לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

3/60

זה מה שאני רואה.... וזו בדיוק הבעיה

כינוי:  זאת שבבית ממול

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2005



כשהייתי באמצע כיתה ב מישהו שם למעלה במשרד החינוך התעורר לחיים ונזכר שיש איזה תיק של ילדה שמסתובב בין המשרדים השונים ואף אחד לא ממש מטפל בו 
למען האמת כולם טיפלו בו על ידיי זה שהם רשמו פתקים קטנים על זה שהוא לא שייך להם והבעיות שיש לי לא מטופלות עצלם ושזה לטיפול של מישהו אחר רק שאין להם מושג של מי 
מספר הפתקים הגב היה נמוך בהרבה ממספר הפעמים שההורים שלי התייצבו במשרד של מנהלת בית הספר בדיונים שונים ומשונים על בעיות הלמידה שלי. זו לא תהייה הגזמה עם אני יגיד שלא ממש היו בעיות למידה באותן השנים מהסיבה הפשוטה שלא ממש איתה למידה כל שהיא
כיתת החינוך המיוחד ששילבו אותי בה לא ממש עזרה ודיי מהר הפכתי לסתם עוד ילדה מופרעת שלאף אחד אין ממש את הכוח או היכולת לשנות משהו וכולם עושים את מה שחייב או מקובל בלי ממש לצפות לזה שזה ישנה משהו. בכיתה ב הדבר שידעתי הכי טוב לכתוב זה את החתימה של אמא שלי, אני חייבת לציין שידעתי לזייף אותה בצורה מושלמת.
בקטע מסויים מנהלת בית הספר באה להורים שלי במחווה של רצון טוב (עד היום לא ברור עם זה היה רצון טוב שהיה מיועד לעזור לי או למישהי אחרת) ואמרה להם שיש לאחת מהמורות בבית הספר בת שמסיימת תואר בחינוך מיוחד והיא מוכנה לעזור לי בלימודים באופן פרטני עם ההורים שלי מוכנים. ברור שהם היו מוכנים, הדבר היחיד שהם רצו זה שהבת שלהם תלמד כמו שצריך. אז היא אתחילה לעבוד איתי ופעמיים בשבוע ההורים שלי היו מביאים אותי לבית שלה לשעה וחצי, אחריי חודש אתחלתי להתנגד ואחריי חודשים כבר לא הסכמתי להגיע לשם יותר ורק אחריי שההורים שלי לחצו עליי להמשיך ללכת לשם סיפרתי להם מה היה בשעורים הפרטיים הללו שהמנהלת כל כך שמחה שהם אסכימו שאני יקבל. פעמיים בשבוע כל פעם שעה וחצי היא איתה מושיבה אותי לייד שולחן ונותנת לי להעתיק ספרים של ג'ינג'י בזמן שהיא מנקה את הבית מדברת בטלפון ואלוהים יודע מה עוד. שום דבר שקשור ללמידה לא היה שם, שום ניסיון לעזור לי ללמוד לקרוא או לכתוב, רק שעורים פרטיים באיך להפוך למכונת צילום אנושית.
ואז משרד החינוך גילו שאני קיימת ואתחילו להיות בפניקה מהילדה שבקרוב מסיימת כיתה ב ובקושי יודעת לקרוא או לכתוב.
אז הם שלחו אותי לבית ספר מיוחד שמשלב ילדים עיוורים עם רגילים בעיר אחרת, כל בוקר לקום ב6 בשביל להתחיל ללמוד ב8.
למה שהיה שם אני כבר יכולה לקרוא בעיות לימודיות בכל מובן המילה וסתם הרבה בעיות פסיכולוגיות בקמויות.
שם כבר היה להם פחות או יותר את הכלים שיעזרו לי ללמוד, את הידע והרצון. אבל עוד לא היה להם את הידע או המודעות לקטע הפסיכולוגי הנפשי. 
