לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עכבר מעבדה


ברוכים הבאים למחילתו של גדעון ... שהייה נעימה!

כינוי: 

בן: 64

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2010

יום הכיפורים שלי




ה"טריגר" לכתיבת הסיפור הבא:

בני האמצעי, אורי, שמשרת כמפקד צוות לוחמים בסיירת מסוימת, מצא ביחידתו ספר על מפקדי פלוגות. הוא הביא לי עותק של אחד הפרקים, שנכתב על ידי מ"פ פלוגה מסייעת של גדוד 50 בשם אריק מורן ובו הוא מספר על חלקו במלחמת יום הכיפורים. חיפוש קצר באינטרנט העלה שאריק מורן הוא לא אחר מאשר אריה קראוזמן שהיה המ"פ שלי באותם ימים רחוקים.


המפ אריה קראוזמן

בערך באותו זמן, באחת מנסיעות העבודה שלי להודו, פגשתי שם אגרונום ישראלי חביב בשם שמעון הורוביץ, שמייעץ לחקלאים הודים. כעבור חודש פגשתי אותו שוב בכנס אגרונומים הודים שהתארחו בנען, ואז גילינו במקרה ששרתנו יחד בפלוגה המסייעת של גדוד 50 במחזור מלחמת יום הכיפורים – הוא במחלקת תול"ר ואני במחלקת מרגמות. הוא זוכר אותי מאז ואני אולי זוכר אותו במעורפל.

אורי ושמעון ויום כיפור המתקרב מדרבנים אותי לנסות לכתוב את סיפור המלחמה ההיא מנקודת ראותי לפני שישקע סופית לתהומות הזיכרונות המתפוגגים. מתנצל מראש על אי דיוקים – בכל זאת חלפו מאז 37 שנים...

 

רקע:

עד אותו אוקטובר 1973, עם ישראל ומנהיגיו חיו בתחושת בטחון מוחלט בעליונות צה"ל – וזאת במסגרת אופוריית ניצחון הבזק המדהים על צבאות ערב במלחמת ששת הימים שהתרחשה רק שש שנים לפני כן. מלחמת ההתשה כמעט לא פגעה משום מה באותו בטחון, ומכאן ההפתעה המוחלטת והכמעט אסון שהתרגש עלינו במלחמת יום כיפור.

הייתי אז בן 19 וחצי, שנה ורבע בצבא, מש"ק מרגמות ומ"כ בפלוגה המסייעת של גדוד 50 (נחל מוצנח). שבועיים לפני המלחמה השתתפנו בתרגיל גדודי מוצנח. המג"ד, ששמו כמדומני בנדל, תידרך את הגדוד לפני התרגיל תוך מתן דגש על נושא הבטיחות: "אפילו אם חייל אחד ייפצע בקצה הזרת – כל התרגיל הזה לא שווה...". היחיד שנפצע באותו תרגיל היה המג"ד עצמו ששבר רגל בצניחה.

 

פרק רמת הגולן:


מיקום מוצב 114 שלנו ברמת הגולן

לאחר התרגיל עלינו לרמת הגולן כדי לאייש את קו המוצבים הדרומי מול סוריה. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא לי "לתפוס קו". גזרתנו כללה את המוצבים 111 בצפון ועד 117 בדרום. כיוון שבכל מוצב יש מרגמה 81 מ"מ – מחלקת המרגמות פוצלה לצוותים קטנים שצורפו לכל מוצב לצורך תפעול מרגמתו. אני צורפתי עם עוד שני רגמים למוצב 114 שאוייש ע"י מחלקת התול"ר (תותח ללא רתע) של הפלוגה שלנו, בפיקודו של מפקד מחלקת התול"ר יעקוב פוקס מקיבוץ נען (מי ידע אז שאני עתיד להפוך 7 שנים לאחר מכן לחבר נען...). 114 היה המוצב המזרחי ביותר בקו, 20 ק"מ דרומית לקונטרה, סמוך לתל פארס.

אני בדרך למקלחת במוצב

היה נחמד לשבור את שגרת האימונים ואף אחד לא שיער שתוך שבוע תפרוץ אחת המלחמות הקשות שידענו. כיוון שהמג"ד נוטרל – החליף אותו המג"ד הקודם – יורם יאיר - ייה. אין לי מושג איך בנדל היה מתפקד במלחמה, אבל התפקוד של ייה היה מדהים, ולדעתי לא אגזים באמירה שחלקנו חייבים לו את חיינו והגדוד חייב לו את העובדה שיצאנו מהמלחמה עם תחושת ניצחון וללא הלם קרב קולקטיבי. אבל בל נקדים את המאוחר.

