לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2017

עצמאות


 

יש כמה פוסטים שאני רוצה לכתוב: אחד על סבתא שלי, אחר עם תשובות לשאלות חוזרות שנשלחו אליי במייל (סוג של Q&A, מי היה מאמין), אחד על אלון. אבל, אני פשוט לא מגיעה לזה.

 

שושה כהרגלה נהדרת. היא מאוד תקשורתית, אוהבת שמדברים אליה, משחקים איתה, שרים לה שירים. מיום ליום היא יפה יותר וחייכנית יותר, מחפשת קשר עין ומפתיעה.

כשאנחנו מתיישבים לאכול היא מייבבת בעריסתה הקטנה שבסלון. עד לא מזמן היינו מרימים אותה ומישהו היה מחזיק אותה "ישובה" על הברכיים, פניה לכיוון שולחן האוכל והיא מסובה אליו כמו כולם. היא הייתה מסתכלת בסקרנות בנו האוכלים ומדי פעם "מדברת" בשפתה התינוקית. לאחרונה היא עושה זאת גם כשאני לבד איתה בבית. מאחר שמאסתי באכילה ביד אחת ובלנקות ממנה פירורים אחרי כל ארוחה, ניסיתי להבין מה בעצם מפריע לה ומה היא רוצה. הגעתי למסקנה שהיא פשוט רוצה לראות ולהיות חלק. בתושיה נואשת שמתי כרית בחלק האחורי של העריסה, והשענתי את שושה עליה, כך שהיא שרועה כשראשה מוגבה, כפי שראיתי פעם שעושים לתינוקת עם קוליק. היא מיד נרגעה, חייכה אליי ופנתה לסקור במבטה את כל הסביבה שהייתה מוסתרת מעיניה כששכבה. ישבתי לשולחן ואכלתי, כשהיא יושבת נינוחה ומתבוננת מולי.

 

באחד הימים, לפני כשבועיים, רציתי לקנות משהו בממילא. עד כה יצאתי רק למקומות שאני מכירה היטב ויודעת שיש בהם מקום נוח וייעודי בו אפשר להניק, חנייה נוחה ומעברים נוחים לעגלה, או שיצאתי למקומות שאני לא מכירה אבל בליווי אלון. אבל - באותו היום התחשק לי לצאת בעצמי ולא להיות תלויה באלון ותכניותיו. גם ככה אני מוצאת עצמי מתבאסת קצת ששעות היציאה שלי עם הקטנה תלויות במזג האוויר ומוגבלות בשל כך לשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב.

התלבטתי איך ומה. חששתי - מה יהיה אם היא תסבול? מה יהיה אם אשב להאכיל אותה ומישהו יעיר לי? מה יהיה אם אגיע למקום עם מלא מדרגות ולא אוכל לעבור עם העגלה? ואם אצטרך לשירותים, איך אכניס אותה לתא איתי?

נזכרתי איך כשהייתה שקד בת שלושה שבועות (וזה היה לפני חודש ושבוע!) הייתי צריכה להגיע איתה לקופת החולים שנמצאת בקצה הרחוב. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי איתה מהבית - רק אני והיא, בלי מלווים. לבשתי את המנשא, מיקמתי את שושה הקטנה בתוכו, מוצץ בפיה החמוד, חבשתי על ראשה כובע רחב שוליים קטנטן ועל זה שלי כובע רחב שוליים גדול, לקחתי על הכתף את התיק. מול הראי הסתכלתי בשתינו ואמרתי לה בקול: "יש לך אימא אמיצה!" היא רק בהתה, המוצץ מתנועע בפיה, ויצאנו שתינו לשמש הקופחת. בדיעבד זה היה קל משחשבתי. 

