לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2017

לגדול


 

בוקר אחד, כשהקיצה שושקה מתוך חלומות טרופים, ראתה את עצמה והנה נהפכה במיטתה לילדה ענקית.

כלומר, לא באמת ילדה, כן? אפילו לא פעוטה, אבל מיום ליום, ממש משעה לשעה, היא גדלה. עוזבת את מחוזות הזערוריות, התנועות העובריות, האגרופים הקפוצים והחולמניות, תופחת ותופחת ותופחת. את דקות הבכי שלה ביממה אפשר לספור (טפו טפו טפו) על אצבעות כף יד אחת. אם היא נמצאת במקום אחד ולא טוב לה, היא קוראת "אה-אה!" או "אה-אה-אה!" ואנחנו באים לחלץ אותה. אם קורה משהו שהיא לא אוהבת או רוצה, למשל - אם היא מתעוררת ועדיין עייפה, או אם היא הסתכלה על משהו ונלקחה ממנו לפני שסיימה לבחון אותו היטב, היא מייבבת מן יבבה מלאכותית שכזו של חוסר שביעות רצון ורוגז, ואז נואמת בתוכחה פטפוטי תינוקות. זה כלכך מצחיק, הטון הזעוף והמתלונן מהפה הפעוט המגרגר. 

 

לא הבנתי באמת עד כמה היא גדלה פיזית עד שראיתי היום תינוק בן חודש, ולעומתה הוא היה נראה קטנטנטנטן. אחר כך סידרתי את מגירת הבגדים שלה. כל מה שקטן עליה עבר לשקית שתעבור לגיסה ההריונית. עכשיו היא שוכבת לידי - אני במיטה והיא במיטונת המחוברת לשלנו, ממלאת שלושה רבעים מאורכו של חצי האי. בלילות אני גורפת אותה אליי, מרימה את החולצה והיא מתמגנטת ויונקת. אני נרדמת כשהיא צמודה אליי ומתעוררת בהנקה הבאה, כשהיא נצמדת יותר.

זה מסחרר, שלושה חודשים של גדילה מדהימה כלכך. יום יום, שעה שעה. עוד לא הספקתי להתרגל ל-לא להיות בהריון, עוד לא הספקתי להתרגל ללידה, עוד לא הספקתי להתרגל לתינוקת הזערורית והנה שושה כבר תינוקת בינונית.

היא מסמנת היטב: אני רעבה, אני עייפה, אני רוצה ללכת, אני רוצה להישאר. היא שולחת יד לפה ומלקקת. היא נועצת מבט מרותק במה שמעניין אותה ואז שולחת יד (ולפעמים גם תופסת). 

עם כל דבר שהיא עושה היא מתרחקת. בהתחלה, ההתגלמות בבשר וההיתחמות בגוף משלה. יש לה רצונות והעדפות משלה. עוד מעט היא תאכל אוכל, ותנוע במרחב, תגיד מילים.

אני יודעת, זה מצחיק לחשוב על כל אלו בגיל שלושה חודשים, אבל לפעמים בא לי שתהיה צמודה אליי לתמיד.

נכתב על ידי , 18/9/2017 22:14  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סוף טוב, הכל טוב


לפעמים אני מרגישה כאילו אני כותבת את סיפור חייה של מישהי אחרת. כאילו כל הריון והלידה קרו לפני עידן ועידנים, כאילו קראתי עליהם בספר או חלמתי אותם ורק נדמה היה לי שהם קרו גם לי באמת. במציאות העכשווית יש את ההוכחה האולטימטיבית בדמותה של שקד. לא מתוך כרוב, ולא במקורה של חסידה.

השבוע האחרון היה מערבולת רגשית. לקחתי ללב, ברצינות תהומית וכאב אמיתי, את הנאמר בטיפת חלב, בעיקר בגלל הרצינות התהומית בה הוצגו לי הדברים. במהלך סוף השבוע הצעתי לשקד לאכול שוב ושוב ולא משנה מה היו תגובותיה, כלפיי או בכלל, ראיתי את כולן מבעד לפרשנות אחת, כהוכחה להיותה רעבה. היא הסכימה לאכול? -היא הייתה רעבה. היא לא הסכימה לאכול? -היא מיואשת מרוב רעב. היא צועקת בשעת משחק? - היא רעבה. היא משחקת בשקט? - היא מותשת מרעב. עכשיו זה נקרא לי קומי למדי, אבל בשעת אמת זו הייתה אם כל הטרגדיות. 
הקטנה עצמה הייתה כרוכה בשני עניינים משלה - קפיצת גדילה למשך יומיים שלאחריה או במהלכה קיבלה חיסון. היא הייתה רגזנית מבדרך כלל, ישנה שלא כהרגלה, לעיתים מה שנדמה כמעט מדי ובעיתים אחרות מה שנדמה כהרבה מדי, אכלה המון ובאופן כללי רצתה כל הזמן להיות בחיקו של יצור חי ונושם, רצוי כזה שמייצר חלב. כך, בתום סוף השבוע אני הרגשתי כמו סמרטוט, שושה, שבדרך כלל נראית ככה:

 




 

(מינוס השפם והכובע)

 

 

הייתה מואבסת ומבואסת ונראתה ככה:

 







אלון לקח את הדברים בקלילות שאז נראתה לי כקלילות יתרה. הוא ראה תינוקת חייכנית ומרוצה שעולה במידות הבגדים והחיתולים מהר מכפי שאנו מספיקים להתרגל אליהם, והרגיש שהכל בסדר.

ביום ראשון אני כבר הייתי בסרטים קשים. הרגשתי שהיא כל הזמן אוכלת מבלי לדעת שובע ולכן היא וודאי במצוקה. הרגשתי גם שפשוט נגמר לי החלב. ריק. זהו. הרגיש לי כאילו היא בוכה וצועקת כל היום, עוד סימנים שפירשתי כרעב ומצוקה. לא היו לי עוד כוחות נפש להיות צמודה אליה ומצאתי עצמי מתוסכלת מאוד. כמובן שבלהט העניינים לא חשבתי שבעצם באותו היום הספקתי לקרוא חצי מאמר בצרפתית, לאפות עוגיות, לראות שלושה פרקים בסדרה ולטאטא את הבית. כל אלו נמחקו מהחוויה, שהייתה כולה כאילו יש דורשת וכזו שלא מספקת את הדרישה. מה שלא הספקתי לעשות באותו היום זה לאכול.

