לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

על הדבש ועל העוקץ



אז מסתבר שגיל ארבעה חודשים זה קטע. יש רגעים שנדמה כאילו גנבו לנו את התינוקת והחליפו אותה בשדון יער.

היא מדהימה בכל יום מחדש. היא תופסת היטב חפצים בשתי ידיים, מעבירה מיד ליד וכמובן, מכניסה לפה. היא מזהה אותנו ומתחילה להיות חשדנית כלפי זרים. היא עסוקה בכל רגע בללמוד, להסתכל סביב, להחזיק, למשוך, לראות מה קורה כש. היא אוכלת ארוחות קצרות שמופרעות שוב ושוב בצורך שלה להסתכל סביב, לבדוק אלף פעמים בדקה מה קורה מימין ומשמאל בזמן שהיא אוכלת, לבדוק שאני עדיין שם. היא מגיבה לרעשים וקולות בצורה חדשה. אם פעם הייתה רק מסתובבת לראות, אולי קצת נבהלת, עכשיו אחרי הבהלה (שהיא אחרת, לא רק קפיצה אלא לפעמים גם היסוס ואז בכי מפוחד) היא מחפשת את הרעש ובעיקר - בודקת מה התגובה שלי אליו. היא כמעט ולא מוכנה להיות לבדה עם המשחקים שלה, זקוקה לנו בסביבה או רוצה להיות על הידיים. כשהיא שוכבת ורוצה שירימו אותה היא שולחת ידיים למעלה ומשמיעה קולות תחינה ורצייה. היא צוחקת צחוק מתגלגל בקול, עונה בתינוקית כששואלים אותה שאלות ופונים אליה, מחייכת באושר בכל פעם שמקבלת תשומת לב.

היא מתחילה להכיר, לא רק אותנו, אלא גם מקומות ותבניות התנהגותיות. בשעות הערב היא יונקת ו"מבקשת" (כל הגוף שלה מתאזן) להיות בשכיבה. כשאני מניחה אותה במיטה שלנו היא ושולחת זרועות הצידה ופותחת את הפה, יודעת לאיזה צד לפנות כדי לינוק. יש תחושה שהיא מכירה את השידה עליה מחליפים חיתול ואת הגיגית בה רוחצים אותה. היום היא התקלחה במקלחת (דוש) עם אלון והיה ניכר בהבעת פניה שהיא מופתעת מהחוויה החדשה שעוד לא הכירה.

מצד אחד, זה מדהים. היא כלכך גדלה, במיוחד כשאני מסתכלת (בנוסטלגיה ודמעות) על תמונותיה מגיל חודש ורואה איזו פצפונת היא הייתה. עכשיו היא ענקיסטית, כפי שניסחה זו אחייניתי. היא ארוכה וכבדה ותפוחת לחיים, עם קלסתרון שקצת מזכיר את קים ג'ונג איל. היא עולה במידות הבגדים והחיתולים, היא מתקשרת היטב: מביעה קורת או מורת רוח, שולחת ידיים לעבר מה שהיא רוצה ויודעת "לבקש".

מצד שני, זה אחד השבועות הכי מתישים שהיו לי בחיים. 

 

על כך כתבתי ביום רביעי:


כבר שלושה ימים ששקד מתנהגת כמו 101-מבוא לגיל ההתבגרות. בכל פעם שמניחים אותה או נעלמים היא מייבבת יבבה מנומסת ומכמירה, שיכולה להתפתח לבכי שכולו מעושה, אבל ליבו אמיתי. הכל מעניין אותה, אז היא יונקת כאילו יש לה הפרעת קשב וריכוז (כלומר, מעט ובמקוטע), ורוגזת. קשה לה להירדם וגם כשהיא כבר ישנה היא מתעוררת אחרי חצי שעה. 

ביום הראשון זה היה קשוח, אבל שמרתי על מורל גבוה. ניסיתי לג'נגל בינה לביני, בין תשומת לב אליה לבין תשומת לב לתזה. בפועל זה היה יותר כמו לפסוח על שני הסעיפים. היא שמה לב למסך המחשב וזה הפריע לה. כשהחזקתי אותה אבל הסתכלתי על משהו אחר היא החלה להשמיע קולות רטינה וכשאכלתי היא משכה לי מהיד את הכף בכוח, גנבה מפית מהשולחן וכירסמה בה.

באותו ערב כשהתקשרה אמי אליי ושאלה מה שלום שקד עניתי את האמת: מעצבנת לאללה.

 

בלילה היא ינקה ללא הרף. כל הלילה, הלכה למעשה. ברגע שניסיתי להינתק ממה התחילה לייבב ולהתעורר. הודיתי לאלוהים ולעצמי על זה שאי שם לפני ארבעה חודשים החלטתי שאנחנו ישנות יחד באותה המיטה ולמדתי להניק בשכיבה, כי אם הייתי צריכה להעביר לילה שלם בישיבה על כיסא הייתי על בטוח ז"ל וחבל. בארבע לפנות בוקר היא התעוררה בצווחה ואז חירבנה את משקלה בקקי ואני הערתי את אלון, עשינו תדריך, העברת תיק קצינתורן והחלפנו משמרת, כי הבקרים והחיתולים זה התחום שלו.

 

יום למחרת היה יום שלישי, שזה היום בו שקד ואני הולכות לחוג ספורט של אימהות ותינוקות. כבר סיפרתי פה על הפעם הראשונה שהלכנו ואיך שקד התנהגה באופן מחפיר שאין לו מחילה (אלא אם כן את תינוקת, ולכן זה מחול לה). מאז כבר הלכנו כמה פעמים והיא התנהגה יפה מאוד, נתנה לי להתאמן די והותר, וכשזה התחיל להיות אימון אינטנסיבי מדי לטוסיק הרופס שלי היא סימנה איזו חצי יבבה ואני הפסקתי את האימון והתפניתי לטפל בה.

אבל אתמול, שהתחיל קשוח כלכך, המשיך קשוח אף יותר. כל הבוקר היא הייתה על הידיים, נבהלה כשיצאתי משדה ראייתה, כעסה כשהסתכלתי (!) על משהו שהוא לא היא. אומנם היא היצור היפה ביותר בתבל, אבל חאלס, ידידתי הקטנטנה, יש לי עוד דברים להסתכל עליהם בחיים, כמו למשל על עצמי במראה לראות אם בגדי הספורט יושבים טוב או לא.

 

ההתארגנות אותו הבוקר הייתה סיוט, הקפה נלגם בלגימות קצרות, כי היא כעסה שהכוס מסתירה לה את הפנים שלי, היא ינקה את עצם מהותי החוצה בערך מרוב שעשתה זאת באדיקות ואני כבר חשתי בליבי שלא נלך היום לאימון. איכשהו יצא ובשעת היציאה המתוכננת היינו שתינו מוכנות. היא כמובן סרבה לשכב בעגלה ולכן לקחתי אותה איתי במנשא, קצת חוששת, כי בפעם האחרונה שלקחתי אותה לשם רק במנשא מאוד התקשתה לישון על המזרנים הפתוחים והזרים.

 

כשהתחיל השיעור הנחתי אותה בחשש על המזרן שמולי, בטוחה שברגע שתיגע במזרן תתחיל לבכות מרה, אבל - היא הייתה מרותקת כלכך מהמקום ומהתינוקות האחרים, שבכלל לא בכתה. את כל התרגילים עשיתי מולה והיא הייתה נלהבת ביותר לזכות במנת תשומת לב מרוכזת. חצי שעה אל תוך השיעור והיא ביקשה לינוק, לקחה שתי לגימות ונרדמה היטב. כלכך היטב עד שכשהגיעה השעה לחזור הביתה פחדתי להכניס אותה חזרה למנשא, אבל גם בו היא ישנה טוב. בדרך הביתה עשיתי קניות ושוחחתי בטלפון עם חברה.

