| אל תפחידו את בת היענה, הרצפה מבטון. | ||
2/2010 כן, עכשיו פוסט. אני הולכת לישון. מאוחר - בעולם של אנשים נורמליים - אבל אחרי השבוע שהיה לי, זה דווקא די מוקדם. לפחות בשעתיים, נניח. אני לא הרוסה מעייפות, למרות כמה ימים - לילות - נטולי שינה. מחר אני אמורה ללכת לאכול ארוחת צהריים עם חברים, אבל בדיוק אמרתי להם שאחרי השבוע המשוגע שהיה לי, אני לא בטוחה שאני רוצה להטריח את עצמי לצאת. נחמדה לי המחשבה על רביצה בבית. גם הוצאתי המון כסף - יצאתי כמעט בכל ערב בשבוע האחרון, שתיתי המון (גם הערב גמעתי איזו בירה). עכשיו אני הולכת לישון - לא נורא עייפה, כאמור, אבל זקוקה לשינה. באמת שהמחשבה שהכי קוסמת לי ביקום כרגע היא על המיטה שלי. עוד רגע קט אני אכנס לתוכה, ובהתחלה יהיה לי קריר (אם לא קר) אבל בתוך כמה דקות, מתחת לשמיכה, אני אתחמם... ואני ארדם לאט-לאט (או מהר) ואשן טוב, לפחות שמונה או תשע שעות רצופות, וזה היה נפלא. ומחר - מחר זה מחר. אולי אני אתעצל בבית, אולי אני אצא. אבל מה שלא יהיה, זה יהיה אחרי כמה שעות טובות בחברת הכריות והשמיכה, וזה יהיה נהדר. *** הקורא לירון, נדמה לי שכבר חזרת מתאילנד. שלח לי אימייל - אתה חייב לי השתכרות.נכתב על ידי , 7/2/2010 02:55 בקטגוריות אישי, קצרצרים, הרהורים קיומיים 3 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ מה עשיתי בשבוע האחרון? ...לא הרבה. זאת אומרת, עשיתי המון כלום. זה לא בדיוק שבוע, אבל אני לא חושבת ששבועיים; הייתי המון בבית, ראיתי מלא חברים - כמעט כל יום, אם לא כל - כשהיו לי יומיים חופש, ישבתי בבית ולא ממש עבדתי על הספר, אלא נחתי. נסעתי להורים, סתם כך ביום חול. יצאתי לשתות, יומיים רצוף. דיברתי ודיברתי ודיברתי עם חברים, הייתי בבית ובישלתי, עשיתי הרבה כלום. גם עבדתי, כן? אבל לא המון אלא רק הרבה, ובכל הזמן שבו לא הייתי בעבודה, עשיתי רק דברים בשביל עצמי. וזה מעניין. פתאום הבנתי שאני בסוג-של חופש. עצרתי רגע, עזבתי רגע את המירוץ המטורף שאני תמיד עוסקת בו, של ללמוד-לעבוד-לעשות-להתפתח-להיות עסוקה, ובמקום מסויים יתכן שקצת עזבתי את המחוייבויות שלי. בין אם המחוייבות הזו היא לעצמי - מספיק שעות שינה בלילה כדי לתפקד בצורה בריאה, בלי להסתמך על קפאין, ובין אם זה לספר, או להתנהגות נורמלית. אבל אני צעירה, משועשעת וגרה בתל אביב: אין לי זמן אחר לעשות את כל השטויות האלה, שאף פעם לא עשיתי - ואם יצא לי לעשות, לא עשיתי אותן בלב שלם. יש לזה עוד צדדים. אני בטוחה ששותפתי האפלטונית לחיים מרגישה קצת זנוחה, ואולי משעממת או משועממת. זה לא נכון, לפחות לא מבחינתי. אבל היא נמצאת עכשיו עמוק בתוך קשר, ועוד אחד בריא ושנראה מבטיח סוף-סוף, וזה נהדר ומגיע לה ומשמח אותי עד לב שמיים. אני לא - ואני רוצה לעשות דברים שלא עשיתי, להיות בחוץ, לצחוק עד שיכאבו לי הלחיים ולשתות כמה שמתחשק לי. אנחנו במקומות שונים. היא גם לא באמת רוצה להיות חלק במה שאני עושה, כמו שאני תופשת את זה - אז למה להכריח אותה להתעסק בזה, כשיש גם אנשים אחרים? בסופו של יום, לא משנה מה, לה יש אותו ולי אין אף אחד. אני בסדר עם זה, זה נוח לי, אבל התוצאה היא שאני פשוט משעשעת את עצמי. אולי זה שטחי ורדוד, אולי. ואז, ממש לפני כמה דקות, הכתה בי מחשבה. הייתי כל כך עסוקה כל הזמן בלהגיע לאנשהו, בלהיות איפשהו, בלגדול-לגדול-לגדול כל הזמן. כל אותם הדברים שנאמר לי, ממש לאחרונה, שהפרעתי לבן-זוגי הז"ל לעשות (שקר, אבל זה לא המקום או הזמן). והנה, דווקא עכשיו אחרי שנפרדנו, אני כאילו דורכת-במקום, לא עושה כלום, רק נחה ועושה שטויות ומבלה - אותם דברים שהוא, כך נראה לי, עשה כל הזמן (במקום לעבוד הרבה שעות, כמוני, נניח). אז אמרתי לעצמי, אוקיי - אז מה? גם לי מגיע לנוח. גם לי מגיע לצבור כוחות. גם לי מגיעים קצת חיים פרטיים, קצת חברים, קצת אלכוהול ושמחה וצחוק. אלו דברים שלא היו לי - עבדתי כל הזמן, ובזמן שלא עבדתי - הייתי איתו. כמעט לא ראיתי חברים, כי זו היתה ההעדפה שלי. אני לא מאשימה; אני בחרתי, אני העדפתי, לא הצטערתי על זה. אבל זה נחמד לגלות (לגלות-מחדש?) שיש גם דברים אחרים. אבל זה מצחיק, מצחיק - היוצרות פשוט התהפכו. הוא, לטענתו, הלך לתקן לעצמו את החיים, לגלות מה לא בסדר, להתפתח, להגיע למקום שבו הוא רוצה להיות. אני, שתמיד עשיתי את זה בלי לחשוב בכלל, כביכול נשארתי במקום, אולי אפילו הלכתי אחורה. וזה מאפיין מאוד מעניין של מערכת היחסים הזו, שנגמרה. אנחנו הפוכים; כל אחד מאתנו נראה משהו אחד, אבל הוא בעצם ההפך. אני עוד לא בטוחה אם זה מצחיק או מריר. הנקודה האחרונה חשובה ביותר, וייתכן שהיא גם מהות הפוסט הזה. גם כשאני לא עושה כלום, אני מביטה פנימה. צמיחה היא לא רק פונקציה של כמה הרחבתי את הידע שלי בזמן נתון; אם אני מסתכלת פנימה ומסיקה מסקנות, גדלתי. התפתחתי. החכמתי. ואת זה, גם את זה, אני עושה כל הזמן. גם בתקופה כזו, של כלום-כביכול, אני עדיין מסתכלת - אוטומטית! - פנימה ובודקת מה קורה. וזה חשוב. נכתב על ידי , 4/2/2010 15:06 בקטגוריות אישי במיוחד, העולם האמיתי, הרהורים קיומיים הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ | ||
| 33,925 |
|
©
הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקני אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קני ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2010 © נענע 10 בע"מ |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
