לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017

תובנה של אמצע הלילה


 

היא כמו החתול ההוא, קיימת ולא קיימת בו בזמן. אף על פי כן, הרבה מאוד אנשים כבר אוהבים אותה אהבה כנה והקיום הממשי-פוטנציאלי שלה עורם בהם התרגשות, שמחה וציפייה.

בהתחלה חשבתי שכל אלו הם רק כלפיה ונדהמתי, אולי אפילו קצת קינאתי - איך היא זכתה להיות כלכך אהובה עוד לפני הנשימה הראשונה בכלל.

אבל אתמול הבנתי משהו: אוהבים אותה, מתרגשים לקראתה ושמחים בה, כי היא שלי. כי בעצם אוהבים אותי, שמחים בי ומתרגשים בשבילי.

נכתב על ידי , 22/5/2017 09:59  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז איך היה?


 

בלילה שלפני חלמתי שמתנפחת לי השפה העליונה ואני בקושי מצליחה לדבר. קמתי מיובשת, עם כאב ראש נוראי. עם הקפה של הבוקר עוד עשיתי תיקונים אחרונים: הוספתי שתי פסקות, חזקתי טיעון רפה בהארת פתע קטנה שעלתה בי בלילה.

 

זה היה בוקר היום השני לכנס, שנערך יום אחד באוניברסיטה וביום השני במקום אחר, קצת מרוחק ומוזר. הנוכחות האקדמית ביום השני הייתה בהתאם, מה שקצת ביאס. הסתכלתי על האולם הריק ברובו והצטערתי "לבזבז" את ההזדמנות להציג על הדיוטות.

לאור הנוכחות הדלה נדחה המושב הראשון, בו דיברתי אני, במחצית השעה. בינתיים השתדלתי לא להתאכזב: האולם היה בלתי מתאים בעליל - חדר מאורך בבניין ישן, בלתי ניתן להחשכה, המסך נמוך מדי, הכיסאות מעוצבים אך מאוד לא ניתנים לישיבה (שלפתי את הכריות שאני נושאת איתי בתיק והן ריככו את הסבל רק בקושי).

 

היה עוד אד של אכזבה באוויר. הכנס, מתוקף היותו בין מוסדי, כלל הרצאות של תלמידים מתקדמים מכל מוסדות הלימוד בארץ. זה אולי יישמע מתנשא, ובאמת שלא האמנתי בזה לפני שראיתי זאת במו עיניי - אבל הפער "בינינו" לבין השאר היה ניכר. מאוד.

הרמה הנמוכה של המחקר, של תשתית הידע, השימוש במונחים שגויים או אנכרוניסטים באופן שאינו לגיטימי, ואפילו ההרצאה עצמה - הטיעון, הנימוקים, ההשוואות וההגשה. כל אלו ביאסו אותי עמוקות, כמאזינה ובעיקר כמשתתפת.

 

כשהגיע תורי לדבר האולם היה מעט יותר מלא, אך חסרו בקהל כאלו שרציתי שישמעו. אלו הגיעו חמש דקות אחרי שהתחלתי, ובכך פספסו את הרבע הראשון של ההרצאה.

היה נחמד להקריא. היו רגעים בהם הרגשתי שמקשיבים לי, אחרי בהם הרגשתי שאף אחד לא מקשיב או מתעניין בכלל. בסוף, בשלב השאלות, הופנו רוב השאלות לשתיים האחרות שהציגו איתי באותו המושב. אז ביקשה יו"ר המושב לשמוע שאלות כלפיי וזה היה מביך מאוד. כשאין שאלות בכלל, מה זה אומר? לתלמידים באולפן אני תמיד אומרת בבת צחוק: או שהבנתם הכל או שאף אחד לא הבין שום דבר.

אתמול, חשבתי, להרצאות הגרועות באמת היו המון תגובות. מהקהל זעמו, רצו לתקן, לבקר, לשים דברים על דיוקם. גם להרצאות הטובות היו המון תגובות. והנה אני, שדיברתי על היצירה העתיקה ביותר בכנס הזה (מהמאה ה-17, כן?), אולי לאף אחד אין מה להגיד לי על מעגלים חברתיים ומדעים ברומא אותה התקופה, כי כולם עוסקים רק באמנות מודרנית? 

את השאלה הראשונה הפנתה אליי ראש תוכנית תואר שני במוסד אקדמי בארץ. היא אמרה "כשאמרת שפוסן לא מציג דמויות של נשים בגן, אולי זה כי בעבורו הגן עצמו מייצג אישה?"

זה היה מביך ממש, כי זה בכלל לא מה שאמרתי, וזו הייתה הערה כלכך חסרת הבנה וידע. עניתי, במה שיצא אולי תקיף מדי "זה בכלל לא מה שאמרתי. יש דמויות של נשים בגן, כמובן, וגם הצגתי אותן: פלורה, קליטאה, אקו. מה שאמרתי הוא כך: בניגוד לגנים הספרותיים המידיאבליים שהצגתי, בהן יש פרסוניפיקציות של החושים כנשים, אצל פוסן אלו לא האנשות. החושים מיוצגים, אבל באמצעות פעולות. דבר שני, הראיתי איך יש שינוי במושג הגן לאורך התקופות, איך ממקום שמייצג תענוג הוא הופך למקום בו דנים בריסון התענוג והחושים ולבסוף, למקום בו מדברים בצורה מדעית על החושים. לכן, הגן לא מייצג אישה, אלה מקום לשאלות מוסריות ומדעיות על התענוג".