היינו 15 חיילים במוצב שנראה כחצר סגורה ובתוכה מבני מגורים, מטבח, שירותים, גנראטור, עמדת המרגמה מוקפת בשקי חול ובארגזי הפצצות שלה. את החצר הקיף מכל הכיוונים בונקר בנוי אבני בזלת מסותתות בתוך קוביות רשת פלדה בגודל כמטר מעוקב שהונחו זו על גבי זו תוך השארת מחילות פנימיות ולצידן מיטות דו קומתיות, ג'ריקני מים, מכשירי קשר ובונקרי תחמושת. על גבי תל הבזלת ההיקפי היו ארבע עמדות שמירה – אחת לכל כיוון. שתי עמדות היו מאוישות בקביעות – העמדה המזרחית (מול הסורים) ועמדת הש"ג בכניסה למוצב. פרט לאיוש העמדות 24 שעות בחממה נדרשנו לבשל לעצמנו, לתדלק פעם ביום את הגנראטור ובעיקר – לנוח, לקשקש זה עם זה או לקרוא ספרים. אני לקחתי לעצמי משימה קרבית במיוחד – להיות השק"מיסט של המוצב. חתמתי על מלאי קטן של בקבוקי טמפו (היום קוראים לזה "פנטה") וופלים מצופים והייתי מוכר אותם לכל דורש. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בקו, ולאחר יומיים הסתגלות החיים נראו וורודים –סוג של נופש באמצע השירות המפרך.

תידלוק הגנרטור במוצב

כעבור עוד יומיים הודיעו על כוננות. לא היה לנו ברור מה המשמעות ושיערנו שזאת הכרזה שגרתית שתפקידה לגרום לנו להיות ערניים ולא לשקוע לשגרה מנומנמת המקובלת במצבים כאלו.

 

זיכרון חביב מאותו זמן: באותם ימים עדיין לא המציאו את הטלפון הסלולארי ואפילו טלפונים בבתים לא היה לאף אחד. ידעתי שידידי יאיר נבון, גם הוא מאלוני אבא, משרת בגדוד מסוים בגולני, ושמעתי שאותו גדוד מאייש את המוצבים מצפון לנו. התקשרתי מטלפון השדה של המוצב למרכזיה וביקשתי לדבר עם אחד ממוצבי גולני. המרכזנית הסבירה שאני יכול לדבר רק עם המוצבים הדרומיים שאותם אנחנו מאיישים, אבל המוצב הצפוני ביותר "שלנו", 111, יכול לדבר עם המוצב הצפוני לו, 110, שהוא המוצב הדרומי ביותר של גולני. ביקשתי ממנה לקשר אותי עם 111, ביקשתי ממי שענה לי שם להתקשר עם 110 ולברר אם יש בגזרתם אחד יאיר נבון, וכעבור שתי דקות הוא איתר את יאיר ותיווך בשיחה בינינו: "תמסור ליאיר ד"ש מגדעון איזנברג שיושב ב – 114"..."יאיר מוסר לך ד"ש חזרה ושואל מתי היית לאחרונה באלוני אבא" וכו'...שנים לאחר מכן גם יאיר וגם אני זוכרים את אותה שיחה אחרונה לפני בלגן המלחמה...

למחרת, יום שישי, ערב יום כיפור, הודיעו על החמרת הכוננות, תגברו את המוצב בכוח מאד משמעותי (שני חיילי מפקדה), דיווחו לנו שלרשותנו יש מחלקת טנקים – 3 טנקים של חטיבה 188, ובהמשך נדרשנו לנטוש את המגורים הנוחים ולעבור להתגורר בתוך הבונקר. שיערנו שיש איזה חשש מודיעיני מאפשרות קלושה של הפגזה מקומית, ומישהו בדרגים העליונים דואג לכסת"ח את עצמו ולא לקחת סיכונים. אף אחד לא סיפר לנו שמדובר על איום בקנה מידה לאומי, זה יוודע לנו מהטרנזיסטור הפרטי של אחד החיילים רק שעות רבות אחרי תחילת המלחמה...

ביום שישי בערב אכלו הדתיים שבינינו ארוחה מפסקת והתחילו את צום יום הכיפורים. למחרת בבוקר, 6.10.1973, קמנו לעוד יום שגרתי. הייתה רשימת שמירה ואני שובצתי לעמדה המזרחית לשעה 14:00. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שזאת בדיוק הייתה שעת פרוץ המלחמה (אפשר לוודא בויקיפדיה).

את מה שהתרחש בשעה 14:00 שחזרתי במוחי אין סוף פעמים ואני זוכר בבהירות רבה.

לבשתי את החגור (היום קוראים לזה אפוד), לקחתי את הקסדה (ששמורה אצלי עד היום מסיבה שתפורט בהמשך) ואת הנשק – עוזי (שלא סיים את המלחמה מסיבה שגם היא תפורט בהמשך) ועליתי לעמדה. פוקס, מפקד המוצב, היה בעמדה ואמר לי שעקב הכוננות הוא נדרש להישאר בעמדה עד הודעה חדשה, ומעכשיו שנינו נהייה שם יחד. את המלחמה אגב הוא סיים כפצוע קשה עם כדור בראש – אבל גם לזה עוד נגיע. הצצתי מזרחה וראיתי משאית סורית נוסעת צפונה על הכביש למטה, מעבר לגדר הגבול. הסתכלתי במשקפת 20X120 הגדולה של העמדה ורשמתי ביומן התצפית מה שראיתי: משאית עם ארגז מלא צמיגים נעה צפונה על ציר "רשת".