 

אני אוהבת את החברות שלי, באמת. אבל - מאז שילדתי אני מרגישה כמו מירנדה. הן מספרות לי על דייטים ועל לבטים כמו אילו נעליים מתאימות יותר לשמלה החדשה או איך לנסח מכתב תודה לתורמים על מלגה או אם לעזוב את העבודה או לא. תמיד השיחות האלה פוגשות אותי כשאני סופר עסוקה - יד אחת מנסה לארגן את שקד הבוכיה (היא תמיד בוכיה כשאני מנסה לשוחח בנעימים בטלפון), ביד השנייה מערבבת תבשיל או מקפלת כביסה, חושבת איך כשהיא תירדם אמשיך לקרוא את המאמר ההוא ואז חייבת למצוא זמן לשאוב חלב כי עוד מעט אני חוזרת לעבודה. מעולם לא צעקתי עליהן "אין לי זמן לדרמות שלך, קרי!" אבל אודה על האמת, שאכן חשבתי כך בלב לפעמים.

 

אני זוכרת את השנים הראשונות בלימודים, איך הייתי היחידה במעגל הקרוב של החברות שלא גרה אצל ההורים ועובדת במקביל ללימודים. איכשהו נותרתי היחידה במעגל הקרוב ששני אלו, וגם היחידה שנשואה, ושיש לה תינוקת. חברות שלי מספרות לי שהן בישלו משהו או הלכו לקניות בסופר, ובעבורן זה אירוע יוצא דופן שקורה פה ב, שיש להן חשק להיכנס למטבח או לסופר. אני זוכרת איך הרגשתי פער בינינו, כשהן לא הבינו למה אני מתבאסת לבטל משמרת בעבודה או למה אני מודאגת מהמשכורת הקטנה בחודש של החגים. עכשיו תחושה דומה של פער עולה בי כשאנחנו מדברות על שקד.

 

כך, כשהחברה עדכנה אותי בקורותיה ואני הקשבתי יפה ובעניין, ואז שאלה אותי מה שלומי, אמרתי שהימים האחרונים קצת קשים. שזה כאילו שקד קראה את הספרים של התפתחות הילד, עם "משבר" גיל הארבעה חודשים. "אבל כבר אמרת שהיה איזה משבר גדילה לפני כמה זמן, לא?" היא שאלה בטון שהזכיר לי את הטון של המפקדת שלי בצבא כשאמרתי לה שיש לי פטור ממשקלים כבדים, שנשמע כאילו אני סתם מפונקת שממציאה משברים.

עניתי שכל הזמן יש קפיצות גדילה, שזו תקופה של אכילה מוגברת ורצון מוגבר לקרבה, אבל עכשיו זה משהו אחר. פירטתי הכל: היא מאוד מודעת לעולם וכל הזמן רוצה לחקור אותו. היא מפסיקה ארוחה כל חמש שניות כדי לבדוק שאני עדיין שם ולחייך אליי. כשמישהו זר מחזיק אותה היא מסתכלת בו באימה ומייבבת. כשאני נעלמת משדה הראייה שלה היא מייבבת. היא שולחת ידיים כשהיא רוצה שירימו אותה וכל הזמן רוצה להיות עליי. מאוד קשה לה להירדם בלילה או להמשיך לישון והיא קמה מוקדם ומתחילה ישר "לעבוד" - לתפוס, למשוך, להתגלגל מצד מצד, לבעוט. 

"זה ממש קשה..." אני אומרת בגילוי לב נדיר שלא אופייני לי. אם יש משהו שינקתי מאמי והיא ינקה מאימה, זו היכולת לעשות מה שצריך, גם אם זה הבלתי אפשרי , ולהעמיד פנים שאני עושה זאת בקלות. זו תכונה נשית טיפוסית, אני חושבת.

 

"אוי מותק," אומרת החברה, "אז בפעם הבאה שזה קורה, את צריכה להתקשר אליי, ו... ו..." היא חשבה שניות ארוכות "ונשב לקפה ונדבר על זה".

עצרתי מהליכתי באמצע הרחוב. התינוקת עליי במנשא ישנה. על האחת הכתפיים תיק עם ציוד. ביד הטלפון צמוד לאוזן. בשניה השקית עם המצרכים הכבדים מהסופר.

 

"אבל..." אני אומרת לה, מתאפקת שלא לצרוח מתסכול "אני לא צריכה לשבת לקפה ולדבר... אני לא חושבת שקפה ודיבורים יעזרו בתוך כל זה...!" היא מציעה את המתבקש, שהיא תבוא לעזור. ההצעה שלה חמודה, אבל לא ישימה. כמוני לפני שקד, גם היא לא טיפלה בתינוק מעולם. אין לה מושג איך לטפל בו, וגם - הרי עיקרו של הקושי הוא ששקד רוצה אותי וחוששת מזרים. 

 

אנחנו מדברות על הלימודים. היא שואלת אם אני מתכננת להגיע לספרייה בקרוב. אני משתפת אותה שאני מתלבטת אם להגיע במהלך הימים הקרובים לספרייה עם שקד, או לחכות עד תחילת שנת הלימודים, שיתארכו השעות בהן הספרייה פתוחה, ואז אגיע אחה"צ עם שקד, אבל גם עם אלון, מה שיאפשר לי גמישות וריכוז מירבי, וגם יהיה הכי נוח מבחינת אוכל לקטנטנה. היא לא כלכך מבינה מה הבעיה "פשוט לשאוב לה חלב" או "פשוט לבוא איתה". "בואי באחד הימים שגם אני שם, ואז מקסימום אם היא תצרח אני אצא איתה החוצה". בא לי לשאול "תצאי איתה החוצה ו...? תניקי אותה? תרגיעי אותה? תביני מה היא מבקשת?" אבל אני יודעת שהכוונה שלה טובה, אז אני אומרת תודה ושנראה.

 

"אני תמיד חשבתי" היא ממשיכה, "שצריכים לתת להורים צעירים שיוצאים ממחלקת יולדות אטמים ממש טובים". אני מחייכת ושואלת "למה אטמים?" ואז היא אומרת שלפעמים תינוק בוכה סתם, וזה מלחיץ את ההורים סתם, אז עדיף פשוט לא לשמוע. אני בטוחה שזו בדיחה, אז אני צוחקת מנימוס, אבל היא רצינית. אני מתקשה להאמין שהיא רצינית, ואומרת לה "אבל... תינוקות לא בוכים סתם. זה טוב שהם בוכים, כי זו סוג של תקשורת וזה מאפשר לעזור להם וכך להפסיק את הבכי" אבל היא רק אומרת "נסכים שלא להסכים".

 

בלילה של שלישי שקד ישנה טוב מאוד. כלכך טוב, עד שברביעי בבוקר, כשראיתי שהיא מתעוררת במצברוח דומה לזה של אתמול, הבנתי שלהישאר בבית ולנסות להספיק את כל מה שתכננתי עלול להוביל לתסכול של שתינו. במקום, ארזתי אותה במנשא, ארזתי שמיכת פיקניק ויצאנו לטיול ארוך. בדרך עברנו במאפייה ורכשנו שלל מאפים. כשהגענו לפארק היא כבר ישנה היטב. פרשתי את השמיכה בצל, הנחתי אותה עליה והיא נמנמה כשאור השמש בעלים מרצד עליה והמנגינה של הרוח בעצים מנגנת לה שיר ערש. אני אכלתי את המאפים ואז הסתכלתי כה וכה, מצטערת שלא הבאתי איתי איזה ספר או מאמר. הפארק היפה היה ריק, רק כמה קשישים עם העובדים הזרים שלהם, ואיש או שניים עם כלבים. מרחוק ראיתי בחור עושה יוגה והחלטתי שזה שאני לא יודעת לעשות יוגה לא אמור למנוע ממני מלעשות אחת. אז מיד חלצתי נעליים, קמתי ונמתחתי היטב לכל הכיוונים. בינתיים שקד התעוררה ועשיתי איתה ובאמצעותה כמה מתרגילי הספורט שלמדתי מהחוג לאימהות משועממות ותינוקותיהן. הזקנות בהו בנו בתימהון, העובדות הזרות בהו בנו בבת צחוק, הכל היה נינוח ונעים. בדרך חזרה הביתה ברגל היא רטנה במנשא, אז סובבתי אותה עם הפנים אליי ונתתי לה לינוק ולהירדם. ככה עברתי בסופר, קונה עוד כמה דברים קטנים וגורמת מבוכה לאישה נחמדה שרצתה להציץ בתינוקת שבמנשא וזכתה להצצה חזיתית בפטמה החשופה שלי מוציא לשון

