לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

one of those moments


 

צריכה לקרוא ספר של פנובסקי.

רוצה לקרוא את "ווידויים של שופוהוליק".

 

מוצאת עצמי רגע אחד באמת ובתמים מצטערת שפנובסקי לא כתב את "ווידויים של שופוהוליק".

נכתב על ידי , 18/4/2014 17:06  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דיוקן עצמי כמרטין לותר קינג וישו בגת שמנים גם יחד


 


מעניין אם גם אמא של מרטין לותר, כשזה הוציא את הגליונות האחרונים של תשעים וחמש התזות שלו ממכבש הדפוס, עמדה לידו קרועת עיניים והצהירה בקול: "אני לא מבינה מה הבעיה שלך להיות כמו כולם. אני מבינה שאתה אידיאליסט ומכבדת את הרצונות שלך ואת המחשבה שאתה משקיע בדברים, אבל מה זה משנה לך פשוט לעשות מה שכולם עושים?! למה אתה לא יכול להיות כמו כולם? כבר חשבתי שעד עכשיו זה יעבור לך... אני לא יודעת איך אני אסתכל בפנים של סבא וסבתא ואיך אתמודד עם הבושה".


לא, 


כי זה מה שאמא שלי אמרה (חודשיים) אחרי שסיפרתי להם בפשטות שאני עתידה להתחתן בחתונה יהודית והלכתית, כדת וכדין כולל כל הטקס כולו, רק בלי נציג של הרבנות הראשית.


לא עזרו כל ההסברים הרציונאליים (שהרבנות הראשית קיימת "רק" משנת 1922, שנוכחות של רב בחופה לא נדרשת הלכתית, שבכל מדינה מתוקנת בעולם המערבי ועל פי הצהרת זכויות האדם של האו"ם לכל אדם בר דעת [מגיל מסוים ומעלה] יש החופש הינשא בכל אופן שיחפוץ ועם מי שיחפוץ, כל עוד האדם השני בר דעת ולא יווצר מצב של ניצול או פגיעה זכויות אחרות מתוקף הנישואין, שנישואין הלכתיים בארץ יהיו תקפים מבחינה דתית [אם נרצה להתגרש נאלץ לעבור גם גירוש הלכתי ברבנות] ואחרי חתימת עורך דין בחו"ל הם יהיו תקפים גם מבחינת משרד הפנים וכל רשויות החוק) - העיקשות עיוורת מבורות: חתונה שלא ברבנות (שהיא - להזכירנו כולנו, מוסד לשירותי דת שלצערנו הוא מונופול. רוצה לומר - במדינה מתוקנת הייתה לי האפשרות, כמו שאני בוחרת קופת חולים או מפעיל סלולרי, לבחור את המשרד לשירותי דת במסגרתו אתחתן) היא תרמית, בושה, ניסיון לשטות באורחים כולם ובעצמי, "בכאילו".


לא משנה כמה פעמים דרשתי והסברתי שזה לא לשבור מסורת (כי היא היחידה שהתחתנה ברבנות ואילו סבא וסבתא שלי, שהתחתנו בפרס, בוודאי ובוודאי לא נרשמו ברבנות לאחר נישואיהם, שלא לדבר על הוריהם והורי הוריהם), שזה לא לבעוט בערכים (להפך, חתונה שלא במסגרת הרבנות מאלצת את בני הזוג להיות הרבה יותר מעורבים ומלומדים בכדי לקיים טקס הילכתו - לא סתם עומד מישהו שאומר דברים ובעלי לעתיד חוזר כמו תוכי אחריו), שזה הולך להיות טקס ככל הטקסי הנישואין שהיא ראתה בחייה (המלל ומהלך הטקס הוא אחיד וקבוע - וכל חמשת החלקים שרב מקריא ינכחו תחת החופה באותו הסדר, הנוסח והאופן בו רב היה מקריא אותם) - רק - שמי שינהל את הטקס לא יהיה רב רשום ברבנות (לא שוללת אפשרות של רב רפורמי או קונסרבטיבי, כיוון שאלו לא מוסמכים על ידי הרבנות).


יש עוד תוספות ופלפולים לטקס שלנו (למשל: אחרי שבעלי יקדש אותי בטבעת, אני אקדש אותו. או - גם נשים (אם תרצנה) תוכלנה להקריא אחת משבע הברכות. או - גם אני אשקה את בעלי ביין לאחר שהוא השקה אותי [שהרי לא רק הוא מפרנס ומזין אותי, אלא גם אני אותו]) אבל את כל אלו גם רב אורתודוקסי של הרבנות (או צוהר, סיים סיים דיפרנט ניים) יאפשר ויבצע.


 


אמא שלי אינה אישה דתייה ומעולם לא הייתה. אפשר לומר שבמובנים רבים אני (עם העיסוק התמידי שלי באלוהות ובלימוד הבלתי נגמר של טקסטים דתיים, יהודיים ונוצריים כאחד) - "דתייה" ממנה בהרבה. ובכל זאת, המחשבה שמשהו עשוי להיות "לא כשר" חברתית או הלכתית בפעולה שלי מוליך עליה אימים.


והרי זה מה שמוביל אחוז בלתי נתפש של חילונים, שאין להם קשר ולו הקלוש ביותר לרבנות הראשית בחיי היום יום שלהם, לבחור להסיר מעצמם אחריות ולבצע את הטקס אולי החשוב בחייהם (ועל למה חתונה היא הטקס החשוב בחיי אשמח להרחיב בפוסט אחר) אצל גוף שלא אומר להם כלום ושמהווה בעבורם "חותמת ביטחון". הבורות מעוורת שוב את עיניהם של האנשים. אין להם מושג מה הטקס הזה כולל במהותו, מה הוא מחוייב להיות (דתית הלכתית, הכי דתי שרק אפשר) ועד כמה הרבנות היא לא אלמנט מחוייב ברגע הזה. לראייה, כל זוג שיתחתן בחתונה רפורמית בחו"ל עם רב רפורמי ויגיע לארץ עם כתובה יתקבל כנשוי לכל דבר. חתונה רפורמית, בארצנו, היא אסורה. רפורמים דתיים מאוד, לא יכולים להתחתן בארץ.