היא הייתה נבוכה אך המשיכה לומר שהגן מסמל אישה ואפילו יש ברקע הציור "אלמנטים פאליים לעומת אלמנטים ואגינליים".

אוי אלוהים. ניסיתי שלא להתרגז. יש משהו בדברים שלא עשויים היטב: אבני שפה של מדרכה מעקומות ומקולפות, פסטה מבושלת יותר מדי, אישה בתפקידה ומעמדה שמתייחסת בפשטנות אנכרוניסטית וב"נדמה לי" בשדה מחקר שהוא, למרות מה שחושבים אליו, אינו סובייקטיבי כל עיקר, שמעורר בי רוגז.

 

"גן מוקף חומה אליו גיבור ספרותי גברי מנסה להיכנס יכול, לפי פרשנויות מסוימות, להיות מקושר עם חדירה וכיבוש" אמרתי.

היא הנהנה בהתרגשות. "אבל," המשכתי והכעס כבר קצת ניכר בקולי "פה אין חומה מסביב לגן, ואין שום גיבור שמנסה לחדור אליו מבעדה, כך שפה זה לא נמצא. בנוגע לואגינלי והפאלי... ממ. זה פסל של הרם, מוטיב חוזר בציורי בכחנליות ונציאניים שפוסן מאמץ. ובצד השני זו פרגולה, מהסוג שיש בגנים מטופחים. כמו שאמרתי, זה נוף סימבולי מוסרי - צד אחד מתורבת והשני פראי..."

היא המשיכה: "אולי מבחינת פוסן הגבר שנכנס לגן הנשי הוא המבט הגברי של הצופה?" ועל זה לא נותר לי אלא לקרב את המיקרופון ולומר פשוט "אה, לא.".

אחר כך גיגלתי אותה וגיליתי שהיא מתעסקת ב - הפתעה - פסיכואנליזה ומגדר.

 

אחר כך הרגשתי שילוב בין ההיי שבלסיים הרצאה לבין האכזבה מהפידבק הדל. בהפסקה ניגשה אליי מישהי אחרת שמלמדת במוסד אקדמי אחר לומר לי שהיא חשבה שבעצם אולי הנושא של היצירה והגן כפי שהצגתי אותם הם עיסוק באסתטיקה.

למה את מתכוונת? שאלתי בעדינות.

"אסתטיקה הרי שואלת שאלות בקשר לחושים, וגם את שואלת שאלות בקשר לחושים!" היא אמרה בהתרגשות.

"אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי," אמרתי בזהירות "אסתטיקה היא הרי ענף בפילוסופיה הדן במהות היפה, בקשר שלו אל הטוב, באמן והגדרתו, היצירה האמנותית או המעשה האמנותי והגדרתם. פוסן לא שואל שאלות על מהות האמנות, אלא על האמינות (המוסרית, המדעית) של החושים..."

"בדיוק!" היא המשיכה "והחושים הם חלק מאסתטיקה! "

הודיתי לה מעומק הלב וחמקתי לשירותים.

 

כך, כששאלו אותי אלון ואמי "איך היה?" לא ידעתי מה לענות. כתיבת ההרצאה קידמה אותי מאוד במחקר, התקדמות כבירה בזמן קצר. הצורך לזקק ולהגדיר במילים רעיונות מיקדו אותי וגרמו לי להבין איפה חסר לי ידע.

פשוט היה נדמה שהנושא והתקופה לא מעניינים אף אחד, ואף אחד בקהל לא מבין בהם מספיק בשביל להבין אותי ואת דבריי.

וזה, בסופו של דבר, היה מתסכל מאוד.

נכתב על ידי , 18/5/2017 09:48  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השיחה הראשונה שלנו


 