 

בחמישי חמותי הטובה באה לביקור. מאז שקד קיימת היחסים ביני לבין הסבתות שלה התחממו מאוד, בקטע טוב. למרות שיש להן הקטעים שלהן, הן פשוט מדהימות אותי בכוונות הנכונות ובביצוען המדויק. למשל, לא דמיינתי שחמותי תהיה כלכך מכבדת וקשובה לבקשות שלי. אומנם יש המקומות בהם היא, עם ניסיונה והעדפותיה, אומרת מה לדעתה נכון לעשות, ואז, גם אם אני מסבירה שזה לא מה שאני רוצה לעשות, אומרת זאת שוב ושוב ושוב ושוב ושוב מוציא לשון 

 

כבר סיכמנו, ישר ובחיוך, שהיא תגיד מה שהיא רוצה, אבל אני אעשה מה שאני רוצה, אבל לא להפך. וגם, למדנו להחליק על חלק גדול מהדברים. כך, אם היא רוצה לטייל עם שקד בחוץ, כשהטמפרטורה בצל היא 40 מעלות צלזיוס לפחות, ונראה לה שאין מנוס מלחבוש לקטנה כובע צמר כדי שלא תתקרר, שתחבוש לה כובע צמר. אם היא בטוחה שהמנשא ההוא טוב יותר מהמנשא הזה, למרות שדעות המומחים והמחקרים אומרים אחרת, שתיקח אותה באיזה מנשא שבא לה. אם היא חושבת שהסבון שאנחנו רוחצים אותה בו לא מספיק טבעי ואיכותי, שבפעמים בהן היא רוחצת אותה תשתמש בסבון שנראה לה. אני באמת סומכת עליה בנושא טיפול בילדים ותינוקות. לא רק שהיא מנוסה בזה מאוד, היא גם מאוד רגישה. חוצמזה, פעם ב בה הדברים נעשים אחרת מהרגיל לא תגרום לשקד שום נזק ממשי.


מהצד שלה, כשחמותי שומרת על שקד היא מקפידה מאוד לשאול מה העדפותינו ומה נהוג. גם אם משהו מאלו לא נשמע לה (והיא אומרת לנו זאת בעדינות, ואז אומרת שוב, ואז שואלת אם אנחנו בטוחים, ואז מספרת על מישהי שגם עשתה כך ומה קרה לה), היא עושה בסוף רק מה שאנחנו רוצים.

עיקר החיכוכים עם האימהות מגיע דווקא מהצד של אלון. הוא רוגז עליהן המון ונפגע מהן הרבה. אני לא בטוחה שאני רוצה לכתוב על זה, כי זה שלו, אבל זה כאילו קצת התחלפנו. כאילו הולדת שקד גרמה לו לרצות למצוא את הגבול בינו לבין אימו ואילו בעבורי מאפשר האירוע הזה למצוא את הגשר. אני בתקופה האחרונה שלפני שקד הייתי מגדירה (השורש של המילה ג.ד.ר) ללא הרף את עצמי בנפרד מאמי ועכשיו, כשגם אני אם, יש בי המון חמלה כלפיה וכלפי האם הצעירה שהיא הייתה. אלון, שכל החיים עד לאחרונה היה בן זקונים שריצה את הוריו בכל מהותו, רוצה עכשיו, בהיותו אב, לעשות את הדברים לבד ובעצמו לעצמו.

 

היום אלון היה איתה בבוקר עת למדתי ואז יצאנו שוב לפארק, הפעם במתכונת משפחתית מלאה + לפטופ. אני למדתי, אלון רץ והתעמל, שושה בהתה בפליאה בעולם הגדול. חזרנו הביתה, היא נרדמה היטב במנשא. אחר כך שיחקה, צחקה, צעקה וכשהגיע עת לשינה נוספת לא מצאה את עצמה. באין אונים הכניס אותה אלון למנשא שוב ושטף את המרצפות. היא נרדמה היטב. אני המשכתי ללמוד. כשהגיעה עת שנת הלילה היא "ביקשה" להירדם בשכיבה, נכנסתי איתה לחדר החשוך, נשכבנו במיטה והיא ינקה. זה לקח זמן, אבל לבסוף היא נרדמה ואני התחלתי מחשבת מסלול בריחה. עוד לא הספקתי להתרומם והנה, היא הניחה יד קטנה על זו שלי, בשניה תפסה את חולצתי ונאנחה עמוקות, פוערת פה כאומרת "תלכי עוד מעט, טוב?". אז חזרתי לידה, לעוד כמה דקות של נשנוש עד ששחררה אותי ושקעה בשינה עמוקה. כשחזרתי למטבח ראיתי את השולחן ערוך יפה,עם נרות ופרחים וארוחת הערב החגיגית שאלון הכין במרכזו.

 

חברה רחוקה-קרובה שאלה אותי השבוע על שינה יחד עם התינוקת במיטה. שתי שאלות קלאסיות עלו בה. האחת, על זה שאפשר להתגלגל על התינוקת מתוך שינה ולמחוץ אותה (אין מצב בעולם). השניה, איך שומרים על רומנטיקה. אמרתי לה את האמת, שבתקופה כזאת בחיים אין הרבה חשק לרומנטיקה. אני חולקת את הגוף שלי עם שושה ומרוב שאני נותנת לה להשתמש בו לצרכיה (לא רק ציצי, גם להרים על הידיים, להחזיק במנשא, ללטף, להרדים, להיות סבלנית כשהיא במהלך יניקה חוקרת באצבעות סקרניות את כל הצוואר, הפה והאף שלי), אין לי שום כוח להשתמש בו עוד. גם אלון, שקם בבוקר מוקדם לטפל בה ולאפשר לי עוד שעתיים שינה, הולך לעבודה עד אחה"צ ואז חוזר ישר למשמרת ב' איתה בזמן שאני לומדת, מגיע למיטה בלילה מותש. אז, כך סיפרתי לה, אנחנו עושים אהבה קצת אחרת. כשהקטנה נרדמת אני מסתובבת אליו ואומרת לו מילים טובות: תודה שאתה כלכך טוב אלינו, תודה שאתה מחזיק אותי. אני מעריצה איך שאתה..., מה שעשית היום איתה היה מופלא. כמה שאתה חכם, כשהבנת אותי אז כש..., 

הוא אומר לי גם מילים טובות: את גיבורה. איך את עושה את זה? היה מרגש לראות כשעשית..., כמה סבלנות יש לך, לעצמך ולה ולי. איך את כלכך חזקה? 

אלה מילים שיוצאות מהלב ונכנסות אליו. יחד איתן הוא משפשף את הכתפיים שלי שכואבות, ואני מלטפת את הידיים שלו שכואבות, ואנחנו נזכרים בדברים מצחיקים שקרו באותו היום (לפעמים אלה דברים מצחיקים באמת, כמו כשאלון שאל: "מי הכי חמודה בעולם?!" ושושה אמרה גבב הברות שבמקרה היה "אני!". לפעמים אלה דברים שבזמן אמת היו נוראיים ורק בדיעבד מצחיקים) ונרדמים.

 

עכשיו הקטנה ישנה. היא אומנם צייצה כמה פעמים אחרי הארוחה, אבל לפחות ישבנו יחד ואכלנו "כמו בני אדם". באחת הפעמים הציוצים היו כשהייתי בדיוק באמצע פיענוח רעיון לימודי ואלון ניגש בעוז לחדר. להפתעתי, לא היה בי צורך הפעם. הוא נתן לה מוצץ (והיא הסכימה לקבלו), קירב אליה את הקיפוד (בובה שישנה בחיקי כמה לילות) וליטף אותה עד שנרגעה. אלון לידי, משחק במחשב. אני כותבת את המילים האלה כאן. אלה רגעים בהם הכל נראה בעצם דווקא די אפשרי.

