לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

בילוי משפחתי



שקדי היא תינוקת שמטיילת הרבה, במיוחד יחסית לבת בכורה לאם חששנית כמוני.*

עשרים ימי חייה עד כה היו גדושים. היא הספיקה להיות בסופר פעמיים-שלוש, לנסוע לסידורים בקניון פעמיים-שלוש, לשבת איתי במסעדה, לבקר בגלריה לקרמיקה, לטייל בחוץ כמעט מדי ערב טיולים שהולכים ומתארכים - בשכונה או ביער ירושלים הגובל בה. היום היא אפילו הייתה בסרט.

במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים הוקרנו היום במספר שכונות סרטים בחוץ. כששמעתי על זה חשבתי שחוץ הוא אחלה מרחב לצפייה בסרט עם תינוקת שאנחנו רק לומדים להכיר - בטח יהיה מרווח מספיק כדי להניק וגם קליל מספיק כדי לחמוק במקרה של בכי.

בשעה היעודה יצאנו, אלון ואני, עם שקד בעגלה, לכיוון ההקרנה. כשהגענו ראינו את הכל מסודר יפה - שתי משאיות, אחת עם מקרן והשנייה ששימשה כמסך, וביניהן שורות שורות של מושבים ומקדימה - מחצלות, מזרנים וכריות. באופן מפתיע, גם אנחנו נערכנו סוף סוף כמו שצריך. שקד הייתה לבושה בבגדים קלילים יחסית, למרות שבאופן נדיר גם לבשה מכנסיים, אבל הבאנו מספיק בגדים חמים כדי לעטוף אותה ככל שהתקרר, כולל כובע. הבאנו גם את המוצץ, שמאתמול הפך להיות חביב מאוד על שקד והיא מאמצת אותו ברצון אל חיכה כשמציעים לה אותו, אבל הוא נותר מיותם בעגלה. מיד כשהגענו נמרחנו על מזרן, פירקנו את העריסה והנחנו אותה לידנו. 


הסרט היה רועש, אבל שקד ישנה בשלווה במהלכו, מדי פעם פועה לעצמה בעודה חולמת, כנראה, על חלב. אחת לכמה זמן שירבבתי אצבע בין השמיכות אל גבה ואם הוא הרגיש לי לא מספיק חמים, עטפתי אותה קצת יותר. בערך חצי שעה אחרי שהתחיל היא עשתה קולות של רעבה וינקה מתחת לצעיף שלי. זה היה קל יותר ממה שחשבתי שיהיה והודיתי בליבי שוב ליועצת ההנקה. אז כשנפגשתי איתה היא הציגה בפניי "שדרוגים" לתנוחה בה אני מניקה - איך לעשות זאת על כיסא, ועל כיסא בלי ידיות, ועל ספסל ברחוב בלי משענת וגם איך לעשות זאת אם יושבת על הרצפה בלי קיר להישען כנגדו, כמו בפיקניק. אז חשבתי שהיא הזויה, כי מתי כבר אלך לפיקניק בקרוב, אבל הנה שם על המזרן בעודי צופה בסרט דבריה מצאו זמן להיות מיושמים.

היה כיף נורא - גם הבילוי עם אלון, גם הסרט המוצלח, גם הטיפול בשקד הנדיבה (למרות שגזל מהקשב המוגבל ממילא שלי), גם אוויר הלילה הקיצי הקריר.

כשחזרנו הביתה היא עדיין נמנמה בעגלה ורק כשחשה בטלקינזיס המופלא שלה, שהתיישבתי לאכול מנגו, שהוא מלכלך כמו שהוא טעים, התעוררה ורצתה קצת תשומת לב אימהית. 


בחודש הבא אלון ואני מציינים את יום נישואינו השלישי. לרוב חולף היום בלי אירועים מיוחדים, מלבד ארוחת ערב חגיגית שאנחנו מבשלים יחד, אבל השנה חשבתי שניסע יחד לחופשה קצרה. עם שקד, כמובן, שצמודה בינתיים למקור האוכל שלה שהוא אני, מה שמוריד את מפלס הרומנטיות. אני מאוד אוהבת את כל אותם מלונות בהם מאכילים את האורחים להתפקע, מלבישים אותם בחלוקי מגבת לבנים, מעסים אותם בשמנים. אבל מסתבר שמלבד אחד, בו היינו לפני חמישה חודשים, כל האחרים בסגנון הזה מונעים כניסה של ילדים ותינוקות. כשהייתי בלי שקד שמחתי בכל ליבי על כך. היום אני לא מבינה מי יכול להיות אכזר כלכך ולמנוע את החמודה הרגועה הזאת מלהיכנס.

אולי מישהו מהקוראים מכיר מקום נחמד אליו אפשר לנסוע ובו אפשר לנפוש כמה ימים, שיש בו חדרים נעימים, ארוחות טובות, מרחב מאוורר לערבי קיץ נעימים וגם מקומות נחמדים לטייל בהם בסביבה? אם יש גם ספא זה בכלל מדהים, למרות שזה לא הכרחי. בפעם האחרונה שהיינו בחופשה כזו אלון, שגם ככה לא סובל את הדברים האלה, שוכנע ובחר במסאז' רקמות עמוק. כשנפגשנו בחדר ההתאוששות אחר כך ושאלתי אותו, מדושנת עונג ושלווה, איך היה הוא ענה: "כמו אצל רופא שיניים. גם היה יקר וגם הכאיבו לי ממש." ונשבע לא לנסות זאת שוב יותר לעולם. 


* כן, מסתבר שאני חששנית. מוצאת עצמי דואגת שמא קר או חם מדי, אם היא אכלה מספיק או לא. דואגת אם היא בוכה, או אם היא לא בוכה. אם היא ישנה יותר מדי, או לא ישנה מספיק. היא חיוורת? היא אדומה? לא משנה, זה תמיד יגרום לי להסתכל פעם נוספת ולתהות בליבי אם אני צריכה לדאוג ברצינות. לא מכירה את עצמי ככה.

אני רוצה לנסוע למרכז העיר בשבוע הבא ופתאום, לראשונה בחיי, חוששת לנסוע ברכבת הקלה. דואגת מהצפיפות, מהזרים המשתעלים, מפיגועים, ממערכת מיזוג האוויר שאולי לא נקייה מספיק. פוחדת מבלימת חירום, מההומלסים החביבים והלא מזיקים שרובצים ברחוב היעד. היא כלכך קטנה ושברירית ובלתי מחוסנת! אבל מצד שני, זו רק נסיעה של עשרים דקות, נסיעה כמוה עשתה פעמיים ביום לפחות עת הייתה בתוכי, נסיעה שאני עושה בלי פגע כבר שנים.


עריכה: רגע! שכחתי לכתוב שני דברים חשובים! האחד, היא התחילה צוחקת. כמובן שזה איזה רפלקס ולא משהו מכוון, וזה קורה בעיקר מתוך שינה, אבל זה צחוק אמיתי, ממש צחוק של ילדה.

הדבר השני, ההזוי והמקרי - אתמול לפנות בוקר התעוררתי קצת לפניה (הציצים שלי והרעב שלה מסונכרנים) וראיתי אותה במיטתה הקטנה הצמודה לשלנו, על הבטן. חשוד מאוד, במיוחד כי אנחנו משכיבים אותה בלילה על הגב. טוב, האכלתי, כרבלתי, החזרתי למיטה. בהאכלה הבאה שוב - היא על הבטן.
מוזר מאוד.
הייתי בטוחה שכנראה הזיתי, מרוב עייפות כנראה, עד שהיום לפני השינה השכבתי אותה על הבטן ו... ממש מולי ומול אלון היא מתחה ידיים, הרימה את עצמה והתהפכה על הגב.
אלון התלהב ואני כמובן התחלתי לבכות, כי מבחינתי זה צעד ראשון לעצמאות וניסיון לברוח מאיתנו.
נכתב על ידי , 20/7/2017 04:12  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זהירות - פוסט ארוך במיוחד: הלידה, הימים שאחרי ועד עצם היום הזה


את הפוסט הבא לקח לי המון זמן לכתוב. ראשית, הוא מכיל תיאור מפורט של תקופת זמן ארוכה. למעשה, אלו רק שבועיים, אך אלה שבועיים במימד זמן אחר לגמרי מזה שהכרתי עד היום. שנית, האירועים המתוארים בו הם כאלה שלוקח הרבה זמן לעבד. לבסוף, מטבע הדברים והמצב לא נכתב הפוסט בישיבה אחת רצופה, אלא בתהליך כתיבה שנקטע מפעם לפעם בשל הצרכים של החמודה הקטנה או אלו שלי.
אני מאמינה שהוא עלול להיות מייגע גם לקריאה, כך שקחו בחשבון שאולי כדאי להכין כוס תה לפני שאתם מתחילים.

אגב, כל האירועים האלו הם כבר פרה היסטוריה במונחים של גידול תינוקות. זאת מכיוון, ואת זה אני מתיימרת לכתוב ממרומי אימהות של שבועיים ושלושה ימים, שילדים גדלים מהר.

 

הלידה
ביום שישי בבוקר התעוררתי מכאב בבטן. השעה הייתה שש וארבעים, אור עליז של ראשית היום הציף את חלון חדר השינה שלנו. אלון, שהרגיש שהתעוררתי, התהפך בצד שלו והתקרב לחבק אותי. "אלון, היה לי ציר" לחשתי, מנסה לספר לו בלי להעיר אותו. "אוי, מסכנה" הוא הידק סביבי את החיבוק.
בשבועות האחרונים היו לי בערבים צירי-אימון-מזוייפים, מהסוג בהם הבטן מתקשה ומורגשת התכווצות שחולפת תוך כמה שניות, כך שלא הייתה סיבה להתרגש. חוצמזה שהפעם זה היה ציר אמיתי. כשאמרתי לו זאת נפקחו עיניו באחת וננעצו בי בהתרגשות. "איך את יודעת?" הוא שאל שאלה של מדענים ואני נזכרתי בזיכרון נעורים:
הימים היו ימי ראשית האינטרנט הישראלי, ישראבלוג היה בשיא פריחתו, אני הייתי נערה בשלהי בית הספר התיכון וכל מה שידעתי על סקס נבע מהחיים עצמם ומפורום סקס לנוער בתפוז. באופן מוזר היינו, חבריי ואני, לא רק פעילים מינית, אלא גם מאוד ורבליים ותקשורתיים בנוגע לחוויות המיניות שלנו. בפורום המוזכר לעיל היו כותבים נערים ונערות שאלות והתייעצויות בנושאי מין ומיניות וחולקים השקפות עולם ודעות בנושא. זכורה לי שאלה אחת במיוחד - נערה אחת סיפרה שקיימה יחסי מין ונהנתה מאוד, אבל היא לא בטוחה שחוותה אורגזמה. שאר הפעילות בפורום ניסו לתאר, כל אחת כמיטב יכולתה, כיצד מרגישה אורגזמה. היו שהשוו זאת לעיטוש והיו שהזכירו מילים כמו התפוצצות, אבל לבסוף ענתה לה משתתפת אחת את התשובה היחידה הטובה באמת: כשזה יהיה זה, את תדעי בוודאות.
וכך, כשתיארו בפניי צירים הציגו אותם ככאבי מחזור או כהתכווצויות שבאות בגלים, אבל האמת היא שבדיוק כמו אורגזמה, אהבת אמת או מרטיני מוצלח - כשזה זה, יודעים.
לפני שההתרגשות תגאה בו, מיהרתי להרגיע את אלון - הרי זה רק ציר קטנטן אחד. יש לנו עוד שבוע שלם עד לתאריך המשוער של הלידה. מצב כזה, של צירים קטנים, יכול להימשך על פני שבועות. אין שום סיבה להתרגש ולמהר להתכונן עכשיו.
היה גם עוד עניין - אותו ערב הייתה אימו של אלון אמורה לבוא אלינו לארוחת ערב. למעשה, לא רק היא הייתה אמורה להגיע, אלא גם הוריי. איכשהו יצא ששתי האימהות רצו לחלוק איתנו את השישי האחרון שלנו כזוג חשוך ילדים, אז עשינו דאבל בוקינג והתארגנו נפשית וטכנית, לאירוח שתי המשפחות. כשדיברנו על המעורבות שלהם בלידה, כמה שבועות לפני כן, הצלחתי לשכנע את אלון שאין טעם להטריח אותם מיד עם הציר הראשון - כי אין לדעת כמה שעות זה ייקח - ולכן עדיף להודיע להם על הלידה אחרי שזו נגמרה, שיבואו לבקר בבית החולים במחלקת היולדות ולא בחדרי הלידה ממש. להזכירכם - אמא של אלון רצתה להיות חלק פעיל בלידה בעוד אמא שלי אמרה שהיא לא תוכל לראות אותי סובלת ולעמוד מנגד ולכן היא ממש לא רוצה להיות שם כשזה קורה.
שכנעתי את אלון שלא לומר דבר לאיש - תגענה המשפחות לארוחת הערב ויהיה לנו סוף שבוע נעים יחד, והצירים, שבינתיים הפכו מציר אחד לשניים, בטח יימשכו או יעלמו לכמה ימים.
המשכתי לישון וכשהתעוררתי גיליתי שאני לבדי במיטה. בפינת החדר עמדו ארוזים שני תיקים. עוד לא הספקתי לקום ודלת הבית נפתחה. מסתבר שבזמן שישנתי אלון ארז תיק לחדר לידה ונסע ליד שרה, לקחת מכשיר טנס. לא היה לי מושג איך אלון בכלל יודע לארוז תיק לחדר לידה, או איך הוא בכלל יודע מה זה מכשיר טנס, אבל בעיקר פטרתי את כל מאמציו המדהימים בתנועת יד מזלזלת ואמרתי: אלון, אני לא מתכוונת ללדת היום.
כדי להסיח את דעתנו מהשכנה המטורפת וכדי להתארגן לקראת ארוחת הערב, הלכנו יחד לסופר, שם כמובן נתקלנו בשכנה המטורפת. היא אמרה לנו שלום סתמי כאילו לא ישבה אתמול במטבח והאשימה אותי בניסיונות לרצוח אותה. בבית בישלתי באיזי בין ציר לציר.
אני יודעת שאתם קוראים את זה ואני נשמעת כמו מטורפת, אבל בחיי - זה היה כמו כאבי מחזור מהסוג הרציני במיוחד, שמפציעים פעם בשעה ונעלמים. אני, שעשיתי בר אור, שמירות ואפילו הלכתי למוסך בזמן כאבי מחזור רצחניים, הפעם נדרשתי רק לעשיית דברים קלילים כמו לשבת ליד השולחן ולחתוך סלק לקוביות. אלון הכין דג משובח, אני דרדסתי עוד איזו עוגה, ומדי פעם אמרנו זה לזו דברים כמו "איזה הזוי זה אם נלד (אנחנו אומרים: "נלד" מתוך נימוס הדדי) היום!". כשאלון התפנה לשטוף את הרצפה אני כבר שכבתי על הספה וניסיתי להתכחש בכל כוחי לכך שהצירים בעצם מתחזקים. 
כשהגיעו ההורים, מתרגשים ומלאי כוונות טובות לערב מהנה יחד, עמדו כולם במטבח ואני ישבתי. אמא שלי הביטה בי ובמבט אחד ידעה שהיא צריכה לשאול אם הכל בסדר. הסתכלתי באלון להתייעצות ואז אמרתי שכן, הכל בסדר, פשוט יש לי קצת צירים מהבוקר.
דממה ואז גל של התרגשות שטף את כולם. הוריי החליפו ביניהם מבטים נרגשים על גבול החוששים שמא יש בנוכחותם טרדה, אמא של אלון החליפה איתו מבט של בהלה אמיתית לנוכח הפלא הרוחני שעומד להתגלם בבשר, ואני רק נפנפתי ביד לגרש את כל מה שעומד בחדר ואמרתי: טוב, זה לא אומר שזה קורה עכשיו. זה יכול לקרות גם עוד כמה ימים. הכל בסדר.
הוריי התעשתו מהר. הם עזרו לי להגיש את האוכל לשולחן והתנהגנו כאילו הכל כרגיל. מדי פעם הם החליפו ביניהם מבטים ואמירות מתרגשים-נבוכים, בעיקר דברים בסגנון של "איזה קטע זה אם הלידה תהיה היום". אמו של אלון התמלאה יראה גדולה נוכח המאורע והתחילה להסביר לי אני אמורה לדבר לעצמי ולתינוקת במהלך הלידה. האמת? יש פעמים בהן יש לי סבלנות לשמוע את הדיבור הרוחני הנוגע ולפעמים אני אפילו מוצאת בחלקים ממנו חן וטעם. באותו הרגע זה הרגיש כאילו יש בחינה עוד שעה ומישהו מנסה ללמד אותי מהר מהר כמה שיותר דברים לקראת הבחינה. לא התכוונתי לדבר לעצמי או לתינוקת במהלך הלידה, וגם אם כן, לא התכוונתי לומר לנו דברים שמישהו אחר הכתיב לנו. כך, אחרי כמה "כן, כן, בסדר, טוב" פשוט אמרתי לה "אני לא בראש לזה עכשיו". או אז היא לקחה את אלון לחדר ללמד אותו לחיצות ונגיעות שאמורות לעזור בזמן צירים. מצאתי עצמי חסרת סבלנות פעמיים: ראשית, האוכל חיכה על השולחן ואנחנו, הוריי ואני, ישבנו מסובין וחיכינו להצטרפותם לארוחה. שנית, אני לא אוהבת שנוגעים בי כשכואב לי. כן, גם אם המגע הזה יכול או אמור להקל על הכאב. כעסתי על כך שאלון מטריד עצמו עכשיו בניסיונות לזכור בעל פה סדרה של לחיצות במקומות שונים כשזה בפירוש לא רלוונטי וכעסתי על זה שאף אחד לא שואל אותי אם זה מה שאני באמת רוצה, לפני שמשקיעים בזה זמן ומאמץ. עם הצירים גם הייתי ממש חסרת סבלנות וכשקראתי להם לשולחן ונעניתי "רק רגע, אנחנו עושים משהו חשוב" עניתי ב"טוב, אז אנחנו נתחיל".
הארוחה עברה בנעימים עד כמה שאפשר. כלומר - כולם שיבחו את הדג המדהים שאלון הכין, הוריי ניסו לנהל שיחה קלילה אך המאמץ היה ניכר, אמא של אלון אכלה רק בקושי מחמת ההתרגשות. אני סעדתי בכל פה, למרות שידעתי שזה כנראה רעיון מוצלח כמו לסעוד בכל פה לפני הפלגה על ים סוער במיוחד. במהלך הארוחה היו לי שלושה-ארבעה צירים שניסיתי להסוות את קיומם כמיטב יכולתי. כשאספו את הכלים היה עוד ציר, שכבר בתחילתו הרגשתי כי הוא עתיד להיות כזה רציני במיוחד. גררתי את עצמי בכוחות על אנושיים, אך באלגנטיות לא נורמלית (טופחת בעדינות על זוויות הפה עם מפית "סליחה", קמה בעדינות וצועדת בצעדים קטנים), לשירותים. שם, על האסלה תוך גל חום אדיר, עבר עליי ציר קשוח. כשקמתי מהאסלה גיליתי בקרקעיתה שלולית דם סמיך.
דימום בשלב כזה של ההריון, תוך צירים, הוא במרבית המקרים הפקק הרירי, מן הפרשה צמיגית האוטמת את צוואר הרחם מתחילת ההריון ולרוב משתחררת בסמוך ללידה, או - במקרים מעטים ועגומים, הפרשה דמית המבשרת על הינתקות השילייה. מכיוון שהשילייה היא זו המקשרת בין האם והתינוק ומספקת לאחרון חומרי הזנה וחמצן, אם היא ניתקת בטרם עת עלול התינוק להיות במצוקה. מכיוון שהייתי בטוחה שאני לא יולדת באותו היום (עוד לא אכלנו קינוח!) חששתי שמדובר במשהו אחר.
למול העוגה הממש טעימה שחיכיתי מאוד לאכול כבר נאלצתי לבשר להורים שאת הקינוח יאכלו לבד, כי אנחנו נוסעים לבדיקה קצרה בבית החולים. אלון הנרגש אסף את כל התיקים, ההורים שלפו מצלמות להנציח את הרגע (תמונות מטושטשות שלי, ענקית ועצבנית) ויצאנו מהבית. שניות אחר כך אומנם חזרנו אליו עוד פעמיים, לקחת כלמיני דברים ששכחנו.
 