באותו הערב בו תכננתי לצאת לממילא אלון תכנן לפגוש חבר במרכז העיר, אז יצאנו מהבית יחד. כשנפרדו דרכינו מצאתי עצמי פתאום הכי מאושרת מזה שבועות רבים. האוויר היה קריר ונעים, שמש הדבש הירושלמית האירה בקרניים אחרונות כאילו היו הרחובות ציור של הולמן האנט. הרגליים טופפו על מרצפות הרחוב המוכרות כלכך (מור של גיל 22: מי האידיוט שהחליט לרצף את הרחובות באבן ירושלמית! זה לא נוח לצעידה בנעלי עקב! מור של גיל 29: מי האידיוט וכו', זה לא נוח לצעידה עם עגלה! ). הגעתי לאבן שפה גבוהה? נשענתי על העגלה והרמתי את הגלגלים בזהירות. הגעתי למדרגות? המשכתי לצעוד מסביב עד שמצאתי מעבר משופע. כל אותה העת הסתכלתי בשושה המרוצה בעגלתה, המסתכלת בהתרגשות מלאה חיוכים בצללים ובאורות ואמרתי לה: יש לך אימא אמיצה!

המדרחוב היה שוקק ועליז. בחלונות הראווה שמלות יפות שממש בא לי לקנות אבל לא עומדות בקריטריון החדש: מתאימות להנקה, המון אדם, נגני רחוב. בכל פעם שהתקרבנו לנגן התחילה שושה לחייך ולצחוק בעגלתה, לחדול את פעולת ידיה ורגליה ולהקשיב בריכוז. בגלל שהיא שוכבת שם על הגב ודפנות העגלה גבוהות היא לא רואה מה קורה מסביב ומדי פעם עצרתי והוצאתי אותה, כדי שתראה והסברתי: אלה בלונים, זה סקסופון, אלה עוגות בחלון ראווה של קונדיטוריה, זאת מוזיקה וככה רוקדים טנגו :)

 

הגעתי לחנות, קניתי מה שקניתי, והחלטתי לחזור לכיוון מרכז העיר. ההליכה הייתה נעימה ושקד נרדמה במהלכה. החלטתי שכשתתעורר נתיישב בבית קפה ונזלול כל אחת את העדפותיה הקולינריות. בדרך עברתי על פני כלכך הרבה מקומות מאוד אהובים, אבל ממש לא מונגשים ותהיתי מתי אבקר בהם בפעם הבאה. זה יאלץ להיות בלי הקטנה קטנה הזאת.

 

ליד אחד מבתי הקפה עברתי על פני הזונה ממרכז העיר. כשעובדים במקום מסוים וחלפים על פני אותם רחובות יום יום, מתחילים להכיר את האנשים בהם. את הדתי הנמוך שפורס ואוסף דרגש קטן ועליו דיסקים מזויפים למכירה. את הקשישה שמדברת בטלפון בעודה יושבת על כיסא פלסטיק ופושטת יד. את המאבטח הצעיר שמסובב את הטבעת שעל אצבעו ללא הרף. וגם - את האישה שמהדסת על נעלי עקב בלויות, לובשת מכנסיים שחורים מהוהים ומעיל שחור קטן, גוררת לפניה עגלה מכוסה בה רק שמיכות מגולגלות ומבקשת נדבה. שיערה הארוך, הצבוע בצבע בהיר, תמיד מלוכלך מאוד אבל יש בהילוכה משהו גאה ובאופן בו היא פונה לאנשים הד של גינוני נימוס. יום אחד ראיתי אותה מקבלת כסף מגבר וצועדת אחריו לפינה מוסתרת. יום אחר ראיתי אותה יוצאת מאותה הפינה, רוכבת את מכנסיה ואחריה צועד גבר אחר. בוקר אחר ראיתי אותה חוצה את הכביש והפעם היו בעגלתה שני ילדים, וצועדים בעקבותיה עוד שניים אחרים, והם ממהרים לגן.