 
אחת התחושות הקשות ביותר בעולם היא אמונה שהבשר בו כלואה נפשנו לא מצליח לקיים עצמו באופן תקין. כך, ההרגשה שאני לא מסוגלת להאכיל את שקד הרגישה כמו התעללות מרושעת של הטבע. ניסיתי ליצור קשר עם יועצת ההנקה המופלאה שסיפרתי עליה כאן, אך היא לא הייתה זמינה. מכיוון שהרגשתי שהעניין דחוף ביותר, פניתי להתייעצות עם אחת אחרת, שגם פגשה אותנו להרף בזמנו, כששקד הייתה בת ארבעה ימים.
דיברתי איתה בטלפון בערב יום ראשון, בעודי צועדת ברחוב עם שושה בעגלה. הייתי חייבת לצאת מהבית לאוויר הפתוח ולמהול את תחושת חוסר האונים, הבדידות, הדרך ללא מוצא, באוויר הרים צלול כיין ושקיעות זהובות כמו דבש. בפועל, שקד המותשת שלא ישנה כלל באותו היום (למי יש זמן לחשוב על שינה כשצריכים להאכיל כל הזמן?) בכתה מרה באמצע הטיול ומצאתי עצמי יושבת איתה על ספסל בערך עשרים דקות עד שנרגעה ונרדמה.

 
יועצת ההנקה המרושעת, כך נכנה אותה כדי להבדיל אותה מזו המופלאה, הקשיבה לתיאור הדברים שהיה, בהתאם למצב רוחי, אפל וחסר תקווה, וקטעה אותי באמצע. "אם לומר את האמת," כך היא אמרה, "זה לא נשמע טוב. זה נשמע אפילו מאוד רע. המספרים אומרים דבר אחד: היא לא עולה כמו שצריך במשקל. ההתנהגות שלה תומכת בזה. זו לא קפיצת גדילה ולא עניין של חיסון, זה משהו שנמשך כבר חודש. תקשיבי לה. הבת שלך אומרת לך בעצם: אמא,  אני מורעבת."

מיותר לציין שברגע הזה ממש פרצתי בבכי נוראי. כל המתח של אותו היום מצא סדק לפרוץ בו. כל אותן שעות בהן שושה בכתה (ממה שפירשתי כמובן כרעב) עד שבסוף נרדמה (מרוב תשישות ורעב), כל הצעקות שלה על השד (שעכשיו אני מבינה כרוגז על זה שאני דוחפת לה אותו בפרצוף כשהיא בכלל לא מעוניינת בו), זה שבמשך שלושה ימים כל האינטראקציה שלי איתה הייתה רק סביב ההנקה, בלי החיוכים והמשחקים והדיבורים הרגילים.

המרושעת המשיכה: "יו האב טו פיד דה בייבי. אם היא רעבה - תאכילי אותה. ואם את לא יכולה להאכיל אותה בחלב אם, וזה נשמע שאת לא יכולה לעשות את זה, כי אין לך מספיק חלב, תתני לה לאכול מזון לתינוקות מבקבוק."

הדברים הקשים האלו הפכו אותי פתע מקטגור לסנגור. "אבל... יש לי חלב," אני מוצאת את עצמי אומרת, "אני יודעת שיש לי. אני רואה אותו ושומעת את שקד בולעת. וגם, חלב זה עניין של ביקוש! אם אתן לה מזון אחר, ירד הביקוש וכך יירד הייצור וניכנס למשוב שלילי ומעט החלב שעוד יש פשוט ייגמר... וגם - אם אתן לה עכשיו מזון תינוקות ונשקול אותה מחר, איך אדע אם המשקל שלה הוא תודות למזון ובאמת יש בעיה אצלי?"

"תינוקת שבעה," אמרה המרושעת, "זה חשוב יותר מחווית הצלחה בהנקה."
היא הנחתה אותי להמשיך לנסות ו"כביכול להניק אותה", ולתת לה בקבוק של 180 מ"ל של מזון לתינוקות (בליבי נבהלתי מהכמויות. כששקד אכלה חלב שלי מבקבוק, כי יצאנו לבלות למשל, אף פעם לא סיימה את המנה של 120 מל שהכנתי לה. תמיד אכלה 60 או 90 במקרים הטובים ודי. יכול להיות שזה מרוב שהרעבתי אותה והיא התרגלה לכמויות קטנות?).

כשהגעתי הביתה כבר הייתי כולי דמעות ונזלת, אף אדום ויבבות בקול וכל החבילה. שטפתי במהירות בקבוק והנה שקד התעוררה ביבבות גם היא. חיבקתי אותה והתנצלתי מעומק הלב על כל הסבל שהעברתי אותה בחודש האחרון מבלי שבכלל ידעתי. איך שבועות הייתי בתודעה כוזבת שהכל נעים ונחמד, שהיא אוכלת לשובע בהנאה ומפתחת יפה, חייכנו אחת לשנייה, והנה, מסתבר שהדברים לא היו מעולם. ואיך אוכל לדעת שלא לעשות את זה שוב? למה לא הרגשתי שמשהו איתה לא בסדר? איך הדבר תפס אותי בכזו הפתעה?

בעיניים מלאות דמעות הגשתי את הבקבוק לפיה. היא כמובן רטנה, התרגזה, דחפה את הבקבוק עם הלשון והידיים ועשתה הבעות גועל. בדיעבד, אני לא יודעת אם זה כי היא ציפתה לשד חמים וזכתה לפלסטיק מגעיל, או שאולי בעצם לא הייתה רעבה בכלל מלכתחילה אותה שעה.

 

אני כמובן פירשתי זאת כאכזבה אישית. 
כשפגשה הטיפה הראשונה מהבקבוק את לשונה של שקד היא עצרה כל התפתלות והתנגדות ופניה זרחו באושר וסקרנות. בטיפה השנייה ניכר היה שהילדה, מסוחררת מחוויה וטעם שלא הרגישה קודם לכן, פשוט מאושרת. היא צחקה, הביטה עמוק לתוך עיניי במבט של פליאה וקסם, שיחקה עם פטמת הסיליקון בפה, לא ממש מוצצת, וחייכה כאילו זה היום המאושר בחייה. כמובן שגם זה גרם לי פרץ בכי מחודש - אז היא כן הייתה מורעבת! סוף סוף לפחות משהו נכנס לה לבטן הקטנה! לא פלא שהיא מאושרת.
מדי 5 מ"ל עצרתי והרחקתי את הבקבוק. שושה יבבה וביקשה עוד, אני התחלתי לבכות שוב, ונתתי לה עוד. בלב התפללתי שלא תרצה יותר, שהנה, אולי עכשיו זה מספיק. רק אחרי 50 מ"ל היא הייתה מעולפת דיה כדי לא לבקש עוד. כשהיא נרדמה עשיתי את הדבר ההגיוני ושאבתי חלב.

מכיוון שהגוף מייצר חלב לפי הדרישה ידעתי שארוחה מבקבוק היא ארוחה פחות שנדרשת מהגוף ולכן, כדי לשמור על מאזן תקין, אני צריכה לייצר דרישה. לרוב אני שואבת, בארבע דקות מכל צד, חצי מנה - כלומר 30-60 מ"ל. הפעם, רבע שעה מכל צד, ובבקבוק היו בקושי 10 מ"ל.