אלון רוצה לחנות באמצע הכיכר של המיון אבל אני מפצירה בו להגיע עד לחניון הרחוק יותר, שהוא גם הזול יותר. אנחנו נכנסים למיון יולדות ואני מקדימה ואומרת "היי! לא באתי ללדת! פשוט, אני בשבוע 39 והיה לי מן דימום כזה בשירותים, אז באתי לבדוק מה נשמע!". את אלון שולחים להביא מדבקות מהמיון הרגיל ואותי מחברים למוניטור. אחרי כמה דקות מבקשים ממני לאכול משהו מתוק כדי לראות שהעוברית זזה. אחרי עשרים דקות באה אחות לנתק אותי, מסתכלת מופתעת ברישום שיצא מהמכונה ואומרת, ספק אולי שואלת, "או, יש לך צירים...". אני מודה באשמה והיא ממשיכה באותו הטון - "חזקים".
שולחים אותי לבדיקה אצל רופא נשים. זה הזמן להודות, אני שונאת, נחרדת, מתעבת, לא סובלת, בדיקות פולשניות. בכאלו של רופא שיניים אני עוד עומדת בגבורה, אבל רופאי נשים? מאז איזה דפוק בתחפושת רופא בדק אותי בצורה מזלזלת ומחרידה, נמנעתי. הפעם, אין ברירה. למול הרופא האדיש אני מבהירה: חוויתי טראומה ואני מאוד פוחדת מהבדיקה. בבת אחת הוא הופך לרגיש ונהדר, מסביר פנים ומסביר בכלל, בודק בזהירות ומתנצל תוך כדי.
הוא אומר שראש העובר נמוך מאוד, מה שאומר שפקיעת שק מי השפיר היא עניין של שעות או ימים ספורים ומשחרר אותי מהמיון בברכת "אז אולי עוד נתראה המשמרת".
כשאנחנו חוזרים הביתה יושבים ההורים בסלון במתח בלתי יאומן. הם אספו את האוכל והכלים וניסו גם לסדר אותם. באין טלוויזיה, ישבו כולם וקראו ספרים בדממה. אנחנו מצטרפים ואני מנסה, מתוך רצון להרגיע את המתח של כולם, לשדר עסקים כרגיל גם בזמן הצירים.
אלון קורא בעיון את מסמכי השחרור מהמיון ומגלה שם בין השורות את המשפט "פתיחה 1 ס"מ " מה שגורם לו לסמס לדולה שלנו מאחורי גבי. היא מציעה לו שנלך לישון וכך, בשעה 22:00 אנחנו נכנסים למיטה.
בערך בחצות אני מתעוררת מכאבי הצירים. זה מזכיר לי איזה לילה אחד בצבא, כשסבלתי מכאבי מחזור קשים, התעוררתי מהם ולא היה לי שום משכך כאבים בסביבה. אני חושבת, בין ציר לציר, על זה שבלילה הכל תמיד יותר קשה, כאילו העייפות הנסוכה על הכל מכבידה את היכולת להתמודד. אני מתהפכת מצד לצד עם כרית בין הברכיים, מנסה להמשיך לנשום גם בשיא הכאב ומוצאת את עצמי סופרת.
אני לא בחורה של מספרים אבל איכשהו הם מוצאים אותי במצבים כאלה. פעם עברתי איזה ניתוח קל בהרדמה חלקית ומהלך כל הניתוח עשיתי תרגילי כפל בראש. בטיפולי שיניים אני תמיד שוכבת שם וסופרת את המשבצות בתקרה, ואת החורים בכל משבצת, ואת הנורות בכל החלל, וכל מה שבטווח ראייה ואפשר לספור. 
כך, גם באותו לילה, הציר מתחיל ואני סופרת. כאבי צירים הם כמו גל - מתחילים חלש ומתגברים, עד שמגיעים לשיא של כאב, ואז הולכים ונחלשים. בהתחלה שיא הכאב מגיע אחרי עשרים שניות. בהמשך, אחרי עשרים וחמש שניות. כשהוא מגיע תוך שלושים שניות אני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות ובוכה בדממה מרוב כאב. אני מעירה את אלון, שנבהל לראות אותי, ולוחשת לו שכואב לי נורא.
אלון איש של מספרים, אבל באופן אמיתי. אמרו לו לצאת לבית החולים רק כשיש שעה שלמה בה יש ציר אחד כל ארבע דקות וכל ציר נמשך דקה שלמה. הוא מוציא את הטלפון ומבקש ממני לסמן לו כשמתחיל ציר וכשמסתיים. הצירים אורכם 45 שניות והם באים במרווחים לא סדירים של בערך 6-7 דקות.
הוא מנסה לעשות לי את הרפלקסולוגיה שאימו לימדה אותו מוקדם יותר אותו הערב, אבל אני לא רוצה שום מגע. הוא מציע לי לנסות את מכשיר הטנס שהביא אותו בוקר מיד שרה. בהתחלה אני מסרבת, כי הרעיון של זרמים חשמליים נשמע לי די מבהיל ובכלל - אני סובלת די והותר, אבל בעקבות הכאב מתרצה לנסות מהר מאוד. אלון מחבר לי מדבקות סיליקון דביקות לגב ומדליק. זה מרגיש כמו מחטים דקות שננעצות בי, אבל הציר הבא נסבל בהרבה. 
אחרי כמה צירים עם המכשיר המחובר אליי אני כבר ממש מאוששת, יכולה לדבר עם אלון שיחה של ממש בין הצירים וגם ללכת לשירותים. הכאב ממשיך להתגבר אבל השלט הקטן שיש לי ביד מרגיש כמו תחמושת נגדו ואני מגבירה את העוצמה מדי כמה דקות. הצירים כואבים, אבל הכאב לגמרי נסבל.
אני מתחילה לחשוש - אומנם הצירים עדיין מגיעים כל חמש דקות ולא כל ארבע, אבל בינתיים אני מסוגלת ללכת עד לאוטו וגם לעבור את הנסיעה. אני חוששת שאם נחכה עוד נגיע למצב בו אני לא מצליחה בכלל ללכת.
הוריי, הישנים בסלון מתעוררים כשאנחנו חולפים על פניהם, ושואלים לאן אנחנו הולכים. אני עונה "לבית החולים". אמי שואלת למה ואני כמעט מאבדת את הסבלנות נוכח השאלה שבאותו רגע נשמעת לי טיפשית ועונה בקוצררוח "כי אני יולדת....."
אלון נוהג דרך הלילה הערפילי את הדרך המפותלת. אני יושבת לצידו ומסתכלת ברחובות השוממים. על המסילה של הרכבת הקלה אברך צעיר צועד עם ניגון בצעדיו, וכשאנחנו מתקרבים אני רואה שהוא מפזם לעצמו. אני שמחה להיות בחוץ, לראות את הלילה היפה, לנוע ברחובות השקטים. כבר כמה ימים שלא יצאתי מהבית אלא לטיול קצר או קניות ואני נהנית לראות את העולם. במהלך הנסיעה הצירים מתחזקים מאוד. אלון נוהג ביד אחת ומתזמן ביד השנייה ואומר בבהלת מה שהמרווח בין הצירים הוא בערך שתי דקות. הוא עוצר ברמזור באמצע ציר ואני מייבבת. בין הצירים הנסיעה אפשרית, אבל במהלך הצירים עצמם האצה או בלימה מעוררים כאבי תופת נוראיים. כך, אלון עומד ברמזורים ירוקים או נוסע (בזהירות) ברמזורים אדומים ואני מודה בליבי על כך שערב שבת ומלבדנו אין אף מכונית על הכביש. בין הצירים אנחנו מצליחים קצת לדבר. אני שואלת את אלון באיזו פתיחה לדעתו נגיע. הוא מהמר על 3-4 ס"מ. אני חושבת בליבי שאם זה באמת ככה אין לי שום סיכוי לעבור את הלידה הזו בחיים. ובעצם, אני לא חושבת שזה באמת ככה. אני חושבת שזה הרבה יותר.
אנחנו חונים, לא רחוק אבל לא קרוב, מתחילים ללכת. אני עוצרת מדי פעם, נשענת על מכונית כלשהי ומתרכזת בשקט בכאב עד שהוא חולף. מכשיר הטנס כבר על עוצמה מקסימלית ואני יודעת שזה עניין של דקות עד שהכאב יהיה חזק מכדי לשאת אותו ואצטרך משכך כאבים קשוח יותר. בינתיים הכאב עדיין אפשרי. בעצם, אני לא מרגישה את הסבל שבכאב, אלא את הכוח שבהתמודדות מולו.
בכניסה לבניין אם וילד תופס אותי ציר ארוך. אני נשענת על עמוד. מבעד לעיניים המצומצמות אני רואה על ספסל מולי שני גברים יושבים, מעשנים ומדברים. מוזר, שיש אנשים שממשיכים בחיי החולין שלהם גם ברגע שכזה ומולם עומדת אישה וחייה כמו מסתלסלים בשוליהם ומתחילים להתפצל לשניים.
אני נכנסת למיון יולדת ופוגשת אחות מבוגרת ועייפה. אני מתיישבת באלגנטיות על הכיסא שמולה, מספרת ברוגע רהוט שהיינו פה מוקדם יותר הערב בגלל נפילת הפקק הרירי ועכשיו אני מגיעה בגלל צירים. אלון מעיד על אורכם ותדירותם והיא מרימה גבות באי אמון. הרי מולה יושבת, רגליים משוכלות ושיער שאצבעות עברו בו במהירות כמה שניות קודם לכן כדי לשוות לו צורה מהוגנת, פרסוניפיקציה של הרוגע והשלווה. היא תוהה אם ניסיתי ללכת קצת בבית, או להתקלח, מה שעוזר מאוד להתחלה של צירים. אני אומרת בעדינות שאני חושבת שאנחנו בשלב קצת יותר מתקדם מזה. היא מתרגזת קלות, גם כי אנחנו נדמים בעיניה כנודניקים וגם כי אין לנו את המדבקות. אלון נשלח להביא אותן מבניין אחר (רץ כאילו עושה בר-אור) ובפניי היא מתחילה לפרט את פרוטוקול הקבלה: עשרים דקות מוניטור, בדיקת שתן, בדיקה פנימית... 
אני מרגישה ציר נוסף מתחיל ובאצבעות מנומסות עוצרת אותה משטף דיבורה ואומרת לה: "אה, רק רגע אחד בבקשה..." וצוללת לתוכו. כשדנדוני הכאב האחרונים מפעפעים ממני החוצה אני מסתכלת עליה מסתכלת בשעון. היא אומרת (לי? לעצמה?) "אוי, זה באמת היה ציר ארוך" ולוקחת אותי במהירות לחדר השירותים לבדיקת שתן. "אם יהיה קצת דם בפנים...?" אני מתחילה לשאול, כדי להבין את הנהלים על דיוקם, אבל היא קוטעת אותי בנימה דחופה ואומרת שזה לא משנה, רק להשתין, להשאיר את הכוס שם ולשכב בלי תחתונים ומכנסיים במיטה.
אני לא מספיקה להסביר לה עד כמה אני מפחדת מבדיקות כאלה וכבר היד שלה בתוכי. היא תופסת אותי חזק חרף כל התנגדויותיי, מתנצלת על הכאב ואי הנעימות ואז מבשרת בהפתעה "אוקיי, זו פתיחה גדולה. 8 ס"מ!". אני נזכרת באחות בקופת החולים, שמבט דומה של הפתעה היה בעיניה כשראתה את הבטן הקטנה שלי ושמעה את גיל ההריון המתקדם. אהא, אני חושבת לעצמי בסיפוק. אהא! אלון הזה יאכל את הכובע! כבר אמרתי לאלון שיש לי סף כאב גבוה והיכולת להישאר רגועה גם במצבים של כאבים קיצוניים, אבל אני חושבת ששנינו לא ממש האמנו לעצמי. כל חיינו המשותפים הוא היה בטוח שאני איזו חלשלושית בכיינית שבוכה מכל שריטה קטנה (מה שנכון), ופתאום! באותו הרגע נדרתי בליבי להפיץ את בשורת הטנס לכל מי שמוכנה לשמוע. לא יודעת אם זה יכול לעזור לכולן - לי זה עזר מאוד.
האחות שואלת אותי סדרת שאלות במהירות, מדווחת (בקשר? בטלפון? במ"ק 624? אני כבר לא זוכרת) למישהו על המצב ונעלמת. אני קמה מהמיטה, לובשת חזרה את התחתונים (ואולי גם את המכנסיים) ויוצאת מהחדר אל המסדרון לחפש את אלון (הלוואי שחזר כבר) ולהודיע לו שאני לא חלשלושית. אני משוטטת כה וכה, מדי פעם נשענת על הקיר ומחכה שהציר יעבור כבר, עד שאני נתקלת בו ומבשרת עד כמה אני מדהימה. הוא, כמובן, נדהם. 
פני האחות צצים במסדרון והיא לא מבינה מה אני עושה שם. היא לוקחת את המדבקות מאלון, אולי אפילו מלבישה אותי בחלוק פתוח מאחורה, ומושיבה אותי על כיסא גלגלים. זה נראה לי מגוחך ואני מבקשת ממנה ללכת בעצמי, אבל היא מתעקשת. אז אני יושבת שם, בזמן שהיא מגלגלת אותי דרך פתחים ודלתות איכשהו עד לחדר הלידה. בדרך, אלון מסמס לדולה שלנו. 
בחדר הלידה שואלים אותי שאלות על ההריון, מחברים אותי למוניטור, לוקחים לי דם ופותחים לי וריד. מאוד פחדתי מזה, אבל צרויה המילדת עושה זאת קרוב לכף היד וזה לא ממש כואב, בטח לא יחסית לצירים, שמכשיר הטנס כבר לא מצליח לשכך, וגם לא יחסית לכאבי הגב, שבאותו הרגע נראה לי שנגרמים בגלל הטנס אבל בדיעבד כנראה היו חלק מהצירים. צרויה שואלת אותי אם אני רוצה אפידורל ואני עונה "כן". 
לפני הלידה סיפרו לי נשים אחדות על חווית הלידה שלהן וכולן המליצו לי בחום לקבל אפידורל. "אנחנו חיות ויולדות במאה ה-21" אמרה אחת מהן, "אין שום סיבה לסבול סתם". מנגד, זכרתי את דבריה של כמו מניפה באחת התגובות לבלוג אחר, על האופן בו אפידורל מונע את האפשרות ללדת בתנוחות שונות וכך גם עלול לגרום ללידה להיתקע. מחקר אינטרנטי זעיר שעשיתי לפני הלידה תמך בדבריה של כמו מניפה - לידות שמערבות אפידורל לעיתים קרובות מגיעות גם לניתוח קיסרי, שאולי היה אפשר להימנע ממנו. אם כן, למה עניתי בחיוב? באותו הרגע זימן לי אלוהים שמץ של צלילות חשבתי על זה כך: אם אני לא לגמרי בטוחה - עדיף לענות בחיוב ואז מקסימום, לכשיגיע המרדים, לומר: "טוב, בסוף החלטתי שלא", מאשר לענות בשלילה ואז, אם אחליט שאני מעוניינת באפידורל לשמוע שזה מאוחר מדי או שייקח למרדים המון המון זמן להגיע והוא יגיע אחרי שהכל ייגמר.