באותו הערב בו טיילתי ברחובות עם שושה ראיתי אותה מדברת עם סועדים באחד מבתי הקפה ומנסה לשדל אותם לנדבה. בעגלה השבורה והמטונפת היו אותם שני פעוטות, וסביבה גם השניים האחרים. הילדים היו מלוכלכים, פרועים, מוזנחים ו - בוכים. הילדה ישבה על הרצפה, לופתת בובה מלוכלכת כמוה ומיררה בבכי. הילד כילה זעם בלתי ניתן לכיבוש בעמוד של מנורת רחוב. האישה לא שמה ליבה אליהם, אלא המשיכה בניסיון לשכנע את הסועדים לנדב לה נדבה. 

ועל פני כל זה אנחנו חולפות: אני בסנדלים, מכנסי ג'ינס קצרים וחולצה אדומה, שערי הלח והריחני קלוע בצמה נמוכה, לפני עגלה חדשה ובתוכה שקד הקטנה - רחוצה ומטופחת, לובשת בגדים קטנים ונעימים ומכוסה בשמיכה חמודה עם ציור של דובי שאבא שלה קנה לה פעם בהתרגשות עוד לפני שהיא בכלל נולדה. המוצץ שמוט לידה. רק ציוץ אחד של רצון בו, והוא כבר יחזור אליה. ואם תצייץ שאינה רוצה בו, יורחק ממנה. ואם תבקש לאכול, או לצאת מהעגלה, להתחבק או לראות מה קורה סביב, תקבל כמבוקשה. כל שעה ביום (וגם בלילה) מביטים בה במבט אוהב ואומרים לה עד כמה היא יפה וחכמה, מצחיקה ונהדרת. מחכים בקוצר רוח לקבל עוד קצת ממנה - עוד מבט של הכרה, עוד חיוך, עוד "דיבור". שמחים בה שמחה אמיתית גם כשהיא בוכה או מרוגזת, כואבת או מוטרדת, ומנסים להקל על כל מכאוביה וצרותיה הקטנות.

כמה מזל יש לה וכמה הלב נכמר, כפי שלא נכמר קודם לכן, על כל הילדים הקטנים שנגררים בלילות ברחובות ערים גדולות.

 

כמה דקות לאחר מכן ושקד מתעוררת ומושה אותי מתוך מחשבות שכאלו לחיוכיה מלאי הפליאה. אני נכנסת לארומה, מזמינה כוס גדולה של מיץ תפוזים, יושבת עם הקטנה ליד שולחן ומוציאה אותה מהעגלה. כשאני מקרבת את פניה לאלו שלי ניצת בעיניה מבע של הכרה והיא מחייכת את החיוכים ששמורים רק לי. ככה זה - יש חיוכים מסוימים שהם לאלון, יש חיוכים לאמי, יש חיוכים לי, ויש חיוכים של סתם.

אני מתכסה בחיתול בד, מסתכלת ימינה ושמאלה ועולם כמנהגו נוהג. חושפת פטמה - דבר לא קורה. מקרבת את שושה והיא יונקת ו... כלום. לאיש לא אכפת מאיתנו. אני שולחת יד למיץ וכך אנחנו יושבת ושותות. אחרי כמה דקות - אלון נכנס! הוא הניח ששם אהיה. כששקד מסיימת את ארוחתה אנחנו שמים פעמינו הביתה יחד.

 

עוד רגעי עצמאות: לנהוג בלילה בכביש בין עירוני. אני אוהבת מאוד לנהוג, במיוחד בנסיעות ארוכות, במיוחד בלילה. בחודשים האחרונים של ההריון התענוג נמנע ממני, אבל במוצש זכיתי בו שוב. עם מוזיקה נהדרת ושקד אחת שלא בתוכי, עליי, צמודה אליי, אוכלת ממני או ישנה לצידי, אלא לכודה בקפידה במושב הבטיחות שלה מאחור, פתאום הרגשתי עצמי. כמו שלא מעריכים את הבריאות המובנת מאליה אלא אחרי מחלה, כך גם לקחתי בזמנו את הקיום שלי בעולם כיחידה עצמאית כמובן מאליו. ברגעי הנהיגה ההם התענגתי עליו.