נכתב על ידי , 20/10/2017 22:33  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סטטוסים מצייצים


 


לפעמים אני חושבת עד כמה זה מוזר שיש לי הבלוג, ויש לי פרופיל הפייסבוק שלי (וגם אינסטגרם, אבל לא בתמונות עסקנן) - בשניהם אני כותבת ומתעדת את חיי ובכל זאת, בכל אחד מהם מצטיירת מישהי אחרת. יש דברים שנוח לי לחלוק רק פה, בעיקר כי הם אינטנסיביים: ארוכים ורגשיים. ויש דברים שנוח לי לחלוק רק שם כי הם קצרים ומגניבים. נראה לי מוזר, שלא לומר - מיותר, לכתוב פה קטע שאורכו קצרצר ולא מנשבת בין מילותיו רוח הגות, אז אני כותבת את זה שם. לפעמים אני נזכרת באיזה חבר-פייסבוק מהתיכון או מהצבא שנחשף לדברים שאני כותבת שם וקצת נבוכה. הרי בעידן שלנו יש הרבה עם פרופיל דומם, לא כותבים כמעט דבר, ואיכשהו זה קולי בהרבה מהלהג האינסופי שלי שם.


 


בכל מקרה, חשבתי שלשם האיזון, וגם כדי שיתועדו כאן במסודר, אכתוב כאן כמה מהסטטוסים שפרסמתי שם. כמובן, מהסוף להתחלה, כלומר - מהעדכני ביותר לישן ביותר.


 


15/10


לוקחת את שקד איתי לסידורים, שזאת מילה של מבוגרים לכל אותם דואר-סופר-בנק ומה שביניהם. הדברים מתארכים ואנחנו ממתינות הרבה ובתחנה האחרונה, הסופרמרקט, היא מבהירה היטב שסבלנותה קצרה מאוד. היא רוגזת בכל פעם שאני נעלמת משדה הראייה שלה וכשהיא פוגשת את מכריה הקשישים היא מחייכת רבע חיוך רק כדי לסמן "הבנתי שאני אמורה לחייך, אבל לא הכי בא לי". אני מזדרזת עם הקניות צ'יק צ'ק. בקופה היא כבר בידיים ואני אומרת לה, בטון רגיל של אנשים רגילים, "תודה רבה לך שהיית כזאת סבלנית וחמודה ומתוקה והמתנת יפה עד שאסיים" והאישה שעומדת מאחוריי בתור מרימה גבה ועונה בשיא הרצינות "זה בסדר, אין בעד מה".


 


12/10


רשימת ציוד לטיול של שלושה ימים עם תינוקת: הכל


 


9/10


אני: אוי, זה כלכך חמוד, אני לא עומדת בזה!!!


אלון: אז תשבי.


*


אני: בא לך לפרוט לנו רימון?


אלון: אני לא בטוח שיש לי כסף קטן.


 


#בדיחות_של_אבאים


#תהליך_התקנת_האבהות_הסתיים


 


6/10


העיניים של שקד הן שדה קרב של גנטיקה. מדי בוקר אנחנו בוחנים אותן בהתרגשות, מדמים לראות בהן את החום שלי או את הירוק של אלון (כל אחד כמובן מחפש בהן משהו מעצמו, וזה בעצם גם נכון להרבה דברים אחרים בחיים האלה). אבל שקד היא עצמה ובכל פעם בה אנחנו מסתכלים לה עמוק בעיניים בחיפוש-עצמי היא מחייכת אלינו עפעופים נרגשים, ביישניים ונלהבים, בצבע שהוא רק שלה, כלכך שלה עד שאין לו שם בשום שפה. לא רק בעיניים שלה אנחנו מחפשים רמזים לעצמנו. כשהייתה בת שבוע שלפתי את האלבום בו תמונותיי כתינוקת וכמו שהאמריקאים תקעו דגל מפלסטיק על הירח מיהרתי להכריז "כמו שלי" על השיער, האף, צורת העיניים, עיקול האוזניים, אופי החיוך, בהונות הרגליים. הפופיק הוא לגמרי "של" אלון, וגם הריסים, וגם, זה ניכר במיוחד בשעות כאלו של הלילה, האופן בו היא תופסת לי את כל המקום במיטה.


 


4/10


את בוחרת לבת שלך שם חמוד כמוה, חולפים הימים, השם עובר טלטלות, מתקצר ומשתבש ומתארך ומתלפף מרוב חיבה שהוא צר מלהכיל, הופך גבב הברות ועיצורים ומלמולים ועוויות ובסוף את מוצאת עצמך קוראת לה כבר יומיים "ג'ורג' הקטן".


 


1/10


אין מה לומר, אם יש תחום בו השתפרתי לאין שיעור מאז שקד הפציעה בחיי הוא זה של אמנויות הבמה. מאז שהתחילה לחייך ולצחוק, יכולות השירה והמשחק שלי נסקו פלאים. מדי יום אני מעלה מספר הצגות יחיד, ביניהן: "יש לי יש לי שתי עיניים" - מחזמר קומי לחובבי האנטומיה, "איך עושה ברווז?" שהוא מופע של כירוגרפיה וצלילים מן הטבע והעולם, והלהיט - "איפה אימא? הנה אימא! איפה שקד? הנה שקד!" - דרמה קורעת לב המבוססת על ספריו של א. ד. אמיצ'יאס, עם סוף אופטימי, שנערכת בשיתוף הקהל.


 


29/9


בא לי לעשות חילופי סטודנטים עם שקדי - שהיא תלך לאוניברסיטה שלי ואני אלך ל"אוניברסיטה" שלה.


 


23/9


נוטעים עץ שקד


[ובאמת נטענו עץ שקד אותו יום, במורדות הר הכרמל. ג'.ס.]


 


18/9


האם תהיה פעם בה אצא עם שקד מהסופרמרקט השכונתי ואחלוף על פני ספסל הקשישים מבלי שאף קשיש/ה ישאל אותי באיזו מחלקה קניתי אותה, אם היה עליה מבצע או איפה אימא שלה? :( נגמרות לי התשובות המתחכמות.


[ובתגובות שואלים מה אני נשאלת ומה אני עונה, ואני משיבה כך: בינתיים כששואלים אם אני הבייביסיטר או האחות אני תמיד עונה בארשת רצינית שאני באמת הבייביסיטר (או האחות). אם שואלים איפה אמא שלה אני אומרת "ההורים שלנו בחו"ל", או "נשארה בבית". כששואלים איפה קיבלתי / מצאתי אותה אני עונה "בים", לפעמים גם אומרת שהיא נוצרה מקצף הגלים, לפעמים תשובות אחרות. כמו כן, "שניים במחיר אחד, לקחתי רק אחת ובעלי יבוא בערב לקחת את השני", "זה במבצע של תפוח ודבש במקום הדבש", וכדומה.]


 


13/9


יש לי הרושם שמי שהמציא את הביטוי "ישן כמו תינוק" כנראה מעולם לא ראה תינוק ישן.


 


7/9


קונים ומקבלים עשרות צעצועים התפתחותים אותם הינדסו טובי המומחים בתחומי החינוך ועיצוב הצעצועים, והילדה מתאהבת במפת שולחן.


 


3/9


יש רק דבר אחד יותר מפחיד לדעתי ממלחמת עולם גרעינית מהסוג האיטי והמייסר בה תושבי כל הפלנטה יאבדו את כל מה ומי שיקר וחשוב להם, וזה לגזור צפורניים לתינוקת.


 


31/8


הרגע הזה בו אני מזהה נשים בשכונה לפי התינוקות שלהן. ("שלום אמא של שחר הבן! מה שלומכם? נגמרה כבר הנזלת? ")


 


23/8


לא נעים לי להיות זו שמעלה את העניין אבל בייסיקלי צעצועים של תינוקות וצעצועים של חתולים זה פחות או יותר אותו הדבר.


 


20/8


"טל על הורד, שפמפם של ארנבת, 
סיר של נחושת, כפפה מנומרת, 
וחבילות עטופות בסרטים, 
אלה דברים שאותי מעירים.




