לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2017

מה שכואב באמת


 

מה שכואב באמת זה שחברות מתרחקות. יש כמובן ההתרחקות הטבעית, שקשורה לזמן שחלף מאז חלקנו מסגרת, לכך שכל אחת שוקעת בשגרת יומה וחייה, לתהפוכות הטכנולוגיות שגורמות להודעת וואטסאפ להיחשב לקשר חברי לגיטימי.

יש גם משהו אחר.

כך בעבודה למשל, ישנן הבנות הצעירות והנשים המבוגרות. עם אלו הצעירות הייתי בקשרי חברות שחרגו מתחומי העבודה. זה התחיל משיחות בעבודה, או ארוחות צהריים משותפות מיד אחריה והמשיך למפגשים שאינם קשורים לעבודה ושיחות על נושאים אישיים גם בתקופות של חופש. לעומת זאת, עם אלו המבוגרות, עד כמה שהיו היחסים חמים ושיחות על נושאים אישיים, הם מעולם לא חרגו משעות העבודה אלא לעיתים נדירות.

מאז הפך ההריון שלי דבר גלוי וניכר לעין, אני מוקפת ברוך מאותן נשים מבוגרות. הן זורחות כשרואות אותי, שואלות אותי "איך את מרגישה?" או "מה שלומך?" ורואים שהן ממש מחכות לתשובה. הן מתרגשות מאוד אם אני מספרת להן משהו ומשתפות אותי בחוויות שלהן.

לעומת זאת, הבנות הצעירות, רובן ככולן רווקות, מבוגרות ממני בכמה שנים, מתרחקות. הן מספרות לי על הצרות שלהן בעבודה השנייה או על הטיול שלהן לחו"ל ומסיימות את השיחה בלי לשים לב שבכלל לא שאלו לשלומי. הפעמים היחידות שהן מתייחסות להריון זה כשהן מייעצות לי בהומור להשתמש בטפשת הריון כתירוץ להקטנת ראש בעבודה (בלי שבכלל אמרתי משהו על טפשת הריון אי פעם), או כשהן שואלות אם אני מתכוונת לבוא לסדר כיסאות בכיתות וכשאני אומרת שאני מעדיפה שלא להרים דברים כבדים הן מסתכלות עליי מלמעלה למטה ואומרות "את בטוחה שאת בהריון? כי לא רואים כלום".

יש גם החברות שלא מהעבודה. כל אחת במצב אחר בחיים שלה: שתיים רווקות, אחת גרה אצל ההורים, אחת בתהליכי גירושין ועוד אחת אחרת בתהליכים של הקפאת ביציות. ברורה לי המורכבות ולכן אני שותקת. נזהרת מאוד במה שאני אומרת ומספרת מעט וברגישות, רק כששואלות נקודתית וזה קורה פעם באף פעם. כשהן שואלות הן משתמשות במילים כמו: "נו, ומה עם הזה?" או "מה איתכם?". ונעלמות.

נכתב על ידי , 20/2/2017 18:34  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איך אני מרגישה?


 

היומיים האחרונים היו קשים, מבחינה פיזית בעיקר. למזלי, אני בינתיים בחופש, כך שאני בעיקר יושבת בבית, לומדת ובודקת בחינות, אבל ביום ראשון הכיף נגמר ואני חוזרת לעבודה.

איך אני מרגישה? בעיקר - כבדה. בחמשת החודשים האחרונים עליתי במשקל כמיטב יכולתי והיום אני כבר 7 ק"ג יותר משהייתי, מגרדת בשמחה מהולה בבהלה את ה-50 ק"ג. הבהלה היא לא בשל המספר עצמו על הצג, שתמיד היה משקל החלומות אליו ייחלתי להגיע, אלא בעיקר מפני שמדובר במחצית הדרך. תוספת המשקל ממש מורגשת בבטן ובחזה, וזה כואב. היא גם מורגשת ביציבה כולה: אני כפופה יותר, משרכת רגליים, מתנשפת בהליכות ארוכות, מרגישה את הגב והרגליים מתעייפים מהמאמץ הלא צפוי. אני מתגעגעת מאוד לפעילות שגורמת לדופק לעלות ולשרירים לחרוק בשמחה, להרגשה שאני בחורה צעירה וחיונית שיכולה לקפוץ, לרקוד, לרוץ.

