לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

עכשיו תורי


 

אז אחרי שבפוסט הקודם שיתפתי אתכם בהקדשה שכתבתי (בשתי גבות מורמות) למישהי שאני לא מכירה בכדי שתוכל לומר את מה שהיא מרגישה לאהובה במהלך טקס הנישואין שלה,

 

עכשיו תורי.

 

כפי שמי שעוקב וודאי יודע, אלון ואני נישאים בטקס יהודי-חילוני - משמע, לא במסגרת טקס אורתודקסי שינוהל על ידי נציג של הרבנות הראשית, אלא בטקס מסורתי והילכתי שינהל מי שהיה המפקד שלי בצבא (ולאחר מכן גם מפקדו של אלון, שהחליף אותי בתפקידי הצה"לי). 

במהלך השנתיים האחרונות (זה גם פרט שידוע לעוקבים) באחד מהמקומות בהם עבדתי הנחתי סדנאות בהן השתתפו צוערים העתידים להיות קצינים ודנו יחד בסוגיות של זהות על הספקטרום החילוני-דתי בחברה הישראלית המשוסעת והמורכבת. פעמיים בשבוע הייתי מוצאת עצמי יושבת במעגל ומובילה נערים ונערות לכדי בלבול תהומי שממנו לעיתים יצאו מגובשים יותר, ואין מה לעשות - כשאתה עוסק בפירוק וגיבוש זהותם החילונית-דתית של אחרים, גם זהותך החילונית-דתית מתעצבת. התמזל מזלי והעמותה במסגרתה עבדתי הייתה גדושה באנשים מעניינים וחושבים וסיפקה לנו, המנחים במסגרתה, מגוון ימי עיון וסדנאות הכשרה מרתקות ומאתגרות וכך מצאתי את עצמי לומדת ומלמדת, בונה ונבנית ומוצאת את המקום בו אני נמצאת ואת המקומות בהם הייתי רוצה להיות. באופן מרגש מאוד, התהליך שעברתי בעבודה הזו הציף בי הרבה מהשיחות שהיו לי עם המפקד שהיה לי בצבא, הרבה משברי זהות (ולאו דווקא כאלו שקשורים למתח חילוני-דתי) שחלקנו זו עם זה, כך שכשניצבתי מול השאלה שקשורה לטקס הנישואין (שאלה שהרבה זוגות לא טורחים לשאול, וחבל) ידעתי מהם המקומות שכדאי להתחיל לחקור בהם.

 

בסופו של דבר, הטקס שהרכבנו והכתובה הנכללת במסגרתו, יצאו פשוטים מאוד, כמעט רגילים ועם זאת - משקפים בדיוק את מה שאנחנו מאוד רוצים לומר ולחוות. לא אשתף אתכם בכל המלל הארוך הזה, אלא רק בחלק שכתבתי אני לבדי, בלי עבודה צמודה ודיון על כל מילה עם אלון ואבי (המפקד).

 

במסגרת בניית הטקס הציע אבי שמלבד לומר בפומביות דברים זו לזה (דברים מכובדים והולמים, הוא חזר והדגיש), נספר את סיפור ההיכרות שלנו. אני הרמתי את הכפפה לספר אותו בקצרה במסגרת החלק בו אני נושאת דברים וזה (הערה לקורא אלון: אם אתה רוצה להיות מופתע זה הזמן להפסיק לקרוא. אם אתה רוצה לקרוא - אתה יכול גם להמשיך) מה שיצא:

 

 

לא הרבה יודעים, אבל הפעם הראשונה בה אלון ואני דיברנו הייתה הרבה לפני הפעם הראשונה בה נפגשנו. 

אלון היה במדים, במשרד הצבאי שהיה פעם שלי ואני הייתי אחרי כל זה, רחוק אי שם בארץ זרה ומוזרה. הטלפון, שהיה לחוץ לאוזני, חייג לבסיס-לשעבר מתוך מטרה מוצהרת של משובת קונדס, אך גם מתוך רגש קטן ומודחק של געגוע לשגרת החיים הצה"לית שהייתה שלי, רק חודשים ספורים קודם לכן. 

