יש לי יחסים מורכבים עם סיפורי מיתולוגיה: מצד אחד הם מרתקים אותי, ומצד שני רבים מהם כתובים בשפה לא נגישה ועם יותר מדי פרטים שמעיקים עליי. לכן, במשך זמן רב שמתי את כל זה על hold ונמנעתי מלקרוא או להתלהב. לפני כשנה התחולל אירוע נדיר במוזיאון ישראל: התערוכה "ונוס ואדוניס", על מיתולוגיית האהוב שרבו עליו, הצליחה לגרום לי להאמין מחדש במיתולוגיה. הציור של רובנס, שעמד במרכז התערוכה, ריגש אותי מאוד וכל המוצגים סביבו העצימו את החוויה.
והנה, יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד הספר "אמור ופסיכה", המבוסס על סיפור מלפני 1800 שנה. רונית חכם יצרה עיבוד מחדש, וכריסטינה קדמון ציירה את הטקסט פשוט כמשמעו. כלומר הקרדיט הוא איור, אבל היא לא הפליגה בדמיון אלא הפכה את המילים לתמונה. ולמרות שזה אולי נשמע כמו ביקורת, אני חושבת שזה בהחלט היה במקום. מה גם שהיא עשתה את זה כל כך יפה. למעשה, את "אמור ופסיכה" אפשר לסיים בפחות מחצי שעה, אבל עדיף לסיים ביותר זמן וליהנות גם מהאיורים.
הסיפור עוסק בפסיכה, בת מלך יוון שיופייה הרב שבה את לב העם, שהחל לסגוד לה על חשבון השקעה במקדשי ונוס, אלת היופי. ונוס התרגזה, באה למקדש האלים והתריעה: אם זה מה שבני האדם עושים היום לי, הם יעשו גם לכם, ומעמדנו יתערער לחלוטין. ואז מה נעשה? הסכימו איתה כולם, והיא שלחה את בנה אמור לטפל בנושא ולסגור אותו בסגנון "בית הקלפים" של קווין ספייסי.
אלא מה? שגם אמור נפל אחרי יופייה, ולא ממש עשה את מה שאימא ביקשה. יותר מזה, הוא יצר סיטואציה שבה פסיכה תהיה חייבת להיות שלו, אבל מבלי שתדע שזה הוא. ומכאן התחילו קנאות, שנאות ויצרים אפלים, שבסופם האהבה מנצחת. כמו טלנובלה, רק יותר איכותי. הייתי אומרת אפילו כמו אגדות האחים גרים, רק יותר מקורי ומשוכלל.
אפשר לקחת מכאן הרבה מסרים שמתיישבים עם המציאות היומיומית שלנו. אבל אני מעדיפה לקחת משהו יותר עקרוני: פסיכה היא בת תמותה ואמור הוא בן אלים, ובכל זאת הם לא מוותרים על הזוגיות. היא באה לחיות בעולם שלו, העולם הזה מקבל אותה בתחילה בחשדנות אבל מרגע שהיא שייכת אליהם, אין מי שיפקפק בלגיטימיות שלה. גם לא החמות המרושעת.
לכאורה, הכל נפלא ונהדר. אבל בשביל שהמעמדות יתערבבו, היא חייבת לוותר על העולם שממנו היא באה. לעשות מחיקת אישיות ולהתחיל מהתחלה. אולי יש המשך לסיפור, אולי ההורים שלה באים לבקר בחגים – אבל זה לא מופיע בספר הזה, המבוסס על סיפורו של אפוליאוס, סופר רומי שחי במאה השנייה. האם באמת שווה ללכת כל כך רחוק בשביל האהבה?
***
בעקבות הספר התחלתי לחפש ברשת עבודות אמנות המבוססות על הסיפור. מתברר שיש הרבה כאלה, ואם מישהו היה אוצר מהן תערוכה, סביר להניח שהייתי בין הראשונים לעמוד בתור. ככל הנראה כבר ראיתי אחת מהעבודות האלה בלובר, בפריז, מבלי לדעת את משמעותה:
Psyche Revived by Cupid’s Kiss - Antonio Canova (1757-1822(
אמור ופסיכה – סיפרה מחדש: רונית חכם, הוצאת עם עובד, 2013. 87 עמ'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
