לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

#Fighter#


החיים הם משחק, מי שמשחק טוב, מקבל את התפקידים המובילים.

Avatarכינוי: 

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2012

פתאום הכל משתנה.


אני זוכרת את התגובה הראשונה שלי כשראיתי את הציון שלי בפסיכומטרי. אני זוכרת מה הרגשתי. התיאור הכי טוב זה כמו הצליל הזה שהמכונה עושה במוות. הביפ הארוך הזה. זה היה כאילו הזמן נעצר לדקה. לא זזתי, ולא השמעתי צליל, לא הרגשתי שום דבר. פשוט. לא ציפיתי לזה. זה הכל. זה היה רחוק מכל ציון שיכולתי לדמיין. מה שמוזר. זה שלא הרגשתי כאילו עולמי חרב עלי. לא בכיתי. או התאכזבתי. פשוט הרגשתי אבודה. ההורים שלי היו יותר בלחץ ממני. כשהם הציפו אותי במשפטי הניחומים הרגילים. אולי הם לא הבינו את התגובה שלי- או החוסר שלה. במבט לאחור גם אני לא מבינה את התגובה שלי. אולי זה מה שקורה כשאת מתרגלת לאכזבות. לכשלונות.


ואולי זה הסימן לבגרות שלי. כשאת לומדת שכשלון הוא רק חלק בדרך להצלחה.


הכל היה סגור מבחינתי. בפעם הראשונה היה לי מסלול סלול לעתיד הקרוב. ואז בדקה אחת הכל השתנה. זה היה כמו קול משמיים שאומר לך "תחשבי מסלול מחדש..". 


ואז התחלתי לחשב. כל כך הרבה אפשרויות. גרמו לי להרגיש רק יותר ויותר מבולבלת. 

פתאום נזכרתי בתיאטרון שרציתי לקחת בהתחלה.

ואיכשהו הייתי כבר בגוגל, האצבעות שלי מקלידות דברים שהראש שלי עוד טרם קלט.

הגעתי לאתרים של ניצבות. בישראל. ובהמשך בחול.

אני לא העליתי את זה הרבה בבלוג. הרבה פעמים העדפתי לא לדבר על זה כי מעטים מבינים. 

ברגע שאת אומרת שהיית רוצה להיות שחקנית מסתכלים עלייך הפוך.

אם יש משהו שתמיד רציתי להיות. זה זה.


אני זוכרת שקראתי ראיון עם אורלנדו בלום כשהייתי צעירה (יותר), נראה לי זה היה בראש 1 או מעריב לנוער.

*רציתי להיות הגיבור. וכשהבנתי שהגיבור היה בעצם שחקן, ידעתי שאני רוצה להיות שחקן.*- זה בערך מה שהוא אמר. זה היה לפני כמה שנים טובות..

אז כשקראתי את זה. הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית.

אבל הייתי פחדנית. זה לא קל כשאת צעירה וההורים שלך אומרים לך שאין בזה עתיד. וכשחברות שלך צוחקות ותופסות את זה בתור עוד אחד מ"היציאות המוזרות שלי". 


כשאת לא מבינה שום דבר מהחיים שלך. וכשאת גרה בעיר קטנה רחוקה מהכל. וההורים שלך לא ישלחו אותך ללמוד משחק כי זה מגוחך ובזבוז כסף שגם ככה אין להם. את לומדת להקשיב למה שהם אומרים. אין בזה עתיד...


ועכשיו פתאום אני רוצה לנסות. למה לא? 

תמיד הרגשתי שונה. אולי ההרגשה שלי מובילה אותי לשם?! אולי אני צריכה ללכת בעקבות הלב שלי. להפסיק להקשיב לאנשים סביבי.

לבטוח באינטואיציה שלי. ולנסות. לעשות צעד. ממה בעצם אני מפחדת? כישלון? להיכשל כבר למדתי. הגיע הזמן להצלחה. 

לאבד שנה? אולי זה לא כל כך נורא. אולי זה נורא יותר לחיות באי ידיעה. לדעת שאני יכולתי לעמוד על אותה במה. או להופיע באותו המסך.


מבולבלת. או שאולי לראשונה אני רואה את הכל צלול?!

לפעמים את צריכה לעצור ולהריח את הוורדים.

נכתב על ידי , 11/3/2012 01:23  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





7,650
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לP.S Miss. anonymous אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על P.S Miss. anonymous ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