קול פעמון וקצפת עם שטרודל, 
זנב של פוני, ושניצל ופודל, 
ואווזים שעפים לשחקים, 
אלה דברים שאותי מעירים.



בגד לבן וגם רך וממשי, 
שלג אשר על הלחי גולש לי, 
חורף קסום שנמס לאביב, 
אלה דברים שאותי מעירים!"


(מילים: שקד)






13/8

השכן האמריקאי פוגש אותנו בכניסה לבניין.
הוא: איזו חמודה! איך קוראים לה?
אני: סבביסבביסבבי שקד סבביסבביסבבי
הוא: היא באמת שקד!
אני: נכון?! סבביסבביסבבי
הוא: כלכך שקד שאני לא שומע אותה בכלל!




8/8

הולכת לסופר, ממלאת שקית בתפוחי אדמה, עומדת בתור לקופה עם השקית בידיים, קולטת שאני, בלי משים, מערסלת ומנענעת את תפוחי האדמה ומנסה להרדים אותם. לא נרדמו.




4/8

קמתם בבוקר ולא עשו עליכם קקי? כל השאר זה בונוס.




2/8


שלשום קפצתי אל רופאת המשפחה לעניין קצר וכרגיל בחודש ויום האחרונים, התלוותה אליי שקד הקטנה.
אני, לרופאה: שלום! נפגשנו בפעם האחרונה לפני 10 חודשים ועכשיו, אחרי שילדתי, אני צריכה הפנייה לבדיקות דם סבבי
הרופאה: יו!!!!! ילדת בן??? סבביסבבי מזל טוב!
אני: תודה. ילדתי בת. קוראים לה שקד.
הרופאה (מסתכלת בחשד בעגלה הכחולה בה נתונה התינוקת): אה, טוב יש לך כבר בן בבית.
אני: לא...
הרופאה: אז קיבלתם את העגלה ממישהו שהיה לו בן?
אני: לא... קניתי את העגלה...
הרופאה: אה, אז כשקנית את העגלה עוד לא ידעת אם יש לך בן או בת?
אני: ידעתי.
הרופאה: מה?! אז למה צבע כחול?!?!
אני: כדי שיהיה על מה לדבר...



עברו כמה דקות עד שהיא התאוששה מההלם.


 


26/7

על עמנואל קאנט מספרים שהיה דייקן בצורה יוצאת דופן. הוא נהג לצאת לטיול בעיר מדי יום באותה השעה בדיוק. האגדה מספרת שהיה כלכך עקבי בעניין עד שהיו תושבי העיר מכוונים את שעוניהם לפי שעת הטיול שלו. לא רבים יודעים זאת, אך למעשה עמנואל קאנט בעצמו כיוון את שעונו האישי לפי שעונה הפנימי הביולוגי של שקד, שאינה מפספסת בדקה.


 


23/7


דייט ראשון בלי הילדה -> כל הערב רק עושים חיקויים שלה


 


22/7


אני, לפני חודש וחצי: "לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שהתהליכים המדעיים במחצית השנייה של המאה ה-17 היו, במובן מה, גם הצהרות אסתטיות".
אני של עכשיו: "מי זאת הקטנה החמודה הזאת שעשתה קקון בחיתולי תולי??? הידד לקקון!!! הידד שקדי! ועכשיו, מוצצי צצי?"


 


15/7


אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר 
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר 
הייתי רוצה שידעו כולם 
שלא אכפת לי אם לדעתם לשקד קר או חם.


 


13/7


🍼💩💦 repeat


 


9/7


My life be like -





 


2/7


Hey you




 


1/7


feeling blessed.


 


 


 


וסליחה מיחידי הסגולה שגם קוראים כאן וגם קוראים שם, ונאלצו לסבול ממחזור חומרים שכזה.



נכתב על ידי , 16/10/2017 21:35  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איתה ובלעדיה


 


לפני כמה ימים הלכנו, שלושתנו, למסיבת יום הולדת של חבר של אלון בשכונה. כל אותו הבוקר היו אלון ושושי יחדיו, עת תעיתי בערימת הערות שכתבתי לעצמי בשולי דפים ומאמרים, מנסה להבין למה התכוונתי אי אז לפני שלושה חודשים (במקרה הטוב. שלוש שנים, במקרה הפחות-טוב). לכן היה זה יום מצוין בעבורי וקצת פחות מצוין עבורם.

אלון הוא אבא מדהים, באמת. הוא הורה אחראי ומסור בהרבה ממני וגם בלי השוואות - הוא רגיש וקשוב, אדיב ונאמן עד לשד עצמותיו. העניין הוא שהוא מכיר את שקד פחות ממני, המבלה איתה ימים ולילות ללא הרף, והוא מורגל פחות באורחות חייה הקטנטנים. הוא לא מכיר את המחות החדשות שלה, את ההעדפות שפתחה בימים האחרונים. הוא גם נוטה לייחס לה, או אולי להשליך עליה, רגשות ומחשבות שבבירור לא יכולים להיות מוכלים בתודעה הקטנטנה שלה.

 

כך למשל הוא מאוד חושש מהבכי שלה. אין כל ספק ששקד הייתה בוודאות איזו זן-סנסיי בגלגול קודם. היא שלווה בצורה לא רגילה, סבלנית עד אין קץ. היא שמחה וטובת לב 95% מזמן העירות שלה, לא משנה אם היא חבוקה בידיים או מונחת בנקודה כלשהי וחוקרת את חוקי הפיזיקה. לא ברור לי מה עשיתי שהגיעה לי כזו תינוקת, אבל כנראה שזה נכון מה שאומרים, שאלוהים לא נותן לאנשים אתגרים שהם לא מסוגלים להתמודד איתם, ומכיוון שאני בבירור לא הייתי מסוגלת להתמודד עם תינוק דורשני ולו במעט, קיבלתי איזה מלאכית מתוקה שבמקרה לא היו זקוקים לה שם.

כמו כל תינוק, או אדם למעשה, גם לה יש מצבים בהם היא נרגזת מאוד. למשל, כשהיא רוצה לישון אך התנאים לא מאפשרים לה להירדם. כשהיא רוצה שירימו אותה כשהיא מונחת, או רוצה שיניחו אותה כשהיא מורמת. כשהיא רעבה. כשהיא יוצאת מהאמבטיה. כשמחליפים לה חיתול ולא בא לה. כשמלבישים לה חולצה ולא בא לה.

אבל - למרות שהיא רק בת שלושה חודשים - היא כבר תינוקת "גדולה". היא מתקשרת, במבט ובצלילים, ויודעת שמבינים אותה. היא לא פורצת בבכי קורע לב וגרון מיד, אלא מתחילה במן יבבות שמסמלות מורת רוח ולאט לאט מעלה את חריפות הטונים לצעקות דורשניות שנשמעות כמו נאום של גנרל קטן ומאוד לא מרוצה. אחרי כל אלה ואם ממשיכים בהפרעה מבלי להתייחס למחאותיה, מגיע בכי נעלב ומתגלגל. במידה וגם הוא לא גורם לשינוי המתבקש, מגיע הבכי האיום הקולני מלוא הריאות.

אבל - וכאן האבל החשוב - הבכי שלה הוא לא כמו הבכי שלנו. הוא לא מכיל רגשות מורכבים של נבגדות או קנאה, פחד או חרדת נטישה. לא בינתיים, בכל אופן. בינתיים הוא פשוט הבעה של חוסר נוחות וצורך שלא מקבל מענה.

 

באותו הבוקר ניגש אליי אלון, הפריע לי בלימודיי תוך התנצלויות רבות, וביקש ממני להחזיק את שקד לכמה דקות כדי שיוכל ללבוש מכנסיים. הסתכלתי בהם מבעד למסך המחשב והמשקפיים - תינוקת שלווה, לא נראית עייפה, לא נראית מתוסכלת - ומיד חזרתי לענייני באומרי "טוב, אז תניח אותה קצת ותלבש מכנסיים".

"אבל..." אמר אלון נבוך "אבל היא תבכה". 

