותבת אותה כאן, אבל בהחלט הייתה מבלבלת. מתוך עשר השמלות הפוטנציאליות עלו עליי שלוש בלבד, שתי שמלות קיץ, אחת מהן נהדרת ללוויות והשניה מוגזמת בכל קנה מידה, ושמלת סתיו אחת, סתמית למדי. 

כשאלון חזר מהעבודה שאלתי אותו לדעתו. אומנם לא בגין זה נתגלעה בינינו המריבה, אבל נגיד זאת כך - אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשהתייעצתי איתו. ראשית, הוא סובל מתתרנות אופנתית קשה. מבחינתו כל מה ששחור הוא אלגנטי ולפי חוקי האופנה שאלוהים יודע מאיפה אימץ לעצמו - אסור ללבוש יחד יותר משלושה צבעים, כשאחד מהם חייב להיות שחור או לבן. שנית, הוא אמר על הכל "יפה מאוד!", גם על דברים שהיה ברור וניכר שהם לא קרובים ללהיות יפים.

אבל, אחרי שלושה או ארבעה סבבי מדידות, כולל עליוניות, גרביונים ונעליים, הוא התחיל להתעייף והאמת התחילה לבצבץ מבין הסדקים. כשמדדתי את השמלה הסתווית הוא אמר שאני נראית בה כמו "ביצת הפתעה". נשמתי עמוק, שתקתי וקיבלתי ברוח טובה. בסך הכל ביצי הפתעה הם גורם חיובי בעולמנו וגברים, כך אני מעזה לכתוב שחור על גבי לבן, הם תמיד קצת סתומים. על ג'קט אחד, שדווקא הייתי מרוצה ממנו, הוא אמר "סבתאי" ועל אחר "עטלפי". בסוף נמדדה השמלה המוגזמת, ארוכה עד הקרסול מקטיפה אדומה עם כתפיות שעשויות מחומר מוזהב שכאילו משובץ ביהלומים (אל תשאלו), עם זוג נעליים שטוחות מספיק וג'קט ג'ינס אפור. בדיוק על התפר בין רמאללה-שיק למשהו שאהיה מוכנה להיתפס בו. כמובן שנדרש סיבוב קל בחנויות בגדים זולות בתקווה להיתקל בשמלה המושלמת, אבל מכיוון שאין לי לא הזמן ולא הכוחות, זו רשת ביטחון טובה מספיק.

"רק נראה לי שיהיה לי מבאס לרקוד בה" אני מסתובבת ומציצה מעבר לכתף בראי, בודקת עד כמה ארוכה היא מאחור. "למרות שאני לא יודעת עד כמה בכלל אצליח לרקוד".

"לא נורא" אומר אלון, במהלך ההרסני של הערב מבלי לדעת בכלל מה אמירתו האומללה תחולל "אנחנו גם ככה אף פעם לא רוקדים".

בום

דלתות הארון נטרקות, אני אומרת משהו, הוא אומר משהו, אני מתרגזת ומוצאת עצמי צועקת, הולכת לשירותים, סוגרת את הדלת, מתרגזת ובוכה. 

למה בעצם כלכך כעסתי? כי זה לא נכון, וזה מרגיז, וזה לוחץ על נקודות מאוד מדויקות.

העניין הוא כזה: אלון ואני רקדנו, ורוקדים, המון - כל אימת שיש לנו הזדמנות. בשנה האחרונה אומנם אנחנו מדירים רגלינו ממסיבות המוניות ונאלצים להסתפק בחתונות מעטות של חברים, אבל לפני כן היינו הולכים הרבה לרקוד במגוון מקומות. למעשה, זה היה אחד הדברים שהכי נהניתי מהם איתו, כי אף פעם לפניו לא היה לי בן זוג שיכולתי לרקוד איתו ככה. אני זוכרת סיטואציות ספציפיות, מה לבשתי, איך הסתכלנו זו בזה. מחלק מהמקומות גם יש לנו תמונות. למרות שזה לא משהו שיוצא לנו יותר לעשות לעיתים קרובות, זה עדיין היה משהו שלנו.

