לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האמת והשקר אוייבים זה לזה ומקיימים זה את זה. ויש להם בית, גם הוא מקיים אותם. לעיתים קר בו ולעיתים חם... לרוב נעים ולעיתים קודר - והכיף הוא המנוע הדוחף את הסבל.

כינוי: 

בן: 36

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2008

בעולם נהדר ואכזר


 

למה בכלל לדבר אם אין מי ששומע?

למה זה משנה אם יש או אין מי ששומע אם מה שחשוב הוא לומר.

 

העולם קצת משקר לי לפעמים.

זאת אומרת אני משקר לעצמי ואני חלק מן העולם.

 

מיהו אותו אני אין לי מושג, ואני לא אוהב לתקוע את הרצף בגלל שאלות אגב.

 

הוא משקר כי הוא מיצר אמירות שמייצגות משהו שאם היינו אומרים אותו הוא היה אומר את ההפך ובעצם לכלום אין משמעות. "יש פה עץ?" היא שאלה אותי וסיפרה לי על בעלה שלא מאמין בקיומו של העולם, ביקשה שאעזור לה להבין אותו. ואני, מי טוב ממני בלהסביר. לא את עצמי, את אחרים לאחרים. שם אני טוב ומרגיש לי נוח.  

 

הוא לא מתכוון שאין פה עץ, הוא מתכוון שאין פה את התמונה הזו, הגדולה, שאת רואה מולך ושהעץ הוא חלק ממנה. רק שהיא לא תלך עוד כמה צעדים ותמצא את הפרדוכס, אני מייחל, ובראשי כבר מתבשל משפט בנוסח, אי אפשר להביט על עצם אחד משני נקודות מבט, או שאתה כאן או שאתה שם, מכאן ומשם ביחד זה בעצם כלום, הפרדוכסליות היא פרדוכסלית בעצמה.

 

אבל לה הפריע זה שמשהו מפריע לו, מפריע לו כל כך עד שהוא נאלץ לברוח למקום שממנו אם פותחים את העיניים רואים שקר, לכן סוגרים ולא רואים כלום.

 

אם הכל שקר איזה משמעות יש לאמת? למה היא כל כך חסרה במקום שהיא לא אמורה להיות. זה השקר, אולי? הציפייה לראות אותה, את האמת שלא במקומה.

 

וזה לא שהוא לא בנדם עובד, הלוואי כל עם ישראל כמותו, אבל כשהראש שלו עובד שעות נוספות.

 

ואני לא יודע מה לעשות, לפעמים כשיש אנשים מסכנים בא לי להיות קורבן. אני מרגיש לפעמים שאם היה לי כוח לטפל בעצמי כמו שיש לי כוח לטפל באחרים, לא היו לי בעיות. מוטיבציה כל כך לא אופיינית לי וכוח רצון מעורר חשד.

 

"אנחנו סוללים לעצמנו את הדרך בעזרת כלי המוח שלנו" אני אומר ומודע לנוסח המתיפייף. "וכשאנחנו רצים מהר מדיי, אנחנו לא מספיקים לסלול לעצמנו את הדרך. אנחנו חייבים לסלול לעצמנו את הדרך, אחרת נרגיש לא שייכים".  

 

היא מהנהנת ואני חושב, למה עלי לא עובדים משפטים מעין אלו, ולמה אני אומר לאחרים משפטים שלא עובדים עלי? איך אני יודע שהם יעבדו על האחר אם לא שניסיתי אותם על עצמי. אולי הם עובדים עלי ואני מתכחש לכך? מה קורה כאן בעצם. "אני עצוב עכשיו?" – לא, ממש לא, רק קצת מהורהר, למה חשוב לי להגדיר את מצבי?

 

אני בטח לא רודף אחרי הזנב של עצמי, נכון? אני יודע שכן ויודע שאני משקר לעצמי והשקר, מצליח לפעול עלי. הידיעה לא די בה כשהיא במינון נמוך. מינון של ידיעה. כמה לא אמיתי ונחרץ זה נשמע וכמה אמיתי זה בשטח.

 

לא האמת, רק סך המסה שלה, הוא זה המשחק תפקיד בעולם המתיימר להתיישר לפי כללים שהוא לא מצליח לפענח, ויותר מכך, לא רואה צורך לפענח.