לכשהורם שפוף הטלפון מהעבר השני מצאתי עצמי, זו שרצתה להפתיע, מופתעת. ה״הלו״ שבקע מהטלפון היה בקולו של איש שלא הכרתי. 

 

מתוך בלבול גדול אמרתי את הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו באותם רגעים: ״היי... אממ... מדברת מור נוה." ומהצד השני, אותו קול שמעולם לא שמעתי לפני כן ענה בשמחה פשוטה: ״מה?! מור נוה האגדית?!״

 

בתום השיחה, ממש כאילו הייתי קלישאה הוליוודית, נפלתי באושר עילאי על המיטה שהוקצתה לי אותו ערב בגסט האוס ואמרתי לבריטית שהייתה שותפתי לחדר: ״נראה לי שהרגע דיברתי עם האב העתידי של ילדי העתידיים.״

היא חשבה בוודאי שאני סתם אובר דרמטית,

אבל יש דברים שפשוט יודעים. 

 

אלוני -

אני אוהבת ומוקירה כל רגע איתך, וגם את הרגעים בלעדיך-איתך.

אתה אור גדול בחיים שלי.

תודה על שאתה מאפשר לי לצמוח, וגדל לצידי. תודה על כך שמהרגע הראשון - מהמשפט הראשון שאמרת לי אז לפני חמש שנים - אתה גורם לי להרגיש אגדית. 

תודה על ההבנה בלי מילים ועל כך שלמרות לה, יש לנו שפה סודית רק של שנינו. תודה על הריקודים בסלון שהם כמו שיחה, ועל השיחות הארוכות איתך, שהן כמו ריקוד. 

 

אני שמחה ומתרגשת לקדש אותך היום להיות לי לאיש ומשפחה. 

 

עכשיו - מכיוון שאני לא רוצה לשתף זאת עם חבריי או חברותיי שינכחו בטקס, כמו גם לא עם משפחתי או עם אלון המתעקש להישאר בחוסר ידיעה לשם הפתעה, חשבתי לעצמי - מה יותר טוב מאשר להתייעץ עם הזרים הטובים שבאינטרנט? :) אז - מה אתם אומרים - ארוך מדי? טרחני? קיטשי? דורש עריכה? מזמינה אתכם להביע דעה ואפילו לקצץ בבשרן החי של המילים, לערוך ולתקן.

 

ברוכים תהיו :)

 

 

נכתב על ידי , 6/8/2014 12:43  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כותבת להשכיר



אף טקסט שכתבתי מעולם לא הוקרא או הוצג על במה. למעשה, זה כמעט נכון. היה פרק קומי אחד שכתבתי למור"ק שהצגנו בבה"ד אחד, שלא עלה כלכך יפה ובהפוגה שעשו השחקנים בצפייה לשאגות הצחוק של הקהל היה רק קול דממה דקה, והיו כמובן כל אותן הרצאות שנתתי כקצינת הסברה לחיילים מכל היחידות טרם יציאתם לתגלית, ההרצאות שנתתי במסגרת הלימודים ושיעורי העברית שאני כותבת ומבצעת - 

ועדיין, טקסט שעמלתי עליו וכתבתי והוקרא כקטע קריאה מעולם לא קם. עד היום.


אני חברה בקבוצת פייסבוק המרכזת נשים טרם חתונתן המייעצות זו לזו בענייני חולין כמו עיצוב ולבוש ובענייני הרגש המהותיים יותר - כמו בעיות עם המשפחה, פרץ חוסר ביטחון, או סוגיית הנישואין ברבנות. היום פורסמה שם, פתע, הודעה שנגעה לליבי:

"ממש אשמח לעזרה... יש פה מישהי שיודעת לכתוב יפה שיכולה לעזור לי לשדרג ולחרז משהו שכתבתי לארוסי ואומר לו בחופה??"