ופתאום, לגלות שבעבורו "אנחנו אף פעם לא". וכשאני שואלת, בהתחלה בסבלנות והכלה, "מה?! אתה לא זוכרת איך אז... ובחתונה של... וכש....?" ולשמוע אותו אומר "מה? ממש לא. אני זוכר איך ישבנו בצד" פשוט ריסק אותי. זה הכאיב לי ממש. מצאתי עצמי אומרת "אבל יש לנו אפילו תמונות! זה באמת קרה!" ומרגישה חצי משוגעת למול מבטו המכחיש, כאילו דמיינתי את הכל.

 

פתאום נזכרתי בעוד כלמיני "אנחנו אף פעם לא" שהוא שולף מפעם לפעם, באמת ובתמים לא זוכר (לא מייחס חשיבות ל?) את כל הפעמים שאנחנו כן, ועד כמה נפלא ומרגש ומיוחד זה כשאנחנו כן. ותמיד כשהוא אומר "אנחנו אף פעם לא" אני מסמנת לעצמי את העניין וחושבת שאני צריכה לעשות יותר, אבל אז בעצם חושבת על זה שאני עושה המון, גם בתחומים בהם הוא חושב שאני בכלל לא, וזה כנראה לא מוערך ולא נזכר. 

פתאום נושא הריקוד, למשל, הופך איזור רגיש. בפעם הבאה שתזדמן לי האפשרות זה יהיה כמו להיכנס לאיזור באסה מסומן בסס"ל - הנה עוד חוויה שבה לדעתו אני לא עושה מספיק (נכשלת כבת זוג?), הנה עוד חוויה פעם היה כיף לעשות באופן ספונטני והנה עוד חוויה שתהיה לי מרגשת ומשמעותית והוא בכלל ישכח שהתקיימה. זה כואב עד מעמקי הנפש לשמוע "את אף פעם לא מנשקת אותי", בעיקר כי זה פשוט לא נכון! ואז אני מוצאת את עצמי סופרת לעצמי בלב: "כמה פעמים נישקתי אותו אתמול? חמש, אולי שש. הנשיקות הרגילות שהוא מקבל במועדן הרגיל (נו, אחת בבוקר, אחת לפני שנפרדים, אחת כשנפגשים בערב, אחת כשמכינים ארוחת ערב, כל אלו שהפכו כבר לשגרה כבר חמש שנים). בכל אלו היו ספונטניות, אבל הוא אמר ש"אף פעם", אז אולי מבחינתו זה לא מספיק? אולי אני צריכה להשתדל יותר?" והכל הופך מן חשבונות כאלה שלי עם עצמי והרגשה כללית שמה שיש וניתן בטבעיות לא מספיק.

זה לחץ לי על עוד מקומות. נזכרתי איך גיליתי, אחרי שנתיים של זוגיות, בכל פעם בה ביקרה אחותו, שאז למדה ייעוץ זוגי, אצל הוריו, היא הייתה מתאמנת עליו ומבקשת ממנו לספר לה את כל המקומות הרופפים בקשר שלנו. במקום לומר "אין כאלו", שזה מה שאני הייתי עונה לו היו שואלים אותי (לא רק כי זו שאלה חצופה, אלא כי באמת הכל זרם על מי מנוחות ובאמת, לדעתי לפחות, לא היו מקומות רופפים ששווה לנתח אותם לעומק), הוא היה יושב לשעת הרהורים עמוקה בעוד היא דולה ממנו "הפרעות תקשורת זוגית" או "חוסר כבוד הדדי". הוא היה מסיים ביקורים כאלו במצברוח עכור וטרוד, מנהל איתי שיחות טלפון ארוכות ושותקות שהיו מופרעות בשאלה "את באמת חושבת שהכל אצלנו בסדר? אולי אנחנו לא פתוחים מספיק?" ואני הייתי נטרדת גם ולא מבינה מאיפה בכלל עלו אצלו רגשות כאלה, מה אני עשיתי שעורר בו כאלו מחשבות ותגובות? 

