| 8/2010
אני חושבת שהבנתי
שהגיע הזמן לצאת מהקופסא.
עדכונים יגיעו.
להשיל פחדים להפסיק לחשוש להתחיל ליישם לממש לחיות לצמוח לגדול לפרוח לא לפחד לא לפחד לא לפחד לצאת לראות לחשוב ללמוד לגדול לגדול לגדול לראות להחכים לחוות -
אני בדרך. נמאס מהקופסאות.
| |
עצבנית מספיק בשביל לכתוב (זמן זמן זמן).
זה פשוט חוזר על עצמו יותר מדי בזמן האחרון, ובשיחה עם קאיה הנושא עלה בלי קשר. נתתי לזה להתבשל קצת, והנה מה שיש לי להגיד:
יש אנשים שקובעים יותר תוכניות (יותר מפורטות או פחות מפורטות) ויש אנשים שפחות. שני הדברים האלה לגיטימיים. אותי גידלו לתכנן תוכניות - ולדבוק בהן. אבא שלי, אחד האנשים הכי דייקניים שאני מכירה, כבר התייאש לגמרי ממני ומאחי (אנחנו מאחרים. תמיד). לפני שנים.
אז אני מהמתכננים. ומה? אין לי הרבה זמן פנוי - למעשה, כמעט ואין לי זמן פנוי. אני גם עובדת בעיקר בלילות עכשיו, מה שעוד יותר מצמצם את השעות שבהן אני יכולה לפגוש אנשים. אם אני קובעת עם בן אדם אחד, זה בדרך-כלל אומר שלא קבעתי עם שלושה-ארבעה אנשים אחרים. זה אומר שהאדם הזה חשוב. גם ככה, לקבוע ולהבריז (או לבטל ברגע האחרון) זה מעשה מגעיל בעיני. במצב העניינים הנוכחי בחיים שלי (סידור עבודה לדוגמא: שני-שלישי-רביעי משמרות לילה, חמישי בוקר - ובערב כבר יש תוכניות - שישי ערב, שבת בוקר), זה ממש גובל בחזירות. זה חוסר כבוד מוחלט לזמן שלי, לי עצמי. ולקבוע עם אדם אחד, ואז - מתוך חשש (מבוסס או לא) שהוא לא יופיע - לקבוע עם אדם נוסף לא נראית לי כמו דרך נאותה לחיות.
אז, אנא מכם, חברים יקרים שלי - אם קבעתם איתי, אם קבעתי אתכם, באמ-אמא שלי, תבואו. זה נורא מעליב כשמבריזים לך, וזה עוד יותר מעליב כשהיו עוד שלושה אנשים אחרים שדחיתם פגישה איתם למועד לא ידוע בשביל פגישה שלא קרתה בסוף.
| |
פרודקטיביות.
הבלתי יאומן קורה: הקני עושה את המעשה הפרודקטיבי ביותר האפשרי, והולכת לישון מוקדם. אני כמובן לא מצליחה להרדם כי יש לי יותר מדי מחשבות בראש, אבל אני אנקה אותן קצת ואז אלך לישון.
אחרי לילה בלי שינה ויום סופר-מוצלח בעבודה, הלכנו לאכול ארוחה טעימה-טעימה במקום הקודם ואז חזרנו הביתה ואפילו לא כואבת לי הבטן יותר מדי. והצלחתי לשמור על הכללים שאני מגדירה לעצמי, ונהניתי נורא בערב בנות מקסים (והמון מוּלים) וחזרתי הביתה ואני שמחה ונעים לי, ובאמת שלא ישנתי בלילה הקודם אז החלטתי פשוט ללכת לישון. נעים לי במיטה שלי, עם המצעים הנקיים והמזגן והרוגע הזה, של מנוחה שהרווחתי (פסקה אחרונה).
ויש כל מיני מחשבות שראוי לחשוב אותן, ופתאום חשק נדיר לכתוב.
במובן מסויים מה שקורה עכשיו זה משהו קצת דומה למה שמישהו חשוב מאוד תיאר לי לפני כמה זמן. במובן מסויים, הקשר בינינו שומר על בהלך-רוח מסויים שחסר לי: אני חושבת עליו, אני מתגעגעת אליו, אני מרגישה שאני מסוגלת לדבר איתו כל הזמן, על כל דבר, והוא ממש חסר לי כשהוא לא שם. אבל אין בינינו שום דבר רומנטי או מיני (מלבד רמיזות, הו, כמה רמיזות וכמה שהן מצחיקות) ואני באמת מרגישה קרובה אליו. מזמן לא הרגשתי סוג כזה של קרבה - בטח כבר כמעט שנתיים. הוא מתקרב לקרסוליים של אותו אחד שתיאר לי את מה שאני מנסה לתאר עכשיו. אז אני שולחת סמסים, ומדי פעם מתקשרת רק כדי לדבר כשאנחנו לא בעבודה ביחד, ושומרת סיפורים כדי לספר לו. לא למען רווח, אלא כי זה עושה לי טוב. אז אין לי מישהו בחיי, מבחינה רומנטית; אבל יש לי מישהו יקר מאוד בחיים, מישהו שאני נהנית מהזמן שלי איתו ומהשיחות שלי איתו וזה לא כי אני מנסה להשיג משהו (לא שאני אתנגד, כן...?) אלא כי זה פשוט טוב.