 

רגע של אושר בשבוע האחרון היה כשנזדמנתי לבריכה ריקה לגמרי. בנעוריי הייתי שוחה המון במסגרת של נבחרת שחייה עירונית. לא הייתי מהירה במיוחד, או טובה במיוחד, ואפילו לא ממש אהבתי את זה, עם המים הקרים ובגד הים והכל, אבל התאמנתי בשקדנות. זה המקום להודות לאמא שלי, שרשמה אותנו בעורמה מדי שנה מחדש, הקפיצה אותנו לאימונים, באה לראות תחרויות והכריחה אותנו להמשיך במשהו שלא ממש אהבנו. בזכותה שנינו, אחי ואני, יודעים לשחות היטב. למרות שהיום אני שוחה ברצינות רק פעמים ספורות בשנה, התנועות והטכניקה טבועות לי בגוף עמוק ואני זוכרת איך נכון להתאמן ולשחות.

 

את השחייה בבריכה השבוע התחלתי בהססנות. יש תופעה בהריון שנקראת היפרדות שרירי בטן ואין איך לחמוק ממנה, היא מתרחשת אצל כל הנשים ההרות, בקו מאונך מבין הצלעות, לאורך הפופיק ועד הערווה. בעצם בזכות ההיפרדות הזו הבטן מצליחה לגדול בצורה סימטרית. היא לא מפריעה במיוחד בינתיים, אבל במהלך השחייה הרגשתי ממש את המקומות בהם זה קורה. אחרי כמה בריכות כבר גיליתי שאולי חתירה כבר קשה מדי, אבל חזה וגב אני יכולה לשחות כמו שצריך, והתחלתי בשחייה אינטנסיבית. זה היה נהדר, שעה וחצי של שחייה מאומצת בלי הפסקה, לב שדוהר ומזרים את הדם לכל המקומות, ראש שמתנקה ממחשבות ורק עסוק בנשימות וספירת התנועות, נגיעה בשפת הבריכה, סיבוב, המשך תנועה. משהו חלק ואינסופי. שום חלק בגוף לי לא נהדף כנגד משהו או הטלטל בכוח, דבר לא נשא בעול המשקל. אחת לרבע שעה בערך עצרתי לדקה, הסדרתי קצת את הדופק וניסיתי להרגיש אם הנוסעת הסמויה מתלוננת. לא נראה לי שהיה לה אכפת במיוחד.

 

הבעיה עם בריכות ציבוריות היא, ובכן, שהן ציבוריות. בתחילת ההריון נתחוור לי שאין לי נוגדנים בדם להרבה מחלות שהיום מתחסנים אליהן בילדות. לא יודעת אם חיסנו אותי (מניחה שכן), אבל הנוגדנים לא נמצאים אצלי יותר. כמובן, גם cmv, שהוא סיפור בפני עצמו, אבל גם דברים טריוויאליים יותר כמו אבעבועות מסוגים שונים, וחצבת ואדמת וכל אלה. אם הייתי אישה מאורגנת ומתוכננת, הייתי מגלה כל זאת לפני, אבל בגלל שהגורל נושא אותי ולא אני אותו - גיליתי את זה כשמאוחר מדי כבר להתחסן בשלב זה. הנחיות הרופאה היו להימנע מאנשים. התלוצצתי איתה כמובן, כי זה באמת מצחיק, אבל היא לא צחקה. אז אני משתדלת לשטוף ידיים יותר, לגעת בכפתורים ציבוריים פחות, להימנע מחיבוקים ונשיקות בפנים, להימנע ממגע עם ילדים, ונאלצת לעשות מדי שבועיים בדיקות דם לוודא שלא נדבקתי בשום מחלה טיפשית שכזו. עכשיו - אנשים היום כבר לא חולים באדמת. גם לא בחזרת, או אבעבועות שחורות, לצורך העניין, כך שלא ברורה לי מידת הזהירות הנדרשת, אבל אני מנסה להיות טובה. בריכה ציבורית, בהקשר הזה, חרף הכלור, מרגישה לי כמו מרק חיידקים שאני קצת חוששת לשחות בו.