למרות שידעתי ששאיבה לא מעידה דבר על כמות החלב, הרגשתי שניצבה לפניי הוכחה חותכת. לא הבנתי איך הכל מתערבל כך בבת אחת - גם התוצאה המפתיעה בטיפת חלב, ואז בבת אחת ההתנהגות של שקד שמשתנה בקיצוניות, ואז כמות החלב שיורדת בבת אחת. כל אלו נראו לי כמו רצף של מכות איומות ולרגע לא חשבתי שהדברים תלויים זה בזה.

 

כשאלון הגיע מאוחר בערב הוא מצא אותי ממוטטת לגמרי. באצילות נפש הוא לקח יום חופש מהעבודה. בבוקר ניגשנו לטיפת חלב ושקד נשקלה אצל אחות שלישית, שהייתה אדישה לסערת הנפש בה הייתי. פניתי אליה ישירות ושאלתי עד כמה המצב חמור, כי אני מודאגת. "חמור?" היא הביטה בי בתמיהה "הכל בסדר. המשקל שלה תקין." אמרתי שאני יודעת שהיא צנחה באחוזונים בצורה דרמטית והיא הסתכלה עליי כאילו השתגעתי. הירידה בגרף שניבט מהמסך הייתה קטנטנה, וגם היא לא נראתה כירידה בכלל, אלא כקו עולה שמחבר בין שני קווים צמודים. 

הייתי מעודדת מאוד. גם הנוכחות של אלון לצידי אותו יום היה בה משהו מרגיע. הוא בישל וסידר, ארגן וטיפל ואני ישנתי המון, מסלקת לאט את כאב הראש המגרני שתקף אותי בגלל הבכי האיום והבלתי פוסק של יום האתמול, אכלתי היטב והתחלתי להרגיש קצת טיפשית.

 

באותו היום בצהריים אני מצליחה לדבר עם יועצת ההנקה המופלאה. כתבתי כאן על הופעתה המשונה, המבטא המוזר. היא בעצם נראית כמו קוסמת שהתגלגלה לעולם המוגלגים :) היא באמת אישה מדהימה בעיניי - היא מלאת ידע אמיתי וחריפת מחשבה, היא בוחנת את הדברים לעומקם ומזוויות מקצועיות שבעיניי מרגישות לא שגרתיות, והשפה בה היא מדברת היא שפה חיובית ומעודדת. אני מספרת לה שאני מרגישה פחות גודש בשד מבעבר, כבר אין טיפטופים ובשעות אחה"צ אני מרגישה ריקנות. היא מהנהנת מהצד השני, מבקשת סליחה כשהיא עוצרת את הסיפור בסיום הדברים האלו להפסקה קצרה ומספרת לי על מלטונין, שהוא הורמון שקשור לשינה ועירות, להבדל בין יום ולילה, וגם לייצור החלב. היא מסבירה ששעות אחר הצהריים הן השעות בהן עבר הכי הרבה זמן מאז הלילה שעבר ולכן השפעת המלטונין ומה שנוצר בזכותו היא בשפל. היא כמובן לא משתמשת במילים כמו "שפל" או "ריק" אלא אומרת "פחותה ביותר" או "אין מלאות". היא גם מסבירה שבגיל חודשיים זו התקופה בה משק החלב מתבסס (אין הגדרה שתגרום לי להרגיש יותר כמו פרה חולבת :) ) והגוף כבר יודע כמה פחות או יותר לייצר ולכן אין תחושת גודש וטפטופים. 

אני מספרת לה על המשקל הבעייתי ועל התחושה שהיא כל הזמן רעבה, והיא מבטיחה לבוא אלינו למחרת בבוקר.

 

כבר באופן בו היא נכנסת לבית יש משהו מופלא. היא דופקת חלושות ופותחת מיד, יודעת שאימהות צעירות לרוב עסוקות בהחלפת חיתול או הנקה בדיוק איך שנשמעת דפיקה בדלת. היא אומרת שלום לשקד ומבקשת לראות איך היא אוכלת. אנחנו יושבות יחד, שקד יונקת, והמופלאה מחייכת לעצמה ואומרת שבסך הכל מאוד מרגיע לראות עד כמה אנחנו מצוינות.

היא מקשיבה שוב לסיפור ולשאלות שעולות מתוכו. היא מראה לי איך להבין את המציצות והבליעות השונות: הנה תנועה של גירוי, הנה תנועה של שאיבה, הנה תנועה של בליעה. היא מסבירה לי את הסימביוזה ביני לבין שקד: איך שקד היא כמו חקלאית שיודעת שאם היא רוצה לקצור היא צריכה לזרוע. היא מדברת על ההבדל בין כמות חלב לקצב זרימת חלב ומראה לי איך אפשר להגביר את קצב הזרימה כששקד מתלוננת. היא כמובן לא משתמשת במילים "מתלוננת" או "כועסת" אלא אומרת בחיוך "כשהיונקת מתחילה לומר לנו מה דעתה". 

היא שואלת אותי שאלות חכמות. היא שואלת כמה זמן לקח לי לחזור למשקל של אחרי הלידה, כמה עליתי במשקל בהריון והאם מהבחינה הזו ההריון היה בסדר.אני מספרת לה שהיה לי קשה לעלות במשקל ושמיד אחרי הלידה כבר הייתי כמעט במשקל הקודם. היא אומרת "אז זה לא חדש לנו שהעלייה במשקל שלכן היא הדרגתית". פתאום אני מבינה עד כמה שאלה אחת פשוטה ובמקום יכולה לשפוך אור גדול.

היא ממשיכה ושואלת אם אני אוכלת וכמה, מסבירה שבהנקה צריכות לצרוך יותר קלוריות. היא שואלת אם הייתי בלחץ או בסטרס לאחרונה, ואז גם מסבירה על ההשפעה של הסטרס שלנו - לא רק על החלב אלא בעיקר על היונק. ברגע שהם חשים שהמטפל בהם לחוץ הם מתנהגים באופן שדורש תשומת לב יתרה, וזה רק הגיוני אבולוציונית. אני מתחילה להבין שכל הזמן הייתה לי בעיה בהבנת הסיבה-תוצאה. זה לא ששקד הייתה חסרת מנוחה כי היא הייתה רעבה. היא הייתה חסרת מנוחה כי אני עצמי הייתי חסרת מנוחה.

המופלאה ממשיכה ומסבירה על אופנים לבדיקת רעב, על זה שמשקל הוא לא מדד חשוב במיוחד כל עוד הוא עולה, על זה שגם אם אני הייתי הולכת לדיאטנית היא הייתה אומרת לי שאני מתחת לממוצע. היא מלמדת אותי מה לעשות במקרים בהם אני באמת מרגישה שיש ירידה בכמות החלב ובעיקר, מסבירה לי שזה מצב שיכול לקרות והוא פחות דרמטי ממה שנדמה לי: רק מקפידות לנוח ולאכול היטב ומגבירות את הדרישה באופן מלאכותי והכל חוזר. היא גם מספרת על טריק ("אבל זה למצבים מורכבים קצת יותר ואתן ממש לא שם") - חלב שאוב במקרר נפרד לשתי פאזות והשומן בחלב צף מעליו. במקרים שבהם רוצים להעלות את תכולת השומן בחלב פשוט אוספים בכפית נקייה ומעוקרת את השומן הצף מעל לכמה מנות ומאחדים אותו לתוך מנה אחרת בבקבוק אחד. זה פשוט כלכך וגאוני כלכך, יצירתי ומאפשר, שאני מעריצה אותה אפילו יותר משהערצתי קודם לכן. 