משם הכל בליל גדול: רחל הדולה הגיעה, ניתקו אותי ממכשיר המוניטור ומהטנס, אלון ורחל הפשיטו אותי ונכנסתי למקלחת. ישבתי שם על הרצפה, על סדינים שפרשו שם, רחל מכוונת זרם מים רותחים לגב ולבטן שלי.
יש מצב מנטלי מסוים, אולי זה בגלל הכאב שיש להינתק ממנו ואולי זו בעצם מהות חווית הלידה, של ערפול תודעתי עמוק. לא אכפת לך מכלום, גם לא מלהיות זרוקה על רצפה של מקלחת בבית חולים בעירום כשאישה שאת לא באמת מכירה מקלחת אותך. זו לא אדישות, אלא כמעט אופוריה. זה לא אובדן שליטה, אלא שחרור מהשליטה של האגו הפרוידאני. אני זוכרת רגע של צלילות בתוך המקלחת הזו, בו חשבתי לעצמי שזה גם התחתית של התחתית של חיי ואין יותר עולב מזה, וגם השיא של השיא של חיי ואין יותר חופש מזה.
היה לי חם מאוד חם לי ולרגעים אחרים, קר נורא. אלון ורחל נפנפו עליי במניפה והצמידו אליי בקבוק מים חמים. רעדתי כמו חולת פרקינסון, ובעיקר הייתי מאוד מאוד מאוד עייפה. האמת היא, שקיטרתי ללא הרף. כשאמרתי "אני עייפה כלכך, אין לי כוחות" היה זה מחציתו של שקר. בהחלט הייתי עייפה נורא, אבל ידעתי שבעצם יש בי עוד כוח. המון פעמים מצאתי עצמי מתעוררת משינה של ממש, בין ציר לציר ובעיקר בשלב של צירי הלחץ, שהיה מרבית הלידה. מדי פעם היה לי רגע של חדות מחשבה בו שמתי לב למה שקורה סביבי, שבו כמו ניעורתי משרעפים ויכולתי להקשיב, להחליט, לשמוע, להתבדח.
כך למשל, כששמעתי צרחות אימים עולות מחדר לידה אחר נזכרתי, וגם סיפרתי, על הפעם ההיא בה אבא ליווה אותי לרופא השיניים. הייתי בת עשרים ובכל זאת, ביקשתי ממנו ללוות אותי. שנינו, אבי ואני, פוחדים מאוד מרופאים ושונאים פרוצדורות רפואיות. זה עניין גנטי. סבתי, אימו של אבי, מתה ובפיה רק שן אחת - כל זאת רק כי פחדה מרופאי שיניים. כשחיכינו בחדר ההמתנה עלו מתוך חדר הטיפולים צעקות אימים של ילד, שצרח כאילו מבתרים אותו בעודו בחיים. אבי ואני החלפנו בינינו מבטים ואז פרצנו בצחוק וברחנו. "אל תיבהלו אם תבואו ותראו את המיטה פה ריקה" אזהרתי.
היה רגע אחד נבדל מכולם, הרגע ששכבתי על הצד ובאחד הצירים פקע פתע שק מי השפיר. שמעתי קול פקיעה, כמו שקית ניילון שהתפוצצה, הירכיים שלי נרטבו באחת בנוזל חמים ושמנוני שפרץ מתוכי ואני השוכבת בו הבנתי פתאום שזהו, זה קורה. זה אמיתי. 
כבר הייתי באותו שלב עירומה לגמרי תחת ערימה של סדינים, מכוסה בתערובת של הפרשות ונוזלים ממי השפיר, ולא היה לי אכפת. לפחות עשרים אנשים שונים ראו אותי כך, ולא היה לי אכפת. לא פחדתי, לא חשבתי, רק הרגשתי איך משהו גדול, אמיתי, עצמאי, עתיד לצאת ממני. היה במגע של המים האלו עליי משהו מנחם בזה, מעודד. לא חשבתי על התינוקת, אלא בעיקר על זה שהלידה מתקרבת לסיומה.
רגע אחד שאני זוכרת הוא זה: אותי, על הברכיים, נשענת בידיים עייפות על ראש המיטה המורם לכדי ישיבה, משעינה את ראשי על זרועותיי וישנה תרדמה של ממש. ציר נוסף מעיר אותי, הפעם כזה עם לחץ אדיר שדומה לרצון משוגע לחרבן, שבשפה של דולות ומדריכת לידה נקרא "ציר לחץ". אני מתחילה להשמיע אנחות שקטות, הדולה לוחצת לי על האגן, אלון מלטף לי את הזרוע. אני מתעוררת לתוך הציר, פוקחת עיניים ורואה שהחדר מוצף באור בוקר. אני מבינה שהלילה חלף, שזה ציר לחץ המסמל את הסוף ושהסוף יבוא היום. שהיום היא תצא.
צירי לחץ הם כאילו יד נעלמה תופסת באמצע הגוף ולוחצת נורא. קצת מזכיר קלקול קיבה איום, רק שבמקום התכווצויות של המעיים שגורמות לשלשול, יש התכווצויות כאלו בכל חלל הבטן, סביב מה שהוא התינוקת, והן לוחצות למטה. במהלכן, יש צורך אדיר לדחוף. פה עזבו אותי שרידי האלגנטיות. הקאתי נורא בכל ציר, גם הרבה אחרי שנגמר לי כל מה שהיה לי להקיא, ואפילו ברח לי קצת קקי, אבל האמת - לא היה לי אכפת. אלון ורחל ניקו אותי בעדינות כשהייתי צריכה, נתנו לי מים וקרח, ואני נרדמתי עמוקות בין הצירים ובמהלכם הייתי מרוכזת לגמרי בתחושת הלחיצה, נענית לאימפולס לדחוף. בהתחלה, תוך אנקה דמומה ובהמשך, תוך אנקות קולניות.
המיילדת מבינה שאני נמצאת כבר כמעט שעה וחצי בצירי לחץ שהולכים ומתגברים. זה נראה לה זמן ארוך מדי. היא מנסה לבדוק את הפתיחה אבל אני לא משתפת פעולה. "מה זה משנה" אני שואלת אותה "אם זה עדיין 8 או כבר 9 או 10?" והיא מסבירה שאם אין פתיחה מלאה, אין טעם לדחוף תוך כדי צירי הלחץ, כי אני סתם אתיש את עצמי. היא מבקשת ממני להימנע מהדחף לדחוף ובמקום פשוט לומר "ששששש" בשיא הציר, כדי לעקב את הלחיצות.
בציר הבא אני מבינה שלא משנה מה המיילדת אומרת, אין לה מושג מה קורה בפועל. גם לי אין ממש מושג, אבל הדברים קורים בתוכי ואני יודעת, אינסטנקטיבית לגמרי וברור לחלוטין, שהלחץ שאני מרגישה אומר לדחוף. אז, אני מעמידה פני עושה "ששש" ובפועל לוחצת חזק החוצה. אי אפשר באמת להרגיש התקדמות, אבל משהו בתוכי מרגיש לי שאנחנו מתקדמות. אני מבינה שאף אחד חוץ ממני ומהתינוקת לא באמת יודע את זה ואני מוצאת עצמי חושבת אליה: קדימה, חבל לנו לבזבז על זה עוד זמן, אנחנו עושות את זה.
בערך בשעה שש נכנסת לחדר רופאה. היא מדברת בתקיפות ובמהירות, מפעילה המון לחץ רגשי. היא אומרת שהלידה תקועה ולא מתקדמת, שיש הכרח לבדוק את הפתיחה עכשיו ושאם הפתיחה לא התקדמה יהיה צורך במתן אפידורל או פיטוצין (חומר המשמש כזרז בלידה שגורם לצירים כואבים).
אני יודעת שהיא מדברת שטויות והטון שלה לא מוצא חן בעיניי. אני אומרת לה שעדיף שנדבר על זה אחר כך, כי אני באמצע לידה, יש לי צירי לחץ חזקים מאוד והיא מפריעה לי ללדת. היא ממשיכה ללחוץ עליי לבצע את הבדיקה, חופרת וחופרת, ואני מתאפקת שלא לצרוח עליה לסתום את הפה שלה. אני מבקשת ממנה לצאת מהחדר ולתת לי דקה לחשוב על זה. כשהיא יוצאת אני רואה שרחל ואלון מודאגים. אני מתבדחת ושואלת אם אולי עדיף לנו לעבור לניתוח קיסרי, ככה, לנוח קצת מכל העסק, לתת לרופאים קצת תעסוקה במקום שאני אצטרך לעשות את כל העבודה הקשה. 
אני שואלת את רחל אם אנחנו באמת תקועים והיא עונה שלא, אני מתקדמת, אבל אי אפשר לדעת בדיוק עד כמה בלי לבדוק את הפתיחה. הרופאה וצרויה המילדת חוזרות לחדר. הרופאה שואלת בתוקפנות אם היא יכולה כבר לבדוק אותי. מתחיל ציר לחץ נוסף. היא ממשיכה לשאול, מחליפה כפפות. אני לא יכולה לענות, כי הציר סוחף אותי לגמרי. אני מתפתלת במיטה, כמו טובעת רואה אותה מבעד לעיניים דומעות כשהיא ממשיכה ושואלת "אני בודקת, טוב? אפשר לבדוק? אני בודקת. תני לי לבדוק." אני לוחצת ולוחצת, כשמהצד צרויה המילדת בעדינות מדהימה מנסה להזכיר לי לא ללחוץ אלא לעשות "שששש" ופתאום אני מוצאת את עצמי אומרת לרופאה "אני לא רוצה שתבדקי אותי, אני רוצה שצרויה תבדוק אותי".
הציר שוכך, אני מצליחה לראות שהרופאה נעלבה. גם מצליחה לראות שאלון ההמום מנסה להתנצל בפניה, להסביר או לתרץ. היא הולכת. צרויה נעמדת לידי בעדינות ובודקת אותי תוך רגישות והתנצלות, ואז אומרת מחוייכת כולה: בהחלט פתיחה מלאה, אני מרגישה גם את הראש.
"אהא!!! תאכלו ת'כובע כולכם!" רציתי לצעוק, שמחה מאוד שלא הקשבתי לאף אחד ולחצתי החוצה על דעת עצמי מתי שהרגשתי שהגוף מורה לי לעשות את זה. במקום, שקעתי שוב בשינה עמוקה. כך ישנתי ובין לבין, התעוררתי ולחצתי. מתישהו העירה אותי יעל, מיילדת אחרת. היא הייתה נעימה ונמרצת ובישרה לי שהגיע הזמן ללדת החוצה את התינוקת כולה. שכבתי על הגב, אלון הרים לי רגל אחת, יעל המיילדת אחזה ברגל השנייה, רחל הדולה עמדה מולי, וכמו גולשי גלים מנוסים חיכינו לציר. כשזה בא אני לחצתי ודחפתי בכל כוחי ושלושת האחרים עודדו אותי בקריאות "יופי! יופי! נהדרת! מדהימה! כל הכבוד! מושלמת! איזו מלכה! איך את עושה את זה! מעולה! אין דברים כאלה!". עכשיו, ברור לכל בת דעת שאלו שטויות במיץ עגבניות. כלומר, על אלון זה היה ניכר בנקל שההתלהבות היא מזוייפת בחלקה, אבל - זה היה כלכך משעשע ומרומם שזה הפך את הכל לכייפי ממש.
אחרי שלוש לחיצות פגשתי בתוך עצמי רגע של כנות והבנתי שאני לא באמת לוחצת בכל כוחי. כלומר, לחצתי חזק, אבל לא לגמרי עד הסוף. משהו בי נמלא פחד. הגוף ידע שהדבר הנלחץ החוצה הוא גדול וחששתי מהרגע בו זה באמת ייצא. חמש דקות אחר כך, "רואים את הראש!" והחשש הזה נמחק לגמרי. כבר לא היה לי אכפת אם יכאב או לא. "יש שיער?" שאלתי והם כולם הינהנו. "ג'ינג'י?" והם הנידו ראשיהם בשלילה. "יופי" אמרתי בהקלה מעושה "אחי ג'ינג'י. כל הילדות שלנו הייתי לועגת לו ואם עכשיו הייתה לי תינוקת ג'ינג'ית הוא היה מחזיר לה פי אלף".
שני צירי לחץ אחר כך שאלתי אם הם ראו אוזניים והם הנידו ראשיהם לשלילה. שאלתי את אלון עד איפה ראו והוא סימן לי על עצמו. החלטתי שבציר הבא היא יוצאת, וכך היה. קודם יוצא הראש, וכשעבר החלק הרחב ביותר שלו הרגשתי כאב חד, ואז כולו החליק החוצה. אחר כך היו כמה שניות בהן הראש היה בחוץ ושאר הגוף שלה היה בפנים. זאת הייתה תחושה משונה מאוד. בציר שאחר כך כבר החליק הגוף כולו החוצה, כתפיים ורגליים והכל, והנה אני שומעת אותה בוכה, והנה שמים אותה עליי.
זה היה מופלא.
היא קטנה מאוד, וגם גדולה מאוד, שניהם בו זמנית. היא נרגעת ומסתכלת עליי, מלוכלכת כולה בדם ווורניקס (שהוא מן משחה צהבהבה לבנבנה שמרוחה על העובר כשהוא בבטן), ויש לה שתי ידיים קטנטנות עם אצבעות שמחפשות באוויר ופה קטן ואדום ופעור, כמו של גוזל. היום, מרחק של שבועיים אחרי, כשאני כבר מכירה ואוהבת אותה בכל ליבי, אני כותבת את השורות האלה ומתרגשת, אבל אז, כשפגשתי אותה לראשונה, היא הייתה בעיניי דבר מוזר ומסתורי, בלתי נתפס ובלתי מוכר, חלקלק ושברירי. אחזתי אותה חזק כנגד החזה ולא ידעתי מה להרגיש.
אחרי כמה דקות יעל הציעה לאלון לחתוך את חבל הטבור והוא סירב. היא חתכה, ואז עוד השאירה אותה עליי כמה דקות לפני שלקחה אותה לשולחן בצד, שקלה ועטפה אותה, והגישה אותה לאלון. אז, חבל הטבור משתלשל ממני, אמרה לי שהגיע הזמן ללדת את השילייה. הודיתי לה על ההצעה ואמרתי שהיו לי מספיק לידות ליום אחד ונראה לי שמתאים לי ללכת הביתה.
שיליה איבר שמתקיים ברחם רק בזמן היריון. בצידה אחד היא צמודה לדופן הרחם וממנה משתלשל חבל הטבור שמגיע לעובר. בעצם, כמו מטען של טלפון סלולרי, היא יונקת חומרים מהאם ומזינה בהם את העובר. בלידה היא מתנתקת מדופן הרחם ויוצאת החוצה, יחד עם שק ההיריון. 
ממש לא היה לי כוח לעוד לידה והצעתי להן שנמשיך את העניין אחרי שאנוח קצת, אבל הן שיכנעו אותי שמדובר בשטות. כך לחצתי, כמו שלוחצות כדי להוציא מהנרתיק טמפון רב פעמי כמו מונקאפ או גביעונית (מי שלא ניסתה עדיין, מומלץ בחום), ובלופ, יצאה השיליה.
אל תגלו לאף אחד, אני חייבת להודות, לראות את השיליה היה מגניב וקליל פי כמה מאשר לראות את התינוקת. זה דבר בלתי יאומן - איבר ענקי, דמי, עגול וכבד.
שארית הדברים זכורה לי במעומעם. אני זוכרת איך רחל הכינה לי כוס תה, חזק, חם ומתוק, ונתנה לי לשתות אותה בקש. אני זוכרת איך אלון סיפר לי שההורים הגיעו לבית החולים בשעה 6 בבוקר ומאז הם ממתינים מחוץ לחדר הלידה. אני זוכרת איך סיפרו לי שהכאב החד שהרגשתי במהלך הלידה היה קרע, ומיד יבוא רופא שיתפור אותו. הרופא היה מאוד נחמד ומלא בסבלנות. הוא הסביר לי שהקרע קטן ושטחי, בפירנאום - שהוא האיזור בין פתח הנרתיק לפי הטבעת, אבל חייבים לתפור אותו כדי שיאחה יפה. במשך עשר דקות רק קישקשתי עד כמה אני פוחדת ושאני לא רוצה לקבל זריקת הרדמה מקומית, ושיגע באצבע במקום של הזריקה לפני שהוא נותן אותה, ו"אוי, לא!". הוא ניסה להסביר בסבלנות מה הוא מתכוון לעשות, ואיך, ועד כמה מתחשב הוא הולך להיות. הדיאלוג כולו, אגב, התנהל כשאני בשכיבה עם רגליים מפושקות והוא יושב מול הכוס שלי ומדבר אליי מעבר לו. בסופו של דבר הוא נתן זריקה, אני צרחתי באימה, ושניות אחר כך נאלצתי להודות שזה בעצם לא כאב בכלל.
אני זוכרת איך הנקתי את התינוקת העטופה בפעם הראשונה, שזה היה כואב ומוזר ומרגש. והכי מוזר, אני זוכרת שהושארתי לבד בחדר, רק אני והתינוקת היונקת ממני. בשלב הזה כבר ניקו סביבי יחסית, אלון רחץ לי בעדינות את הפנים, ושלווה גדולה הייתה נסוכה בכל. בזווית העין ראיתי את הוילון דרכו נכנסו ויצאו הרופאים מוסת בעדינות וכשנפניתי לראות ראיתי שם את פניו של אבי, מציצות פנימה. "אבא!" הופתעתי מאוד והוא קרב לראות את התינוקת, כולו זורח. "לא הייתי בטוח באיזה חדר את" הוא אומר "אז עברתי ככה בין החדרים" ואני צוחקת.
מאוחר יותר גם אמא שלי ואמא של אלון נכנסות לחדר. כולם שמחים, צוחקים ומצטלמים. עובר הזמן וניגשת אחות לסלק אותם. היא עוזרת לי לקום מהמיטה לאט לאט, מבקשת ממני להיזהר בקימה. בהתחלה אני לא מבינה על מה היא מדברת, כי אני מלאת אדרנלין ובטוחה שאני מסוגלת לרוץ מרתון, אבל כשאני מנסה להניח מלוא משקלי על כפות הרגליים אני מרגישה כאילו אני מנסה לעמוד על איטריות. אני צועדת לאט, מותירה אחריי שובל של דם כמו בסרטי אימה, למקלחת. אלון מניח את התינוקת בעריסה ועוזר לי להתרחץ. אני מתכופפת ורואה את הבטן, שעד לפני חמש שעות הייתה ענקית, מתוחה וקשה כמו כדורסל, ריקה. היא נראית כמו שהייתה בחודש השישי, אבל כמו כדור בלי אוויר בפנים. יש במראה משהו מעציב כלכך, כי אני עוד לא לגמרי מבינה ברגש שבעצם ילדתי והתינוקת, בריאה ושלמה ומתוקה כלכך, נמצאת בחדר השני. הבטן הריקה מרגישה כמו תזכורת לאובדן.
אני מתיישבת על כיסא גלגלים ומתגלגלת למחלקת יולדות.
המחלקה