"אוקיי" עניתי.

"אז את מוכנה להחזיק אותה?" הוא שאל שוב והפעם כבר סגרתי את מסך המחשב וקמתי ואמרתי שכן, אני תמיד אשמח להחזיק אותה, אבל - למה הוא כלכך בטוח שהיא תבכה? והוא ענה "כי מקודם הנחתי אותה לרגע והיא בכתה".

מצאתי עצמי אומרת המון, בטון הכי סבלני והכי לא מעצבן שהצלחתי לגייס. על זה שעם תינוקות אפשר לעשות משהו אלף פעמים וזה לא יצליח, ואז בפעם האלף ואחת פתאום זה יבוא להם בטוב. על זה שמותר לה לבכות אם מניחים אותה, אבל גם לנו מותר להניח אותה כדי ללבוש מכנסיים. על זה שבכי הוא רגעי וניתן לפייסו באמצעים שונים ומשונים ובעיקר - על זה שבכי הוא רק בכי. הוא יגיע ואנחנו נרגיע אותו מהר מאוד, אפילו בפחות מחצי דקה. גם אם היא בכתה, זה לא נורא. מותר לה.

 

אז הלכנו יחד לעגלה, הוא הניח את שקד, היא הייתה סבבה עם זה, וזהו.

 

רק בפעם השנייה בה הוא הניח אותה הבנתי שבעצם, עד עכשיו כשהיו שניהם יחד, איתי או בלעדיי, הוא לא הרגיש בנוח להניח אותה. הוא הרגיש שהוא נוטש אותה או מפקיר אותה. לא יודעת אם יש לזה קשר לספר "עקרון הרצף" שהוא קורא בימים אלו ממש, אבל רגשות האשם שלו היתמללו בדברים שאמר לה. זה מרתק לראות איך הדיבור הפנימי של האנשים הבוגרים משתקף כשהם מדברים לתינוק. כך למשל לפני כמה שבועות אמי הציעה לשקד מוצץ, שקד הסכימה לקבל אותו ומיד נשאה נאום בתינוקית מדוברת, מה שגרם למוצץ ליפול ולה להתייפח בטרוניה. אמי שטפה את המוצץ ואמרה לה בדיבור תינוקי חמוד "את רואה מה עשית? בגלל שדיברת כלכך הרבה נפל לך המוצץ". בעבורי זה היה וואו, פיצוץ של הבנה - פתאום הבנתי את האופן בו אמי מאשימה עצמה לפעמים על דברים, ואת האופן בו דיבור פנימי כזה חלחל אליי ואיך אני משך שנים הייתי מלקה את עצמי על דברים שעשיתי (או לא עשיתי) ובגללם קרו לי (או לא קרו לי) דברים אחרים.

 

כשאלון הניח את שקד בפעם השנייה באותו היום בעגלה, זה לא התאים לה. היא התחילה בוכה בכי חברתי, שמטרתו להפגין את חוסר שביעות רצונה. הוא מיד הניח עליה יד אוהבת, נענע את העגלה ואמר לה "נכון שהנחתי אותך, אבל אני עדיין אוהב אותך. זה שאת בעגלה לא אומר שאני כבר לא אוהב אותך, לא נטשתי אותך". כששאלתי אותו על זה הוא היה נבוך. הוא באמת הרגיש אשם.

 

מתוך אותם רגשות, כל אותו היום היה קצת מבולגן. מצאתי אותם בפינות שונות בבית, שקד נושאת בתוכחה זעופה מה שבתינוקית הם וודאי דברי בלע וזעם בעוד אלון מנסה לרצות אותה בצורות משונות ביותר. הוא זיהה שהיא לא מרוצה, אבל הניח שהיא וודאי רוצה לשמוע סיפור, לראות את הרחוב ולשמוע הסברים בוטניים, להתעמל או לטייל כה וכה בבית, במקום להניח את הדברים הסבירים יותר שהיא יכולה לרצות: לאכול או לישון.

מצאתי עצמי חצויה בין הרצון לאבחן את הצורך של שקד ולטפל בו, לבין הידיעה שאם אעשה זאת, יהיה זה לעשות במקומו, שזה מקטין ומתסכל. ממקומי על הכיסא ומאחורי המחשב מצאתי עצמי שואלת שאלות מנחות: "אלוני, מה אתה חושב שמפריע לה?" או "מה נראה לך שהיא צריכה?" וכמובן "למה?" או "איך אתה יודע?". חזרתי שוב ושוב על הסימנים, כמו שאלות: עיניים מוצפות, אגרופים שמשפשפים את העיניים או נכנסים לפה? = היא בטח רוצה להירדם עם מוצץ או ציצי. לא יוצרת קשר עין ומתרגזת על דמותה שבמראה? = כנראה חוותה יותר מדי גירויים ומשחקים, צריכה לעבור לפעילות רגועה יותר, אולי להירדם בידיים או בעגלה. גניחות קטנות ו"ניקורים" של הפה באוויר, עוקבת עם הפה אחרי אצבע אם מעבירים אותה בין הלחיים? = אוי, היא בטח רעבה. ניסיתי לרמוז שכל שאר הרגשות והמחשבות המיוחסים לה (עלבון, נטישה, פחד מהחושך או מכלב שראתה) עדיין לא קיימים.

 

לקראת הערב היו שניהם במצב רוח פריך ביותר. למרות ניסיונותיי, אלון איבד את בטחונו העצמי באבהותו. הוא פשוט לא הבין איך אני יודעת והוא לא. ניסיתי להסביר שכל דבר שעושים אותו משך 24 שעות כבר שלושה וחצי חודשים הופך להיות ברור יותר, אבל הוא היה שרוי במצברוח אפרורי ביותר. שקד אכלה וישנה באופן לא מסודר (יש לה סדר פנימי משלה, ממש זמנים קבועים בהם היא מבקשת לאכול או לישון) ולעת ערב הייתה מבולבלת וזעופה. 

 

אותו ערב, כמו שכבר כתבתי, הוזמנו למסיבת יום הולדת של חבר של אלון בשכונה. השעה הייתה שעת ערב בה הקטנה אוהבת לינוק המון ואז להתכרבל ולישון בחושך ובשקט, אבל מרוב טרלולים כבר לא מצאה את עצמה. היא ינקה ומדי פעם חבטה בי באגרוף כאילו הייתי דוכן נאומים, ואז גם נשאה נאום של רוגז, הביטה לכל הכיוונים, כעסה על הדברים שראתה, חזרה לינוק, ושוב הביטה סביב, נרדמה והתעוררה בבהלה, ניסתה בכל כוחה שלה להירדם, האדימה וזעפה. אלון רצה לוותר על המסיבה כולה, או ללכת בלעדינו (העמדתי פנים של זורמת, למרות שבלב התבאסתי ממש). מכיוון שהאירוע היה במרחק הליכה קצרה מהבית החלטתי שנלך כולם לומר שלום, ואז אם יהיה צורך, אחזור עם שושי הביתה. החלפתי חולצה, העברתי מסרק בשיעור, הכנסתי אותה, בעודה יונקת למנשא, כרכתי צעיף קל סביב הצוואר כדי להסתיר מה שצריך, לקחנו גם עגלה והיידה יצאנו.

כשהגענו למסיבה היא חייכה מעט למכרים מתוך המנשא ואחרי כמה דקות כבשה פניה בחיקי וצרחה צרחה אחת בודדה. מיד נשלף הציץ בשנית ונכנסתי איתה לחדר חשוך עם העגלה. שתיים-שלוש יניקות והיא נרדמה. הנחתי אותה בעגלה, הצעיף שלבשתי משמש לה כשמיכה מנחמת עם ריח של אימא וחלב, והותרתי אותה בחדר החשוך לבדה. אלון היה אכול רגשות אשם שהנה, היא לבד בחדר בחושך ואנחנו במסיבה, נהנים ומדברים עם כולם. הוא גם הרגיש רע על כך שהיא צריכה לישון בחדר אחר, זר ולא מוכר, לבדה. אבל האמת היא שכולם קיבלו בדיוק את מה שהם צריכים: שקד ישנה היטב מכורבלת במה שמזכיר לה את אימא ואנחנו בילינו נהדר, מרחק דלת אחת מלענות על כל צרכיה.