משך כל אותו היום אני מניקה את שקד רק כשהיא מבקשת והיא אוכלת בתאבון ומסמנת לי שהיא שבעה אחרי כל ארוחה. בפעמים הראשונות עוד הייתי מציעה לה לגימה של חלב שאוב, אבל לאט לאט הרגשתי שזה באמת מיותר. אני מרגישה שוב ביטחון בעצמי ובגוף שלי ומאז אנחנו חיות באושר ועושר.

 

עכשיו, לכאורה אפשר היה לסיים לספר כאן על הסאגה המשעממת הזאת, שוודאי כללה הרבה יותר מדי TMI על הציצים שלי ותוצריהם, אבל אפשר גם לסכם את העקרונות המעניינים שעולים ממנה:

אני לא מכירה את עצמי ככה, מאבדת כל היגיון ונכנסת לסחרורים של התרגשויות כלכך מיותרות. אבל כנראה שזה העניין באימהות, או לפחות אימהות צעירה, להסתחרר ולהתרגש ולהיבהל מכל מצב של חוסר, ממשי או דמיוני, שהצאצא חווה. האם אני יכולה לומר: "זהו, מעתה והלאה אפסיק לקחת ללב כל דבר כזה?"- ברור שלא. הרי זו כנראה מהות העניין - לקחת ללב. לבכות ולהצטער ממעמקי הנפש. לרצות לתת מעבר לצורך של הצאצא לקבל.

 

כל אלו ועוד חלקתי עם רופא הילדים אליו הלכנו עם שושה יום לאחר מכן, לבדיקת התפתחות (בלי קשר למשקל). הרופא הוא בגילנו (ממתי זה הגיוני ללכת לרופא שהוא באותו הגיל של אלון ושלי?), בחור נמרץ ומגניב שמתופף עם שני עפרונות על השולחן בין חולה לחולה. הוא בדק את שקד תוך התבדחויות ללא הרף וקשקושים וכשביקשתי שיגיד כמה מילים על המשקל שלה ועניתי בחיוב כששאל "מה הלחיצו אתכם?" הוא העביר את ידיו בתסכול בבלוריתו, לקח עט ודף, פתח ב: "תקשיבי" וסיים ב: "אם הכל נראה לכם טוב אז רוב הסיכויים שהכל טוב".

 

זה הזכיר לי סיפור מילדותי (כאילו הפוסט הזה לא ארוך מספיק גם ככה):

אמא שלי לקחה את אחי הצעיר, כשהיה תינוק, לבדיקה בטיפת חלב. האחות בדקה את השמיעה של הינוקא וזה לא הגיב, לא לימין ולא לשמאל. "הבן שלך לא שומע" אמרה אז האחות, ושלחה את אימי לבדיקה אצל מומחה. אמא מספרת שהיא זוכרת מה הוא לבש באותו היום, איך הסתכלה עליו במראת הרכב יושב במושבו וניסתה לחשוב איך מגדלים ילד חירש. היא חשבה על שפת הסימנים, ועל תלאות החיים הצפויות לו, ועל השינויים שכולנו נצטרך לעשות. שבוע היא חיכתה בלב הולך וקמל לבדיקת הרופא. כשזה בדק את אחי זה הגיב מיד והיטב. "אויש נו באמת!" רגז הרופא רוגז של ממש "סתם מבזבזים לי את הזמן. הילד שלך בסדר גמור! קחי אותו, ואני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם!" 

 

אני חושבת שפשוט אנשים שעובדים בעבודה שדורשת מהם לראות עשרות ומאות, לא תמיד זוכרים שבעבור עצמם אותם עשרות ומאות הם רק אחד, ולא מוצאים בתוכם את הסבלנות להקפיד על ניסוח עדין וזהיר. זה, אגב, גם קורה למורים לעברית :)

 

אז אחרי שכתבתי יותר מאלף מילים, אני מצ'פרת את מי שהצליח לצלוח עד כאן ומכפילה את כמות המלל באמצעות תמונות. אולי זה קצת חסר טעם לשתף בתמונות מצונזרות, אבל הצורך להשוויץ ולחגוג קיים, ואין מקום טוב להשוויץ ולחגוג בו בלב שלם מאשר בבלוג הזה כאן:

 

 




שקדי בת חודש

 



במוזיאון ישראל

 



ובהמשך אותו יום - שתינו אוכלות, כל אחת את המאכלים המועדפים עליה

 




ברחובות תל אביב

נכתב על ידי , 14/9/2017 13:28  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טיפת חלב


 

את מי זה בכלל מעניין לקרוא את הברברת שאני עתידה לכתוב בפוסט הזה, אבל זה סופר מטריד אותי ולכן אכתוב, עמכם הסליחה.

 

אני רגישה מאוד וקלה להיעלב בכל מה שקשור בשקד ובי כאמא שלה (כמה מוזר לכתוב זאת). אומנם אני מעמידה פני סבלנית עד כמה שניתן, אבל שונאת שנאת מוות את כל אותן זרות שמעיזות לומר לי משהו עליה ו, כדבריו של תום יורק, כשאהיה מלכה הם יהיו הראשונים שיועמדו כנגד הקיר. בראש כולם תהיה אותה מוכרת מטומטמת בחנות דברי תינוקות, שטענה ששקד בוכה כי קר לה. אני, מעמידה פני קולית, ביקשתי ממנה לסיים את החשבון זריז בעודי מחזיקה את החמודה בידיים ומלטפת. בפעם השלישית שהיא אמרה שקר לשקד כבר לא יכולתי לנשוך את הלשון יותר ואמרתי: "כן, אני יודעת. זה בכוונה. אנחנו מרגילים אותה לטמפרטורות קרות לקראת המעבר שלנו לקוטב בסוף החודש".

"איךךךךךךך קרררררר איךךךךךךךך????" רציתי לצרוח עליה, אומנם בחנות ממוזג אבל בחוץ מיליארד מעלות בצל, הילדה לובשת מכנסיים ארוכים וחולצה ארוכה והבכי ההיסטרי שלה עכשיו זה כי היא בדיוק התחילה לחרבן טייפון של קקי (מרגישה את עוצמת השפריצים דרך החיתול) ואם לא תסיימי את החשבון מהר, אנחנו, החנות וכל שאר הקונים הולכים לטבוע בכמות הקקי העצומההההההההה.

חבל שלא הורדתי לשקד את החיתול מול הפרצוף שלה ונתתי לקטנה לרסס אותה בתוצרת הטרייה. במקום, עניתי מה שעניתי והיא, שלא ידעה אם אני רצינית או עצבנית, עשתה לעצמה ולסביבתה טובה וסתמה את הלוע. אז מיהרתי עם שקד המרוגזת להחליף לה חיתול.