 


 


אז לא, אני לא מרטין לותר ורגע אני לא חשה עצמי אחת,


אבל אני כן (כראשונה מבני דורי במשפחה שמתחתנת) פורצת דרך שהיא לא שגרתית ומפחידה בעבור חלק ומאיימת (בעיקר כי "מה יגידו?!" ו"מה יחשבו עלינו?!"). ואני אוהבת את אמא שלי. כלכך אוהבת אותה שבמובנים רבים לאורך כל שנותיי עד כה הקרבתי חלקים משמעותיים מהחיים שלי (אם לא את מהות החיים עצמה) למענה - למען אושרה ובריאותה. מעולם לא מרדתי ותמיד לכשנצטרכתי הייתי שם, אפילו מבלי שאתבקש. את כל זה עשיתי מבלי רצון או ציפייה לתמורה, באהבה רבה ומסירות אין קץ, ומתוך ידיעה שהיא תעשה אותו הדבר בעבורי. המחשבה שאני גורמת לה לצער או לבושה מכאיבה לי כלכך עד שנפשי מרה עליי עד מוות. עם הנפש המרה הזו ביקרתי היום (במקרה) בכנסיית גת שמנים כחלק מההכנות המנטליות לקראת הפסחא. שם, מול העצים העתיקים והנפלאים ונוכח הגן הקטן המוקפד והפורח, קשה לה לנפש להיות מרה עד מוות וצומחת ידיעה פנימית שזו עוד כוס תרעלה שיש לשתות עד תומה ולחכות שתעבור, ואם לא כרצוני אז כרצונו.

נכתב על ידי , 6/4/2014 17:51  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נעץ



כשסיפרתי בביישנות לאנשים, לפני כמה חודשים, שאני ואלון מתחתנים היו שלל התגובות על כל גווניהן כמעט תמיד הפתעה.

אבא שלי היה אחוז התרגשות בהרבה משדמיינתי, וסבתא שלי שמחה בצורה תהומית בהרבה משבכלל יכלתי לדמיין. איזו מישהי שהייתי שכנה שלה לפני שלוש שנים ניגשה אליי במיוחד באוניברסיטה איזה יום ונתנה לי חיבוק והפתעה. שתי החברות הנצחיות מהצבא התארגנו למפגש מיוחד (שקורה פעם בשלוש שנים, לערך!) ושם דיברנו, כאילו ראינו אחת את השניה אתמול, על המשמעות של זוגיות והבחירה, הלא מובנת מאליה בכלל, להתחתן. החברות של היום-יום אירגנו מפגש חגיגה ספונטני מהנה במיוחד ממש בבוקר של היום שאחרי.

בתוך כל אלו, כמו נעץ בערמה של בלוני יום הולדת, הייתה  אמירה אחת שהצליחה לצבוט אותי מבפנים ולהעיב בעננה מאפירה על שמי חיי הבהירים לרוב: 

הייתה אחת שלכששמעה סימסה לשאול אותי אם זה באמת וכשהבינה שכן, זה אמיתי, ענתה בשורה אחת: "טוב, כנראה שכולם מתארסים עכשיו. מזל טוב חמודים!". חשבתי שעד עכשיו זה קצת ידהה, אבל בכל זאת כשאני נזכרת בזה, אני מתעצבת ותוהה: מי אלו אותם "כולם" ואיך הם קשורים אליי ולהחלטה האישית, הכלכך משמעותית וכלכך אישית, שלי? 

הרי, במובנים רבים כלכך, מצאתי בית. החלטתי לקחת איש ולהפוך אותו - חוקית, קהילתית, אישית, לקרוב המשפחה הקרוב לי ביותר, קרוב אצלי יותר מההורים שלי. ואת, שזוכרת לי חסד נעורים, האם אני לא יקרה לך? האם לא מעניין אותך בכלל איך או למה? האם אני באמת רק סטטוס חסר פנים וזהות וסיפור אישי ורגשות משל עצמי, חלק מסחרחרה שמסתובבת והופכת לגוש מטושטש ורדוד שהוא "כולם"? החלטתי מי יהיה האבא של הילדים העתידיים שלי, את מי אסעד ומי, לכשאצטרך, יסעוד אותי. זה כאילו את לא מכירה אותי מימים של שבר וקושי, של בדידות ואיבוד ועצב גדול. הרי ההחלטה להתחתן היא מעבר להחלטה להיות אשת איש, זו מציאת כיוון. זו הידיעה שמצאתי שביל שנעים לי ללכת בו והייתי רוצה להמשיך להלך בו כל חיי. את לא מתרגשת בשבילי?

עזבי אותך מכולם, הרי כשלמישהו יש יום הולדת יהיה זה מגוחך לצרף לאיחול המזל טוב ש"וואו! לכולם יש יום הולדת בזמן האחרון!". מן הסתם, כולם תמיד מתחתנים ומתארסים ונולדים ומתים, ללא הרף מסביבנו כל הזמן. כשאת כותבת למישהו, תכתבי אותו רק לו ותתרגשי בשבילו (קצת) ותשמחי איתו (קצת). אחרת מה הטעם?





נכתב על ידי , 3/4/2014 01:34  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





72,507
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSour Jane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sour Jane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