 

כשהלכנו אתמול לחתונה איכשהו התהפכו הרגשות. השארנו את שושי עם חמותי ושני בקבוקים שאובים. הסברתי את כל מה שהיה צריך להסביר וחמותי הייתה קשובה מאוד, אבל שמה דגש של קשב על דברים שלדעתי לא היו חשובים. כך, שאלה בכובד ראש אם נעדיף שתשכיב אותה על הגב או על הבטן, אבל בכל נושא ההאכלה והבקבוקים נטה ליבה לעבר מה שחשבה כאמיתות מוחלטות, אבל היו שונות מההעדפות שלי. היא רצתה לדעת כמה לתת לשקד בדיוק, והאם לעצור אותה מלאכול כשהגיעה לכמות המדויקת שהיא "אמורה" לאכול. למרות שהסברתי שאין כמות מדויקת, שיש בבקבוק בכוונה יותר ממנה ושאפשר לשמור את השארית ולחמם שוב פעם נוספת, היא עדיין שאלה שוב אם אולי להעביר כמות מדויקת לבקבוק אחר. מצאתי בעצמי יכולת לומר בתקיפות עדינה (הקושי היה למצוא את העדינות, לא את התקיפות) שאני לא רוצה שהיא תאכל מבקבוקים זרים (שאין לי מושג מי אכל מהם קודם או מה טיבם), אלא רק מהבקבוקים שהבאתי אני. היא מאוד פחדה שהחלב יתקלקל, למרות שאמרתי שהוא מאוד עמיד ויכול להישאר גם מחוץ למקרר בערך ארבע שעות. 

הסברתי על אכילה תומכת הנקה - על כך שהפטמה של הבקבוק אמורה להיות מלאה עד חציה באוויר ושיש לאפשר לשקד לינוק מפעם לפעם אוויר כדי לראות אם היא מעוניינת להמשיך ולאכול. היא, כמו כל האימהות בדורה, חששה לעשות זאת, כי חששה שזה יוביל לגזים. מצאתי עצמי אומרת שכולנו בולעים אוויר באכילה וגזים באים והולכים, אבל העדפת בקבוק היא משהו שכשהוא בא הוא לא הולך ויכול להרוס את ההנקה כולה.

כך גם בנוגע להרגל שלה להלביש את שקד כאילו אנחנו גרים באירופה. מיד עם הגיענו היא הודיעה לי שקר מכדי להיות לבושה בשכבה אחת, גם אם החולצה והמכנסיים ארוכים ובחוץ 25 מעלות. ביקשתי בנימוס שבלילה לא תלביש לה עוד בגדים ולא תחמם את החדר, אלא דווקא תאוורר אותו, כי אני מעדיפה שיהיה לה קצת קר מדי מאשר קצת חם מדי, כי צינון בא וחולף אבל ממוות בעריסה לא מחלימים. כמובן שאמרתי גם את זה בשיא הנימוס והעדינות שהצלחתי לגייס.

זה קטע עם אימהות - מחד הן מנוסות, ומנגד הניסיון שלהן הוא של דור אחר ותרבות אחרת. אמא שלי לא מבינה איך שקד לא מגדילה את הכמויות שהיא אוכלת או את המרווחים בין הארוחות, כי היא רגילה לתינוקות שאוכלים תמ"ל ועושים זאת, בעוד כשמדובר בחלב אם הסיפור הוא אחר. היא מבוהלת מלראות את שקד פולטת כשהיא שוכבת על הגב. היא מתחילה לנדנד לגבי זה שהיא עדיין ישנה איתנו בחדר ולקח לה המון זמן לשחרר את הבהלה מכך ששקד ישנה איתי במיטה או שאני נרדמת איתה בזמן שהיא יונקת.

מהבחינה הזו, לחמותי, שהיא סבתא לחמישה, יש הרבה יותר ניסיון בהורות עכשווית. אבל - הניסיון שלה הוא עם תינוקות אחרים ועם כלות אחרות. היא אלופה בטיפול בתינוקות, אבל לא הבינה בהתחלה למה אני מבקשת שלא תרדים את שקד בקפיצות על כדור פיזיו (שזה החפץ הדומם השנוא עליי ביותר בעולם). זה היה אצלנו בבית. שקד עשתה סימנים של עייפה, חמותי שאלה בנימוס אם אלו סימני עייפות, עניתי שכן, אז היא לקחה את שקד והתחילה לקפוץ. שקד בכתה, כי זה מעצבן להיות עייפה, אז חמותי קפצה חזק יותר. שקד בכתה חזק יותר, חמותי קפצה חזק יותר. בשלב הזה שקד דממה. העניין הוא עם כדורי פיזיו וקפיצה עליהם זה שהטלטול מהמם את התינוק. הוא ממסך לו את כל הרעשים שמפריעים לו לישון ומכניס אותו להלם. לכן, כשמפסיקים לקפוץ, התינוק, שעדיין אגור בו סטרס שלא נרפה לבד, בוכה שוב. 

לא אמרתי כלום כי התביישתי. בפעם השנייה בה זה קרה, עצרתי אותה ושאלתי למה היא קופצת על הכדור. היא אמרה שהטלטול מרגיע אותם ועוזר להם לישון, ואז פשוט אמרתי בישירות: אבל היא רגועה. היא לא בוכה, היא פשוט מאוד עייפה. מספיק שתישבי איתה כך על הידיים עוד כמה דקות והיא תירדם לבד. כששקד נרדמה חמותי אמרה שהיא לא ראתה כזה דבר ואני התאפקתי מלשאול אם אי פעם היא נתנה לזה הזדמנות.

בנוגע לחלב גם היה קצת חיכוך. אני הבאתי לה חלב טרי בעוד היא רגילה לקבל מהגיסות האחרות חלב קפוא. הסברתי שאני מעדיפה לתת טרי, כי הוא הכי איכותי - יש חומרים שנהרסים בהקפאה, הטעם משתנה, וגם - החלב מתאים עצמו לגיל של התינוק ולכן חלב קפוא ישן פחות מתאים מחלב שנשאב לפני שלושה ימים או אפילו באותו היום. לא משנה כמה הסברתי שחלב הוא עמיד מאוד ויכול להישאר אפילו 11 יום במקרר מבלי להתקלקל, שלא לדבר על כמה שעות בחוץ, היא הייתה מלאת פחד מול הדרך הלא מוכרת והחדשה, שנראתה לה מסוכנת ביותר.

כצפוי, שקד לא אכלה את כל החלב שהשארתי וכשחמותי שאלה מה נעשה עם החלב הנותר עניתי שאחשוב על זה למחרת בבוקר. הבוקר התעוררתי לגלות את כל החלב הנותר, וגם הבקבוק ששאבתי אתמול, שניהם כך בפריזר. קפואים. עם הבקבוקים והכל :( (חשבתי שאם כבר אקפיא, אקפיא בשקיות ייעודיות ואתן למישהו שצריך). כך, כשהכל קפוא בבקבוק זה גם מנטרל לי בקבוק, גם מונע ממני האפשרות לתת למישהו, גם לא מאפשר לי לתעד ולכתוב ממתי וכמה, וגם - לא מה שרציתי :( כששאלתי (בתימהון, לא בתוכחה) למה הכניסה לפריזר ענתה "כדי שלא יתקלקל". 

התמלאתי ביאוס. אומנם רק 300 מ"ל של חלב שילך ויבוא, שנוצר כל הזמן. מנגד - פאקינג 300 מ"ל. כמות של 3 ארוחות. משהו יכול לקחת לי, בימים עמוסים מאוד, גם 10 ימים לשאוב! כואב הלב, אבל באמת. נשמתי (ועודני נושמת עמוק) וזכרתי שהכל מכוונה טובה ושלא בוכים על חלב שהוקפא.