אחרי אותה אישה יעמדו הקופאית שפעם אמרה לי "את אמורה להחזיק לה את הראש", האישה שהעירה לי שהעגלה קרובה מדי לדעתה לכביש וכל שאר המטומטמים שפגשו אותנו רק להרף רגע ברחוב וכבר מחליטים שלהם יש יותר אכפתיות, בינה וניסיון. כבר שקלתי להדפיס כרטיסים קטנים ועליהם הטלפון של מחלקת הרווחה בעיר ובכל פעם שמישהו יעיר משהו מטומטם פשוט לשלוף בלי מילים כרטיס ולתת לו.

 

ישנם, כמובן, גם האנשים הקרובים והטובים, משפחה וידידים, שגם להם עצות, דעות ורעיונות, וכלפי אלו אני הרבה יותר סובלנית והרבה פחות אלימה :)

דעתם של אנשים שמכירים אותנו, בעלי ניסיון וחוכמת חיים, בעיקר אם זו נאמרת בדחילו ורחימו, נופלת על אוזניים קשובות. אני מעריכה דעות כשהן באות בנימוס, בהסתייגות, כשנתבקשו, בצורה מכבדת שמניחה שאני לא מעוניינת לדחוף את הבת שלי לכביש או להקפיא אותה למוות, ששואלת או מודעת לנסיבות.

כמובן, יש כאלו שעונות על כל הקריטריונים כולן, ועדיין צורמות לי, וכאלו הן העצות של חמותי.

 

אין לי ספק שכוונתה טובה תמיד, ושהיא אוהבת את שושה אהבת נפש טהורה ואמיתית, אבל איכשהו תמיד יוצא שהיא שומעת על משהו שקורה, מגדירה אותו כבעיה חמורה, ומנסה למצוא את הסיבה לבעיה, שהיא איכשהו תמיד משהו שאני עשיתי.

כך, כששאלה את בנה מה נשמע וזה שיתף אותה שהכל בסדר, אבל שהיה לנו לילה קצת קשה, היא שאלה בדאגה מה קרה וקיבלה את התשובה הכללית והאמיתית "גזים". היא לא שאלה, ולכן גם לא סיפרו לה, ששושה לא בכתה ולו לשניה. רק נאנחה והתפתלה בחצי האי הקטן בו היא מתגוררת (=המיטה המתחברת לזו שלנו), הפליצה בצרורות, מה שהעיר אותי וגרר אותי להעיר את אלון. הוא ליטף לה את הבטן, מתח את הרגליים לשלל כיוונים, הילדה סיימה את סאגת הפלוצים תוך חצי שעה ואז חזרנו כולנו לישון. מכיוון שבימים כתיקונם אני ממעטת להעיר את אלון בלילות (בלילה אני אחראית רק על חלב והוא על כל ענייני הטוסיק), שלא לומר שהוא ישן לילות שלמים בשלווה ובנחת, היה העניין אירוע של ממש עבורו. 

כמובן שבראשה של חמותי נמתח הקו המקשר בין הקטסטרופה הזו של נכדתה הסובלת לבין יציאתנו לסרט מוקדם יותר באותו השבוע, יציאה שבמהלכה אכלה שושה חלב שלי מתוך בקבוק. כמובן שאכילה מבקבוק גורמת לגזים, והרי אין זה משנה מה סוג הבקבוק או מה שיטת ההאכלה, מה היה בבקבוק (מזון תינוקות מאבקה או חלב רגיל שלי) או עצם כך שזו הפעם השישית לפחות בחייה ששושה אוכלת ארוחה בבקבוק בלי תופעות לוואי חריגות. כמובן, אחרי האבחנה באות ההמלצות: להגיד לי לעשות כך וכך, כלומר - ההפך ממה שעשיתי, או אחרת לגמרי.

 

עכשיו - אם יש נושא שאני מאוד רגישה לגביו זה כל עניין תזונתה של שושה. לא ברור לי בדיוק מה זה, או על אילו בדיוק אינסטינקטים קדומים וחייתיים בתוכי זה יושב, אבל כל עניין ההנקה שלה הוא משהו מאוד רגשי וטוטאלי. קודם כל, להזין יצור אחר מגופך זה משהו שרק נשים מניקות וישוע הצלוב מנצרת זכו לו. יש בזה מימדים של הקרבה וקורבן, כזה שנעשה מרצון למען ערכים עליונים כמו גאולת העולם או בריאות צאצא, שהם היינו הך בנוקדת הזמן בו אני נמצאת. דבר שני, זה לא תמיד קל. בימים הראשונים זה כואב מאוד ומתסכל. בהמשך זה פשוט דורשני או לעיתים מביך. עכשיו זה כבר אוטומטי, כבר מצאנו את הדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת בלילה, ביום, בבית ובחוץ, שתינו גדלנו ואנחנו מתורגלות יותר ועושת זאת בעיניים עצומות (לעיתים גם תוך שינה, של שתינו) אבל - זה לא פחות מעייף. יש ימים, קוראים להם "קפיצת גדילה" אבל אני חושבת שזו רק דרך שקרית ומנחמת להציג זאת לאימהות מיואשות, בהם התינוק/ת נמצא/ת על הציצי עם פטמה בפה כל היום. אלה הימים בהם הנקה נראית כמו רעיון טיפשי ופרמיטיבי שלא מתאים לעידן הלייט-קפיטליזם בו אנו חיים. האגדה אומרת שהתינוק עושה זאת כי הוא גדל וכי הוא רוצה להגדיל את כמויות החלב.

מכיוון שחלב אם הוא עניין של ביקוש והיצע - כלומר, כמות הייצור עולה ככל שיש יותר דרישה ופוחתת ככל שיש פחות דרישה, יניקה תכופה אמורה לגרור עלייה בכמות החלב, זה נשמע הגיוני. לאור כך שתינוקות יונקים אוכלים פחות או יותר אותה הכמות מגיל ארבעה חודשים ועד גיל שנה, אני בספק. בכל מקרה, חלב אם הוא דבר משתנה. החלב שנוצר בלילה אינו כמו החלב שנוצר ביום, זה של החורף הוא לא כמו זה של הקיץ וכולי, כך שיניקה אינטנסיבית 24 שעות ברצף וודאי משפיעה על משהו בטיב ייצורו. כך או כך, אין ספק שהיא משפיעה השפעה מכרעת על שפיותה של האם, שמסתכלת בכמיהה באריזת האבקה להכנת מזון לתינוקות שעומדת חתומה על המדף במטבח, כמו רשת ביטחון ליום בו היא תידרס חלילה בדרך חזרה מהספרייה של האוניברסיטה, והתינוקת תישאר בלא מזון זמין.