 

השבוע, כמדי שבוע אמי באה לבקר. בכל ביקור אני נעזרת בה למשהו אחר. היא מטפלת בשקד ומאפשרת לי לקרוא מאמר, לבשל, לצאת לקניות, לצאת עם אלון לדייט, למדוד בגדים בחנות. לעתים היא ושקד באות איתי, לעתים הן רק בחדר אחר בבית ולעתים, אם העניין קצר מ-4 שעות, נשארות בבית בעוד אני יוצאת. השבוע, כששאלה אמי מה בא לי לעשות ביקשתי לנסוע לאוניברסיטה. שם, אחרי שהאכלתי את שקד, עליתי לספרייה בעוד הן טיילו במסדרונות הידועים לשמצה של הפקולטה למדעי הרוח.

זה היה נפלא. צללתי לספרים, מחפשת ומצלמת בשקדנות, יודעת שזמני קצוב, ומדי פעם עולה לפני השטח ולוקחת נשימה בדמות הודעת וואטסאפ מאמי בקורותיה של שקד אותה עת. מצד אחד, רציתי כבר להיות איתה. מצד שני, כלכך שמחתי להיות בלעדיה.

בדרך החוצה אני פוגשת את המנחה שלי. היא שואלת איפה שקד ואני מפגישה ביניהן. "היא כמו פוטו קטן!" היא אומרת ואני מתרה בה שלא תיפול בפח, כי עכשיו היא נראית כמו פוטו רגיל אבל יש ימים בהם היא נראית כמו פוטו מהבכחנאליה של הפוטי של טיציאן או פוסן, והיא צוחקת.

 

נכתב על ידי , 17/8/2017 06:30  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חמים עד רותח


 

סוף שבוע אצל החמים. 

זה מזכיר לי פעם אחת, שכשהיינו קטנים, באה לביתנו שכנה עם סיר חמין כתשורה. בזמן שאמא והשכנה פטפטו, אחי פתח הסיר ועם מזלג דלה מתוכו אל פיו, ואז ירק הכל באחת וקבע: "זה לא חמים!!!! זה רותח!!!"

על אותו המשקל: גם פה, זה לא חמים, זה רותח. אני נמסה והופכת לשלולית, כולי געגוע ללילה הירושלמי הקיצי המושלם, עם מזג האוויר המושלם שבכל מקום אחר בארץ נקרא סתיו.

 

החום הופך אותי עצבנית לאללה, תקיפה ומרושעת. מעירים לי הרבה: שקד צריכה כובע חם או חולצה ארוכה, להימרח ברעל נגד יתושים או קשקוש אחר ואני אומרת "כן, כן, כן" ועושה מה שנראה לי. לפעמים מושיטה פריט לבוש, נותנת להם להלביש לה ואחרי עשר דקות מורידה בטענה של החלפת חיתול / אכילה. 

אני לא בטוחה למה הרבה דברים שהייתי יכולה לדפדף כלכך מרגיזים ואני ממשיכה להזכיר לעצמי שהרצון טוב והכוונה טובה.

למשל, מרגיז אותי שמחזיקים אותה ועושים עוד דברים במקביל. יש זמנים בהם זה הגיוני לעשות את זה - כשזה תינוק שמכירים, כשהוא רגוע, כשאין ברירה ואין מישהו אחר שיכול להחזיק. אבל כשאני רואה ששקד לא רגועה, שמחזיקים אותה לאחר יד ובמקביל עושים דברים אחרים והיא צוברת בשקט תסכול וחוסר נוחות שניכרים על פניה - זה מטריף אותי עד כדי לקום ולקחת אותה, ולא אכפת לי מה הקשר המשפחתי שלה לזה שהחזיק אותה. 