 

עוד תופעת לוואי של עלייה במשקל בפתאומיות והריון בכלל היא, כך מסתמן, צרבת. לטובת הקוראים התמימים לא אכביר במילים, רק אומר שזה נורא. היא נגרמת כי חלל הבטן הוא מקום מוגבל והאבולוציה היא תהליך בלי מנהל מארגן עם בינה ודעת. כך, כשהרחם גדל ומתרחב, הוא תופס יותר מקום ודוחק את האיברים האחרים אחד על השני. משהו לוחץ לי על הקיבה מלמטה וגורם לה להתרגש מדי. בתור מישהי שמעולם לא סבלה כזה דבר בחייה, הפעם הראשונה הייתה מבהילה ומייסרת במיוחד, ונגרמה בגלל כוס של תה צמחים. עכשיו, אותי גידלו במחשבה שתה צמחים הוא התרופה האולטימטיבית לכל התחלואים כולם. מכאב ראש ועד צמרמורות וחום - כוס גדולה של תה צמחים תמיד יכולה להטיב את המצב. שטויות.

עשיתי את הדבר השפוי היחיד שאישה יכולה לעשות במצבי והתקשרתי לאמא שלי, לשאול מה לעשות. הנחתי, כיוון שגנטיקה היא גורם מכריע, שכל מה שעזר לה יוכל לגאול אותי מייסורי. "מוזר מאוד!" היא אמרה לי "לי אף פעם לא היו צרבות בהריון". בסופו של דבר היא הציעה לי לשתות כוס מי קרח, מה שהיה מצוין. כך מצאתי עצמי בלילה, 3 מעלות בחוץ, לבושה בשכבות של בגדים, שותה מי קרח. 

 

ויש עוד המון: להתעטש ולרצות לרוץ לשירותים (למההההה ביזבזתי את כל הזמן הזה במשך כל חיי, בהמתנה לאוטובוס או בשיעורים והרצאות, באימונים של רצפת האגן, אם זה עדיין קורהההה), ובכלל - שירותים. מקום שהתחלתי לבקר בו ביקורי יתר כבר לפני ארבעה חודשים, כשכל צחצוח שיניים גרם לגוף שלי לשקול הקאה, ובו אני מבקרת בקביעות מדי שלוש-ארבע שעות לפיפי (גם בלילה) - אולי יותר אם היא מתמקמת בנקודה הרכה והחביבה עליה, ממש מעל השלפוחית שלי ומתנועעת. יש להתעורר באמצע הלילה כי אני בטוחה שאחד השכנים דופק מסמר בקיר ואז לגלות, כעבור כמה דקות, שאני שומעת את הדם שלי הולם ברקות. יש איזה קטע עם נפח דם שעולה אחת לכמה זמן, לא ברור, ולוקח לגוף כמה ימים להתרגל ולהפסיק להשמיע לי את זה באוזניים. יש טשטוש זמני של הראייה - כמה שעות או יום שפתאום אני מרגישה כאילו השתנה לי המספר במשקפיים. השיער הפך שונה: גם דק יותר, גם מסתדר פחות, ולדעתי לא רחוק היום של הקרחה מוחלטת אם תמשיך הנשירה בקצב כזה. לא מדברת בכלל על המצב הרגשי: מן דוק עצבות ובדידות נסוך על הכל ואני לוקחת ללב כל הערה שנאמרת לי בקשר להריון, גם אם לא נאמרה בכוונה רעה.

 

הגרוע מכל אלו זה הקטע עם הבגדים. חצאיות חמודות עם חתולים או פרחים, שמלות אלגנטיות שחיכיתי כבר ללבוש, מכנסיים שאהבתי ממש, חולצות שפעם הכפתורים שלהן היו נסגרים, חזיות שלקח לי המון זמן למצואו פעם היו מושלמות - כולם עברו לחלק האחורי של הארון, מקום בו לא אוכל לראות אותם. אני מוגבלת לארבעה זוגות מכנסיים שעוד איכשהו עולים ואם בא לי להרגיש כמו כדור פורח, גם חצאית משובצת אחת. בקיצור, דיכאון. 

 

אתמול בלילה, כשנאמתי לאלון על כל אלון בעודנו מתחממים במיטה הוא הרצין והתעצב. "אני ממש מצטער שאת צריכה לעבור את כל זה" הוא אמר ואני שמעתי את עצמי אומרת לו בחזרה "טוב, זה באמת די מבאס, אבל... האמת שחוץ מכל אלה, אני דווקא ממש נהניתי מכל החוויה הזו". 