"אז למה שבאמת לא תכיני לה בקבוק?" שאלה אימי, לפני שהבהרתי לה שזו שאלה מעצבנת ממש. כי - להכין בקבוק משמעו לצמצם את הדרישה, מה שיצמצם את הייצור. כי אם זה הדחף הטבעי שלה, כנראה זה אמור להפעיל אצלי בציצי מנגנונים כלשהם שאני לא בטוחה בקיומם. כי הנקה זה מעבר לצורך תזונתי, זה צורך רגשי. כששושה יונקת, וזה אולי יסביר למה בכלל לעשות את הדבר המטורף הזה ולהניק, הידיים הקטנות והחמודות שלה מטיילות בכל המרחבים אליהן היא מצליחה לשלוח אותן. היא ממשמשת לי את החולצה ואת החזייה, אם אני בלי כלום הידיים פולשות לציצי השני, מוצאות את הפטמה השנייה ומשחקות בה כאילו הייתה כפתור בו אפשר להגביר ולהנמיך את הווליום. היא מגיעה עם אצבעות קטנות וסקרניות לצוואר שלי, מושכת בשרשרת, מלטפת את השפתיים ומקבלת נשיקות. לפעמים היא כולה מרוכזת ביניקה עם עיניים פקוחות, שקועה במחשבות עמוקות, ואז פתאום שמה לב אליי. כלומר - רואה את הפנים שלי. אז קורה הדבר הכי חמוד שקרה לי אי פעם בחיים: היא מסתכלת בי לרגע במבט של הכרה ואז - מחייכת! הפטמה נשמטת לה בחלקה מהפה, חלב ניתז לה על הלחיים, האף והשפתיים, והיא ממהרת לתפוס אותה שוב, שותה עוד שלוק או שניים, לא מצליחה להתיק את המבט ממני, ואז מחייכת שוב, והפטמה נשמטת שוב. מרוצה מאוד מכך שגילתה אותי היא חוזרת למלאכת האכילה בשמחה ושובבות, מתנפלת על הפטמה ויונקת בשצף. אז אני צוחקת והיא, רואה ושומעת אותי צוחקת, צוחקת גם, והכל קורה שוב :)

 

אז זה יכול להיות קשה ומייגע, אבל גם מאוד מרגש ומהנה, כל זה והס מלהזכיר את היתרונות הבריאותיים (לגוף ולנפש של שתינו), את החיסכון הכלכלי (והחיסכון בהתעסקות עם הכנת מזון לתינוקת), ועד כמה זה נוח ופשוט. כאילו כך אלוהים התכוון שנעשה את זה.

 

לא נתתי להערות של חמותי לערער אותי. גם לא כשראתה אותי שותה מיץ תפוזים ואמרה שיש לו השפעה רעה על החלב, גם לא כשהזהירה אותי ממאכלים מסוימים, גם לא ששאלה אותי למה אני לא לוקחת תוספי ברזל. פגשתי יועצות הנקה בתחילת הדרך, ידעתי שיש לי שפע של חלב, ששושה יונקת היטב ובולעת בתאבון ושהיא עולה במשקל נהדר. כלומר, עד אתמול.

 

שלשום הייתה עוד אחת מאותן קפיצות גדילה. ברגע שקלטתי שלשם פנינו מועדות ארגנתי פינת חמד בסלון עם מטען לטלפון, בקבוק מים, מגוון נשנושים, העגלה של שושה עם שפע מוצצים, צעצועים וציוד החתלה ו -מחשב נייד מחובר למטען עם כל העונות של "חשיפה לצפון". כך ראיתי שתי עונות, מניקה עד שהיא כמעט מתעלפת ואז מנמנמת, מניחה בעגלה, רצה מהר לשירותים ולחדש את מלאי הנשנושים, מניקה שוב, משחקת איתה, מניקה שוב. נדמה לי שגם כתבתי פוסט במהלך כל העניין ;) בערב אלון חזר והזמנו סושי. מיותר לציין שהנקתי גם במהלך הארוחה, כן?

 

אתמול בבוקר חמותי באה. באותו היום שושה הייתה עתידה לעשות חיסון של גיל חודשיים, שהוא מנת חיסונים מטורללת למדי של איזה אלף חיסונים פלוס כזה שנותנים דרך הפה והוא אכזרי וגורם לתופעות לוואי מבהילות בעבור הורים צעירים כמו חום, ובמקרים חמודים גם שלשולים והקאות.

לנו לא היה ספק בכלל שנחסן אותה כנגד כל המחלות שיש, אבל מסתבר שזו בחירה שעלולה להיראות בעיני אחרים קצת שנויה במחלוקת. כך חמותי, בעדינות, ניסתה לבדוק אם ביררנו אם אפשר לפצל את החיסון, או אולי לא לעשות את כולו. היא סיפרה על הורים שבחרו אחרת, ועל דברים שאומרים. אני אמרתי "כן, כן, זו באמת החלטה קשה. אבל ככה החלטנו." ולא נתתי לזה בכלל מקום לדיון. 

הן יצאו לטיול ואז חזרו הביתה כששושה נאנחת. מי שקרא עד פה, ואולי גם את הפרקים הקודמים, יודע שיש לקטנה עניין עם חירבונים. בהתחלה הייתה כמו כל תינוק קטן יונק ונתנה מנה יפה אחרי כל ארוחה. היום המצב הוא שהיא עושה קקי פעם ביממה, במקרה הרע - יממה וחצי, והוא עצום בכמותו. כלכך עצום עד שהתקשנו למצוא חיתולים שמצליחים לעמוד בעומס. בסוף מסתבר שהחיתולים של לייף, דווקא אותו מותג זול של סופרפארם, אומנם לא סופגים כלכך טוב את הנוזלים (בעיניי זה יתרון), אבל מצליחים להכיל את כל התוצרת עם מינימום דליפות, בזכות עיצוב גאוני שמכיל שני "כיסים" לקקי בגב ובבטן. אני יודעת, זה נשמע כמו פרסומת סמויה, אבל בחיי שלא. עם זאת, אם אי פעם יציעו פרס למעצב החיתולהטוב ביותר בעולם, אשמח להיות מבין הממליצים על זה שעיצב את החיתול דנן. רואים שזה אדם שהייתה לו בת כמו שושה שלנו.

מה שלא כל קורא יודע, ומה שאני לא ידעתי לפני שהייתה לי שושה, זה שקקי של יונקים הוא צהוב ונוזלי. הצבע והמרקם נעים בסקאלה רחבה למדי, אבל בסך הכל מדובר במשהו שבחיתול איכותי במיוחד נספג בחלקו.