התינוקת נולדה בלידה נהדרת ומעצימה. בתודעה בזמן אמת, וגם בזיכרון, לא נחרט סבל אלא התמודדות. כל מה שחששתי ממנו הסתבר כקל בהרבה ממה שדמיינתי. אומרים שפאסימיים תמיד מופתעים לטובה, אבל הפעם לא הייתה זו פסימיות בריאה אלא בחירה לשמוע רק חוויות לידה טובות ולהאמין שלידה לא אמורה להיות תהליך כואב או טראומטי. לא שלא כאב, כן? אבל הכאב היה כאב מסוג אחר. לא כזה של חולי, של גוף המנסה להילחם. היה זה כאב של גוף שיודע מה הוא עושה ואם מקשיבים לו, גם אפשר להבין. עוד עזר לי להקיף עצמי בנבחרת של אנשים טובים, רגישים וסבלניים. 

 

לעומת הלידה, האשפוז במחלקה היה קשוח ממש. שלוש נשים בחדר,  כשרק וילונות מפרידים בין המיטות. שני לילות בהם, בתנאי טירונות כאלה, ניסיתי להחלים וגם ללמוד איך לטפל בתינוקת.

מבחינת החלמה - במהלך הלידה איבדתי הרבה דם. (הייתה לי תחושה מוקדמת שזה יקרה, כי גם בזמן ווסת אני מדממת המון.) יצאתי ממנה עם תפר קטן אך מציק באזור שבין פתח הנרתיק לפי הטבעת, שנדרשתי לרחוץ היטב אחרי כל שימוש בשירותים. מלבד זאת היו הדברים הרגילים - נפיחות וכאב בבטן, בנרתיק ובפות ובהמשך, עם ההנקה, פטמות פצועות. בהחלט לא קייטנה.

לצד אלה, פתאום הייתה תינוקת קטנה והיה מצופה / נדרש ממני לטפל בה. כך, אחיות שונות הדריכו אותי להניק הרבה, אך לא ממש ידעו להסביר לי איך לעשות את זה נכון, ואחרי כמה ניסיונות מלאים תסכול לכולנו, הציעו לי לתת לה תחליף חלב. אומנם ידוע שחלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק וההנקה מטיבה מאוד גם עם האם המחלימה ורחמה המנסה להתכווץ חזרה מגודל של אבטיח לגודל של אגס, אבל אין לי דבר נגד תחליף חלב. הבעיה האמיתית בנוגע אליו הוא שצריכים לדעת איך להאכיל בו.

 

כך קרה שבערב הראשון שלנו יחד, אחרי שבבוקר ילדתי, בצהריים החלפתי חיתול לראשונה בחיי, אחה"צ ניסיתי להבין איך הציצי שלי אמור להגיע לפה של התינוקת בתנוחות המופרכות שהאחות הורתה לי להניק בהן ואחרי שהודיעו לי שהתינוקת שלי לא יודעת לינוק ולי כנראה אין מה לתת לה, הפקדתי אותה להאכלה ורחצה בתינוקייה, כדי שגם אני אוכל לאכול ולהתרחץ. קיבלתי אותה משם אחרי שאלה,  כך נתבשר לי, 60 מ"ל של מטרנה. לא ידעתי זאת אז, אבל בעבור תינוקת בת יומה זה המון! כמעט פי 3 מה שהיא אמורה או מסוגלת לאכול. וכך, כמה דקות לאחר מכן, התחילה התינוקת שלי לחרחר ולצפצף, ולי לא היה מושג מה אני אמורה לעשות. חלב יצא לה מהאף ופחדתי שהיא תטבע בהפרשות של עצמה ותמות. השעה הייתה כבר כמעט חצות. אלון נסע הביתה. הייתי לבד, מותשת ומבוהלת. גלגלתי אותה חזרה לתינוקייה ובלב כואב הלכתי לישון.

 

למחרת בבוקר התעוררתי בשש, כרופא נשים פתח את הוילון והודיע לי להתכונן לבדיקה. זו הייתה הפתעה, אבל מהר מאוד למדתי שזה הקטע באשפוז. אחת לכמה זמן פותחים במפתיע את הוילון ומבצעים בך פרוצדורה רפואית. בשש וחצי הביאו לי את התינוקת. לא הספקתי לצחצח שיניים או ללכת לשירותים ולא רציתי להשאיר אותה כך מאחורי הוילון בין אנשים זרים לבד. הייתי רעבה מאוד, אבל לא יכולתי ללכת לאכול. זה היה חוסר אונים שכזה, עד שאלון הגיע.

 

בלילה הבא אלון כבר ישן איתי במיטה הצרה של האשפוז. התינוקת גם, למרות שזו הייתה מחלקה מהסוג בו צריכים להפקיד אותם בלילה בתינוקייה. פשוט השארתי אותה לידי וכשבאו לבדוק הודעתי שכך אנחנו ישנים. הצלחתי להניק מספר פעמים אותו יום, אבל זה היה כואב ומתסכל והתינוקת ינקה באי נוחות וכעס.

 

באמצע הלילה היא בכתה. יצאתי אתה מהחדר, ואלון יצא בעקבותינו. השעה הייתה 4 לפנות בוקר. בחדר ההנקה ליד התינוקייה ישבו נשים וידעתי שנוכחותו של אלון תפריע להן, אז ישבנו במסדרון, הפשלתי כתפייה והצמדתי את התינוקת. כמה דקות אחר כך ניגשה אליי האחות הראשית שהייתה אחראית אותו ערב על התינוקייה ושאלה למה אני מניקה במסדרון. הסברתי שהחדר חשוך מדי, שבחדר ההנקה משתמשות נשים אחרות ולכן אלון לא יוכל להצטרף אליי ואני זקוקה לו לצידי. היא אמרה שבבית החולים יש מגוון של אנשים עם מגוון אמונות ושזה לא נעים שאני חושפת את עצמי ככה. מישהו ניגש אליה להתלונן. הייתי בהלם. עייפה חיפשתי את המילים כשהיא המשיכה ואמרה על התינוקת, שניתקה בזעם מהשד תוך כדי השיחה שהסיחה את דעתי, "היא נראית ממש רעבה. את גם מניקה לא נכון. כמה זמן את כבר מניקה אותה ככה?"

 

סבלתי צירים בבית במשך המון שעות, ילדתי על הגב בלי שמץ של משככי כאבים, ועדיין זה היה הרגע הכואב ביותר של אותם הימים. משהו בתוכי נשבר ומרוב עייפות ותסכול לא אמרתי דבר. רק הלכתי אחריה עת לקחה את התינוקת לתינוקייה.

 

שם, מסתבר שהתינוקת פספסה בדיקה. האחות מחליטה לעשות את הבדיקה לפני שהיא מאכילה אותה. היא אומרת שבגלל שהתינוקת כלכך מורעבת ומיובשת, יכול להיות שלא יהיה חיתול רטוב, הנדרש לבדיקה, ושהדם במהלך בדיקת הדם לא יזרום טוב ויהיה צורך לדקור אותה פעמיים. אני לא מאמינה שהיא אומרת דברים כאלה.

 

התינוקת היא הבת של אימא שלה, ומתוקף כך כשמופשל החיתול מתגלה שהוא ספוג בשתן. אין יור פייס, אני חושבת כשאני רואה את הבעת התדהמה של אותה אחות מרשעת ומחליקה עם התינוקת high five דמיוני. גם הדם במהלך הבדיקה זורם בקצב נהדר ואני, מתמלאת ביטחון וזעם בו זמנית, מסבה את פניי כדי לא לבכות. "זה לא כואב לה" אומרת המרשעת כשהיא רואה אותי נסערת ואני משיבה שזה כלל לא העניין. ואז, נפרץ הסכר. אני מוצאת עצמי, בטונים הולכים ומתגברים, אומרת לה שהיא מאוד פגעה בי. בחיים לא חשבתי שהמקום בו יעירו לי שאני לא מניקה בצורה מכוסה מספיק היה במחלקת יולדות. אם צעירה, מותשת וכואבת, בת יום וחצי, באמצע הלילה, לא צריכה שיבהילו אותה יותר ממה שהיא מבוהלת גם ככה. ואם למישהו מפריע לראות תינוקת אוכלת, שיתכבד ולא יסתובב במסדרונות מחלקת יולדות באמצע הלילה. מה הוא ציפה?! ואיך יש לו התעוזה להתלונן?! ואיך לה יש התעוזה להאשים אותי כאילו עשיתי משהו לא בסדר?!

 

היא מנסה להתגונן, אבל אני ממשיכה: י-ו-ל-ד-ו-ת. לא מחלקת בעלים, לא מחלקת צניעות, מחלקת יולדות. ואת חצופה להעיר על זה בכלל, שלא לדבר על לומר לי מה לא טוב, במקום להסביר לי איך לעשות טוב יותר.

 

אני צועקת. בתינוקייה הרבה צוות, וגם לא מעט אימהות שבאו להניק באמצע הלילה. אלון נבוך מההתנהגות שלי ואני רואה איך הוא כבר מתכנן להתנצל, אבל לא אכפת לי. גם בחדר לידה, כשרופאה אחת דיברה אליי בתקיפות וביקשתי ממנה לעזוב ושהמיילדת המקסימה תעשה את כל הבדיקות שאני לא רוצה שאדם לא נעים כמוה יעשה, אלון היה נבוך. אז הוא גם התנצל. פה, במבט תקיף, הבהרתי לו שלא יעז.

 

המרשעת המומה, נבוכה. מודה שהחיתול הרטוב הוא עדות לטובתי, מציעה לי לשבת עם אלון בפינת התינוקייה ולהניק שם. באה אחרי כמה דקות עם בקבוק תחליף חלב, רק להציע. בינתיים יש לי תינוקת שבעה וישנה בידיים ואני צועדת בראש זקוף חזרה למיטה.

 

ביום השני לחייה של התינוקת כבר שואלים אותנו כולם אם יש לה שם, אבל - עוד אין לה. אנחנו מודדים עליה את כל השמות שהיו לנו ברשימה, אבל שום דבר לא מתאים. אני מסתכלת עליה חושבת שהיא יפייפיה - עם שפעת שיער שחור, עיניים צרות, פה קטן אדום ומתוק, ועורה כולו רק לבנבן-ורדרד חמוד שכזה. "מה דעתך על השם שקד?" אני שואלת את אלון והוא מסתכל עליי בפליאה. השם הזה כמו מגיע מן הריק. אחר כך הוא מסתכל עליה ומחייך. אנחנו מחליטים לנסות בכל יום שם אחר, אבל בינתיים השם שקד מתאים לנו מאוד.


החזרה הביתה

 

ביום האחרון, יום השחרור, מודיעים לי שהגיעה יועצת הנקה מומחית ומציעים לי להיפגש איתה. הולכות אחריה שתי מתמחות וכותבות כל מילה שהיא אומרת. התינוקת ישנה, בצורה חשודה, כבר שש שעות ברצף. היועצת אומרת שהיא מעולפת מרעב. אני עוקבת אחרי החיתולים המלוכלכים, אז אני יודעת שזה לא לגמרי נכון, אבל נבהלת מאוד. מבהילה להחזיר בידיים תינוקת רדומה לגמרי. היא מסתכלת על הפטמות הפצועות, עדות להנקה לא נכונה, ומצקצקת. כשלב איבחון ראשוני היא מושיבה אותי לסחוט את הציצי שלי לכוס פלסטיק עם שנתות. הזוי. אני לא יודעת איך לעשות את זה, זה כואב נורא ומשהו בלראות חלב יוצא ממני מעורר בי חלחלה ממש. אז עוד לא ידעתי שיש מנגנון טבעי ובריא שגורם לאישה להתחלחל מלראות את החלב שלה זורם למקומות שהם לא הפה של התינוק שלה. אחרי כמה דקות נמאס לי. היא באה לראות כמה יצא ומיד מסבירה שתינוק בגילה של זו שלי אמור לאכול פי 4 מזה, שזה מאוד מתסכל אותו אם אין חלב והוא צריך לעבוד קשה. היא מדברת עליי בגוף שלישי עם המתמחות כאילו אני לא שם. היא אומרת שהשינה של התינוקת נובעת מייאוש, מאבחנת שאין לי מספיק חלב, שהתינוקת שלי לא יודעת לפתוח פה גדול מספיק. אני יוצאת מהפגישה איתה מיואשת בעצמי, עם רשימת הנחיות מבהילה - להתחיל לשאוב כדי להגביר את תפוקת החלב, כי המצב חמור, להעיר את התינוקת בכוח לאכול כל שלוש שעות, לקחת את התינוקת לרופאים לבדוק אותה.