כשגיליתי שזה מה שבעצם קורה כלכך רתחתי, נעלבתי ונפגעתי. פתאום הבנתי שבמשך שנתיים הן (אחותו ואימו) יושבות ומבקשות ממנו לחפש מה לא בסדר לו איתי ואז יושבות ומנסות לנתח ולפתור בעיות שבכלל לא היו קיימות. הרגשתי חשופה ומנוצלת, כאילו חיטטו לי ביומן הפרטי והסברתי לאלון שלא, זה לא בסדר, זה לא נעשה מתוך כוונה להטיב ולעזור וזה רק יוצר סדקים גדולים ונוראיים - ביני לבינו, ובעיקר - ביני לבינן. הרי הן לא ביקשו לשמוע על כל הפעמים בהן אני חמודה ואוהבת, על כל הטוב שאני עושה לו וכל המקומות בהם אני תומכת בו, מקשיבה לו, מחזקת אותו. זה דיווח מגמתי, שלא לומר שקרי ומעליב, שלא עושה איתי חסד. המנהג הזה הפסיק מיד.

לא בטוחה בכלל מה הקשר בין שני הדברים. אולי בשניהם יש מבט על ה"אף פעם" המדומיין, במקום על כל הפעמים הקיימות? אולי בשניהם מציירים אותי רק במקומות בהם אני לא, למרות שיש המון מקומות בהם אני כן? בכל מקרה, את כל זה צעקתי על אלון מבעד לדלת השירותים הסגורה והוא היה שותק ומבין, אם כי עדיין מכחיש שהיו דברים במקום בו הוא זוכר שלא היו "אף פעם", וזה היה כלכך מרגיז שהצטערתי שאין מספיק מקום בחדר השירותים גם לכרס שלי וגם כדי לפתוח ולטרוק את הדלת עוד כמה פעמים.

אחרי כמה דקות יצאתי וצחצחתי שיניים. בדרך כלל אנחנו מצחצחים יחד מדי ערב, ומפטפטים. אתמול צחצחתי לבד. נכנסתי למיטה, הסתובבתי עם הגב, כיבינו את האור והלכנו לישון. בלי להתחבק. זה היה מוזר ומרגיז ולא טבעי. אחרי כמה דקות בחושך אמרנו "אני מצטער שגרמתי לך להרגיש ככה", "כן, אתה צריך להצטער. אני מצטערת שהתפרצתי ככה, זה פשוט באמת ממש מתסכל ומרגיז אותי." "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך", "לילה טוב".

בבוקר קמנו בלי לדבר הרבה. הוא הכין קפה וארוחת בוקר, וגם ארז לי כריך לעבודה, כמו בכל בוקר. ישבנו ליד השולחן ואמרנו מעט מאוד. לא מתוך רוגז, עדיין. אני חושבת שמתוך עצב, או מבוכה, או בכלל.. תחושת עננות שעוד לא התפוגגה. 

החיסרון הבולט של מיעוט ריבים הוא שאנחנו לא מתורגלים כמעט בכלל ב"להשלים". אני לא בטוחה איך לעשות את זה, ונראה לי שגם הוא לא. אף אחד לא כועס עדיין, סתם עצובים על הפער וגם קצת כואבים. אני יודעת שאני עדיין מלאה בעלבון ולא נראה לי שהוא אי פעם יפוג. 

כל היום הסתובבתי במצברוח מעונן. אומנם בכיתה, עת לימדתי, הייתי כלכך מרוכזת בהופעה ובהוראה שלא היה בי מקום לשום תחושה אחרת, אבל כשנגמר השיעור צעדתי לחדר המורים וכל צעד חצי טון.

את אחר הצהריים עשיתי לבד בבית, עייפה מאוד, לא באמת מצליחה להתרכז בכלום, כבד לי ברגש. בעוד כמה דקות הוא יחזור מהעבודה.