 

אז שושה נאנחה קשות, חמותי בעלת הניסיון הרב זיהתה שמדובר בחירבון שמת להשתחרר לאוויר העולם, ובעדינות ומיומנות אין קץ עיסתה את בטנה של שושה המרוצה עד שכל הקקי יצא. כלומר - כ-ל הקקי יצא. מפלים וכמויות. אני, המתורגלת בדבר, מסתכלת על הכמות ומחלקת אותה בראש בכמות הארוחות ששושה אכלה מאז החירבון האחרון. אם נראית לי כמות הגיונית פר ארוחה אני שמחה ולא מודאגת. חמותי, שלא רגילה לשושה, לא יודעת מתי עשתה לאחרונה, לא מכירה את מרקם הקקי הרגיל שלה ולא יודעת שמדובר בחיתולים שאוגרים נהדר אך לא סופגים היטב, פתחה את החיתול ונבהלה. היא דיברה כאילו אליה, בדיבור תינוקי, אבל בעצם אליי, ושאלה אותה אם היא משלשלת בגלל הסושי שאמא אכלה אתמול. באתי לראות את החיתול, אמרתי "וואו, איזה יופי! כל הכבוד לשתיכן! איזו כמות!" והצהרתי שזה רגיל. היא עדיין הייתה מבוהלת. הסכמתי שזה באמת יכול להבהיל כל אדם. שושה שכבה על משטח ההחתלה שלה, צוחקת ומשחקת בידיה באוויר. חמותי הציעה שאולי נשקול שוב אם לעשות את החיסון או לא, לאור השלשול החמור של שושה. אני אמרתי שגם ככה תופעות הלוואי הן שלשול, אז יאללה - זה יעבור בבת אחת. היא הציעה שניקח את החיתול לטיפת חלב ונשאל אותם שם אם זה בסדר, אני הסתכלתי בילדה השמחה, ורודת הלחיים בעלת הסנטר הכפול והמבט הסקרני והשובב שמלמלה לעצמה ואמרתי שאין צורך לקחת את הראייה המפלילה, נתאר להם את זה בציוריות. בסוף אמרתי לה שנשאל את אלון ואלון יחליט.

 

כשאלון חזר בצהריים מיהרה חמותי לעדכן אותו בעניין מבלי לדעת שאני כבר שלחתי לו סמס בהול בנושא. הוא היה קולי ברמות מעוררות הערצה, אמר שככה זה תמיד, שאין שום דבר חריג ויצאנו להתחסן. בדרך אמרתי לו שאני כלכך שמחה שהוא קרא את הסמס ששלחתי לו, והוא ענה: "איזה סמס?"

 

[פסקה על כמה שגברים הם טמבלים מנותקים לפעמים, אבל עם משפט סיום על כמה שזה בעצם אותנטי וחמוד]

 

החיסון עבר בהצלחה, עד כמה שדברים כאלה יכולים לעבור בהצלחה. זה קורע את הלב, לראות אותה חמודה כזו יושבת בחיקו של אלון, שמחה ומתבוננת סביב, ואז פתאום לשמוע את הבכי האיום והנעלב שלה. היא מסיימת לבכות בתוך דקה, אבל ממשיכה להתייבב ביבבות נעלבות, פה משוך מטה, דמעות בעיניים וכולה אדומה, כמו מספרת על העוון הגדול שנגרם לה. אני לא מסתכלת כי אני עסוקה ברגעים האלה בלא למות. בחיי, אני בחורה די צינית וקולית בדרך כלל, שמעמידה פנים של מנותקת מרגשות, שסיימה ללדת וחצי שעה אחר כך שלחה וואטסאפ בו כתבה "היה כיף" והתכוונה לזה, אבל כשנותנים לשושה זריקה כל הקרביים שלי מתהפכים בתוכי ואני לא מצליחה לנשום. 

 

הרגע הנורא באמת היה השקילה. בכלל לא דמיינתי שיהיה עם זה איזה עניין - שושה עלתה יפה במשקל בחודש הראשון לחייה, מעל ומעבר למצופה, היא יונקת לפי דרישה מדי שעתיים-שלוש, עושה מספיק פיפי ביממה וגדלה- וואו כמה שהיא גדלה. והנה, חשכו עיניי כשראיתי את המספר על הצג של המשקל הדיגיטלי. לא הספקתי לעשות את החשבון בראש והאחות כבר הפציצה בשאלות: היא יונקת? איך? מתי? כמה? 

ואני מצאתי עצמי כמו בחקירה, עונה ועונה ועונה ופתאום נתקלת ב"אבל אמרת ש..." ואז צריכה לחדד ולהבהיר ש"נכון שהיא לא פותחת פער, אבל הייתה פעם בה ישנה שש שעות ברצף בלילה". מהר מאוד האחות מאבדת את הסבלנות ואומרת משפטים כמו "חמור מאוד", "היא מורעבת", "ירדה מאחוזון 40 לאחוזון 7" ו"נצטרך לתת תוספים".

אני שואלת אם נמצאת גם האחות השנייה, זו שהלכנו אליה בפגישה הראשונה וראתה אותי מניקה. אני יודעת שהיא גם יועצת הנקה מוסמכת וזוכרת את החיוך הנעים והמרגיע שלה. 

 

כשאנחנו מחכים מחוץ לחדר של האחות השנייה שושה יונקת. היא לא אכלה כבר שלוש שעות והרעב, יחד עם התסכול מהחיסון, גורם לה לאכול בשקיקה. מפעם לפעם היא עוצרת את האכילה, דמעות תלויות עדיין בריסיה הארוכים, ומייבבת יבבה נעלבת וכעוסה, כאילו נזכרת בעוול שנגרם לה. אני מסתכלת על האכלנית המיומנת הזו ואז סוחטת ביד הפנויה את השד השני, טיפה של חלב מבצבצת חיש, ופשוט לא מבינה איך זה יכול להיות. בחישוב לא מיומן בראשי אני רואה שהיא עלתה בממוצע 17 גרם ליום. המינמום הנדרש הוא 30. בחודש שעבר היא עלתה בממוצע 50 גרם ליום. אני לא מצליחה להבין מה קרה.

 

גם האחות השנייה לא מצליחה להבין מה קרה. היא שוקלת את שושה שוב ומקבלת תוצאה מעודדת יותר, אבל עדיין נמוכה מהרצוי. היא שואלת אלף שאלות, ואז גם מבקשת לראות איך אני מניקה. שושה שבעה לגמרי, אבל עדיין קצת זקוקה לנחמה, והיא מדגימה יניקה למופת פלוס השתנקות נוכח זרם החלב החזק מדי. האחות מציעה מגוון תרופות סבתא להגברת כמות החלב ואיכותו, למרות שמודה שנראה שזו לא הבעיה. היא גם מציעה לשאוב חלב אחרי כל הנקה, כדי להגביר את התפוקה ובעיקר - כדי להציע את החלב השאוב בסוף כל ארוחה. כלומר, להניק את שושה וכשזו מסיימת לינוק להציע לה תוספת של חלב בבקבוק ולבדוק כמה היא שותה. אני מבינה שזה יאפשר לבדוק כמה גורמים: גם את כמות החלב, אבל גם אולי איזושהי בעיה שמפריעה לה לינוק, כי ידוע שלינוק מבקבוק אמור להיות קל יותר מאשר לינוק מפטמה. אני מבטיחה לנסות,. שושה בינתיים יושבת בחיק אביה, מסתכלת בפינת השולחן בעיניין של ממש, לא מודעת לדרמה שסביבה. אנחנו יוצאים עם תור לשקילה עוד שבועיים.