 

יש את האמת הזו שאין לה הוכחה ועליה מושתתת התורה כולה, ומעל התשתית מה שאין לו הוכחה לא קיים. וזהו הזיוף. בוא נתחיל מההתחלה, נטיל ספק בהכל ונאמר: אני חושב משמע אני קיים, איזו מחשבה נאיבית, נתינת אמון מוחלטת בשופט שלא היה יושב לדון אילולי ניתן לו שוחד. והשוחד ניתן מכיוונים שונים וזירת המשפט מושפעת והאמת?

במה שלא מעניין אותך אתה לא דן ובמה שמעניין אותך דנת עוד לפני שאתה בא לדון ובכל זאת אתה דן כאילו זה לא מעניין אותך וכאילו אתה דן עם עצמך לראשונה.

 

כמו מישהו שיודע שהבנת אותו וחוזר על עצמו שוב, לא כי הוא רוצה שתדע, רק כי בא לו לומר, עוד ועוד ועוד פעמים הוא אומר את אותו הדבר, כדי לחזק את האמת שאצלו כה מעורערת.

 

ובתוך כל הבלגן יש גם שקט, כי במקום לומר כדי להיות נאהב אפשר לקבל את האהבה הבלתי אמצעית, לפרוס ידיים ולהיות נאהב. "להרים ידיים" יאמרו מי המרגישים במלחמה, תחת אש. איש לא מת ולא ימות כי הוא חי בשקר. ואיש לא יחיה לנצח רק כי הוא חי באמת. ושנינו יודעים שהחיים לא כאלה חשובים.

 

נו ככה זה כשמשתמשים בכישורי ציד כדי להבין רעיון מופשט, הכל מתבלבל וחוזר לנוסח הישן, מה זה קשור לניצוד שהספיק בינתיים לברוח.

 

ויש הסובלים ויש הנהנים, והכי טוב ליהנות. כך אני אומר עכשיו כאילו לאמירה יש קשר למצב הרוח שלי.

 

אני כועס על עצמי עכשיו. כי אני מתעסק בשקר כאילו היה אמת.

 

ואם הייתי יכול לכתוב את האמת הייתי כותב שאני רוצה עכשיו לזעזע משהו, ממש לזעזע כמו שמזעזעים עץ כדי שייפלו ממנו כל הפירות הבשלים. אולי משם זה מגיע, בטח לשם זה הגיע ממקום רחוק יותר. ולעקוב? למי יש זמן לעקוב?

 

צריך לחיות.

 

והחיים יסתיימו. ואני, אם לומר את האמת, קצת מפחד מסיום החיים. מפחד לא להספיק הכל. וכשאני חושב על ה"הכל" שאני מעריך שאספיק, הוא לא כל כך מגרה אותי. אני יודע שאני נשמע כמו ילד אבוד שצריך חיבוק ולישון ושאני מעורר שנאה עזה בקרב מי שאין לו אהבה לתת לי, יודע ובכל זאת ממשיך לכתוב. אולי כדי לעצבן? לא נראה לי. אבל אולי "גם" כדי לעצבן.

 

כן, יש מן מלחמה כזו, סמויה, בין בני אדם. כמו על שמיכה, שכל אחד מושך לכיוון שלו, כאילו אין מקום לכולם. יש מקום לכולם, ברור שיש מקום. עכשיו אף אחד לא יכול להפריע לי, אז יש לי את המקום שלי.

 

ועכשיו בכל מיני מקומות בעולם אנשים עושים חיים, וזה לא מפריע לי, פעם זה היה מפריע לי. זה היה כשהייתי באילת. הייתה לי חברה והייתי ישן בבניין גדול במגורי עובדים. והייתי עוצם את העיניים וחושב על כל החדרים שכעת, ממש עכשיו, בנים ובנות ישנים בהם יחדיו במיטה זוגית, והנה אני לבד. הכל קורה שם בחוץ והנה לי כאן הכל תקוע, רק בגללה, אז נפרדנו. ועשיתי מה שרציתי, ואולי מה שרציתי לעשות לפני שנפרדנו, כי אחרי שנפרדנו הרגשתי שאני עבד של מי שהייתי לפני שנפרדנו, עושה את כל מה שהוא רצה לעשות אפילו שבשעת מעשה לא ממש בא לי.

זו תחושת ההזדהות עם האחר הלא קיים שמנצלת את האני בהווה ועושה בו שימוש אכזרי.

