לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האמת והשקר אוייבים זה לזה ומקיימים זה את זה. ויש להם בית, גם הוא מקיים אותם. לעיתים קר בו ולעיתים חם... לרוב נעים ולעיתים קודר - והכיף הוא המנוע הדוחף את הסבל.

כינוי: 

בן: 37

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2008

יש אלוהים? - היוצא בשאלה והחוזר בתשובה בדיאלוג אינטימי


נדמה לי שהפרדה והרכבה הם שני הפכים.

ניתן להפריד בין שני דברים מורכבים

ניתן לחבר בין שני דברים נפרדים.

 

לא ניתן להפריד את האחד

ולא ניתן להרכיב שניים להיות אחד.

 

יש לי חשק להמשיך ולהתפתל כאן סביב מהות ההפרדה וההרכבה, אבל אני יודע שלא אצליח. לאיש לא תהיה סבלנות להחזיק ראש עם התפתלויות שאפשר למרוח אותם על גבי דף שלם. לכן אחזור לנקודת ההתחלה ואזכיר בשנית שנדמה לי שההפרדה וההרכבה הם שני הפכים.

 

כמו כל שני הפכים, הם מקיימים זה את זה.

לא ניתן היה להרכיב אילולי היה ניתן להפריד. שהרי הרכבה נעשית בין שני דברים שהיו מורכבים פעם מבחינת מהותם, ועצם הקיום שלה הוא בהיותה שוללת את ההיפרדות שתיתכן בין שניהם.

 

והנפש, ושוב רק נדמה לי. יודעת גם להרכיב וגם לפרק, אלא שהיא לא יכולה לעשות את שניהם בו זמנית.

 

או שהיא ב"מצב רוח" מפרק, בו הנחות היסוד מופרדות זו מזו במהותן, כך שלא ניתן להסיק מהן שום מסקנה. או שלהפך, והיא מסיקה מסקנות מתוך הרכבות שהיא יוצרת בין הנחות יסוד.

 

וכששני בני אדם נפגשים, זה "מרכיב" וזה "מפריד" – כל אחד מהם יחשוב על רעהו שהוא מטומטם.

 

כשאריסטו ואפלטון התווכחו מהו יופי, כל אחד החזיק בדעתו. לא עלה על דעתם ששניהם צודקים. או אני או הוא.

 

וכך שני בני אדם הנמצאים זה במצב רוח של פירוק וזה במצב רוח של הפרדה, לא יבינו זה את זה.

 

היום יותר קל לאדם לפגוש את עצמו, את מי שהוא היה. קל יותר להבחין בשוני שבין מצבי הרוח האלה ובהשלכותיהם.

 

עכשיו אני במצב רוח של הרכבה –

 

מצב רוח של הרכבה כשהוא נאמן לעצמו עד הסוף, יוצר את האלוהים.

מבט מרכיב, כשהוא מאומץ ומסיק מסקנות מתוך מכלול האמירות שהעולם מנסח בעזרת המציאות, אומר "יש אלוהים"

 

המבט המרכיב שואף ליצור אחד מן השניים. יש שתי הנחות יסוד – כאילו שמעייף לו לחשוב על שניהם, הוא מחליף אותם באחת ומדמה שהיא המשך ישיר של אותן שתי הנחות יסוד – ולה, לאחת, הוא קורא מסקנה.

 

אותו הגיון בריא וצלול שעל בסיסו אנחנו בטוחים ולא בטוחים, אומר בקול רהוט "יש אלוהים" כאשר האדם נמצא במצב רוח טוטאלי של הרכבה. כאשר "אלוהים" הוא שמו של האחד היחיד שלא ניתן להפריד אותו ולפיכך לא ניתן להרכיב אותו. הוא מקום מנוחתה של התודעה לאחר מסע מחשבות מייגע שיצר הרכבות כלאיים. ככה התודעה "נרדמת" ושם היא מוצאת את מנוחתה, בבהייה מול האחדות המוחלטת.

 

מצב רוח מפרק מעיף את אלוהים לקיבינימט. אלוהים גורם למחנק ולצפיפות. והוא מתפרק ראשון – מצב הרוח המפרק מודע לכך שאנחנו יכולים להגיע למסקנה רק מתוך הרכבה של שתי הנחות יסוד, אלוהים, כך סבור המפרק, הוא איננו הרכבה ולפיכך תודעה אנושית לא יכולה, לא לגלות אותו, לא להמציא אותו ובטח ובטח לא "לדעת" אותו.

 

אם יתנהל ויכוח טהור בין המפרק למרכיב

 

יאמר המרכיב למפרק: "מפרק יקר, מניין הגיע האלוהים המוחלט לתוכי, האחדות המוחלטת, כיצד זו נשתרבבה לתוכי כך שאין לי חפץ להרפות ממנה? איך אתה כופר במציאות ששכל כשלך מכריח את מציאותה כשהוא נתון במזג אחר?"