 

שמחת ההגעה הביתה מעורבת עם הדאגה והחשש. אלון יוצא לקנות בקבוקים ותחליף חלב וחוזר, אחרי שדיבר עם קופת חולים וקיבל טלפון של יועצת הנקה שגרה לידנו. הוא מרתיח בקבוקים ומכין חלב ואנחנו מעירים את התינוקת כדי לאכול. היא רוטנת כשאנחנו שופכים לה את האוכל לפה ולי קשה עם זה נורא.

 

כשהנקתי אותה למרות שזה היה לא נוח לשתינו, היו לה הבעות פנים מתוקות כלכך והכרבול היה נעים. עכשיו היא ניצבת בזרועות ואנחנו דוחפים לה פטמה ענקית לפה ושופכים לתוכה חלב כאילו הייתה אווז מפוטם. החלב גולש ממנה והיא לא מצליחה לבלוע אותו וסובלת מאוד. אחרי האכילה היא סובלת גם מהעיכול. ויותר מהכל, מה שגורם לי להבין שלמרות שאנחנו צוחקים ומסמיקים והולכים על שתי רגליים ובעלי אגודלים מנוגדים, אנחנו לגמרי חיות, כשהיא אוכלת תחליף חלב הריח שלה שונה והוא פחות נעים לי.

 

גם כל הלחץ סביב הבקבוקים, הכנתם, הרתחתם, ההאכלה סביב השעון, מלחיץ אותי ואני מלחיצה את אלון. הוא מתעסק בשטויות במקום להרכיב את המיטה, לארגן את הדברים הדחופים. אני עוקצנית ברמה בלתי נסבלת ואלון הופך לחוץ ומבולבל, מה שהופך אותי עוקצנית עוד יותר. שנינו מגעילים זה לזה ממש ובינינו תינוקת בוכה. אלון מתחיל לבנות את העריסה בלי להסתכל בהוראות וזה לוקח לו שלוש שעות. אני מתרגזת, כי אם היה מסתכל קודם בהוראות זה היה לוקח עשר דקות.

 

בערב אני מתקשרת ליועצת הנקה. אני מספרת את כל מה שעבר עלינו בימים האחרונים, היא מקשיבה לדבריי עד תומם ומודיעה שתבוא למחרת בבוקר. אני מסבירה שעד אז אני לא אניק, כי אני לא מתכוונת לגרום יותר נזק והיא מבקשת ממני להאכיל את התינוקת כמו שהנחו אותי בבית החולים, לקנות רפידות הנקה מיוחדות ולהיות עם התינוקת כמה שיותר עור לעור. אלון יוצא שוב, לקנות חיתולים ורפידות.

בלילה אני כבר מתוסכלת. כואב לי כל הגוף, אני מותשת ומבוהלת. אני קולטת שמאז שהגענו הביתה לא אכלנו או שתינו שום דבר. אני לא מבינה מה היא רוצה ואני רק רוצה, לילה אחד ראשון מזה שלושה לילות, פשוט לישון ולו לשעה. אני מבקשת מאלון שיקח אותה ממני.

 

בבוקר אני מגלה שהוא החזיק אותה בידיים כל הלילה. היא בכתה והוא האכיל, לעיתים בכפייה, כל שלוש שעות. היא הייתה אומללה וגם הוא. האמת? גם אני. לא הבנתי איך אני אמורה לתפקד ולטפל בה כשאני בקושי מתפקדת בפני עצמי. אבל, בשבע בבוקר, הדברים נראו קצת יותר טוב. היא נרדמה ובזרועות שלי היא הייתה מתוקה וטובה. אני שותה כוס שלמה של מים, לראשונה מאז הגענו הביתה, ונזכרת שעם כל הלחץ והבלגן שהיה אתמול בכלל לא עשינו עור לעור. פתחתי לה את החולצה, הרמתי את החולצה שלי והתכרבלנו. אלון צנח מותש למיטה. 

 

בשעה תשע, דפיקה בדלת. במפתן עומדת אישה משונה למראה - עם כובע קש ענק ופאוץ' מוזר ובגדים שלא קשורים אחד לשני. היא נכנסת ומדברת ובקול שלה יש מבטא משונה כמעט כמו המראה שלה. היא פונה קודם לתינוקת ומדברת אליה ברצינות וחביבות, מציגה את עצמה בפניה ומסבירה לה מה הולך להיות התפקיד שלה. אז היא פונה אליי, מציגה עצמה קצרות ומבקשת ממני להוריד את החולצה. בינתיים היא מסתובבת בבית בנוחות, אוספת כריות מפינות שונות ומסדרת סביבי. היא מפשיטה את התינוקת עד החיתול ואז אומרת לי: "תראי משהו" ומניחה את התינוקת עליי כך שאנחנו בטן אל בטן, הרגליים שלה לאורך הבטן שלי והראש שלה בין הציצים שלי. התינוקת מתחילה לזוז. "הטבע חכם יותר מאיתנו, ואנשים נולדים עם היכולת לאכול ולינוק לבד" ובעודה היא מדברת מתחילה התינוקת, בת שלושה ימים בלבד, לזחול עליי. היא חותרת בידיים וברגליים כמו צב ים קטן שהרגע בקע מהביצה ורוצה לחזור לים, מגששת עם הפה שלה, שפתוח כמו מקור של גוזל, ועושה עם הראש תנועות של ניקור. כשהיא מגיעה לפטמה אני מתכווצת מפחד שתתפוס לא נכון וזה יכאב נורא, אבל היא מטיחה את הראש שלה בתנועה חדה ומתלבשת בול. "זהו" אומרת היועצת במבטאה המוזר "עכשיו רק להחזיק בצד בעדינות". כך, כשהיא שוכבת עליי ואוכלת, מסבירה לי היועצת שבעצם זה לא משהו שצריכים באמת ללמוד, זה משהו שהיא יודעת לעשות.

כשהיא מסיימת לינוק היא משחררת את הפטמה בקלות והיועצת מחזירה אותה למרכז. היא ישנה קצת בזמן שאנחנו ממשיכות לדבר ואז מתעוררת, ומתחילה לגשש לכיוון הציצי השני.

 

היא דיברה המון, אותה יועצת הנקה. שפכה עליי הרים של מידע מרתק. היא סיפרה על הרפלקס לשחרור הפטמה, בו מושך התינוק את שפתיו לצדדים, ועל הגאונות האבולוציונית שהובילה כך שתינוק שמסיים לינוק והוא שבע משדר לאימא שלו משהו שאצלה מתפרש כחיוך. היא גם נתנה לי עצות מעשיות: לדאוג לבקבוקי מים וקעריות עם אוכל קל שאפשר לאכול בשתי אצבעות במקומות בהם אני מניקה, להתארגן מראש על סדרת טלוויזיה או ספר בטלפון הסלולרי כדי לא להשתגע מהנקות ארוכות בלילה, היא לימדה אותי להניק בשכיבה על הגב או על הצד תוך כדי שינה, בישיבה על כיסא או על הרצפה, הסבירה לי איך להפעיל ולהשתמש במשאבת החלב. היא הסבירה איך נכון ובטוח לישון עם התינוקת במיטה (היא ישנה לצידנו בעריסה שהוצמדה למיטה שלנו, ודופן אחת שלה הוסרה). כל הזמן הזה המשיכה התינוקת לינוק, פעם מכאן ופעם מכאן, וגם להתנמנם לסירוגין.

 

החלק הנהדר ביותר במפגש איתה היה כשהכניסה שתי אצבעות עדינות לפה של התינוקת והכריזה שאין איתה שום בעיה שמצריכה בדיקות. לאחר מכן, הצמידה אוזן לצווארה בזמן שהיא יונקת, וגם ניתקה אותה, הסתכלה בחלב שנשפך ממנה וממני ואמרה: "עוד צריכים לעקוב אחרי חיתולים ואחרי עלייה במשקל, אבל לפי מה שנראה לי בינתיים, יש לך בדיוק את כמות החלב המתאימה לה." ואז הסבירה - לרוב הנשים, בהנחה שהן בריאות ובמצב רגשי יציב, יש היכולת הטבעית לייצר מספיק חלב בשביל להניק את התינוקות שלהן. כך הן מתוכננות. והרי זה היה אכזרי לו היה האל או הטבע מעניק להן תינוקות ולא נותן להן את היכולת הזו. זה אומנם דורש התמדה והקשבה, וגם אמונה, אבל כמו הרבה דברים - זה יודע להתרחש לבד.

היא הסבירה שאני לא צריכה להעיר את התינוקת כדי שתאכל, אלא פשוט להאכיל אותה מתי שתתעורר - בין אם זה כל שעה או בין אם זה פעם בשלוש או ארבע שעות, וגם - שהתרדמה העמוקה שנפלה עליה אולי הייתה קשורה לרעב ותסכול, אבל - סביר יותר להאמין שזו שינה שקשורה לאדרנלין של אחרי הלידה ולתשישות העצומה שתוקפת תינוקות קטנים כשהוא מתפוגג.

 

כשהיא הלכה הייתי מאושרת. פתאום הרגשתי הקלה כבירה - שאני יודעת לעשות את הדבר הנכון, שכמו בדיאלוג האפלטוני ההוא (פיידון? מנון? לא זוכרת) הידע הזה היה קיים בי כל הזמן והיא רק הזכירה לי אותו. לא האמנתי שהדבר כלכך משפיע עליי, אבל כנראה שהורמונים ואינסטינקטים חזקים יותר מכל אינטלקט שנדמה לנו שיש לנו. המחשבה שאני לא יכולה להזין אותה כאבה לי במקום שהוא לא רציונאלי או בר שכנוע והכאב היה כאב אמיתי.

באותו יום אומנם כבר אכלנו כמו שצריך שלושתינו, וגם רוב הדברים שהיינו צריכים כבר היו מורכבים או רכושים ובכל זאת עדיין הייתה ביני לבין אלון גדר קוצים. הרגשתי שהוא לא עוזר או תומך מספיק, למרות שהוא עזר ככל יכולתו. בכל פעם שהוא עשה משהו, כעסתי עליו שהוא עושה זאת לא נכון. כעסתי, כי אני התכוננתי מבעוד מועד, קראתי וחקרתי, ראיתי סרטונים והתייעצתי, ואילו הוא לא הכין עצמו במיל. והנה עכשיו, בדיוק כמו שלא קרא את הוראות ההרכבה לפני שבנה את העריסה, כך הוא לא חיפש באינטרנט איך כדאי לעשות דברים לפני שהוא ניגש ועשה אותם. הרגשתי שהוא גם לא מבין שאומנם אני כבר לא בהריון, אבל עדיין במצב גופני רעוע ודברים קטנים - כמו קימה או התכופפות, קשים לי מאוד. מתוך הכעס, התסכול, הבלבול, הכאב, הפחד, כובד האחריות ותחושת האבל הקלה על עצמי-שהייתי, ירדתי עליו חזק מאוד.

 

בבוקר למחרת התעוררנו באופן האיום ביותר שאפשר להעלות על הדעת. התינוקת (שבהסח הדעת שכחנו לנסות עליה עוד שמות) ינקה בהצלחה במרווחים קבועים כל הלילה (מה שהתאפשר כיוון שהחלימו הפטמות בזכות רפידות ההנקה הקסומות עליהן יועצת ההנקה המליצה) ולפנות בוקר הניח אותה אלון השכוב על חזהו כדי להרגיע אותה. שעתיים מאוחר יותר אחד מהם התנועע ו - 

שמענו "בום", פקחנו עיניים, שמענו בכי נורא ו... התינוקת הייתה על הרצפה ליד המיטה, פניה מטה. 

אלון קפץ מהמיטה בחרדה איומה והרים אותה. אני שלחתי ידיים וביקשתי ממנו לקבל אותה. הוא מסר לי אותה, הבוכה המסכנה, יצא מהמיטה, התחיל ללכת בחדר הלוך וחזור, פניו טמונות בידיו והוא בוכה ומבוהל. מבט חטוף בעיניו כשמסר לי אותה הבהיר לי עד כמה הוא מזועזע.

גם אני הייתי מזועזעת, אבל משהו בי הבין שלזעזוע יהיה מקום מאוחר יותר וכרגע אין ברירה אלא לשמור על קור רוח. בלי לדעת מה אני בודקת בכלל ראיתי שהידיים והרגליים זזות, הזזתי בעדינות את הכתפיים והאגן ובדקתי אם הבכי מתגבר, מיששתי בעדינות את הסנטר והמצח, כופפתי את הברכיים והמרפקים. הכל זז לכיוונים הנכונים ושום דבר לא הרגיש שבור או מכאיב. הוצאתי ציצי, גם כדי לנחם, גם בעבור הסחת הדעת של הקטנה ושיכוך הכאב וגם, כי משהו עמוק ובלתי מוסבר בי רצה לבדוק אם היא מסוגלת לאכול ולא מקיאה. כל זה לקח שניות. על הציצי היא נרגעה. ינקה כמו גור חתולים מבוהל.

אז קראתי לאלון כמה פעמים עד שהוא עצר והסתכל בי. רציתי לומר המון דברים: איך ישנת איתה בלי כרית שתוחמת את הצד?! למה לא הקשבת לי כשסיפרתי לך מה היועצת הנקה אמרה על כללים נכונים לשינה באותה המיטה?! איך זה יכול להיות שאני מגדלת אותה בתוכי תשעה חודשים של השקעה טוטאלית ואתה תוך יומיים שובר לי אותה?!

אבל היה ברור לי שכמו שיצאתי מתוך הבהלה וגזרתי על עצמי מחשבה חדה והגיונית, שגם כאן אני צריכה לצאת מתוך הרגש ולומר את הדבר הנכון.

"היא בסדר." חזרתי ואמרתי לו כמה וכמה פעמים. "היא בסדר. הכל במקום, כל העצמות והמפרקים. היא אוכלת עכשיו." אמרתי לו שילדים נופלים, וגם סיפרתי איך אני נפלתי ממיטה כשהייתי בת שנה ולקח להורים שלי יומיים לגלות שהכתף שלי נשברה.

 

"בוא נקום, נשתה משהו זריז, נארוז את עצמנו ואותה וניסע למיון לוודא שהכל בסדר." אני משכנעת אותו. היא מסיימת לאכול, כולה יפייפה וטובת לב, רגועה וחמודה מחייכת חיוכים רפלקסיביים לעולם עם גומת חן מתוקה בלחי ימין, לא מודעת בכלל לסערה שמתחוללת בלב הוריה.

אלון בודק באינטרנט ומגלה שנפילה מגובה של למעלה מ-50 ס"מ מחייבת בדיקה במיון. גובה המיטה שלנו - 55 ס"מ. אני שומעת את המספר הזה ומתכווצת, מרגישה עצב גדול שמתחיל לנבוע בתוכי. אני לא רוצה להיות אחראית ולא יודעת איך להיות אחראית. אני מרגישה כאילו אנחנו זוג ילדים שמשחקים בלהיות הורים ומישהו בטעות נתן לנו תינוקת אמיתית. אני מרגישה כאילו אנחנו ילדים שנשארו לבד בבית בערב, כי ההורים הלכו לסרט או להצגה, ופתאום מגלים שהם לא מתכוונים לחזור לעולם. אני מרגישה איך תם פרק בחיי בו הייתי, באמת ובתמים, חסרת דאגות. לא ידעתי חרדה אמיתית או כאב אמיתי עד אותו רגע. כל אותן חרדות או כאבים של חיים טרום הורות נראים לי פתאום קטנים ושוליים.

 

אני מנסה לחשוב מה לקחת איתנו, אורזת מהר בהברקה של רגע חיתולים. אנחנו מגיעים למכונית שחונה ברחוב צר ומגלים שרכב ענק, כנראה משאית, "גילחה" לנו אותה. הפגוש האחורי תלוי בחלקו ומכופף, הדפיקה רצינית ועמוקה. אני מסדרת את הקטנה במושב, אלון נוסע רק קצת ואנחנו שומעים איך כל הפח נגרר אחרינו. הוא יוצא מהמושב ובידיים חשופות מכופף את הפח בכל כוחו פנימה, כך שלא ירעיש, ואנחנו נוסעים לטרם. בדרך לשם אני יושבת במושב האחורי והתינוקת לידי, מפטפטת ומתנועעת, משמיעה את הקולות החמודים של השבוע הראשון - מצמוצים, גרגורים, יללות כמו של גורי חתולים, תקתוקים כמו של משק כנפי פיות. מאז הלילה הראשון בבית אלון מאוהב בה לחלוטין. מאז שהסתדרה לנו ההנקה התאהבתי בה לגמרי גם אני. פתאום אני מבינה שהיא המהפכה הקופרניקאית של חיי - תמיד חשבתי שחיי סובבים אותי, והנה גיליתי שמרכז המעגל הוא השמש שהיא.