הדבר הראשון שאני אומרת לו כשאנחנו עומדים ברחוב הוא "אל תגיד על זה שומדבר לאמא שלך. כלום. אף מילה."

שארית היום בבית עוברת בנעימים. הילדה ישנה וכשאינה ישנה היא עליי, אוכלת. לא ברור אם שאריות מקפיצת הגדילה או משהו אחר של החיסון. אני כבר בשלהי עונה 3.

 

הבוקר, בוקר יום שישי, התעוררתי עם מועקה. הרגשתי כאילו משהו חשוב שאני אוהבת נשמט לי מבין האצבעות. האם בגלל הגאווה שלי, בגלל אלמנט אנוכי, אני מונעת משושה לקבל את התזונה המתאימה לה ביותר? וכמו שאמא שלי אומרת "מה בעצם רע בלהוסיף קצת מטרנה לפעמים? זה לא רעל..." אבל, זה מדרון חלקלק לסיום כל ההנקה כולה. כשאמי הייתה אם צעירה היא לא ידעה דבר על קפיצות גדילה. כשהייתי בת חודש בדיוק הרגישה כאילו החלב שלה לא מספיק לי והוסיפה אחרי כל הנקה גם ארוחה מבקבוק. האחיות בטיפת חלב שיבחו אותה על התושיה. ינקתי חלב אם רק עד גיל חודש ושבוע. מנגד, למה להתעקש על משהו שלא עובד.

 

אחרי הנקת הבוקר אני מרימה את שושה לעריסתה והיא כבדה כמו שק תפוחי אדמה. אני מסתכלת בה מרוצה ומנומנמת ופתאום נופל לי האסימון: כששקלנו אותה אתמול היא הייתה אחרי קקי אימתני וממש לפני זמן הארוחה. כלומר - הכי ריקה שהיא יכולה להיות. אבל, מכיוון שמעמידים את הנתון המספרי הזה ביחס לשקילה הקודמת, ואנחנו לא יודעים אם אליה הגיעה לפני / אחרי קקי / ארוחה, קשה לדעת כמה באמת היא בעצם עלתה במשקל. וגם - שקלו אותה שתי אחיות שונות. הראשונה שקלה אותה בעודה בחיתול והשנייה ביקשה להסיר גם את החיתול. אני לא יודעת כמה גרם שוקל חיתול, מלוכלך או נקי.

המשקל עליו אנחנו נשקלים לא מדייק במאות גרמים, והמשקל של המטבח קטן מדי. אני דוחקת באלון שניקח אותה איתנו למכולת ונשקול אותה שם על המשקל של הירקות והפירו. ואחרי נדנודים ספורים הוא מתרצה. גם הוא מודאג, אבל מבין עד כמה זה רגיש ולא אמר דבר בנושא. אולי זה קשור לפעם ההיא, בה אמרתי לו שאני כלכך עייפה ואין לי כוח להניק אותה והוא בתמימותו הציע להכין לה בקבוק וחטף מבול של צרחות. 

במכולת היא שוקלת 150 גרם יותר מאתמול. אין מצב שהיא עלתה 150 גרם, כן? זה הכל רעש של מדדים שאינם מנוהלים היטב, כמו שאלון קורא לזה, אבל אלו כנראה משקלם של החלב והקקי שבתוכה, ואולי עוד כמה גרמים שבאמת נוספו לה מאתמול.

 

אני מחשבת את המשקל החדש מינוס המשקל הישן חלקי הימים שעברו בין שתי השקילות ומגלה שלפי החישוב הזה היא עלתה 23 גרם ליום. אומנם לא 30, אבל גם לא 17. אחרי כל ארוחה אני מציעה לה קצת חלב שאוב בבקבוק והיא מסרבת לשתות אותו. היא ממש לא רעבה אחרי הארוחה, אני נושמת בהקלה.

 

אני מתקשרת ליועצת ההנקה שפגשתי כששושה הייתה בת ארבעה או חמישה ימים. היא מקשיבה לכל הנתונים, שואלת שאלות, ואין לה מושג מה יכולה להיות הבעיה. היא מציעה לי את אותן תרופות סבתא ושאיבות שכבר הוצעו לי (ומימשתי) ולבסוף אומרת משפט אחד קטן של חסד: "טוב, אולי זה גם עניין של איזון מטבולי וגנטיקה". היא מציעה לי להמשיך עם כל הוודו (אקא שאיבות ותרופות סבתא) כי זה לא מזיק, ולשקול אותה שוב בעוד שבוע בדיוק.

 

בסוף השיחה איתה אני קוראת קצת על אחוזונים. זו דרך להשוות בין תינוקות שונים. להיות באחוזון 40 משמעו ש40% מכלל התינוקות נמצאים במדד נמוך מזו שלי. להיות אחוזון 7 משמעו ש7% מהתינוקות קטנים יותר במשקלם משושה. הצניחה הזו בין השקילות היא שמעוררת דאגה, אבל - אם אני מסתכלת על הנתונים המספריים בסקפטיות, אולי היא קטנה מזו שנדמה לנו שהיא. אני חושבת על איזון מטבולי ולא מצליחה להבין לגמרי מה המשמעות של דבר כזה אצל תינוקות. אחר כך אני חושבת על גנטיקה - אין ספק שלו היו אחוזונים לאנשים מבוגרים, הייתי באחוזון נמוך מאוד. 

 

בערב אני מניקה את שקד בחדר השינה החשוך. החום קצת עלה, אבל אלון נתן לה אקמול של תינוקות ועכשיו היא רחוצה ומאוששת. היא יונקת בעיניים עצומות, מתמסרת כולה לפעולת האכילה בהנאה פשוטה ומתוקה. אני מקבלת הודעה. מחחמותי. היא שואלת מה שלומה של שושה. אני עונה את האמת (היא חמודה ומרגישה טוב) ושולחת תמונה מערב אחר. אני מרגישה הפסקה ביניקות ומסיטה את המבט, לראות אם היא כבר נרדמה ותופסת אותה בוהה בי בעיניים פעורות בחשכה. עד כה, כשהחושך היה כמעט מוחלט, היא לא יכלה לראות אותי. זו אחת הסיבות לחושך - לאפשר לה לאכול בנחת ולהירדם בלי שדעתה תוסח. הנה, היא מגלה את פניה של האישה שמופיעים מעליה כל כמה שעות, אותה אישה שמופיעה פתאום כשהיא מתרחצת, אוכלת, משחקת, בוכה, ישנה ומתעוררת. אותה אישה גם כאן בחושך, כששושה טמונה כולה בשד החמים שאינה עדיין יודעת לשייך לפנים שמעליו. היא מזהה אותי והחיוך שנפרש על פניה הוא הגדול מבין כל החיוכים שראיתי עד כה. הפנים החמודים שלה מרוחים בחלב. אחרי ברכת השלום הלבבית הזו היא חוזרת לאכול ואני מנסה לחזור ולנשום.

 

נכתב על ידי , 8/9/2017 23:26  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

122,917
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