 

כשהצצתי שוב מזרחה ראיתי מראה מוזר: כל קו האופק נצנץ – כאילו עומדים שם אנשים עם מראות שאור השמש משתקף בהן. גם פוקס זיהה את הנצנוצים המשונים. כיוונתי את המשקפת אל האופק וכרגם וותיק אמרתי לפוקס בהתרגשות מסוימת שזה נראה לי כמו יציאות של מרגמות. חלפו עוד 20 שניות של דממה מוחלטת ואז: "בום!!!!" פיצוץ אדיר בתוך המוצב שלנו ובעקבותיו רצף של נפילות בכל הכיוונים. שנינו השתטחנו בבעתה על קרקעית העמדה, חבשנו את הקסדות והרמנו לאט ובזהירות את הראש כדי לצפות במתרחש. היו פיצוצים אדירים מכל עבר, אש ועשן והפתעה מוחלטת ומאד מבהילה למי שחווה מצב כזה בפעם הראשונה (ולא אחרונה) בחייו.

פוקס פקד עלי לרוץ אל תוך הבונקר ולדווח לו בטלפון השדה אם כולם בסדר. אלא שבאותו רגע נשמעה שריקת מנועי סילון וזיהיתי זוג מטוסי קרב מתקרבים כשהם שועטים נמוך ומהר דרומה מעל קו הגבול. אחרי עוד שתי שניות אמרתי לפוקס שאלו מיג 21 סורים – כחובב תעופה לא היה לי שום ספק בזיהוי הצללית המיוחדת של המטוס קצוץ החרטום ובעל כנפי דלתא וההגאים המשולשים.

 

פוקס האיץ בי לרוץ לבונקר – בלב חושש נטשתי אותו לבד בעמדה וחזרתי לבונקר שממנו יצאתי לשמירה רק מספר דקות לפני כן. שאלתי את החברה המבוהלים אם כולם נמצאים – הסתבר ששומר הש"ג חסר. לא נראה לי חיוני להציב אדם בש"ג בשעת הפגזה מטורפת, ולכן פתחתי את דלת הפלדה הפונה פנימה אל חצר המוצב כדי לרוץ להביא אותו. את המראה שראיתי כשפתחתי את הדלת אי אפשר לשכוח – חומת אש שמקרינה לי לפרצוף גל חום לוהט – אולי פגז מתפוצץ ואולי תחמושת המרגמה "שלי" שבוערת...סגרתי בטריקה חזרה את הדלת ולא ידעתי מה לעשות. לא היה קץ לשמחתי כאשר כעבור מספר שניות הש"ג נכנס מדלת אחרת אחרי שנמלט מעמדתו. מצאתי את טלפון השדה שבבונקר וחוללתי לעמדה של פוקס ("לחולל" זה לסובב ידית קטנה שנמצאת בדופן המכשיר לצורך הפעלת "מחולל" (גנרטור חשמלי) שגורם לפעמון החשמלי בטלפון בקצה השני של הקו – לצלצל.

לדברי אורי היום קוראים למכשיר הזה נל"ן או ח10 והוא עדיין מקשר עמדות שמירה וחניוני טנקים ממש כמו בשנות ה70.

אלא שהקו היה מת – כנראה ניתק בהפגזה. נזכרתי בקיומו של מכשיר קשר קטן, מ.ק. 6. הדלקתי אותו וצעקתי "פוקס האם שומע?" לשמחתי פוקס ענה מיד – מסתבר שגם הוא ניסה לחולל בקווי, זיהה שהקו מת והדליק את מכשיר הקשר שלו. דיווחתי לו שכולם בבונקר ושמעתי את ההקלה בקולו. גם אני שמחתי על קיום ערוץ תקשורת עם מפקד המוצב.

 

באותו שלב עדיין היינו משוכנעים שחטפנו איזו הפגזה מקומית. מישהו הדליק את מכשיר הקשר הגדול שבבונקר, התחלנו לשוטט בתדרים השונים של הגדוד והחטיבה אבל קלטנו בעיקר רשרושים וצפצופים שכיסו על חלקי דיבור כמעט לא מובנים – שיערנו שהקליטה הלקויה נובעת או מזה שכולם משדרים יחד או מזה שהסורים הפעילו חסימה אלקטרונית. אני מניח ששתי ההשערות היו נכונות.

עם חלוף השעות ההפגזה הלכה ונעשתה דלילה ולקראת רדת החשכה ההפגזה על המוצב שלנו פסקה לחלוטין ופוקס הורה לנו לצאת מהבונקר ולהתפרש בתעלות העליונות שנמצאות מעל הבונקר סביב המוצב ומחברות את עמדות השמירה.