ואני, אולי שני סימני השאלה שבסוף נגעו בי, אולי הכנות שבבקשת עזרה ואולי זה שאני כבר רגילה לקבל טקסטים של חברים וחברות (לרוב עבודות להגשה) ולערוך אותם - שלחתי לה הודעה וכתבתי: שוט.


היא כתבה סיפרה לי, בקווים כללים, שמילדות היא חולמת על החתונה, ולמרות שהיא חושבת שהוא לא חלם על זה מעולם, הוא וודאי תהה מי תהיה אישתו, ושעכשיו הם תקועים יחד לנצח והיא תשתדל להיות לו לאישה הטובה ביותר. הרמתי גבה אבל גם חייכתי, כי זה כלכך לא מה שאני מתכננת לומר לאלון (וגם כלכך לא מה שאני חושבת) ובכל זאת - הנה אני מוצאת עצמי צריכה לכתוב את מילותיה. כששאלתי אם יש עוד בקשות היא היססה ואז כתבה: שזה יהיה בחרוזים. 
מה, חריזה של כל שתי שורות, זו אחרי זו?! שאלתי בתהימה, בלהבלהבלהבלהבלה חתונה, בלהבלהבלהבלהבלה שכונה?
והיא עפה: כן.
והנה עוד הרמת גבה (כבר שתיהן היו באוויר, כן?) ועוד חיוך, וישבתי והתחלתי לכתוב. תוך כדי הכתיבה ניסיתי כל הזמן להשתיק את אמות המידה האסתטיות שלי (שזעקו ללא הרף!) וניסיתי למצוא מילים יפות לרעיונותיה ולחרוז אותם כהלכה. כתבתי בית ושלחתי לה, היא התלהבה והסתייגה ואני ערכתי וכתבתי לה שוב, והיא שוב התלהבה והסתייגה ואני ערכתי שוב - ככה עד שהכל היה לטעמה. הצעתי לה להוסיף תכונות אופי אישיות של המיועד והיא הסכימה בשמחה.


התוצר שיצא בסוף הוא משהו שלעולם לא הייתי מקריאה בחופתי שלי, אבל הוא בדיוק מה שהיא חלמה תמיד להקריא בחופתה שלה (במילים אלו אמרה לי) ואני התמלאתי שמחה והתרגשות שהנה, אישה שאני לא מכירה, במקום שאני לא מכירה, תקריא לבן זוגה בדיוק את המילים שמתארות את כל מה שרוצה היא לומר לו - ואני זו שהייתי לה לפה ואפשרתי זו.


וברוח החריזה הכפוייה שהובטחה - איזו זכות גדולה, כבוד גדול ושמחה: הרי הטקסט הראשון שכתבתי שעתיד להיות מוקרא על במה, שנכתב בהתאם לבקשתה של הכלה לעתיד ובכדי לממש את חלומה:




אהובי / השם שלו / כינוי,



כבר מילדות, מאז שהייתי קטנה 

ראיתי בדמיוני איך אראה בחתונה:

לבושה בשמלה צחורה ויפה

אוחזת זר ונרגשת תחת החופה

רק פרט אחד נותר מסתורי בעתידי - 

מי יהיה הגבר (החתיך :) ) שיעמוד לצידי.



כשאתה היית קטן ועשית בלגנים בשכונה

בטח לא חשבת יותר מידי על ענייני חתונה.

ילד עם לב של זהב, חיוך ובדיחה

שיעשה הכל בשביל המשפחה.

אבל בין כל אלה, אני בטוחה, 

היה לך זמן לתהות מי תהיה אשתך.



ועכשיו, כשאנחנו לנצח זו עם זה תקועים

אני מבטיחה להיות לצידך ואת החיים להנעים,

לא לאכזב,  לדעת לקבל ולוותר

ולהיות לך לאשה הטובה ביותר.



:)
ממש "על החלון ישבתי" -לא? :)
נכתב על ידי , 4/8/2014 21:05  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





73,954
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