הם ידעו לטפל בעיוורים אבל הם גם ידעו שאני לא עיוורת אלא שוב בדיוק בין הכיסאות (תרתיי משמע.... לא פעם פיספסתי כיסא ונחתתי יפה מאוד עם התחת על הרצפה בין הכיסאות) ובגלל זה בחלק מהפעילויות הייתי ביחד עם העיוורים ובחלק עם הרואים ובגלל שגרתי רחוק מאוד מבית הספר כל הקשרים החברתיים שלי הצתמצמו לגבולות שעות הלימודים ולמספר מצומצם של פעילויות חברתיות אחר הצהריים (אחת לחודש וחצי בערך). כשלא היה אף מבוגר שיגיד לי או יסביר לי לאיזה קבוצה אני שייכת ניסיתי להסביר את זה לעצמי עד שבסופו של דבר את רוב הזמן ביליתי עם החבורה של העיוורים. שם היה לי יתרון ומעמד טוב יותר לעומת הקבוצה של הרואים, עם העיוורים אני הייתי זאת שרואה זאת שמובילה ועוזרת, עם הרואים הייתי סתם ילדה מוזרה שנתקלת בעמודים ולא תופסת כדורים במשחקים בחצר שאף אחד לא ממש רוצה לצרף אותה לקבוצה שלו כי ביגללה אפשר להפסיד כי את הכל היא עושה יותר לאט וכולם כל כך אהבו לצחוק בכל פעם שהיא נופלת או נתקלת במשהו ושזה מסוכן להיות חבר שלה ולהסתובב איתה כי אז ייצחקו עליך. המורים ובמיוחד המורה של הכיתה של העיוורים לא אהבו את הרעיון שאני מסתובבת יותר מדיי עם העיוורים, עד היום אני זוכרת שתיי פעמים שהמורה של העיוורים צרחה עליי כמו אני לא יודעת מה על זה שאני לא בסדר ושאני אמורה להיות בכיתה הרגילה שלי ולא עם העיוורים בעיקר בשעוריי מלאכה והתעמלות. למרות שבאחד משעוריי ההתעמלות עם הכיתה הרגילה איתה תעונה דיי רצינית, שיחקנו ים יבשה . אני זוכרת שרצתי  והזיכרון הבה שיש לי מאותו היום זה שאני יושבת בכיתה של העיוורים ועושה פאזל עם מגבת רטובה על הראש. הסיפור המלא הוא שרצתי בצורה מושלמת לתוך הקיר והתעלפתי ולכיתת עיוורים אגעתי בערך אחריי שהייתי שעה ומשהו במירפאה.
בקיצור שם התחילו הבעיות הרציניות שלי לגביי הקטע של לאיזה עולם אני שייכת הרואים או העיוורים ושם גם היתחיל הבילבול הגדול.... עם הרואים היה לי מאוד קשה אבל עם העיוורים לא נתנו לי להיות.
אבל מי שבסופו של דבר ניצחה אחריי השנתיים שהייתי בבית ספר ההוא איתה העייפות שלי 
לנסוע כל בוקר שעה וחצי כדיי להגיע לבית הספר זה מרשם מצויין להירדם בשעור וזה בדיוק מה שקרה כך שאת מיירב השיעורים ביליתי בשינה עד שלמורים כבר לא היה לב להעיר אותי כל פעם, עד שיום אחד אבא שלי היה צריך אותי ובה לבית הספר ניכנס לכיתה וראה את הבת שלו ישנה כל כך טוב בשורה הראשונה באמצע בשולחן שצמוד לשולחן של המורה שמיצידה משתדלת כמה שיותר להתרחק מהשולחן שלה כדיי לא להעיר אותי. 
ובסוף כיתה ד איזה אושר שוב עוברים בית ספר.
נכתב על ידי זאת שבבית ממול , 6/10/2005 20:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





35
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזאת שבבית ממול אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זאת שבבית ממול ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