 

בטרם אני ניגשת לפקידה ואומרת לה שהגענו עם תינוקת בת ארבעה ימים שנפלה. היא מסתכלת בי באימה ושואלת "מזתומרת נפלה?". אלון מחוויר ולפני שהוא יתחיל לומר את המילים האיומות כאילו זה באשמתו אני ממהרת ואומרת "היא ישנה במיטה שלנו ונפלה ממנה. מאז היא אכלה ונראה שהיא בסדר, אבל אני רוצה לבדוק". הפקידה מסתכלת בתינוקת החמודה היושבת בנחת בסל-קל שלה ומפהקת (התינוקת, לא הפקידה).

 

היא שואלת למספר תעודת הזהות שלה, אבל אין לי מושג. "היא רק בת ארבעה ימים" אני חוזרת שוב, אבל הפקידה מתעקשת. "איך קוראים לה?" היא מקשה ואני מגמגמת. עם כל הדרמות האלו בכלל שכחנו להמשיך ולחשוב על שמות. פשוט קראנו לה בינינו "הקטנה-קטנה". "היא עוד לא רשומה בשום מקום עם שם" אני מנסה והפקידה לוחצת: "אני חייבת לכתוב אותה איכשהו במחשב. מה, אפילו שם לא נתתם לה?"

ה"אפילו" הזה מרתיח אותי. בא לי לצרוח עליה שתסתום, ושילדים נופלים, ושנתנו לה כל מה שיש לנו לתת. במקום, אני מסתכלת באלון, בתינוקת ובה ואומרת "בטח שיש שם. תכתבי - שקד" ולאחריו אומרת את שם המשפחה שלי ואז את זה של אלון.

 

אנחנו נכנסים עם שקד הזערורית לבדיקה אצל אח נחמד. הוא משעשע וחביב, בודק לה לחץ דם ומתלוצץ. הוא מספר שהרבה הורים צעירים באים והרבה תינוקות נופלים. היא חיונית וחמודה להפליא ובחדר ההמתנה לרופא אנחנו כבר מעודדים מאוד, מתבדחים וצוחקים. אלון מצלם כמה תמונות, ואז מבקש עוד תמונה אחת עם פרצוף עצוב, כי לא נעים ואם יראו את התמונות האלה יחשבו שאנחנו מההורים הסדיסטיים שרואים בחדשות. הרופא נכנס ובקצרה אומר שעל פניו הכל נראה תקין, אבל בגלל גילה הקטנטן ובגלל שהגולגולת עוד לא נוקשה ושלמה, אנחנו צריכים לנסוע למיון ולעשות C.T. לשלול דימום פנימי במוח. בבת אחת נמחק לי החיוך מהפנים. אני יודעת מה המשמעות של דימום במוח ופתאום נשטפת ממני היכולת לשמור על איפוק או חשיבה רציונאלית. לפקידה לוקח נצח לשחרר אותנו משם. אני כבר לא מסוגלת לעמוד - כואב לי הרחם, כואבת לי הבטן, כואבות מאוד גם הרגליים וגם כואבים התפרים. אני מבינה שלא רק שהיא בת ארבע ימים, אלא שבעצם עברו רק ארבעה ימים מאז הלידה. אני מרגישה את המעמסה הגופנית הקשה של ללכת, לסחוב, לשבת, ואת המעמסה הנפשית הקשה. אנחנו נכנסים לאוטו ואני מביטה בה נרדמת. משהו בתוכי נזכר באיזו הנחייה ששמעתי פעם - שאם נחבלים בראש הירדמות יכולה להיות מסוכנת. אני מנערת אותה קצת והיא לא מתעוררת. כמו דלי של מים קרים נוחתת עליי ההבנה שהיא עלולה למות, או גרוע מכך, ללקות באיזו נכות חמורה. שלהוליד אותם בריאים זה לא מספיק, צריכים לשמור עליהם ככה. ואז, אני מתחילה לבכות.

בחיים שלי, בחיים בחיים בחיים שלי, לא בכיתי ככה. בכי מזעזע ואיום שאני בכלל לא בטוחה מאיזה מקום בנפש הוא יוצא. הרגשות שלי נראים לי מנוכרים ממני פתאום. אני אפילו לא מרגישה עצב, אימה או פחד. אני לא מרגישה שום דבר, לא בגוף ולא בנפש. רק בוכה ביללות שכמוהן לא יצאו ממני גם לא בלידה. עכשיו אלון הוא זה שמניח את הרגש בצד ומתנהל בחדות ובהיגיון. הוא נוהג אותנו מהר ואני מבינה שהוא מחשב כמה זמן עבר מאז הנפילה. "איך היא?" הוא שואל, מביט בנו דרך הראי. "אני לא יודעת" אני ממלמלת בבהלה "אני פוחדת להסתכל, אלון".

אני מסתכלת, היא עם עיניים עצומות. לא זזה. אף הבעת פנים בפניה, שכבר למדתי לראות משתנות כמו שמיים מעוננים בזמן שהיא ישנה, לא מתחלפת. היא חיוורת מאוד. תחת החגורות אני לא רואה אם היא נושמת. "היא לא זזה." אני אומרת לאלון באימה, שולחת יד ומרימה את הזרוע החמודה והשמנמנה ועוזבת. היא נשמטת בלי רבע תגובה. אני מבוהלת, רק בוכה וממלמלת שלא רציתי להסתכל ולא רציתי לגעת בה, והיא לא זזה, ונגעתי בה, והיא לא זזה, ואני לא רוצה לדעת. זה איום ואכזרי.

 

בכניסה לבית החולים אלון עוקף את תור המכוניות שממתינות לבידוק. למאבטחים שקוראים אליו "אלו אלו אלו!" הוא עונה "זה חירום, דחוף!". הם שואלים "מה, לידה?" והוא עונה "דחוף יותר!" דורס קונוס פלסטיק ופורץ פנימה. אנחנו מגיעים למיון וחונים על הכיכר. מעירים לנו שזה רק לאמבולנסים ואלון פורק אותה מהאוטו ואומר שזה חירום ושיקפצו. אני מנסה לצאת ולא מצליחה. משהו בין הרגליים והגב שלי לא עובד כמו שצריך. אני אומרת לאלון להכניס אותה פנימה, מגייסת את מה שנותר ממני ויוצאת מהמכונית. 

בדלפק שבכניסה קוראת אליי הפקידה: "את זאת עם התינוקת? בעלך נכנס, אני צריכה שאת תישארי פה לפתוח תיק". אני נשענת על הדלפק ועונה על השאלות, שוב חוזרת למצב המנטלי שמבין שצריכים עכשיו להיות אסופים, מאופקים וחדים, מזכירה לעצמי שלרוב הסיפורים יש סוף טוב ושזה לא ייתכן, פשוט לא הגיוני, שלסיפור הזה יהיה סוף אחר.

 

בכניסה למיון ילדים אני רואה התגודדות של רופאים. אלון מגיח מאחד המסדרונות עם כוס מים. שואלים אותי אם אני האימא, נותנים לי כיסא, מושיבים אותי לשתות מים. אני מבינה שאני נראית כמו שאני מרגישה. או אולי כמו שהרגשתי. שקד המתוקה שוכבת על מיטה ענקית, עירומה וצורחת. סביבה הרבה רופאים. אני מסתכלת בהבעת פניהם ומגלה שם חיוך, שעשוע, חיבה, היקסמות. אני מבינה, ומודה.

אני מסתכלת עליהם מבצעים בדיקה גופנית והכל נראה לי תקין. הם בודקים רפלקסים בידיים וברגליים וממששים את העצמות והמפרקים כמו שעשיתי אני. עוד לפני שהם שואלים אני מספרת שהיא אכלה ולא הקיאה, שהיא כבר 24 שעות על הנקה בלבד ומשהו בי אפילו קצת מתרכך ונרגע יותר כשאני רואה בפינת המיטה את החיתול שהפשיטו ממנה, עם כמות נאה של קקי ופיפי. כשמניקות תינוק קקי ופיפי הם סממן לזה שנכנס משהו ולכן מסבים הרבה נחת, במיוחד אם את אמא בת ארבעה ימים שעד לפני 24 שעות האמינה שהיא מרעיבה את התינוקת שלה ושיש לה דך ארוכה וקשה לפני שתצליח להאכיל אותה כמו שצריך.

 

נותנים לי להניק אותה לפני הC.T. כשהרופאה רואה אותי מניקה היא לא מתאפקת מלנסות ולהציע לי דרכים אחרות, טובות יותר. אני מסלקת אותה בתקיפות, מכרבלת עליי את שקד ומאכילה אותה בשקט.

בתור לC.T. יש זוג מבוגר ושתי נערות. אנחנו נכנסים קודם. הטכנאים מכניסים את שקד הקטנה למכשיר ושואלים מי מאיתנו רוצה להיכנס איתה. אני יוצאת החוצה ואלון נשאר בפנים. מבעד לדלת אני שומעת שהם מבקשים ממנו להחזיק לה את הראש חזק יותר ושומעת אותה בוכה ומודה לאלוהים שיש את אלון, שאולי לא קורא הוראות הרכבה או מחפש באינטרנט לפני שהוא רוחץ תינוקת, אבל יודע לנהוג בקור רוח ולדרוס קונוסים מפלסטיק ולרוץ פנימה כשצריך וגם מסוגל להחזיק למתוקה הזאת את הראש חזק, גם אם זה כואב לה, ולהיכנס איתה למכשיר הזה.

 

כשהם יוצאים ניגשת אלינו האישה המבוגרת. היא מאחלת לנו רפואה שלמה ומוקסמת משקד. שניות לאחר מכן היא תוהה אם לא קר לה, ושולחת יד לגעת בה. אני מתרגזת, אבל באיזשהו מקום סלחני מצליחה להבין. שקד היא כמו מגנט של חמידות וקשה לאנשים להישאר אדישים.

היום, אחרי שבועיים ושלושה ימים, כבר הרבה אנשים הביעו את דעתם בנושא עד כי כתבתי על זה סטטוס:

"אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר 
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר 
הייתי רוצה שידעו כולם 
שלא אכפת לי אם לדעתם לשקד קר או חם."

 

לאחר שנעלם הזוג המבוגר לענייניו, קרבה אלינו בביישנות הנערה שליוותה בחורה דומה לה, ששכבה על מיטת בית חולים בעיניים עצומות וראש חבוש. היא שואלת אותנו אם אנחנו מדברים אנגלית ואז שואלת מה קרה לתינוקת. אנחנו מספרים שהפלנו אותה ומקווים שהכל בסדר. היא מתוקה ומעודדת, מספרת על האומץ שלדעתה יש בווידוי הזה. אנחנו שואלים על הבחורה שאיתה והיא מספרת: "זו אחותי. היא בת עשרים ושתיים, באה לישראל לפני כמה חודשים מהרפובליקה הדומיניקנית, שם אנחנו גרים, כדי להתגייר. אנחנו קתוליים, אתם יודעים. לפני כמה ימים היא חטפה שבץ ומאז היא משותקת במחצית מגופה, ואני וההורים שלנו פה." אנחנו ממשיכים לדבר קצת ונפרדים בהצהרה הדדית לכלול אלו את אלו בתפילות שלנו.

 

אחר כך, נותנים לנו חדר ומבקשים מאיתנו להמתין. אני מצטערת שלא הבאנו איתנו שום דבר לאכול או לשתות, אפילו לא אכלנו ארוחת בוקר והשעה כבר צהריים מאוחרים. אפילו לא חשבתי להביא איתי עוד פד והייתי ממש זקוקה לאחד, בגלל שאחרי לידה מדממות המון כמו במחזור קשה מאוד, במיוחד אם מתרוצצות במקום לשכב ולנוח. מתנדבים של עמותה עוברים ומחלקים כריכים ושתייה חמה. באותו הרגע זה ממש מחייה את הנפש. אנחנו אוכלים ומדברים. שקד מתעוררת לינוק עוד כמה פעמים. רופא נוסף נכנס ובודק אותה שוב. היא נבהלת ומשתינה תוך כדי בדיקה על עצמה ועל הבגדים והלב שלי נכמר לראות אותה ככה. אפילו בגדים להחלפה לא חשבתי להביא, אז אני עוטפת אותה בחיתול חדש וכורכת סביבה חיתול בד כמו טוגה. שעה לאחר מכן מודיעים לנו שהכל בסדר ומשחררים אותנו.

אנחנו חוזרים הביתה.


מאז ועד היום

 

מאז, הכל הפך קל יותר. לא יודעת להסביר למה ואיך, אולי היה קורה גם בלי הדרמה הזו. אני חזרתי להיות טובה, מבינה ואוהבת לאלון, סבלנית גם לפעמים בהם הוא בוחר לעשות דברים הפוך לגמרי ממה שאני הייתי עושה, מפרגנת לו ללא הרף על האינטואיציות הנהדרות, הנאמנות, המחשבה. הוא שותף נפלא לחוויה הזו ועושה דברים בעבור שתינו באהבה וברוך. גם הוא השתנה. הוא הבין שאנחנו לא צריכים, ואני גם לא מסוגלת, לחלוק בנטל שווה בשווה עד שאחלים. הוא טיפל בי כאילו הייתי אני גם תינוקת, דאג לי לאוכל ושתייה, ארגן וסידר, איפשר לי לנוח ולשכב הרבה יותר ממה שהצלחתי בימים הראשונים. הוא גם מקשיב לי בלי מגננות כשאני מציעה, בלי לחשוב שכל הצעה היא ביקורת.

 

שקד היא ילדת קסם. שקטה ורגועה שעות ארוכות, וכשהיא צריכה משהו היא רק מגרגרת וכבר אנחנו משביעים את רצונה. לעיתים נדירות היא בוכה בכי תמרורים וגם זה לרוב רק כשמחליפים לה חיתול והיא במצברוח רטנוני. היא אוהבת מאוד מקלחות, לישון צמוד צמוד אליי או על אבא (גם הצד שלו במיטה ממוגן עכשיו למופת), ללכת לטיולים בעגלה ולהסתכל בשמיים. מיום ליום היא עירנית יותר ויותר, עיניה נפקחות ומתמקדות, היא מתבוננת בנו, מקשיבה בריכוז של ממש לשיר ערש, מצחיקה אותנו נורא עם פרצופים מתוקים. למדנו להבין אותה, וגם להבין שלא תמיד אפשר להבין, אבל עם הרבה סבלנות וקצת ציצי הכל נפתר. היא יפייפיה ושקדנית. כששמעה את האחות בטיפת חלב מבקשת שתעלה 30 גרם ליום היא אמרה בליבה הקטן "צ'אלנג' אקספטד" ועלתה 35. כשראתה עד כמה זה משמח אותנו נתנה פוש ועלתה 55 גרם ליום. אין מה לומר, הבת של אמא שלה.

 

המשפחות ביקרו פה - פעם אחת כל משפחה בהרכב מלא, ועוד מספר פעמים רק האימהות. כשהגיעה אמא שלי היא הייתה בטוחה שהיא תצטרך לעזור עם כביסות, בישולים, לילות וסידורים והתפלאה למצוא בית מצוחצח ומתפקד ושני הורים רגועים ולא עייפים, שמקדישים זמן גם לסרטים ולימודים. היא קצת התאכזבה, אני חושבת, או הרגישה מיותרת או שהיא מבזבזת את זמנה. אנחנו חווינו את השהות שלה פה כנעימה מאוד. היא החליפה לשקד חיתולים ורחצה אותה, בישלה לנו אוכל מפנק וטעים, ומה שהיה הכי משמעותי בעבורי - יצאה איתי לסידורים. יום אחד הלכנו, אמא אני ושקד, לקניות בסופר. ביום אחר נסענו לקנות חזיות בקניון וגם אכלנו פיצה. ביום השלישי הלכנו לטיול רגלי בשכונה. מאוד חששתי לצאת עם שקד לבדי, ויותר מכך - חששתי שאצטרך לצאת איתה לאנשהו, ממש אהיה חייבת, ולא אדע איך או לא אהיה מסוגלת. הפעמים הראשונות האלו בהן עשיתי זאת עם אמא שלי מאוד העצימו אותי. אני לא יודעת איך היא חוותה את הכל. הרגשתי כאילו היא מהלכת על ביצים, מנסה לעשות הכל באופן שיתאים לנו וחששתי שאולי משהו פוגע בה או מעליב אותה והיא לא אומרת. אחר כך שחררתי את המחשבה הזו - אני יכולה להיות אחראית על המעשים שלי ועל התגובות שלי למעשים של אחרים, אני לא יכולה להיות אחראית לאיך שאלו מתפרשים אצלה.