וטוב שיש את זה, ואולי הפעם אני אוכל גם לשמור את זה למרחקים ארוכים ולא רק להתלקחות קצרה.
ואולי נתחתן.
החבר הראשון שלי חזר לחיי (בצורה שטחית מאוד, בתור חבר בפייסבוק). הוא מצא אותי, כמה ימים אחרי שהזכרתי אותו - אפילו בלי שם! - בשיחה. ודיברנו קצת, התעדכנו קצת. נורא פגעתי בו, בלי להבין בכלל למה או איך, ולא דיברנו המון המון המון שנים. יש לו חברה, כבר ארבע שנים, מדברים על חתונה, הוא נראה מאושר. ואני כל כך כל כך מאושרת בשבילו, כל כך שמחה - הוא איש כל כך טוב, כל כך רגיש, כל כך מגיע לו שיהיה לו טוב ואפילו במעט בתמונות שיש שלו בפייסבוק נראה שטוב לו. זה קורן ממנו - ופעם הוא הקרין רק סבל. נראה שהרבה יותר נוח לו בתוך העור של עצמו. ואני רוצה לדבר איתו, לשבת איתו לבירה, לשיחה; אולי אפילו להכיר את החברה שלו: אני רוצה להכיר אותו מחדש. כי אנחנו כבר לא מכירים, לא באמת, אבל אנחנו גם לא זרים; לשפוך את ליבי בפניו לא יהיה כמו להכיר אדם זר - זה באמת להכיר-מחדש. וזו גם מחשבה מעניינת: באמצעות הסיפורים שאנחנו מספרים, באמצעות הדברים שאנחנו אומרים, אנחנו בוחנים את עצמנו; וככה אפשר לבחון את עצמך ואת אמיתות דבריך בפני מישהו שאתה לא לא-מכיר, אבל גם לא מכיר אותך עדיין, לא באמת. זה באמת מרתק.
| |
הממ, כן.
חשבתי על זה קצת.
ואתה חי בסרט.
חה.
| |
נקודות.
משהו ממש מגעיל: מישהו יכול בבקשה להשאיל לי מטאטא-אקסיות? הצילו; מה כל האקסיות שלו עושות כאן פתאום (ועוד מעבירות אינפורמציה אחר כך!)?
אני בתהליך נהדר של לשבור חוק-ברזל. אני נהנית מכל רגע, האמת. מעניין אם יצא מזה משהו בסוף.
מצחיק שהדבר שהוא עשה כדי למנוע נזק ופגיעה גרם בדיוק להפך; אם הוא היה סותם את הפה ומתפשט, ולא אומר כלום, ונעלם אחר כך, הכל היה נשאר כמו שהיה. אבל הוא החליט לפתוח את זה לדיון, לדבר ולהסביר ו"לא רוצה לפגוע", החליט להראות רציני, ואז נעלם. נו, יופי - חזרנו לנקודת ההתחלה, ואפילו סקס טוב לא יצא מזה. טסק.
אני עובדת בעיקר לילות. אני חושבת שזה מתחיל להיות מוגזם. מצד שני, המקום הזה פשוט נפלא.
השוודי חוזר בקרוב, ויום אחרי שהוא נוחת הוא בא לראיון עבודה אצלנו. לעבוד איתו שוב, להיות בחברתו שוב, נשמע לי פשוט נפלא.
איך מגיבים לאימייל ממישהו שלא קיים באמת?
| |
אין על הברמן שלי.
"אפשר אולי כוס קטנה של בירה?"
- "בטח."
*מבט נודד לרגע, חוזר אל כוס שליש מלאה בבירה*
"אוי, לא!"
- "זאת הכוס הכי קטנה שיש לי."
"אבל.. אבל.."
- "חמודה, זו הבירה שלי." *לוקח שלוק* "ואם במקרה אני אשים אותה פה, ואת תשתי ממנה, אז זו פשוט הזנחה מצידי..."
*מניח את הכוס מולי*
השארתי לו את השלוק האחרון.
* הפוסט מתורגם מאנגלית במבטא אוסטרלי קליל ונעים לאוזן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
