לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כיסופים


I בשמ אשלק איק רןדל

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2008

אמצע הלילה.


 

 

  השעה, אני לא יודעת מה המשמעות של השעה בכלל, והכמו, הוא כמו מה.

במוקדם או במאוחר המיטה נהיית לחרב מתהפכת. ובמקום אל המחברת או ספר אני נפנית אל המסך. אין לי דחף או כוח לדובב את עצמי, היומן הוא כמו ספר הסברים. ואין לי מקום להתמלא בסיפורים אחרים. רק חילוף נוזלים: אני מוסרת ובהתערבלות כלים מקבלת, ואין נגרע.

 

  ומול המסך, בלי שיחה, רק להתבונן בעצמי מהצד. לייבש את עצמי מזה עד שאתעלף.

 

  משהו מהשכרות של שישי בלילה נמשך עד היום. הייתי חסרת מעצורים לגמרי בבית הספר, ובאינסטינקט, די קולעת. מהלילה הרגשתי כאילו נמסה לי הבטן. כולי עודף. משהו בוער שנאסף. זורם, לפי הרפואה הסינית, בליחה, בריחות, בחוסר היכולת לישון. שלוש בלילה עכשיו.

נכתב על ידי , 16/6/2008 02:45  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רותם ב-23/12/2009 14:43
 



תשובה לאיזו שאלה, ועוברת תקופה


 

 

נדמה לי שזה היה ברגע -

שהמדריך התמיד-חש-בנוח ענה לטלפון בתחנה המרכזית, ועזר לחבר שלו שרצה לפנות לקב"ן, ברשימה קצרה והחלטית של עצות, הרבה "שמע אחי" שלכאורה באים תמיד בנוח.

משהו מההבנה לגבי האדם השלם שנח מתחת לחזות החיצונית, משהו שזורם מתחת לפני השטח אצל כולנו.

נכתב על ידי , 15/6/2008 12:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"


לא יכולתי לגעת בשירה בהתחלה. בתקופה ההיא, הימים מורטי העצבים. היא הייתה פשוט חזקה מדי.

  אחותי הסתובבה בבית כמו גולם, עוצרת באמצע מילים מדי פעם, לוחשת לנו תוכניות מסודרות בסגנון הבדוי המדהים שלה. מספרת סיפורים. יכולתי לראות איך העט חסר לה ביד כשהיא מוללה את מפת השולחן. ג'רארד חיבק אותה מאחור. היא לא הסכימה לקרוא לו אורן, כמו תמיד, והשמות של העיר נשמעו זרים על לשונה.

  היא לא הפצירה בי שאגע בשירים שלי. למרות, שהם יכלו להיות הגשר. אל מה שנלקח מאיתנו. אל מה שאיבדנו. אל מחוץ, אל תוך, הבית בו היינו כלואים.

  לפעמים לא יכולתי לסבול את המבטים שלה. רציתי פשוט לשבור דברים. פעם כמעט ריסקתי אגרטל קרמיקה כחולה. צלילי גיטרה נשמעו מבעד לחלון, וקולות טרובדורים מהשוק. בלי השירה הרגשתי כמו גיצים זוחלים עלי, עוצמה כלואה דפוקה בפנים, מגרדת את העור. גבר-אשה שהולך בי בפנים. לפעמים הכל הפך לעצבנות בלתי נסבלת. ליה הייתה אומרת שקוראים לזה פי-אמ-אס במקומות אחרים, אומרת וצוחקת בעצב, מרימה כוס מים לנקוש ביין שלי. רציתי לרסק לליה את הפרצוף.

 

  ראיתי את אחותי מורידה פנקס מהמדף באחד הלילות, כשלא נרדמתי. פנקס שלי. רשרוש הנייר; המילים על שפתיה, מגע יד בוער. היא נלחמה במילים. לא הצליחה לזרום, בדרכה, פנימה. היא ניסתה להניח את הדפים כך שיחזיקו במקום כמו בספרים הגדולים שלה, שוב ושוב ניסתה לקפל אותם והם נפלו לה על האצבעות. מישהו היה אומר: פתטי.

 

  יצאתי אל המרפסת, לנשום אוויר, ולפני שהיא הלכה לישון ביקשתי שתשאיר לי את עששית השמן. המילים יאמרו אם היא ידעה. בחדר הספריה משכתי פנקס מהמדף ונייר קלף טרי. כשדפדפתי בין הדפים הרגשתי את הנשימה נעשית שורקנית, ממוקדת. הדם גואש ומכה בדיוק כמו גלים. לא הבנתי ממה חששתי. ובו בעת הרגשתי את החשש בדיוק.

 

מְלַח שָׁמַיִים לוֹטֵף עוֹר

חָדרַיִךְ בֵּין סְלַעִים ושקֶט כֹּל-אֵימָת

סְלַעִים וַתוֹרֶן, קוֹל צָרוּד וַאוֹר

בּשֵׁם קוֹלֵנוּ,

הְיו לנו

מקלט

 

והרוח מתחזקת;

אני עוזבת ונאחזת - הגוף מחליק - ומהות מתיישבת. בכל נים שיער וגוף שנהיה שזוף, כי מהם קירות. כאן גם הסלע הוא בית. גם הרוח היא בית. אני נעמדת נעולה בסנדלים על הצוק הסלעי, הרוח נחלשת. מלטפת. מארובות הבתים הבנויים בסלע לא עולה עשן; ומשהו חשוד באוויר. אך תיארו שאבוא בוודאי. מגששת, נכנסת דרך חרך אל דרכי המערות, (ואיך אחותי עמדה פה! מטפחת בהירה על ראשה. מטפחת על נפשה. וסביבה דרכיה נתגלות בכל שעל.) בשבילי רוחה אני יורדת אל החוף.

 

 

"

נכתב על ידי , 14/6/2008 02:32  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דורין ב-14/6/2008 03:47
 



לדף הבא
דפים:  

20,474

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGolden Slumbers אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Golden Slumbers ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