 

לעומתה, הביקורים של אימו של אלון היו לי, כפי שקראתם, קשים. היה לי קשה הדיבור הרוחני בשעות שבהן הייתי צריכה עזרה פיזית גשמית ופשוטה. היה לי קשה שהיא התעסקה רק בתינוקת, כשמה שהייתי צריכה זה שמישהו יתעסק בכל מה שהחיים שמים מסביב ויתן לי ולאלון ללמוד את התינוקת לבד. היה לי קשה שהיא כל הזמן לחצה על אלון לשתף אותה יותר, ונעלבה שהוא לא משתף אותה מספיק. הימים הראשונים היו כלכך משוגעים (כפי שקראתם) עד שבקושי הצלחתי לשתף את עצמי במה שעברתי אני. אני חושבת שהיה קושי להבין שזו חוויה שקודם אנחנו צריכים לחוות כזוג, לפני שיתאפשר לאלון לשתף אותה עם אימו. אני לא שופטת אותה. מי אני שאשפוט? לפני כמה ימים ישבתי במיטה, הסתכלתי על שקד, חשבתי איך יום אחד מישהו/י יתאהב בה עד עמקי נשמתו והיא תעבור לחלוק את חייה איתו במקום איתנו, והדבר העלה דמעות של ממש בעיניי.

 

מה שהיה לי קשה במיוחד אלה חיכוכים קטנים שלא הבנתי מאיפה הם מגיעים. היא רצתה לשטוף כלים וביקשתי שתשים אותם במדיח. היא התעקשה לשטוף אותם ביד. אני, שלא רציתי לספר שאני לא אוהבת את האופן בו היא רוחצת כלים או את האופן בו היא מניחה אותם לייבוש, אמרתי שזה באמת הכי נוח לי ככה. היא אמרה שהיא לא אוהבת למלא מדיח ולא להפעיל אותו מיד, ובסוף רחצה אותם והניחה אותם לייבוש כפי שנוח לה, ולא כפי שנוח לי.

היא הביאה באחד הימים מגיסתי סבון ומשחת החתלה משומשים והשתמשה בהם כשרחצה וחיתלה את שקד, מבלי לומר לי. כשעזבה, ראיתי את התכשירים הלא מוכרים ושאלתי אותה. היא אמרה שהגיסה משתמשת בהם והם מצוינים, אז היא השתמשה בהם גם. זה הרגיז אותי נורא, כי כבר יש לנו גם סבון וגם משחת החתלה, כי אני לא אוהבת להשתמש במוצרי קוסמטיקה פתוחים שמישהו אחר השתמש בהם כבר (יש להם תאריך תפוגה, למרות שהיא לא מאמינה בתאריכי תפוגה), כי אני צריכה לדעת אם משתמשים בסבון או משחה שאני לא מכירה על הבת שלי, ולו רק לתרחיש בו תתפתח בגינם תגובה אלרגית. היא רק אמרה שאלו תכשירים מצוינים. התלבטתי אם לזרוק אותם לפח ובסוף הכנסתי אותם לארון נידח במקלחת.

 

באחד הימים הלכנו לטיפת חלב והיא רצתה לעזור. הצעתי שתכין ארוחת בוקר. היא העדיפה ללכת לסופרמרקט, למרות שאלון אמר לה בטלפון שלא צריך, כי יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. היא חזרה עם הר מצרכים שלעולם לא נאכל, כמו קילו אגוזי מלך קלופים. "אבל זה בריא!" היא אמרה לי, כשאמרתי בעדינות ש... תודה, אבל אנחנו לא אוכלים. אז הנמיכה את קולה ודיברה ברצינות "את חייבת לאכול בריא עכשיו". הלו, אני אוכלת בריא תמיד, אבל מה לעשות שאגוזי מלך אני שמה רק בעוגות? ועכשיו יש לי, ששונאת בלגן ואי סדר, צפיפות ודברים מיותרים, קילו אגוזים בארון. אחרי שעשתה קניות, ישבה עם שקד ואילו אני, שילדתי רק שבוע ויומיים קודם לכן, מצאתי עצמי עומדת מותשת ומכינה לכולנו ארוחת בוקר. 

 

ויש גם דברים אחרים, שהם אולי שלי עם עצמי. איכשהו נדמה לי שתמיד כשהיא מחזיקה ומנענעת אותה שקד בוכה כי היא בעצם רוצה להיות בשקט בעריסה שלה. באחת הפעמים הבכי שלה החמיר כלכך עד שלקחתי אותה בתירוץ של רעב, נתתי לה לנשנש קצת ציצי ואז הנחתי אותה בעריסה, למרות ידיה המושטות של חמותי. "פשוט היא הייתה על הידיים כל היום ונראה לי שכדאי להניח אותה קצת להירגע" אני מתנצלת והיא בעצב מודה "כן, שמעתי שיש גישה כזאת". מאז איכשהו אלון קיבל הרושם שאני בעד לחבק כמה שפחות, למרות שלמעשה אני בעד לחבק כשמושא החיבוק רוצה ולהניח לו לנפשו כשמושא החיבוק רוצה שיניחו לו לנפשו. עם תינוקות קל לדעת, מנסים אחד ואחר כך את השני ורואים מה מצליח.

אני מנסה לקבל באהבה את מה שהיא נותנת ולא להתרגז יותר מדי, לזכור ששתינו רוצות את הטוב ביותר בשביל אלו שאנחנו אוהבות. גם - חלק מהדברים אני פשוט מדפדפת. כשהיא מציעה לי לחבוש לתינוקת כובע צמר כשאנחנו יוצאות החוצה, כי תינוקות מאבדים את רוב חום הגוף דרך הראש, והטמפרטורה בחוץ היא 34 מעלות אני חושבת בליבי שאומנם היא גידלה בהצלחה ארבעה ילדים קסומים, אבל אומרת בפי "לא צריך, ביי" ויוצאת.

 

השבוע עתיד אלון לחזור לעבודה ואז נהיה שתינו לבד. צפויים לנו עוד ביקורים של חברים וחברות, ולדעתי גם עוד ביקור השבוע של אחת האימהות. בינתיים, בין ההנקות (ולפעמים תוך כדי) אני מצליחה קצת ללמוד, להתעסק בבירוקרטיה (זה באמת מעסיק), לראות סדרות, לקרוא ספרים, לבשל, לכבס ו - כפי שעיניכם רואות - גם לכתוב בבלוג.

בטח שכחתי עוד מלא פרטים וניואנסים שרציתי לספר, אבל גם ככה הפוסט הזה מתארך לכדי מפלצת-טקסט, אז מה ששכחתי יוזכר וודאי בתגובות.

נכתב על ידי , 17/7/2017 19:56  
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיטות מחקר במערכות יחסים - חלק ב'


החיים חולפים מהר מכפי שאפשר להצליח לקלוט, לא כל שכן לתעד.

בחודש שעבר סיפרתי איך אלון לא רצה להגיע לטקס סיום הלימודים שלו ועל השיחה שהתנהלה בינינו בעקבות כך, בנוגע למה שעכשיו, מרחק של נס משם, נראה כמו סדרי עדיפויות שונים או תפיסת עולם שונה. 
מאז תחילת השנה הקלנדרית הנוכחית, עת הגיש אלון את עבודת הגמר שלו, התחלפו בינינו התפקידים באחת. אני עזבתי מקומות עבודה וסירבתי לפרויקטים חדשים, הפסקתי את התרגול באוניברסיטה ובחרתי ללמד שתי כיתות בלבד, כדי להקדיש את שאר הזמן ללימודים. אלון, לעומת זאת, הרחיב את שעות העבודה שלו, ביקש וקיבל תחומי אחריות נוספים (מה שגם העלה את המשכורת שלו) ועבד הרבה יותר שעות ממני.
למרות זאת, כשהגיע מועד טקס הסיום, לפני כחודש, משהו בי עדיין נטר לו. ההבנה שההריון מתקרב לקיצו ולאחריו יהיה לי אפילו קשה יותר לסיים את כתיבת העבודה החזירה אותי לאותו כעס.

במהלך היום שאחרי השבר אני מהרהרת ומגיעה למסקנה שבעצם, לפני שחוללתי סערה גדולה כלכך, לא עצרתי לבדוק למה בעצם אלון לא רוצה ללכת לטקס הסיום שלו, ולמה לדעתו התעודה לא שווה דבר. ההזמנה הרפה, הלא מחייבת, הקצרה, ששיתף בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלו והשתיקה של משפחתו מגרדת קצה קצהו של קרחון.
בערך שבוע לפני טקס הסיום הוצגו המכונות שהמציא אלון בתערוכה השנתית שהוא משתתף בה. בשנה שעברה הוא הזמין אותי ואת הוריו, אבל ההזמנה כולה הייתה ברוח אגבית במיוחד, כאילו זה ממש לא חשוב שנבוא, ואולי אפילו עדיף שלא נגיע. לא באנו. אף אחד מאיתנו. לא הוריו, לא אחיו ולא אני.

כשנגמרה התערוכה הוא סיפר שבעצם, למרות שהעמיד פנים שלא אכפת לו כלכך, הוא מאוד רצה וציפה שנגיע. הייתה בו אכזבה אמיתית מכך שלא חלק את הרגע הזה עם אף אחד, או אולי יותר מכך - מזה שאף אחד לא טרח לבוא ולחלוק את הרגע הזה איתו. הבנתי אותו מאוד - אני זוכרת את האכזבה שלי כילדה כשאמי לא הגיע לקונצרטי סוף שנה של הקונסרבטוריון כיוון שחשבה (או אולי כיוון שיצרתי את הרושם, כדי לא להטריח) שאין ההגעה משנה, ואת היצירות הם גם ככה שמעו בבית כשהתאמנתי. אני זוכרת גם את האכזבה מאותה שבת בטירונות בה איפשרו ביקורי הורים ואני לא סיפרתי על כך להורי, מתוך רצון לחסוך להם את הטרחה שבנסיעה. הייתי בטוחה שלא יהיה לי אכפת, אבל כשעמדתי בש"ג והכנסתי את כל המשפחות השמחות של כל החיילות האחרות, התכווץ לי הלב בצער.

השנה התייצבתי בבוקר היום הראשון של התערוכה, נרגשת ומצוידת בכיבוד. ביליתי שם את כל היום, מתבוננת במוצגים אחרים וגם, יושבת ליד אלון המציג את המצאותיו לקבוצות שונות, מלווה אותו לארוחת צהריים, שומעת את ההסברים והשאלות. להפתעתו, לא נמאס היה לי לשמוע ולראות את אותה הדגמה שוב ושוב ומאוד נהניתי לראות את תגובותיהם של המבקרים בתערוכה, התפעלותם, התרגשותם, התעניינותם. השנה אני זו שכתבה בוואטסאפ המשפחתי של אלון על התערוכה והפצרתי בהם להגיע. הוריו אומנם לא הגיעו, אך קרובי משפחה אחרים באו לאורך שאר ימי התערוכה וחלקו את ההתרגשות איתו.

לטקס סיום התואר הראשון הגיעו שני הוריו. אימו, אישה רוחנית במיוחד, סבלה מהטקס מאוד. הנאומים נשמעו לה כמו פיאור עצמי של האקדמיה, המילים נשמעו לה מילים של עסקים (כמו: הצלחה) ולא של רוח האדם הלומדת (כמו: השתדלות, לב...) והעניין עורר בה גועל של ממש. לכן, לא רצתה להגיע שוב לטקס קבלת התעודות. כשאלון שמע זאת הוא נפגע עמוקות, אך על פני השטח העמיד פנים שהוא מבין. הרי, כך הוא עושה מילדות, ממש כמוני - מפצה את הוריו על אחים עם התנהגות בעייתית, חריגה או פשוט עצמאית מדי, מצמצם את דרישותיו למינימום המפריע, עסוק בלא להדאיג, לנחם, להכיל, להבין. שם את רגשותיהם של הוריו וצרכיהם הרבה לפני בחירותיו ורצונותיו. הסביבה כבר התרגלה לכך ומאותו כזהו שמחו כולם כשקיבל אלון בפסיכומטרי ציון נמוך מכדי להתחיל ללמוד בירושלים ולעבור לגור איתי. "איזה יופי" אמרו כולם "שהוא נשאר איתנו עוד שנה" ושכחו שהוא בעצם רצה לעבור לגור עם חברה שלו ולהיות איתה.

 "היא לא אוהבת טקסים כאלה" אמרתי לאמי בטרוניה בשיחת הטלפון השבועית ואמי, שלאחרונה עברה יחד איתי שינוי גישה מעמיק הפכה מבינה מאוד בדברים שכאלה, הופתעה ואמרה "אבל מה שהיא אוהבת או לא אוהבת, רוצה או לא רוצה, זה לא העיקר כאן".

הן עובדות יחד, אימהותינו, על פרויקט משותף ובפגישתן הבאה סיפרה אמא שלי לאמא שלו על טקס הסיום של התואר השני שלה, אותו עשתה כשהיינו, אחי ואני, כבר גדולים ולא זקוקים לטיפולה. היא סיפרה איך ביקשתי במיוחד לצאת לאפטר מהבסיס ועשיתי את כל הדרך, הלוך ושוב בין חיפה וירושלים, רק כדי להיות איתה בטקס כמה שעות. היא סיפרה עד כמה זה היה משמעותי בעבורה שאנחנו בקהל והיא חולקת איתנו את ההישג הזה שלה, שהוא גם שלנו. אמא של אלון הודיעה שתבוא לטקס.

בטקס עצמו, עת עוד הייתי בהריון, ישבנו אני ואימא שלו על כיסאות הפלסטיק הלבנים, בעוד אלון הנבוך והנרגש משוטט על פני הדשא, לוחץ ידיים לחברים, מדבר וצוחק. נזכרתי אני בטקס הסיום של התואר הראשון שלי. תואר ראשון שונה מבחינה חברתית באופן מהותי מתואר שני, במיוחד אם מחליפים בין התארים תחומים, פקולטות וקמפוסים כמו שאלון עשה. בטקס הסיום של התואר הראשון שלי היינו ארבע החברות הקרובות (מאז אחת עזבה אותנו לתל אביב). מהחבורה המורחבת כבר לא הייתה אף אחת: א' וש' כבר היו שתיהן בגרמניה ובבוסטון (היום שתיהן גרות שם לגמרי, נשואות ואזרחיות), ק' גררה את התואר עוד שנה, א' התחילה ללמוד בחיפה. אני זוכרת איך הרגשה חגיגית עטפה את הכל, ראינו את כל המי ומי, הצטלמנו כמו יצורות ופטפטנו בעליצות.

"טוב שבאת" אמרתי לה, נושמת עמוק ומחליטה בליבי לומר את הדברים ישירות. היא מספרת על התחושות הקשות שעלו בה בטקסים הקודמים, בהם לא היה מספיק שיח רוחני לטעמה. "הטקס הוא לא העיקר" אני שומעת את עצמי אומרת, "לא אכפת לי, או לאף אחד מהנוכחים פה בכלל מהנאומים או מהאנשים האומרים אותם. העיקר הוא אלון, שמקבל תעודה על כך שסיים בהצלחה את התואר." היא מתחילה לומר כמה מילים דמויות: "העיקר ההשתתפות" ואני חודלת אותה, מסתכלת בעיניה ואומרת "הוא לקח על עצמו משימה וביצע אותה בהצלחה. לא מדובר פה ברוח הסקרנות או בנפש הלומדת, מדובר בעבודה סיזיפית של מחקר שהוא ביצע. הוא מאוד מתרגש ומאוד היה לו חשוב שתגיעי. זה מאוד משמעותי בשבילו".

היא מסתכלת בי בהפתעה. "מפתיע, נכון? אבל ככה זה אלון. מילדות." אני מוצאת את עצמי מספרת לה סודות שהבן שלה הצליח לגלות על עצמו רק בשנים האחרונות "הוא מרגיש אשם כשהוא מבקש משהו. הוא ידע שלא אהבת את הטקס הקודם ולכן הציב אותך, את הצרכים ואת ההעדפות שלך, לפני אלו של עצמו. אם תחשבי על זה בעצם - כך הוא עשה כל חייו. מתי הוא ביקש מכם משהו?"
היא המומה. אני לא יודעת אם הגזמתי או לא. 
במשך שאר הערב היא שקטה.

יום למחרת אמי מתקשרת. היא מספרת שאימו של אלון דיברה עליי בהערכה גדולה, אמרה לה בעיניים מתרגשות שלימדתי אותה משהו חדש על הבן שלה.