נ.ב. אם מישהו מכם יכתוב משהו על הורמונים הוא יקבל מכות.
נכתב על ידי , 21/3/2017 17:44  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תחביב זוגי חדש


 


הכל התחיל, כמדומני, כשאמרתי לאלון על מישהו: "פף!!! הוא כמו צ'ארלי סלון!" ואלון לא הבין על מה אני מדברת. היה לי ברור שלא יבין, כי ידעתי שמעולם לא קרא את הספר המדובר, ובכל זאת רפרנס טוב יותר לא היה לי.


פתאום חשבתי: איך יכול להיות שג'נטלמן גברי אך רגיש כמוהו עבר את כל שנותיו עד כה מבלי להכיר את כל הנפשות הפועלות בסדרת הספר, חיבוטיהן הפעוטים, שמחותיהן וצערן? למה הוא הקביל את עצמו, עת הגיע ליום הראשון באוניברסיטה, עמד נכלם במסדרונות ההומים עד שניגש לזוג בנות שפטפטו ויצר איתן קשרי חברות אמיצים? 


"אבל," כך אמר לי אלון, "מעולם לא עמדתי נכלם בא מסדרון הומה!" אך לא נתתי לעובדות חייו הפשוטות לבלבל את העניין המהותי - גבר צעיר ומתקדם כמוהו, הרי זה עלבון להשכלתו הרחבה לפעור בה חור ספרותי בסיסי כזה.


אז - קראנו יחד.


בעבורי עד אז הייתה קריאת ספר התבודדות מוחלטת, מסע אישי מאוד בזמן וברגש. צלילה עמוקה לעולם כמוהו איש לא חווה כמוני מעולם. בכל פעם הייתי בוחרת להתעכב על שורות אחרות, לדמוע ולחייך במקומות אחרים, במיוחד אם מדובר בספרים שקראתי יותר מפעם אחת והם מנחמים ומוכרים כמו נעלי בית בלויות היטב.


לא היה לי מושג שלקרוא ספר יחד זה כזה כיף גדול, ולכן בעצם אני כותבת שורות אלו כדי לבשר לעולם: עולם, דע לך - לקרוא ספר יחד זה כזה כיף גדול!


 


איך עושים? ראשית, הופכים לזוג. מכירים היטב היטב היטב. אחר כך, כל אחד בוחר ספר ילדות או נעורים שהוא אוהב במיוחד ומאוד רוצה שהשני יהנה ממנו. אפשר גם לבחור סדרת ספרים, אבל אז הם נחשבים כמספר הכרכים. אסור לבחור ספר שיגרום סבל לשני. אז, מחכים לשעת ערב ואחרי ארוחת הערב, המקלחות, צחצוח השיניים והפיג'מות, יושבים בזוג (על הספה בסלון או במיטה) ומישהו מקריא. אפשר להקריא לסרוגין, אפשר שכל אחד יקריא את הספרים שהוא בוחר וגם אפשר שרק אחד יקריא כל הזמן. אפשר גם לשנות את שיטות ההקראה. אחרי שנגמר הספר (או סדרת הספרים), מגיע תורו של הספר שבוחר השני, כך שהמספר תמיד מאוזן ואין אף אחד "מקופח".

זה נהדר, כי דמיינו לעצמכם איזה כיף זה לראות את תגובותיו של אדם השומע בפעם הראשונה ספר שגדלתם איתו. איך הוא נמתח במקומות הנכונים, או צוחק במקומות אחרים, ואיך הטוויסט בעלילה מפתיע אותו כמו שהפתיע אתכם בקריאה הראשונה, אי שם לפני 10/50/100 קריאות. 


מה שבאמת נהדר זו גם ההזדמנות לשמוע ספרים שבחיים לא הייתי חושבת לקרוא, ספרים מצוינים ממש. בתוכם, אני מרגישה את הדמויות שאלון הנער אהב במיוחד, את הנקודות בעלילה שוודאי הסעירו את דמיונו. פתאום הקריאה היא לא רק מכונת זמן שלי לעצמי, אלא שלי לילדותו ונעוריו של מישהו אחר.


 

נכתב על ידי , 19/3/2017 19:21  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

111,540
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