 

יצאנו בחשש מסוים אבל תוך דקות ההרגשה השתפרה – הרבה יותר נעים לחייל חי"ר להיות בחוץ ולצפות על השטח מאשר להיות כלוא בבונקר, לא לדעת מה מתרחש סביב ולשמוע דיאלוגים מפחידים בקשר.

החושך ירד. מישהו הדליק טרנזיסטור קטן ואז שמענו לתדהמתנו לראשונה שמדובר במלחמה כוללת  - בשעה 2 בצהרי יום כיפור פתחו המצרים בקו תעלת סואץ והסורים ברמת הגולן בהפגזה מאסיבית ובעקבותיה פלישת צבאותיהם אל תוך שטחנו. נדמה לי שאז גם שמענו את הרמטכ"ל דדו נואם ומבטיח ש"נשבור להם את העצמות". יש לי שמיעה מוזיקאלית לא רעה ואני זוכר שהמשפט הזה צלצל לי לא מאד אמין, ואולי אפילו מכסה על בהלה של אומרו. הלילה ירד. מרחוק נראו ונשמעו הדי יריות ופיצוצים. שני אירועים זכורים לי מאותו לילה ראשון למלחמה. הראשון: באמצע הלילה התחלנו לשמוע מצפון לנו קולות מנועים וחריקת שרשראות. כל מאמצי לראות משהו בחושך, גם באמצעות משקפת שדה, לא הועילו. בשלב מסוים הסתכלתי צפונה באמצעות SLS – מכשיר מגושם לראיית לילה באמצעות הגברת אור הכוכבים. להפתעתי ראיתי שיירת אורות ארוכה נוסעת מערבה מצפון למוצב שלנו. שיערתי מה שהיום ידוע לכל חייל – ה SLS רואה פנסי א.א. (אינפרא אדום). כיום אני יודע שאכן שיירת טנקים ורכבים סורים נוספים זרמה לה אל שטחנו כשהם מצוידים בפנסי א.א. והנהגים שלהם מצוידים במשקפות מתאימות שאפשרו להם  להאיר לעצמם את הדרך בלי שאנחנו נוכל לראותם.

 

האירוע השני היה כששמענו קולות דומים של טנקים מתמרנים מדרום מזרח למוצב. לפתע מאי שם נורה פגז שהדליק טנק שהתקרב למוצב שלנו. אני לא זוכר איך התמונה התבהרה לנו - כנראה היה קשר עם מחלקת הטנקים של חטיבה 188 (3 טנקים) שהוקצתה לטובת המוצב שלנו, ואחד מהם ירה ופגע בטנק סורי שהתקרב למוצב. הטנק הזה המשיך לבעור שעות כמו מדורת ל"ג בעומר שהולכת ודועכת בהדרגה. אני רוצה בהזדמנות זאת להודות לשריונאי חטיבה 188 שהצילו אותנו קצת בלילה הראשון, והרבה יותר – למחרת.

 

עם אור ראשון פוקס חזר לעמדה המזרחית ושלח אותנו חזרה לתוך הבונקר. התקבצנו סביב מכשיר הקשר בניסיון להבין את תמונת המלחמה. בשלב מסוים באותו בוקר פוקס זיהה רכבים סורים באזור ושלח אותי אל המרגמה כדי לנסות לפגוע בהם. אני זוכר שאחד הרגמים פחד לצאת איתי ויצאתי רק עם הרגם השני. המרגמה הייתה מאובקת ומפויחת אבל תקינה. ירינו מספר פגזים בירי עקיף כשאנחנו לא רואים את המטרה אלא מסתמכים על הטיווח של פוקס במ.ק. 6. פוקס לא קצין מרגמות והיו קצת קשיי תקשורת מקצועית. אחרי מספר פגזים הוא הורה לנו לחזור לבונקר – אני מניח שלא פגענו במשהו משמעותי.

 

הדגמת ירי מרגמה במוצב. אני משמאל עם מ.ק.6

בקשר שמענו שהלחץ בכל מיני אתרים הולך ועולה. התחלנו לשמוע יותר ויותר קריאות מצוקה. במיוחד זכורות לי צעקות היסטריות בקשר "הם עולים על קציצה! הם גומרים על קציצה!!!" קציצה היה כמדומני שם הקוד של מוצב 116 (תל א-סאקי), ורק ימים אחדים לאחר מכן נודעו לנו סיפורי האימים שהתרחשו שם כשהסורים כבשו את המוצב למספר ימים כאשר בבונקר שלו שוהים חיילנו – חלקם הרוגים, חלקם פצועים, הסורים מעליהם במוצב וכך מספר ימים עד הגעת כוח חילוץ.