על העניין הבא ממש לא בא לי לכתוב, כי זה הופך לי את הבטן קשות, אבל אני חושבת שכדאי לעבד את זה, אז אכתוב בנקודות ובקצרה:

יומיים לפני הלידה, דפיקה בדלת. אני, שבדיוק שוכבת על הספה ותוהה אם אפשר להדליק את המזגן בכוח המחשבה בלבד, נאלצת לקום אך מתמהמהת. רבע שעה לאחר מכן, דפיקה נוספת. בפתח הדלת בעלת הדירה שלנו ואחת השכנות - אישה מבוגרת, מותיקות הבניין, בעלת שם משפחה אצילי וידוע, שהוא גם שמו של רחוב ארוך ומכובד בעיר. אני מופתעת, כשהקשישה פונה ואומרת "אני לא מרגישה טוב".

אני מכניסה את שתיהן לבית, יושבות במטבח, בטוחה שהן הולכות לבקש ממני טובה כמו "אם תוכלי מדי פעם לעזור לה ב..." ולא מוכנה כלל למה שקורה:

הקשישה פותחת ומתחילה לספר על איזה רכב שחונה מול הבניין ומתצפת על הדירה שלנו. בעלת הדירה, בפנים רציניים ומודאגים, מוודאת שאני מקשיבה. השכנה ממשיכה ומספרת איך היא רואה מדי יום איש בחולצה לבנה נכנס ל"בית" (אני עוצרת ושואלת: לדירה? לבניין? והיא אומרת - לבניין ואז לדירה שלכם) עם חבילות לבנות. אני מרימה גבה בשקט וממשיכה להקשיב. פה כבר חוט העלילה הנשלף מפיה מתחיל להיפרם והיא מתחילה לקשקש: אלון עובד בשב"כ, אנחנו עוקבים אחריה, אנשים נכנסים ויוצאים מהבית (שוב - דירה? בניין?) כל הזמן. היא אישה מבוגרת, כך היא מעידה על עצמה, שאין לה הרבה מה לעשות. היא כל היום במרפסת, והיא שומעת, רואה ויודעת הכל. היא חושדת בנו, מספרת עלילות מדומיינות בחלקן (למשל, שהארגז מהמכולת נותר ליד פתח הבית שלנו שבועות ארוכים ונרקב, למשל, שאני בכלל לא גרה פה, או שהממשלה משלמת לי כסף לגור כאן). היא מסיימת את השיחה בזה שאנחנו מרססים אותה, מה שגורם לה להיות חולה, והיא מבקשת שלא נרסס אותה.

בעלת הבית קלטה שמדובר בקשקושים, אמרה לה שהיא מכירה אותנו וסיפרה לה עלינו, אבל אין עם מי לדבר. היא ליוותה אותה החוצה, ואחר כך חזרה לומר לי שהיא מצטערת על ההטרדה, שהשכנה התחלקה על השכל ושהבן שלה התקשר לבעלת הבית שלנו והתלונן שכבר חודש מתנהל פה airbnb ושאנחנו זוג תמהונים מלוכלך שמהווה מטרד. היא, שמכירה אותנו היטב, באה לראות על מה כל המהומה. בעוד אנו בדלת, השכן ממול פותח את דלתו שלו ומתעדכן בסיפור. אותו שכן שהוא חלק מזוג אמריקאים שהזמינו אותנו לארוחות אצלם ועד כה התחמקנו. הוא מצידו מספר שמכיר אותה, את השכנה, וביקר אצלה מספר פעמים. 

אני לקחתי את זה מאוד קשה. מאוד נבהלתי. אני מכירה אנשים שפתאום באמצע החיים נתגלו בהם מחשבות שווא סכיזופרניות. אלו שאני מכירה לא היו מסוכנים לאיש, אבל כשאני לבד בבית, הרה, ונחשפת למצב כזה עם שכנה זרה שמסתבר שבולשת אחריי, נבהלתי מאוד.
התקשרתי לאלון, שחזר מוקדם מהעבודה ומצא אותי נסערת, אחרי שמיררתי בבכי מבוהל ואמיתי.

אלון ניגש לדלת שמעבר למסדרון, דופק אצל השכן המבוגר האמריקאי ומבקש ממנו ללוות אותו למעלה, לדלתה של השכנה. הם שניהם יחד דופקים שם ואלון מציג את עצמו, חושב שאם תתבצע היכרות ידידותית (שלדידו התבצעה כבר, אבל כנראה היא לא זוכרת) חששה יפחת. בפועל, היא דיברה והאשימה אותו ללא הרף, לא נתנה לו להשחיל מילה. בדרכם למטה השכן, במבט רציני ומהורהר, אומר שיש בעיה...

בערב אנחנו מבינים שהיא כנראה סיפרה לו חלק מהזיותיה וההזמנות שלו אותנו לארוחה או למשחק היו, ככל הנראה, ניסיון להכיר ולעמוד על אופינו, לברר אם אנחנו באמת מסוכנים או מוזרים.

יום למחרת, בשבע ועשרים בבוקר, דפיקות היסטריות + צלצולי פעמון מבוהלים בדלת ביתנו. במפתן הדלת, השכנה, מבוהלת עד מוות, מתייפחת, מתחננת שנפסיק להרעיל אותה, אומרת שהיא מרגישה נורא, כבר יומיים כאבי ראש ולחץ בקודקוד, כמעט קורסת על המדרגות. היא אומרת לאלון שהיא ראתה איש שנכנס לדירתה, ריסס אותה, ברח ונכנס לדירה שלנו. היא רצה אחריו במורד המדרגות (אני בליבי מתבאסת שלא ניצלה את ההזדמנות למעוד ולשבור את המפרקת) אבל לא הספיקה לתפוס אותו. אני מבוהלת במיטה, לא מבינה מאיפה אלון מוצא את האומץ והכוחות לומר לה בתקיפות שעכשיו התעוררנו, שאין פה אף אחד, שאף אחד לא רוצה לרסס אותה ושתלך לראות רופא. גם השכן ממול פותח את הדלת, צופה במתרחש.

אלון מתלבט אם ללכת לעבודה. הוא כותב הודעת סמס לבנה של האישה, מספר בקצרה ובכבוד את מה שקרה הבוקר וכותב שאנחנו באמת ובכנות דואגים לה. ניכר שהיא סובלת ושיש בעיה כלשהי. הבן מגיב בגסות ואלון מודיע לו שלא יפנה אליו שוב בנושא.

בשעה 10 מתקשרת אליי בעלת הדירה. אצל השכנה נמצאת עכשיו בתה, והיא מבקשת לפגוש אותי. אני, יום לפני לידה להזכירכם, נושמת עמוק ואומרת שסבבה. דפיקה בדלת, בפתח עומדת אישה דתייה בשנות הארבעים לחייה, שיער קצר, כובע עגול ככיסוי ראש, חצאית. היא נכנסת ומציגה את עצמה, מדברת על הבית וזוכרת שביקרה את הדיירים שגרו כאן כשהייתה ילדה. שואלת אם יכולה לעשות סיבוב "לראות את השיפוץ". אני אומרת שכן ומיד היא כבר בכל החדרים, הולכת מהר כמו מישהי שמצפה לתפוס משהו ולא בטוחה מה. יש בהליכה שלה תקיפות, האשמה, בילוש. כך לפחות נראה היה לי הדבר אז. היום, במחשבה לאחור, אולי הלכה מהר מתוך מבוכה, מתוך רצון לבדוק אבל בעיקר מתוך העלבון שבהבנה שהדברים חורגים ממנה שאמא שלה חשבה.

בסלון היא אומרת שאמא שלה אמרה לה שאתמול היה ממש מבולגן פה והיו ירקות רקובים על כל הרצפה. אני נפגעת עד עמקי נשמתי, כל הקוראים הותיקים כבר יודעים עד כמה אני מאוהבת בסדר וניקיון, אבל רמת ההזייה לא מאפשרת לי להיפגע באמת. אני מסתכלת על הבטן ואז עליה ואומרת: אתמול החדר נראה בדיוק כמו שהוא עכשיו. אומנם אני לא במצב לסדר את הבית, אבל ירקות רקובים אנחנו שמים בפח.

בחדר של התינוקת היא נעצרת, מופתעת שהכנו מראש את כל הדברים. אני מספרת לה שההורים שלנו גרים רחוק ושהלידה צפויה להיות בכל יום (לא ידעתי עד כמה היא קרובה באמת) ואין לנו מי שיעזור לנו בטווח המידי, לכן אנחנו מנסים להקל על עצמנו העתידיים. היא נועצת בי מבט עמוק, של מישהי שסיפרו לה דברים מסוימים והיא מנסה לראות איפה הם נמצאים, אם בכלל, בדמות שמולה. אנחנו מתיישבות במטבח. היא מתחילה לומר שגם אם בעלי עובד בשב"כ זה בסדר, זה לא עניינה, ואני קוטעת אותה בחיוך עייף ואומרת: תראי, אלון עושה כך וכך, אני עושה כך וכך, שנינו למדנו כך וכך, אנחנו בני עוד מעט שלושים, אין לנו מה להסתיר. אני לא יודעת מאיפה אמא שלך קיבלה את הרושם, אבל הדברים אינם כפי שהיא חושבת.
היא שואלת אם אפשר לקרוא לה, שתראה במו עיניה.

כשהשכנה באה היא נכנסת בכעס וחוזרת שוב על אותן האשמות, לעיתים מוסיפה להן עוד ועוד הגזמות. היא אומרת דברים כמו "אל תיתממי!" ודופקת בכף יד פרושה על השולחן.
הבת שלה, מסורה ורחמנית, מנסה לדבר אליה בהיגיון. אחרי רבע שעה בה כבר ברור מעבר לכל ספק שיש פה פגם מהותי בשיפוט האובייקטיבי אני פונה לבת ואומרת שאין טעם לנמק נימוקים של היגיון במקום נעדר היגיון, ושאם אימה מתנהגת כך ומתלוננת על כאבי ראש, כדאי לקחת אותה לרופא.
הן יוצאות מהבית שלי.

כשאלון חוזר אני כבר מעבר לנסערת, אני מבוהלת. כואבת לי הבטן כאבים של לחץ ובתוך הבטן תינוקת שלא בא לי שתרגיש סטרס. אני מפחדת מאוד, מעבר לכל היגיון. ואולי זה הדבר הנורא באמת במחשבות שווא של רדיפה, יש בהן משהו מדבק. אלון ואני הולכים יחד לסופר ושם פוגשים את השכנה הזו שוב, ומתעלמים ממנה.

אני מרגישה צורך להודיע על המקרה לכמה שיותר אנשים. בעלת הבית בודקת אם הכל בסדר איתנו, אלון מדבר בטלפון עם השכנים שאנחנו מכירים ומספר להם בכלליות על המקרה. אני שולחת הודעה ארוכה לבתה של האישה וכותבת שהביקור שלהן אצלי הותיר אותי מאוד נסערת. אני לא מוכנה שיבלשו אחריי, יבדקו לי את הבית, יספרו כמה אנשים מבקרים אותי או יספרו עליי או על אלון עלילות שווא. אני מבקשת ממנה שיקחו אחריות על המצב. מבהירה שאני לא רוצה שום קשר לאמא שלה ומבקשת באופן חד משמעי שהיא תפסיק לעקוב אחרינו ולהשמיץ אותנו. היא עונה איזו תשובה רפה של "ככה זה כשמזדקנים, שיהיה בהצלחה..."

משך כל אותו היום הדלת של השכן ממולנו פתוחה ואני קוראת בפתחון שלה משהו שמבקש להיות מעורב ועוזר בעת הצורך. אני אומרת לאלון שאולי עשינו טעות בכך שלא נענינו להזמנותיהם. הם בסך הכל רצו לוודא שאנחנו נורמליים ולא הזויים כמו ששמעו ממנה וכדאי לנו שיהיו כמה שיותר אנשים בבניין שיוכלו להעיד עלינו מולה שאנחנו בסדר. אלון מהסס. פתאום החוויה הזו הפכה את האיזון בינינו - אני מבקשת עכשיו ליצור קשר עם השכנים ולהתקרב אליהם ואילו הוא הפך חשדן. בכל זאת, אנחנו מזמינים את השכן ואת אישתו לכוס תה בערב.

בערב הוא מגיע לבד, עם קופסה של גלידה ביד אחת וצלחות חד פעמיות ביד השנייה, לבוש במכנסיים שחורים וחולצה לבנה מגוהצת, אך מוכתמת. מסתבר, כך הוא מספר (בעברית צחה!), שאישתו עזבה אותו באותו הבוקר. אנחנו המומים, ראשית על האישה, שנית על העברית. מסתבר שהוא עלה לארץ כשהיה בן 27 (לפני לפחות מספר זהה, אם לא כפול, של שנים) ומסתבר שאישתו עוזבת אותו אחת לכמה שנים, כשנמאס לה, מתאווררת וחוזרת.

תוך כמה דקות עוברת השיחה, מדיון בהיסטוריה כללית, לשיחת הסבר על הדת היהודית האמיתית, על הילכות שבת, על זה שרפורמים יותר גרועים מנוצרים ועל זה שאלוהים רוצה או אומר דברים. אלון מסתכל עליי מבוהל ומסמן לי בשפה הסודית שלנו לגרום לכך שהשיחה תבוא אל קיצה ולגרום לאיש איכשהו לעזוב את הבית שלנו, אבל אני עסוקה בלהתאפק שלא לצחוק. רק כשאני נזכרת שאני בעצם בהריון ויש לי תירוץ ומדדה לשירותים, אני משחררת את שרירי הלחיים הכואבים שהחזיקו את החיוך מחוק. איזה קן קוקיה, אלוהים!

בחזרה מהשירותים אני רואה את אלון מול דלת הבית הפתוחה, ומן העבר השני בת נוער, שמנה מאוד ונבוכה אף יותר, עם פס שחור בעיניים ושיער אסוף נמוך, שואלת אם אבא שלה כאן. "זה הכישלון שלי!" רועם קולו של השכן באנגלית "היא לא מדברת אנגלית, הקטנה. בואי, תיכנסי."
במבט אחד אני רואה בה הכל. ההשמנה האופיינית לנטילת תרופות נגד דיכאון או חרדה, שפת הגוף המכונסת שרוצה לפרוץ החוצה, המבט שלא פוגש בעיני האחר אלא רק להרף. אני מכירה נשים כאלו, וחלקן היכרתי גם כשהיו נערות כאלו. אני מבינה, בלי הרבה מילים, שהיא לא גרה בבית ומשלימה לבד שזה כנראה במוסד, אולי להפרעות אכילה.
באופן אירוני, היא האדם הכי שפוי שפגשתי באותו היום. לא מדברת הרבה, וודאי לעומת אביה המלהג, אבל המשפטים הקצרים שלה מראים שהיא מבינה עניין באופן חד וברור. אחרי כמה דקות, כשהשעה קצת אחרי עשר, אלון קם ואומר בישירות "חבר'ה, נראה לי שהגיע הזמן שלנו לישון".

בלילה במיטה אנחנו שוכבים זה לצד זה, מותשים מלנסות לעכל. אני רק רוצה לבכות, מצב רוחו של אלון עכור גם כן, ואני שואלת אותו: "טוב, בוא נחשוב, מה היה נחמד ביום שלך?". אלון חושב לעומק ואומר "טוב, זה קצת עצוב, אבל חשבתי שיש לי תקלה באחת התוכנות, שלחתי לפני כמה ימים מייל לחברה עם התראה על התקלה והיום קיבלתי תשובה עם התוסף שאני צריך להתקין כדי לתקן אותה. מה אצלך?"
אני חושבת גם ועונה "קיבלתי תשובה לאחת הבדיקות לקראת הלידה שעשיתי בשבוע שעבר, בדיקה לגילוי איזה וירוס בנרתיק, והיא יצאה שלילית."
אנחנו מצחקקים. איזה יום עגום זה, אם נקודות האור הן שאין לי וירוס בנרתיק ולו אין וירוס בתוכנה.

וכך אנחנו ממשיכים, למצוא עוד ועוד נקודות חיוביות עלובות ביום המסריח ההוא - אלון הדריך קבוצה של ילדים חראות מגעילים, אבל ההדרכה התקצרה כי הם הגיעו בחצי שעה איחור, אני התקלחתי והצלחתי לסבן את אצבעות הרגליים, הוא אכל נקניקיה לארוחת צהריים בעבודה והוא מאמין שהיא לא הייתה לגמרי מקולקלת, אני, לאור המתח שגרם לי ביקור הפתע, שתיתי פי 2 מכמות המים שאני צריכה לשתות. ועם כל נקודה כזו אנחנו צוחקים יותר ויותר, ולצד הצחוק המתגלגל גם דומעים קצת דמעות אמיתיות של מתח ועצב שנמוג ומתפוגג.

אנחנו נרדמים, מבלי לדעת שלמחרת בלילה יהיה הלילה האחרון שלנו כזוג במיטה הזו - נשכב באותו המקום ונספור דקות בין ציר לציר לקראת נקודת אור בוהקת ואמיתית.
נכתב על ידי , 8/7/2017 18:31  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

119,099
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