 

מטריף אותי שגם באמתלת המשפחתיות מאפשרים לבני דודים לשגע אותה. גם אם מדובר בבני דודים גדולים בני 10 שרוצים להתיידד איתה ולכולם נדמה שהם יודעים מה הם עושים - לדגדג אותה כשהיא שלווה זה להציק לה. לדחוף את הפרצוף שלכם בפניה זה להציק לה. לדחוף לה את המוצץ בכוח לפה כשהיא בוכה זה להציק לה.

 

הבעיה עם שקדי, שעליה אני מברכת מדי יום בדרך כלל, זה שהיא סבלנית מדי. אם לא נוח לה, היא תזעיף פנים זמן מה, ואז תעווה אותן זמן מה, ואז תבקש בעדינות "אה! אה! אה!" ואז תבכה בלי קול, ואז תתחיל בבכי עדין ומנומס ורק בסוף תעבור לבכי קולני. כל משך אותו הזמן היא תיטלטל בידיהם של המחזיקים הלא זהירים או תנסה להסב פניה מאותם בני דודים מציקים ולנופף בידיה לעומתם. 

 

קשה לי להיות סבלנית או מנומסת ואני במבט חד שולחת את אלון להתערב ולקחת אותה, או מוצאת תירוץ לקחת אותה בעצמי.

 

יש גם בני דודים חמודים שמבקשים יפה להחזיק אותה (אלון מרשה להם רק ללטף את הרגל מבעד למכנסיים) או בני משפחה שמחזיקים אותה יפה ולהם אני מציעה.

 

היא כלכך עדינה ומיוחדת, ואני מתאהבת בה קשות בתקופה האחרונה, ולראות אותה סובלת ולו לרגע בזרועות של מישהו אחר שלא מטפל בה כמו שאני עושה פשוט מוציא ממני משהו תוקפני מאוד.

נכתב על ידי , 11/8/2017 21:49  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זוגיות בשלישייה


 

הריון, לידה וראשית הורות זה תהליך-מסע של התפרקות והתחברות מחדש. גם אישי, ובעיקר זוגי. אלון, שהאבהות באה לו בטבעיות רבה, נמצא כל היום בעבודה. כשהוא חוזר בערב הביתה הוא גמור מגעגועים לתינוקת, רק רוצה לחבק ולהסניף אותה. אני, שנמצאת כל היום בבית, לרוב מקבלת את פניו בחולצות סוף מסלול של אלו שהיו לי לפניו, מכוסים בכתמים של חלב אם או גבינה תוצרת התינוקת, מלאה בתסכול כבוש. מאישה חושבת, יוצרת, מתקנת עולם הפכתי לאישה שנמצאת בבית כל היום ומתעסקת בחלב וחיתולים. אם לא הייתה לי התזה להתעסק בה (ואף מילה על התסכול שבלנסות לקרוא מאמר עם תינוקת שצריכה לאכול, להירדם ולהתנקות (וגם להתכרבל, להסתכל, לפטפט), כביסות, ניקיון, בישולים, קניות, שאיבות, תורים לרופא) הייתי לוקה בניוון השכל ומתה בוודאות. כל אלו חרף העובדה שאני יוצאת מהבית מדי יום ופוגשת חברות לפחות שלוש פעמים בשבוע.

כך, אפשר להבין את התחושות שעולות כשאלון מגיע הביתה ומדבר עם שקד עשר דקות לפני שהוא בכלל מסתכל בי ואומר לי שלום. 

"אני לא מקנאה," כך הייתי צריכה להסביר את המובן מאליו. "אני רוצה שהיא תמיד תהיה מוצלחת ממני, טובה ממני ואהובה ממני. כך צריך להיות. פשוט..." אני מסתכלת על עצמי בעצב "הייתי רוצה לחזור להיות עצמי, כפי שהייתי בעיניך לפני: מעניינת, יפה ומושכת."

הוא מצטער שהוא גרם לי להרגיש אחרת, ואני ממשיכה להסביר שזה לא הוא גרם, אלו הנסיבות כולן.