ממה אני נהנית? חשבתי. זה הרי חצי משוגע. אבל - בעיטה מבהילה וכואבת המכוונת היטב לאיבר חיוני פנימי כלשהו, למשל, שניה אחרי שהיא כואבת יש בה משהו חמוד ומשמח, כמו מסר מישות אחרת שנמצאת חצי פה חצי לא. 

בכל כאב ומחלה שחוויתי עד כה בחיי אף פעם לא הייתה תכלית מהסוג הנגיש, המובהק. וזו דווקא תכלית נחמדה כלכך, שאיכשהו לאורה הכל עוד נסבל.

נכתב על ידי , 17/2/2017 12:19  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה מחשבות על מרחקים


 

הפוסט הזה נכתב אליכם מהמיטה הגדולה בתבל. איפשהו בקצה השני שלה ישן אלון שנת ישרים ואילו כאן, בקצה הזה, אני שוכבת ערה בעוד אחת מהקפצות התרגול שהגוף המשוגע שלי מזמן לי.

אנחנו, כמובן לא בבית, אלא בחופשה שתגיע לקיצה מחר.

בתי מלון - משהו בין מדהים לדוחה. מצד אחד, מיטות מפנקות, אמבטיה ענקית, חדרי אוכל ראוותניים בהם אוכל האורח כמו רומאי. מנגד - כמות האנשים שהיו פה לפנינו עצומה, כמות הסקס שנעשתה בחדר הזה עולה על כל דמיון ולמרות הבוהק המסנוור של הכל, לא נראה לי שמישהו ניקה כאן אי פעם את מתגי האור, שהם כידוע לכולם מרבץ החידקים האלימים ביותר.

אתמול הרהבתי עוז, פשטתי את הביישנות לבשתי את בגד הים המהמם שקניתי במכירת סוף עונה בשנה שעברה במידה אחת קטנה מדי כי זה מה שנשאר וחשבתי שאשאר רזה, יפה ועם גזרה שמתאימה לבגדי הים של טיילור סוויפט לנצח. להפתעתי, הוא הצליח לעלות! שחיתי כמה בריכות ואף אחד לא צעק "זהירות, לוויתן במים!" כך שהייתה זו בסופו של דבר הצלחה כבירה.

הסיבה לחופשה היא החיים עצמם, בעצם. אלון הגיש את התזה (מחיאות כפיים!), סיים לכתוב מאמר שנשלח (הקהל יוצא מגדרו!) וקיבל קידום בעבודה (...). למול כל אלו הישגי העלוב - לסיים סמסטר עמוס - אומנם מחוויר במקצת. בכל מקרה, היינו עסוקים כמו שדים בגהנום בחודשים האחרונים, ורגע לפני שמתחיל גל העומס הבא, ברחנו.

 

אני מתבדחת פה ומלהגת כי אני רוצה לכתוב כמה מילים על הסחרור של הפוסט הקודם ולא יודעת איך לגעת בזה בלי לסחרר הכל מחדש. לכתוב כאן על עצמי זה דבר אחד, אבל לכתוב פה על אנשים אחרים שלא בחרו למרוח עצמם כך חשופים בפינה המאובקת ביותר של האינטרנט זה קצת חצוף. אבל - אני לא יכולה לכתוב רק את ההתחלה בלי לכתוב את הסוף.

אז אולי אכתוב כך: כשקמתי משנת הצהריים שלי ביום שישי התעוררתי לאווירה אחרת - רכות אינסופית, אכפתיות, השתדלות. עניינים קטנים של תשומת לב וחיבה שנאספו שבועות וחיכו להינתן לי במפגש.

ידעתי שחלק קשור לדברים שאלון וודאי אמר בזמן שישנתי, אבל חלק היה שם גם קודם לכן. 

אז נזכרתי ברגע שקרה בשבוע שעבר:

עמדתי במסדרון בבית שלנו (מסדרון זו מילה גדולה לחלל קטנטן בין חדר השינה, חדר העבודה של אלון, השירותים והמקלחת) והרגשתי איך הלב שלי נשבר. מהנקודה בה עמדתי ראיתי את רוב החדר שלנו, ואת רובו של החדר של אלון, וכשאני מביטה מכאן לשם ומשם לכאן אמרתי לאלון, שהיה אותה שעה במטבח "לא, אני לא מסוגלת".

