לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רכבת השדים הפרטית שלי - הבלוג של geebor


הבלוגתול
כינוי: 

בן: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2004

הבלונדינית והשיחים - חלק שני


 


פוסט זה הוא חלקו השני של סיפור מרתק אשר התרחש עת הייתי צעיר יותר. אם עדיין לא קראתם את החלק הראשון אנא אל תמשיכו. תקציר הפרקים הקודמים לא מעביר את מסרי החלק הראשון בצורה מעמיקה מספיק.


תקציר הפרקים הקודמים: הייתי מדריך ג'ודו, באה בלונדינית, לקחה אותי לשיחים.


עודנו יושבים בכיס האוויר הקטנטן בינות לשיחים הקוצניים, הבלונדה מביטה בי במבט מורכב. שילוב של חיוך ענק עם חשש גדול, מבט אשר כאילו אומר "אני לא מאמינה שפוצצתי עשרת אלפים ש"ח על שמלה של ארמאני עם כרטיס האשראי שגנבתי מאמא בדיוק אחרי שפיטרו אותה!"


מספר שניות היא אינה פוצה פה. עבדכם הנאמן, שכבר הבין את תפקידו השולי בסצנה, המתין בשקט להתרחשויות הבאות. אולי בכל זאת תתרצה הבלונדינית ותשכב איתו. הזמן עובר, והיא רק לוטשת מבטה היישר אל תוך עיני, מנענעת את ראשה ימין ושמאל כלא מאמינה.


פתאום תנועה. הבלונדה לוקחת את תיק הגב שלה ומושיבה אותו על ברכיה. פותחת את הרוכסן, מוציאה אלבום תמונות עצום מימדים בכריכת עור ישנה, מעלה ניחוחות של עליות גג וזאבי אדם. מפנה היא את חזית האלבום אלי - "עינת בת 5" אומרת הכריכה. "בוא שב לידי" היא פוקדת. אני מציית.


מסתכלת בעיני שוב, שולחת ידה אל כריכת האלבום, פותחת אותו באיטיות.


שוק.


בעמוד הראשון של האלבום, בתמונה מוגדלת, עומד אני ומביט בעצמי. בן 5,קטן ותמים, מחייך, שיערי נופל על פני, ללא ספק אני. אוחז בידה של גרסה מוקטנת של אותה בלונדינית היושבת לצידי.


מספרים על אדם שהלך לטרק בהרים מושלגים. פתאום רואה האדם, בתוך קרחון, דמות אנושית. מתקרב האדם אל הקרחון ואל הדמות ומגלה לתדהמתו שהוא בוהה בגופה של עצמו כלואה בתוך הקרח. אותם תווי פנים, אותו מבנה גוף. כשחזר מהטרק גילתה לו אימו שאביו, כשהיה בגילו, יצא לטרק באותו הר ולא שב מעולם.


הרגשתי כמו אותו אדם הבוהה בגופתו שלו. יש משהו מדהים בלראות במפתיע תמונה שלך. "geebor?" שאלה אותי הבלונדינית, תוך כדי שהיא הופכת עמוד ולעיני מתגלות שלל תמונות נוספות שלה ושלי. "כן" עניתי. "היית החבר הכי טוב שלי בגן. אני מחפשת אותך כבר 12 שנים ואני לא מאמינה שסוף סוף מצאתי אותך!" אמרה ועיניה נצצו בטירוף מוחלט, "כל כך התגעגעתי!". אמא'לה. קרבה לחבק אותי ופתאום נרתעה לאחור. ניסיתי להבין מה גרם לה להרתע כשפתאום קלטתי שהפנים שלי כואבות מאוד. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהן היו מתוחות במבע הכי מזועזע שיכולתי לייצר. היא הפחידה אותי עד העצם.


"אני לא זוכר אותך" אמרתי, "מצטער". עיניה המטורפות לא עזבו את עיני, ידיה נשלחו כטופרים ואחזו בידי, ציפורניה ננעצות בבשרי. "זה לא משנה, העיקר שאנחנו ביחד עכשיו, נכון??". אוי ואבוי. לקחתי נשימה עמוקה, נשפתי לאט. דם זרם באיטיות על אמות ידי. "אני לא כל כך יודע איך לאכול את זה" אמרתי. היא שלחה מבטה לשמיים בהבעת אושר עילאית ואמרה בלחש, אולי לעצמה ואולי לקדוש ברוך הוא, "אנחנו ביחד". התחלתי לפחד ממש. אם הייתי נמלט מהמקום באותו הרגע הייתי משאיר מאחורי פיסות בשר מאמות ידי, ואני - אני בכלל לא אוהב להשאיר פיסות בשר אצל בחורות אשר לוקחות אותי לשיחים. בדרך כלל זה הפוך.


"איך הזמן טס, צריכים לחזור" אמרתי במבט עלוב ומתחנן. "יש לי חבר אתה יודע" אמרה, "נפרדתי ממנו אתמול". "תנחומי" אמרתי, "מקווה שתתגברי". היא הביטה בי במבט של המתנה לאישור חברותנו האינסופית. "אני חייב לזוז" אמרתי, משכתי את ידי באיטיות, מחניק את זעקת הכאב, ידיה נסגרו ריקות מתוכן, ואני יצאתי את השיחים וחזרתי לחיק הקייטנה. פתאום הילדים נראו חמודים הרבה יותר.


אור השמש החמים בהק על הצלקות החדשות בידי והסיר במעט את התופת והאימה. היום רק התחיל וקיוויתי שלא יתדרדר עוד יותר.


הסיפור הזה לא עזב אותי למשך מספר חודשים לאחר אותו האירוע. היא התקשרה ללא הרף, מנסה לייצר יחסים. היא הייתה דואגת להגיע לכל המסיבות אליהן הלכתי, דואגת להתמזמז עם גברים זרים אל מול עיני, מנסה הכל - אך כלום לא עזר. כל פעם שהייתי מביט בה הייתי נזכר בכל סרטי האימה האהובים עלי כל כך. אמנם בכדי להפוך את האימאז' למושלם היו חסרות לה מסיכת הוקי, כפפת סכינים וגופת ארנב נטולת ראש, אך הדמיון המעוות שלי השלים אותם באופן שרודף את חלומותי עד עצם היום הזה (ואמרו איימן).

 

כשסיפרתי לאימי את הסיפור כל שהיה לה להגיד הוא - "אני זוכרת אותה, אמא שלה משוגעת לגמרי. מצד שני היא הייתה ילדה יפה. אם היא נראית טוב גם היום למה שלא תשכב איתה לפחות? שיצא לך משהו מזה". אחח כמה שאני אוהב את אמא שלי. גאונה.

 

 

[שלושה דברים - א. מישהו מכיר את מקורו של הסיפור על האיש והקרחון? ב. מפאת קוצר זמן ושאיפה לקוצר הפוסטים חילקתי את הסיפור לשניים. זה באמת כל כך גרוע? עדיף לא לכתוב בכלל או להעלות פוסט באורך הגלות? (שאלה רצינית) ג. שיהיה בהצלחה להולנד! ד. סתם, אין דלת]


 

נכתב על ידי , 30/6/2004 20:34  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



55,140
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgeebor אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על geebor ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