הרגעים היפים ביום הם טיולי הערב שלנו. אחרי שעידכנו זו את זה בקורות היום, אלון השתגע מקנאה על זה שביליתי את כולו עם הקטנה ואני השתגעתי מקנאה על זה שהוא בילה את כולו בלעדיה, אחרי שסיפרתי כל מה שחדש בנוגע לקקי, פיפי, ציצי, בכי, אנחנו ממקמים את הקטנה-קטנה בעגלה והולכים. האוויר נעים, האור דבש ירושלמי טהור ואנחנו מדברים עלינו. אנחנו מעלים זכרונות, מציירים תקוות וחלומות לטיולים עתידיים והרפתקאות שגם אם יקחו לנו חודשים לממש כיף לפנטז עליהם בהווה, מספרים על דברים סתם (ידעת שדבורי בומבוס לא מייצרות בכלל דבש? פעם קראתי ספר על ילדה שעוצרת את הזמן).

באחד הערבים אנחנו מדברים על סקס. סקס שעשינו וכזה שבא לנו לעשות. במהלך ההיריון יצא לנו לשכב מעט מאוד, ממש פעמים ספורות. בהתחלה היו הגבלות מסוימות ובהמשך הגוף כולו הרגיש לי כמו מגבלה אחת גדולה. איך אפשר לעשות מעשה שכולו חגיגה של הגוף כשזה לא ממש מרגיש כמו הגוף שלך? עם הבטן הענקית והתינוקת המתרוצצת בפנים הרגשתי כמו קטגוריה ביזארית של פורנו. 

לקראת הסוף כבר סבלתי מצרבות כלכך קשות שכל הטלטולים וההתפתלויות הקשורות במין נראו לי כמו עינוי מיותר.

אחרי הלידה כל הגוף חזר בקלות למה שהיה קודם, מלבד החלקים שאפשר לעשות באמצעותם את כל מה היה לי בא לעשות. והנה, ברוך השם, חודש וחצי אחרי והכל מרגיש כמעט כמו חדש. כלומר - במובנים רבים זה באמת כמו חדש, אם חדש פירושו שונה לחלוטין מכל מה שהיה לי קודם.

בא לי נורא אבל אני חוששת - איך זה ירגיש, להרגיש את עצמי שונה כלכך? האם הכל באמת החלים כמו שצריך? האם בעיני אלון עדיין אהיה מושכת וחמודה? וגם - איך מחזירים את האיברים האלו, שעברו (ועוברים) חוויה מקודשת כלכך כמו לידה והנקה, ומקושרים אצלי (אולי גם אצלו) לתינוקת, להקשרים של נהנתנות מינית?

אז אנחנו מדברים על זה, והאמת? אין דבר מחרמן ומרגש יותר מלדבר עם הגבר שאת אוהבת על מין ורגשות.

באותו הלילה אנחנו גונבים כמה שעות של כרבול בעירום והכל מרגיש כמו פעם ראשונה. אנחנו מתקדמים לאט בלי יעד מוגדר. לא מירוץ לחדירה ואורגזמה, רק טיול בין ליטוף לליטוף. 

כל היום למחרת אני מתרגשת. בערב אנחנו נכנסים למיטה מוקדם, אבל לשקד יש תכניות אחרות. היא רוצה להירדם אבל קשה לה. אני מערסלת אותה ושרה לה שיר עד שהעפעפיים שלה נטרקים, מניחה בזהירות במיטה הקטנה והופס, היא מתעוררת. אני מערסלת שוב ואחרי כמה דקות מצליחה להניח אותה במיטה. לאט גווע שיר הערש על שפתיי ואני משנה דיסקט, מסתובבת אל אלון בהבעה סקסית במיוחד ומוצאת אותו שוכב על גבו, ישן ונוחר. 

אני נשכבת בין שניהם על הגב, המאוורר מטרטר את האוויר במעגלים ואני נרדמת גם.

נכתב על ידי , 7/8/2017 13:28  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

120,853
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