לפני כמה חודשים הלכתי עם חברות לסרט. זה היה ערב חורפי נעים ושלושתינו היינו לבושות בלבוש סתווי נחמד - סוודרים רכים, צעיפים, מעילונים חמודים ומגפיים קטנים. נכנסתי לאולם עם פופקורן קטן ביחד אחת, כוס קולה ענקית ביד השנייה, מצאתי את המושב והתכרבלתי בו היטב במעילי הרך בהתרגשות אמיתית. אני אוהבת בתי קולנוע ממש, גם את אלו הישנים, עם השטיחים המאובקים והכיסאות החורקים שהולכים אליהם רק בשביל האידיאולוגיה והנוסטלגיה, וגם את אלו החדשים של רשתות בתי הקולנוע, עם הכיסאות הענקיים והרכים, המקום במסעד היד לכוס השתייה והסאונד הישיר מדי. אני אוהבת את הפופקורן המלוח והקולה הדלוחה, שניהם חלק מסורתי בחוויה וכמעט ולא יוצא לי לצרוך אותם בהזדמנויות אחרות. אני אוהבת לשמוע את כולם לועסים כמו להקת ארבה וכשמהסים אחד את השני ב"ששששש" קולני יותר מהרעש ובעיקר - כשצוחקים כולם יחד, או בוכים כולם יחד בחשיכה ויש איזו תחושת שיתוף קהילתית לרגשות שהם לרוב פרטיים ואישיים מאוד. למרות שאני אוהבת מאוד את החוויה כולה, אני רואה רק חמישה סרטים בשנה בקולנוע, אולי פחות. יוקר הכרטיסים הוא סיבה אחת, חוסר בזמן הוא סיבה נוספת. ובעיקר - כי כשאני מבלה עם חברים או עם אלון מחוץ לבית אנחנו מוצאים עצמנו לרוב בחוויות שעיקרן הוא השיחה, מה שלא מתאפשר במהלך סרט.

 

כשהתחיל הסרט בשירה רמה, התנועעה פתע הנוסעת הסמויה מצד לצד. כבר הרגשתי אותה זזה קודם לכן, לפעמים סתם ולפעמים בתגובה לרעשים או קולות, אבל הפעם - בגלל החושך וההארות הפתאומיות, בגלל רגעי השקט ורגעי המוזיקה הרמים - זה היה מאוד מובחן ומותאם לתנאי הסביבה.

הנחתי יד על הבטן, הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שעשיתי זאת, ופתאום עלה בי החשש שאולי היא מבוהלת.

באותה התקופה גודל הראש שלה היה כמו של ענב ומערכת הקשרים בין הנוירונים שלה הייתה כשל תולעת, כך שלייחס לה בהלה, למרות היותה רגש פרמיטיבי, כמעט אינסטינקטיבי, זה מאוד נדיב ומאניש מצידי. אבל חשש, במהותו, הוא משהו שאינו בהכרח מגובה בטיעונים לוגיים וכך מצאתי עצמי אומרת בליבי: אין מה לפחד, זה רק סרט בקולנוע. את בכלל לא מבינה איזה כיף לך, שבעולם אליו את עושה את דרכך, יש דברים כמו סרטים בקולנוע.

 

כבר מילדות הייתי מודעת לכאב שקיים בעולם, לרוע, לבושה ולצער. אולי כי אבי האמין, ועדיין מאמין, שיש לדבר אל ילדים כאילו היו מבוגרים וכשהם שואלים "למה?" יש לענות להם את האמת אפילו אם היא מרה. אולי כי הצער והפחד בעצם שזורים בכל וילדים עם נפש רגישה מוצאים אותם גם ברווחים שבין המילים בשירי הילדים ושירי הערש. הראייה המפוכחת הזו לא גרמה לי להיות מפוחדת בעצמי או פסימית, אולי רק רחמנית ורגישה יותר מכפי שהייתי.

כשהייתי צעירה, ילדה ממש, ישבנו אבי ואני מול מהדורת חדשות. השנים היו ככל הנראה שנות האינתיפאדה השנייה או פורענות אחרת שהתרגשה על העולם. אני, קראתי ספר או משהו דומה, לא ממש הקשבתי וכשכיבה אבי את הטלוויזיה, הביט בי ברצינות והתנצל, לא הבנתי בתחילה על מה. בלב כבד הוא התנצל על זה שהוא הביא אותי לעולם כלכך נורא ועיניו האפורות היו רציניות וכואבות. עניתי לו שאני דווקא שמחה להיות בעולם שיש בו יותר טוב מרע, ובאמת האמנתי בכך. אבל - משהו בהתנצלות הזו נטבע בי ולאורך חיי הבוגרים חשבתי לעצמי שזה בעצם נכון - להביא ילדים לעולם כזה, שיש בו כלכך הרבה רוע, זה באמת מעשה לא לגמרי מוסרי.

 

איכשהו, מאז שאנחנו ביחד, אני והנוסעת הסמויה, (ובעצם - אולי גם לפני), נשקף בעיניי העולם כמו שדה פלאות שנהדר יהיה לגלות. במהלך היומיום השגרתי אני מנהלת בראש מן רשימה קטנה ומצחיקה של תענוגות קטנים ומצחיקים שמאוד משמח אותי לחשוב שהיא תזכה לחוות: לעבור ליד המכבסה השכונתית ולקחת שאיפה עמוקה של ריח כביסה נוסטלגי, כמו של מצעים בבית ספר שדה. לפתוח את מקרר הגלידות במכולת ולבחור גלידה. לקטוף תות עץ. להיכנס למיטה שמוצעת במצעים רעננים ונעימים. לשמוע שיר שאוהבים במקרה ברדיו. לראות שממית. לשבת בבית קולנוע ליד בחור שמתרגשות ממנו. לקרוא סיפור מותח. ללטף כלב.

כמה טוב מחכה לך בעולם הזה, את בכלל לא יודעת.

נכתב על ידי , 15/5/2017 19:22  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

115,029
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