אתם מבינים, מגיע שלב בו התפיסה הרומנטית של "מה כבר תינוק צריך?" מפנה את מקומה לתפיסה הראליסטית יותר - הוא אומנם לא צריך הרבה, אבל הוא כן צריך מרחב להיות. אז עשינו רשימה קצרה של חפצים ואז הלכנו בבית עם מטר, הצבענו על פינות, מדדנו אותן ואמרנו " אולי כאן נשים את ה...?".

בחדר השינה שלנו המקום קצת דחוק, אבל מיטת תינוק קטנה תוכל להיכנס. העניין הוא, שמיטה קטנה מתאימה רק לתינוקת קטנה, וכשזו תגדל היא תצטרך מיטה גדולה יותר. למיטה גדולה יותר אין לנו מקום ולקנות שתי מיטות זה באמת מגוחך.

 

אלון הנדיב וויתר על חדר העבודה שלו באבירות, כדי שאני לא אוותר על זה שלי, והציע לקנות מראש מיטת תינוק גדולה ולמקמה בחדר נפרד.

 

כך עמדתי, יד משוטטת בהסח הדעת על הבטן, בין שני החדרים, מדמיינת שני מבוגרים ישנים יחד באחד, ותינוקת קטנה במיטה גדולה ישנה לבד בבדידות בחדר אחר, מבינה בכאב אמת קשה: מתישהו היא תצא, הנוסעת הסמויה. כמו מפץ גדול - ניפרד לשתי ישויות נפרדות ונתחיל להתרחק.

עד כמה זה קורע את הלב קשה לי להסביר במילים. זה הרי הכל הורמונים ורגשות, יצרים ומה הקשר של מילים, סדורות יפה בשורות, מתחילות ונגמרות, לכל אלו? איך אפשר לעזוב פיזית, ולו למרחק של סנטימטרים בודדים, משהו שעד לא מזמן היה חלק ממני?

איך הורים שפויים נותנים ילד למטפלת ויוצאים מהבית מבלי לאבד את דעתם עליהם? איך הורים עומדים בזמן שלוקחים את ילדיהם ומושיבים על כיסא בבית הספר ואין להם שום מושג מה קורה לו מדי רגע? 

כך עמדתי, משרטטת את מתווה חייה של הנוסעת הסמויה כטרגדיה בשחור לבן - גיל ההתבגרות, הסודות, הבדידות, הגיוס לצבא, הטיול הנורא שאחריו, הלימודים במקום רחוק ובסוף - היא תתחתן ותעזוב את הבית לתמיד. הייתי גיבורה ולא בכיתי, אבל כן הייתי מוטרדת מלוא הנפש והחלטתי בקול שהיא תישן אצלנו בחדר, במיטה קטנה או עגלה או על מזרן על הרצפה כי זה מוקדם מדי לחדר משלה.

 

בכל זה נזכרתי, מעל כוס התה המהבילה שהכינה לי אמא שלו, עם פירוש יבשים אורגניים מיוחדים שהיא חיפשה וקנתה במיוחד בשבילי לפני כמה שבועות, כי שמעה שזה יכול לעזור לי, והרגשתי כאילו הבנתי עוד חלק קטן מהדבר המסתורי והמורכב והגדל ללא הרף שנקרא החיים עצמם.

 

בדרך לירושלים אלון מדבר עם מישהו בטלפון שיחה קצרה ועונה "כן, עוד כמה שבועות" כשהלז שואל אותו אם השמועות באמת נכונות ואם אחיו ומשפחתו אכן עוברים לגור מעבר לים. אני מופתעת מאוד, ראשית שאלון מעודכן בדבר כזה ושנית, שאני לא. כשהם מסיימים לדבר אני שואלת ממתי הוא יודע והוא אומר: "אמא סיפרה לי כשישנת. רק היום, במפגש המשפחתי בגן, הם הודיעו לכולם שהם החליטו. זה לכמה שנים."

 

נכתב על ידי , 14/2/2017 05:38  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

109,442
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