 

עכשיו יצאו שתיהן ולקחו בקבוק קפוא אחד לטיול. התכנית היא לשאוב את הארוחה המפוספסת כשלא יהיו פה ולמהר להקפיא בשקית, כמו שאני מעדיפה, אבל גם זה מבאס אותי. אני מתבאסת על הארוחה בבקבוק, שהיא תמיד איכותית פחות מארוחה מהציץ, והיא תמיד סכנה להעדפת בקבוק. אני מתבאסת לשאוב במקום להניק, שזה הרבה פחות נעים והרבה יותר מנוכר, וגם לא מרוקן את השד באופן אולטימטיבי ולכן פוגע בייצור החלב ומפחית אותו. נכון, פעם באף פעם זה לא דרמטי, אבל זה קורה היום וזה קרה גם אתמול בחתונה, וגם בשבוע שעבר בחתונה, וזה כבר יותר מדי פעמים.

 

בכל מקרה, לא תכננתי להיסחף פה עם הביאוס הקטן והאישי הזה. כי באמת, מלבד העניין הזה עם הקפאת החלב (שלא אמורה להשפיע עליי ברמה כזו שאני עוד שניה בוכה, אבל איכשהו זה כך) - היא הייתה מופלאה ומקסימה. היא הלבישה את שקד בבגדים קלים, השכיבה אותה לישון במיטה ושלחה עדכון וואטסאפ מעודד ואמיתי (כתבה ששיחקה, אכלה, בכתה וישנה. שלדעתה [המלומדת מאוד, בכך אין ספק] היא מזהה שהיא במקום זר עם אנשים זרים ו"מתגעגעת" להורים שלה), ושכבה לצידה במיטה ערה עד שחזרנו. היא השכיבה אותה לישון בדיוק כמו בתמונות שהיא מקבלת לפעמים בוואטסאפ - עם שמיכה עד החצי ומוצץ ליד, וגם עם בובת הקיפוד האהובה מהצד השני (הקיפוד בן המזל זכה לישון שלושה לילות בין הציצים שלי ועכשיו יש לו ריח שלי והוא מרגיע את שושה מאוד). באמת הרגשתי רגועה שהיא איתה במהלך החתונה.

 

כמה מילים על החתונה:

תקווה כמוסה היא להיות אורח בחתונה של עצמך. זה כמו להיות נוכח בלוויה שלך, רק בלי כל הקטע המורבידי. כך יצא ששלוש שנים וחודשיים אחרי שאלון ואני התחתנו, שמנו פעמנו לחתונה של זוג חברים של אלון, שנערכה בדיוק באותו המקום וכמעט באותה המתכונת. אחרי שנה של אחדות הצורה והחומר עם שקד, מערכת היחסים המונוגמית הצפופה ביותר שהייתה לי אי פעם, ערב בלעדיה היה למעשה מנאז' א-טרואה עם זוג חבריי משכבר הימים: ג'ין וטוניק.

לבשתי שמלה נהדרת של נעמה בצלאל, שקניתי רק כמה ימים קודם לכן, והפרידה משושה הייתה חמה וחפוזה בדיוק במידה. הגענו למקום היפה, בלסנו ושתינו ופגשנו את החברים של אלון, שאני אוהבת מאוד. איכשהו אלון הצליח להקיף עצמו בכמה מוסקטרים נאמנים, אמיצים ומטופשים בדיוק כמו שמוסקטרים צריכים להיות. האנשים היו טובים, החופה הייתה מרגשת, האוכל היה טעים והמוזיקה הייתה משובחת. נהנינו עמוקות, רקדנו עד אובדן הנשימה, ולרגעים גם סבלתי עמוקות, כאב עמום במעמקי הבטן מפאת המרחק והגעגוע. 

כשחזרנו לבית החמים נכנסתי למיטה לצד שקד ונישקתי אותה המון. לא היה לי אכפת אם תתעורר באותו הרגע, למעשה - אפילו היה בי רצון קטנטן שזה אכן יקרה, פשוט לא הצלחתי להתאפק. נזכרתי באמי, שסיפרה שהייתה מנשקת אותנו, כשהיינו ילדים, בלילות, אחרי שנרדמנו. כששאלתי אותה למה לא עשתה זאת ביום, כשהיינו ערים, כי כמו שהיה בה הצורך לנשק כך היה בנו הצורך לקבל נשיקות, ענתה שבכלל לא רצינו לקבל ממנה נשיקות. לא היה לי הלב לומר לה שלפעמים כילדה קטנה מאוד, הייתי אומרת "לא" כדי לדעת שיש לי האפשרות לומר לא, אבל גם כדי שכשיציעו לי מאוחר יותר, בתנאים ומקומות אחרים, אוכל לומר "כן". לא ידעתי איך לומר לה שלמול הרגישות החושית של אחי הייתה יכולה להציע נשיקות על החולצה, בלי הליפסטיק, מבעד לממחטת נייר, על הראש איפה שכל השיער. הוא היה זקוק לנשיקות האלה, רק לא רטובות ולא מלכלכות. שאני הייתי זקוקה לנשיקות האלה אחרי כמה סירובים, כדי לדעת שאהבה נשארת למרות סירוב וכדי לדעת שיציעו לי אותה גם אם סירבתי אבל אני רוצה ולא יודעת איך לבקש אותה שוב. אבל אני מבינה שלמול הסירוב שלנו היא וודאי נפגעה, כי הכאב במחשבה על זה שהילד שלך לא אוהב אותך כמו שאת/ה אוהב/ת אותו הוא כזה השורט בנפש חזק מאוד, במיוחד בנפש כמו של אמי - שהתכסתה עם השנים בקוצי הגנה אבל (ואולי משום ש) בפנים רכה מאוד מאוד מאוד. כשאמי נפגעת היא מתרחקת, כדי לא להפריע, כדי לא להיפגע שוב. לפעמים גם כדי "להחזיר", כדי להראות שאי אפשר בלעדיה. כילדה זו הייתה חוויה של אובדן ללא הרף, של נטישה שוב ושוב. לימוד של ביטול עצמי כדי לא לפגוע כי היפגעות (גם אם לא הייתה כוונה לפגוע וגם אם הפגיעה היא מקרית) משמעה ניתוק והישארות לבד. 

בתוך כל אלו, הנשיקות בלילה של אמי הצעירה המנשקת את הפעוטות שהיינו, והנשיקות בלילה שלי את שקד שהן געגוע ושמחת ההפגישה המחודשת, התערבבו זו בזו והידהדו אלו את אלו. לא בכיתי, כי ההווה מתוק מן העבר ועז ממנו, ובדברים כאלה אפשר לתקן שריטות בנפשו של אדם ומתוך כך, גם את העולם כולו.

במהלך הלילה ינקה שקד מתוך שינה המון ואחזה בחולצתי, נצמדת היטב. בבוקר התעוררתי מאוחר לבדי במיטה וזה היה נעים. מבעד לדלת הסגורה שמעתי את אלון מסביר לחמותי "כך יודעים שהיא עייפה. וכך יודעים שהיא רעבה". כמה דקות לאחר כך נכנס אלון עם שקד הרעבה בזרועותיו. באמצע הארוחה היא הביטה היטב בעיניי ופתאום עלתה בה שמחה גדולה. אז חייכנו, צחקנו, דיברנו התנשקנו וליטפנו - אני את פניה באצבע אחת עדינה והיא את פניי בתנועות מגושמות וציפורניים שורטות, מנסה לתפוס את אפי ושפתיי ולמשוך אותם לטעימה בין שפתיה.

 

והנה עכשיו נותרתי לבד. שקד מטיילת עם חמותי (בא לי שתהיה רעבה רק אחרי שיחזרו והחלב המופשר ימצא לעצמו שימוש אחר), אלון עם חבריו ושיערה מהכלב שנשך אותם אתמול, אני עם ערימה של חוטים ומקלות שמסרבת להפוך עפיפון (כלומר, התזה. בהשאלה מנאומו של החתן אתמול, שאמר על עצמו שבלי כלתו "העפיפון הזה הוא רק ערימה של חוטים ומקלות").

 

תודה שהקשבתם.

נכתב על ידי , 11/10/2017 13:35  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

124,906
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