 

אבל עכשיו כל המחשבות האלו נראות לי ילדותיות. כי זה מנת חלקם של בני האדם. להיות בודדים ונפרדים אלו מאלו. וככה הם חיים את חייהם. ככה בדיוק. והרומנטיקה שנכנסת לחיים ומאירה אותם באורות נוצצים ומביאה את האור מבחוץ להאיר בחושך, תמיד מסתלקת כלעומת שבאה ומשאירה חורבות. ולא בה האשמה, כי אם במי התולה בה תקוות שווא. מצפה ממנה ליותר ממה שהיא באמת.

 

ומהו העולם אם לא פרוזדור, אולי אין בסופו טרקלין, אך הוא פרוזדור. פרוזדור משום שאי אפשר לעמוד בו, רק לנוע, ללכת וללכת אל ה? אל הלא נודע – ומה רע בלא נודע?

 

ומה איכפת מהאחר? הוא הרי לא חי על אותה המשבצת? לעולם לא.

וכשאיכפת??? מהאחר איכפת???

 

כך אני אומר בלבי בעודי כותב את דבריי אל ה"אחר" – מה איכפת מ"האחר" – מתמודד עם הצורך שבזולת. אני מתמודד. לא נעים לי להיות זקוק לו לזולת. ובכל זאת אני זקוק לו.

 

ובכל זאת אני רוצה לשלוט, כאילו כל הצורך שלי בזולת.

 

לא יודע אם מה שאני עושה עכשיו, עושה לי טוב, אולי רע. אבל מה איכפת לי מעצמי אם גם ככה אמשיך לחיות. והציניקנים יודעים לתפוס אותך מכאן בעוד הם שם, חושבים שהבינו מה אמרת ולמה התכוונת. אם הבינו, איך זה שהם לא מתייחסים למה שאמרת כמו שאתה מתייחס אליו? לא איכפת להם, העיקר לצחוק על האחר.

 

לפיכך אני שונא ציניקנים. שונא אותם כי הם גיבורים מרחוק, באים קרוב והמוח שלהם עובד כל כך לאט, "התיימרות" זה מה שהם, אפסים ומטומטמים שמתמודדים עם הכאב של עצמם בדרך של רמיסת הזולת.

 

אני שונא אותם, ממש ממש, מן שנאה כזו שמעוררת אותי לאלימות. הם כאילו מאיימים עלי כי אני צריך לתפוס ראש בערנות בגללם, בעוד אני יודע שזה לא יעזור לי ובעוד אני יודע שזה לא בגללם אלא בגללי עצמי. שכן אני הוא זה הבוחר להתייחס אליהם.

 

והתשוקה הזו "לצאת בסדר" עם כולם, כאילו היא ברת מימוש. אותו זה שאתה לא "יוצא בסדר" איתו, הוא עצמו צריך לצאת בסדר, מתי אתה חושב שאתם שניכם אחד מול השני בעולם הזה, אתם אף פעם לא לבד, תמיד זה אתה מול כל העולם והוא בתוכו, והוא נגד כל העולם ואתה בתוכו. אין משמעות לקשר בניכם כי אתה בשבילו זה לא מה שאתה בשביל עצמך. וכשהוא אוהב אותך הוא לא אוהב את אותו שאתה חי את חייו. הוא לא אוהב אלא את מה שאתה מייצג בשבילו. אם הוא יסביר לך למה הוא מתכוון כשהוא אומר "אותך" בסופו של המשפט "אני אוהב" הרי לעולם לא תרד לעומק החווייה שלו, ובכל זאת אתה רוצה שהוא יאהב אותך, את אותו אחד שאתה מייצג בשבילו. תגיד אתה נורמאלי בכלל?

 

אתה לבד פה! ואם לא הבנת את זה עד עכשיו, חבובי, אז הנה אני פה בשביל להודיע לך. זה אתה ואתה, שמתקיים בתוך עולם שיש בו גם אנשים. זה מדהים כי לפי התיאוריה שלי, אם אני חושב ככה סימן שאני בורח. מאיפה אני בורח? יש בי האדרנלין הזה שמאפיין את עיתות הבריחה.

ואני כאילו קצת שלו. כי אני יודע שאני כותב לאנשים ושכולנו בעצם אותו הדבר. ומה שמעניק לי את השלווה זה בדיוק מה שאני כותב שהוא לא נכון.

עולם זר ומוזר הוא העולם הזה, פשוט זר ומוזר.

נכתב על ידי , 1/1/2008 23:45  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



51,654
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשבתאי קור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שבתאי קור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