המפרק יכול להפוך תוקפני ולהחזיר בשאלה, הוא בוחר להשיב: הרי לי הוכחה שהשכל האנושי עלול לטעות. כשהעיין מתרחקת מן הנקודות, הן הופכות לתמונה אחת, עליך להתקרב בכדי להבחין בכך שאין תמונה, יש רק נקודות נקודות שמרכיבות תמונה.

המרכיב: אני עומד במקומי, אינני מבקש ממך לשנות את מקומך, אנא ממך נסה לדבר איתי מבעד למרחק - מפה רואים תמונה אחת ולא ניתן להבחין בנקודות שאתה טוען שמרכיבות אותה.

 

המפרק עלול להפסיק את הדיון כאן. לומר ולחשוב על המרכיב שהוא לא נורמאלי, תקוע בעמדתו. המפרק העומד קרוב לתמונה ורואה נכוחה את הנקודות המרכיבות אותה, יסיים את הוויכוח בהצעה: "כשתצא מהמוד הפנאטי שלך, מר מרכיב, תואיל נא להתקרב לתמונה ותיווכח כמוני לדעת שאין תמונה, רק נקודות המרכיבות אותה.

 

המפרק ייחשב לאוויל עת יצווח בעיני הצופים בטלוויזיה "שקר אתם רואים, נקודות אור ולא סרט" – "אנחנו רואים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים" יאמרו לו ויבקשו ממנו לא לדבר באמצע הסרט.

 

והוא מתוסכל ואומלל, הולך בבדידותו, עם האמת שלו ומרגיש כירמיהו הנביא בשעתו שאיש לא שעה לנבואתו.

 

וכשאני, מתוך מצב הרוח המרכיב שלי, מבקש להרכיב בין ה"אני המרכיב" ל"אני המפריד" אני מוצא עצמי חסר אונים. מחד צודק המפרק ומאידך צודקים המרכיבים – המפרק אחד הוא כנגד העולם והמרכיבים רבים. והאחד מצליח לדבר אל המרכיבים כולם. ואני יודע ששניהם אני. ואת שניהם הפועלים בי, כמו בכל אדם, אני מכבד.

 

אינני מצליח להפיק אמירה צלולה ששני החלקים יסכימו עמה. שום אמירה שבעולם לא תצא ידי חובת שניהם.

 

אחד ועוד אחד: בשביל המרכיב הם שניים ובשביל המפרק הם ארבעה חצאים שהם שמונה שמיניות - ושניהם צודקים. ולכל אחד מהם חשוב לומר את דברו והם נכנסים זה בתוך דיבורו של זה.

 

אני נזכר עכשיו בסיפור שמספרים על ה"חזון איש". בא אליו איש מבוגר לבקש עיצה: "שואלים אותי בשלטונות בן כמה אני ואינני יודע מה להשיב – ארבעים וחמש או חמישים וחמש, שניהם אמינים" – שאל החזון איש-"בן כמה אתה?" השיב האיש, "בן חמישים"

אמר לו החזון איש "אמור להם שאתה בן חמישים" יצא האדם את ביתו ועשה כדבריו.

 

כמו שהמפרק יודע שאין אלוהים ושלא ניתן להפיק שלישי מן השניים שכן הם לא עומדים בזכות עצמם. וכמו שהמרכיב יודע שבסופה של דרך ההרכבה פוגשים את האלוהים. כך אני יודע שהאדם השלם הוא לא זה שבשבילו אחד ועוד אחד הם שמונה שמניות כמו שהוא לא זה שבשבילו הם שניים – האדם השלם לא מפרק ולא מרכיב, רק משאיר את המציאות כמות שהיא – אחד ועוד אחד הם אחד ועוד אחד.

 

הוא לעולם לא ינסח משפט עם המילה ועוד.

 

מה הוא יאמר, אם בכלל, אותו אדם שלם, אין לי מושג.

 

אולי מתוך סקרנות גרידא ואולי מתוך התשוקה להשתלם, אני רוצה להיות שם במקום שהדברים מדברים בו בעד עצמם.

 

אני מרגיש שההרכבה כמו ההפרדה הם סוג של בריחה מהמציאות כמות שהיא. ניסיון להוכיח שאני הוא יוצר המציאות, מן תאווה קמאית להחליף את מקומו של האלוהים.

 

ומתוך המקום הזה אני יודע שלא אכתוב ולא אדבר ולא אספר ולא אתוודה ולא אדון בדברים, לא אתגונן ולא אנצח. לא אאסוף אלי ולא אהדוף. רק אקשיב לחיים כאילו הם סיפור שמקריא באוזניי סבא בקול עבה ורהוט. סיפור אמין ומהודק שאני משתוקק להמשך שלו.

נכתב על ידי , 6/3/2008 03:45  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



51,927
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשבתאי קור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שבתאי קור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