אני זוכר גם בקשות עזרה בקשר, הבטחות שהעזרה בדרך ושעות שנוקפות כאשר אותן תחינות לעזרה חוזרות ואותן הבטחות (ללא כיסוי באותו זמן) – חוזרות גם הן.

לקראת הצהרים שמענו לחרדתנו את פוקס שלנו במכשיר הקשר הגדול, מדווח בקור רוח מקפיא על חטיבת טנקים סורים שנעה ממזרח ישר לכיוון המוצב שלנו. אני לא בטוח אם הוא דיווח על 70 או רק 40 טנקים – בכל מקרה זה נשמע רע. מאד.

תוך שניות התקבלה החלטה לפנות אותנו. שמענו שמורים למחלקת הטנקים "שלנו" להיכנס אל תוך המוצב ולקחת אותנו. פוקס הורה לנו לצאת מהבונקר ולהיכנס לטנקים. יצאנו בריצה מהבונקר אל חצר המוצב. 3 הטנקים שלנו נכנסו בשעטה גם הם אל החצר, תוך שהם יורים צרורות השד יודע לאן. מעלינו התחילו לחלוף רקטות שמשאירות שובלי חוטי חשמל – בהמשך למדנו שאלו טילי סאגר שהסורים יורים לכיוון השריון שלנו. כל המעמד היה סוריאליסטי לחלוטין. טיפסתי בפעם הראשונה בחיי על טנק כאשר הטנקיסטים מושכים אותנו למעלה ומורים לנו להיכנס לטנק דרך הצריח. נכנסתי ומצאתי את עצמי בין כל מיני ידיות וברזלים, מעלי נכנסים עוד ועוד חיילים שלנו ועד מהרה היינו מגובבים בשלוש קומות אנושיות בתוך הטנק.

נשמעה שאגת מנוע והרגשתי איך הטנק מזנק כמו איזו פורמולה 3, דוהר ומיטלטל בטירוף, מישהו עומד מעלי ודורך לי על הראש והכתפיים ואני מחכה לרגע שנחטוף את הטיל ונעוף לשמיים. ובתוך כל הבלגן עומד צמוד אלי ילדון לבוש בסרבל וקסדת שריונאים, כנראה התותחן של הטנק, עיניו אדומות, פרצופו מאובק חיוור ועייף, 10 ס"מ מפרצופי והוא ממלמל לי משפט אחד: "המ"פ שלנו נהרג".

 

הדהרה נמשכה זמן קצר, אולי רבע שעה, ואז הטנק בלם בבת אחת ונשמעו צעקות "לצאת! לצאת! מהר!". פרצנו למעלה והחוצה כמו שמפניה שנפתחת אחרי ניעור טוב של הבקבוק. מצאנו את עצמנו למרגלות תל פארס ליד זוג מקלטים ביישוב שלאחר מכן נודע לי שזאת נחל גשור הישנה. מאי שם צץ בוך, הרס"פ המיתולוגי של הפלוגה שלנו, וסימן לנו להיכנס לאחד המקלטים. אני זוכר ששנייה לפני הכניסה למקלט העפתי מבט מזרחה, לכיוון קו המוצבים ממנו באנו, וראיתי ענני עשן שחור עולים ממנו לכל אורכו. היה לי ברור שהמוצב, המרגמה, המאגים בעמדות השמירה, הגנראטור, מכשירי הקשר, מפות הקוד, שק"מ המוצב ואפילו הקיטבג האישי שלי – במקרה הטוב נשרפים כעת ובמקרה הפחות טוב – נופלים ברגע זה בידי הסורים. נותרתי אני, המדים שלגופי, החגור, הקסדה והעוזי.

 

פגז שנפל בסביבה ניער אותנו - רצנו במורד המדרגות אל תוך המקלט. בתוך המקלט שררה דממה מוחלטת ונדהמתי לגלות אותו דחוס בעשרות חיילים לא מוכרים שעומדים צמודים זה לזה ושותקים. נדחסנו ביניהם ושתקנו גם. אחרי שעה או שעתיים הופיע בפתח דובי שני מקיבוץ גבת, שהיה סמל בפלוגה שלנו ואמר משהו כזה: "המצב הוא שאנחנו מכותרים ע"י הסורים. החיילים הבריאים נמצאים במקלט הזה. הקצינים והפצועים – במקלט השני". הוא יצא אל המקלט השני והשאיר אותנו הלומי אימה.

 

מישהו סגר בשקט את פתחי האוורור כדי לא לאפשר לסורים לגלגל אלינו רימונים. הדממה הייתה מוחלטת – אנשים בקושי נשמו מרוב פחד ומחשש שאם יש סורים למעלה – הם ידעו על קיומנו. הזעתי ליטרים של זעה שבטח התערבבה על הרצפה עם הזעה של האחרים. מישהו הדליק פתאום טרנזיסטור וכולם עשו לו "ששששש!!!!!" וכמעט ניפצו לו את המכשיר שכובה מיד. המחשבות התחילו להשתולל לי במוח – מניתי וביכיתי את כל הדברים שרציתי ולא הספקתי לעשות בחיי הקצרים, נחרדתי למחשבה איך אמא שלי תקבל את הבשורה על אובדן בנה הצעיר...ובעיקר התמלאתי תחושת  רצון לחיות. לא רוצה למות! רוצה לחיות!!! יצר חיים מזוכך בעוצמה שלא חוויתי עד אז ומאז מעולם. אני זוכר שנדרתי נדר שאם אני יוצא משם בחיים – אז בשארית חיי, אם ארגיש אי פעם תחושות אובדניות (כמו שהרגשתי פעם כשנכשלתי באיזו בחינת שליש טיפשית במתמטיקה בתיכון) – אזכר ביצר החיים האדיר שהציף אותי במקלט ההוא ואקבל פרופורציות...

 

בשעות אחר הצהריים המוקדמות התפרץ פתאום דובי למקלט והכריז: "מהר – כולם לצאת!". רצנו החוצה, הסתנוורנו מאור השמש והתחלנו לנוע בחצי הליכה חצי ריצה על הכביש מערבה. בראש ההמון המבוהל ולא מאורגן נסע נגמ"ש עם פצועים. בעקבותיו צלעו פצועים שיכלו ללכת ואחריהם כולנו. לא היה שום תדריך או הסבר אבל כולנו נמשכנו מערבה לכיוון ישראל במין כוח מגנטי מסתורי וחזק...

שעטנו קילומטר במעלה הכביש. הנגמ"ש הגיע לקו הרכס, ראה מה שראה בהמשך, ביצע פניית פרסה חפוזה ודהר חזרה תוך שמפקדו צועק – תחזרו – יש שם טנקים סורים. כולנו הסתובבנו 180 מעלות, רצנו בכל המהירות חזרה במורד הכביש ונשפכנו מתנשפים ומבוהלים אל תוך המקלט שלנו.

 

הדממה הפעם הייתה יותר שקטה מהדממה הקודמת – יכולתי לשמוע את פעימות הדם בורידים של עצמי.

לאחר שעה שעתיים הופיע דובי בפתח ושאל אם מישהו יכול לתרום שכפ"ץ. בהמשך הופיע שוב ושאל מי מוכן לתת רימון מהחגור שלו. הבנתי שמתארגן איזה מהלך של התגוננות או פריצה מפוקפקת של הכיתור הסורי, אבל לפי הבקשות הצנועות הבנתי כמה המהלך עלוב. השעות נקפו. הערב ירד. חייל שריון שעמד לידי לחש לי שהטנק שלו הלך ושאל אם אני מוכן לתת לו כמה מחסניות מהחגור שלי כי יש לו רק שתיים. סירבתי והסברתי לו שהן יועילו יותר בידיו של לוחם חי"ר מאומן כמוני...יצר ההישרדות...עד היום אני לא אוהב את עצמי כשאני נזכר במקרה ההוא ובעוד אי אלו...

 

הערב ירד. לפתע שוב הודיעו שיוצאים. רצנו החוצה.

עוד תמונה סוריאליסטית:

חושך, ליד פתח המקלט מדורה אשר מוזנת ע"י בוך במסמכים, מפות קוד, מלכודים ושאר אוצרות שלא רצוי להשאיר לאויב.

ליד המקלט שיירה קטנה של כלי רכב: בעיקר טנקים אבל גם נגמ"שים, זחל"מים ועוד רכבים לא מזוהים. החיילים מטפסים ועולים על הרכבים שעתידים לפנות אותנו. ליד המדורה של בוך עומדים שני מאגים וארגזי תחמושת שלהם. אני מבין שאת זה אי אפשר לשרוף וחבל להשאיר לסורים, ולכן לוקח אחד מהם + ארגז תחמושת, והולך לחפש לי מקום בשיירה. הטנק הראשון מצופה כולו מבחוץ בחיילים שהתמקמו עליו כמו נחיל דבורים. כך גם הטנקים הבאים בשיירה. מתוך הנגמ"שים עולות גניחות פצועים. לא בשבילי. כלי רכב אחרים, מין משוריינים על גלגלים, אולי רכבי שלל, עומדים כאשר חלק מגלגליהם מפונצ'רים. גם זה לא נראה לי כהסעה אידיאלית אל החופש.

על הטנק האחרון בשיירה יש סוף סוף קצת מקום פנוי. אני מושיט למישהו את המאג וארגז התחמושת ולאחר מכן מושיט יד והוא מושך אותי למעלה. אני מתיישב על הדופן החיצוני, מחפש במה להיאחז כדי לא ליפול כשנהיה בתנועה. מציב את המאג על דורגליו, פותח את ארגז התחמושת וטוען את המאג בקצה שרשרת הכדורים. לפתע נופל פגז בין הטנקים. האינסטינקט הוא לקפוץ לאדמה ולחפש מחסה, אבל אינסטינקט אחר, חזק יותר, משאיר את כולנו חשופים מחוץ לצריח ומתפללים לברוח מכאן כמה שיותר מהר. אבל השיירה עומדת עוד שעה ארוכה. צריך לוודא שאף אחד לא ננטש.

 

אחד החיילים בטנק שלנו קם ומתמתח כדי לחלץ את אבריו. במקרה, באותו רגע, הטנק השכן מצודד את הצריח שלו. הקנה שלו חובט בחייל העומד ומפיל אותו לקרקע. הוא נחבט בעוצמה, מיילל מפחד וכאב וכולם ממהרים להשתיק אותו – שרק איזה סורי בסביבה לא ישמע אותנו.

פצצת תאורה נדלקת מעלינו. אור לבן – שונה מהאור הצהוב של פצצות התאורה של צה"ל. זה לא מבשר טובות. אלא שזה כנראה מהווה תמריץ למקבלי ההחלטות – סוף סוף מתניעים והשיירה מתחילה לנוע. אני מחזיק את המאג ביד אחת שלא ייפול, ואת עצמי ביד השנייה. העיניים מתאמצות לראות משהו בחושך אבל לאט לאט נעצמות. אני לא מבין מה פתאום אני רוצה לישון במצב שדורש את שיא הערנות אבל אז קולט שכבר יומיים לא ישנתי וגם עברתי בהם כמה חוויות מטלטלות. וגם הטנק תחתי מיטלטל ואני נרדם ומחליק במורד השיפוע ולמזלי זה שנמצא לידי קולט מה מתרחש, תופס כל פעם את הרצועות האחוריות של החגור שלי ומושך אותי חזרה אחורה ולמעלה.

 

חצות. מתחיל להיות נורא קר. אנחנו מגלים בחלק האחורי העליון של הטנק רשת גדולה מופנית כלפי מעלה שמהווה את האגזוז של הטנק. כולנו מצטופפים סביבה כדי להתחמם בגזי הפליטה המסריחים של מנוע הדיזל. נוסעים בחושך מוחלט – כנראה גם השריונרים שלנו מכירים את הטריק ונוסעים עם אורות אינפרא אדום. מתחילים לרדת לכיוון הכינרת ולא מוכנים לתקרית המאד לא נעימה שמצפה לנו: לפתע רצות ישר אלינו נקודות אור בוהקות ממערב למזרח. פגזים של טנקים. לראות פגז של טנק רץ ישר אליך ומפספס אותך בכמה מטרים ושורק לו הלאה עד שהוא נתקע במשהו ומתפוצץ - זה מראה שאני לא מאחל לאף אחד. הטנק שלנו, האחרון בשיירה, בולם בבת אחת, מכניס לרוורס וטס איזה קילומטר אחורה בכל המהירות. מפקדו צועק לנו לרדת ולתפוס מחסה. אנחנו קופצים לקרקע ונשכבים בתעלת ניקוז רדודה שנמצאת לאורך הדרך עליה נסענו. נגמ"ש פצועים מצטרף לטנק שלנו כשרמקולי מכשירי הקשר שלו פתוחים בעצמה רבה. פגזים מתעופפים מעלינו. הטנקים שנשארו מקדימה משיבים אש לטנקים שיורים עלינו ממערב. נראה שהסורים הציבו לנו מארב בדרכנו אל החופש. אחד הטנקים הסורים נדלק בפיצוץ מרהיב. אני שומע ברמקול של מכשיר הקשר שריונר משולהב שמכריז "פגעתי! פגעתי!". בהמשך שומעים כל מיני מפקדים בקשר. הדיבור נעשה הססני: "שלש, אם זה אתה אז תירה זיקוק ירוק". "רות". זיקוק נורה מכיוון הטנקים ה"סורים". מתחילים להבין שהייתה טעות זיהוי איומה. אין שום סורים – השיירה מולנו היא יחידת מילואים שעולה לרמת הגולן. הם חשבו שאנחנו סורים ופתחו באש. טנק שלנו השיב ופגע בטנק של קמב"ץ המילואים. נגמ"ש הפצועים נשלח אל הטנק הבוער וחוזר ומדווח שכל צוות הטנק נהרג.

 

אנחנו מטפסים חזרה על הטנק שלנו שנוסע חזרה כדי להצטרף לשיירה. מוצאים את השיירה אבל כל החיילים שהיו על שאר הטנקים – נעלמו. מחפשים אותם בשטח שעה ארוכה, אפילו מדליקים אורות פה ושם, ובסוף מחליטים שהם כנראה החליט להמשיך את המסע ברגל. אנחנו נשארים על הטנק שלנו והשיירה ממשיכה לנוע.

דמדומי בוקר. מולנו מתחילות לעבור שיירות של כוחות מילואים שעולים לרמת הגולן בכל סוגי הרכב שהאדם המציא. אני נחרד למחשבה שגם אותי עלולים להחזיר לרמה – אני מותש פיזית ונפשית ולא מסוגל לשאת רעיון כזה.

לקראת הצהריים מגיעים סוף סוף לכביש לאורך החוף המזרחי של הכנרת, צפונית לעין גב. בלגן אטומי – מליון משאיות, מיכליות דלק ומים, מובילי טנקים, נגמ"שים, ג'יפים, חיילים. הטנק שלנו נעצר. אנחנו יורדים ממנו.

אני לוקח את המאג שהצלתי, שם אותו לצד הכביש ההומה, משעין עליו את הקסדה הפוכה, נשכב על הגב, מניח את הראש בתוך הקסדה ונרדם.

 

פרק ביניים – בעורף.

מתעורר בצהריים (יום ב' 8.10.1973). השמש יוקדת על פני. מוצא את עצמי בתוך הבלגן של פעילות מליון כלי הרכב הצבאיים. מזהה לפתע ביניהם משאית עם סימון ירוק/אדום (נח"ל/צנחנים)של גדוד 50. מדבר עם הנהג שמעדכן אותי שאכן כל הכוח שאיבדנו בלילה בקרב הטנקים – הגיע במסע רגלי ליילי בפיקודו של הסמג"ד מנחם זוטורסקי. הוא לוקח אותי אליהם, מחליפים חוויות ועידכונים ובסופו של דבר כולנו מתכנסים ומתמקמים על שפת הכינרת צמוד לקצה הצפוני של עין גב. שוהים שם מספר ימים בהם ממשיכים להאזין לקשר ולשמוע בשידור חי קרבות שנמשכים ברמת הגולן.

 

באחד הערבים מגיעה להקת כוורת ומרביצה הופעה נהדרת עם להיטים חדשים:

המגפיים של ברוך, יו יה...שימו לב להקשר האקטואלי לאותו זמן:

קיבלתי עונש קצת מוגזם שפטו אותי למוות. ישבתי על כסא חשמל, נפרדתי מהפרייבט.
לו יכולתי לפחות -  להחליף ת'כיסאות, כי אומרים בדרך כלל - משנה מקום משנה מזל.
יו יה אני שואל יו יה אתם עונים יו יה האם זה פייר? יו יה אתם לא יודעים.

סנדרסון ואולארצ'יק בטח לא התכוונו למלחמה אבל כרגיל יצא להם טקסט גאוני.

 

מעין גב עלינו לשמור כמה ימים על אחד מישובי רמת הגולן. בערב ביקשתי וקיבלתי אישור לקפוץ הביתה לאפטר של כמה שעות. הטרמפים חטפו אותי (תמיד, במלחמות, עם ישראל מתנהג נהדר ואילו דקה אחרי סוף המלחמה – העם מפסיק לספור את חייליו).

ביקרתי את ההורים, דיווחתי במזכירות אלוני אבא על קורותיי מאז פרוץ המלחמה – כולם היו קשובים דרוכים וצמאים לכל פיסת מידע מהשטח. נסעתי חזרתי בלי להעלות בדעתי שהחופשה הבאה תהיה רק כעבור שבעה שבועות ושאצא אליה ממצרים, מעבר לתעלת סואץ.

 

לאחר ימים אחדים – ירדנו מהרמה וחזרנו "הביתה" לבסיס של גדוד 50 בבית סחור ליד בית לחם (דרומית לירושלים, לא רחוק מההרודיון ומקבר רחל). היה נחמד לחזור למקום מוכר, מסודר, עם חדרים, מיטות, חדר אוכל.

במהלך המלחמה התקיימה "רכבת אווירית": מטוסי תובלה גדולים הביאו מארה"ב כמויות עצומות של ציוד. השלימו לנו ציוד – קיטבג, בגדים (חלקם מנומרים – דגמ"ח "אמריקאי"), לבנים, גרביים, מעילים, שמיכות, תחמושת...עשינו היכרות עם סוגי נשק חדשים: רובה M-16, טיל לאו (טיל קטן נגד טנקים שניתן לנשיאה בתרמיל על הגב) ולמדנו לתפעל את הכלים האלו.

הצטיידנו בפק"לי רימונים, ררנ"טים, רעננו תחמושת והתכוננו לחזרה אפשרית לחזית – כנראה לחזית המצרית. מהרדיו למדנו שמתנהלת מלחמה קשה בשתי החזיתות. התעודדנו כששמענו שכוח בפיקודו של אריק שרון חצה את תעלת סואץ ויצר ראש גשר למעבר כוחות אל הצד המערבי של התעלה.

 

אחי אסא הצליח ליצור איתי קשר טלפוני ממקום שרותו בקריה. אני מניח שזה דרש לא מעט תושייה בעידן שקדם להמצאת הטלפון הסלולארי. למעשה בקושי חלמנו אז על טלפונים בבתים (זמן ההמתנה מהזמנת טלפון פרטי עד קבלתו עמד אז על 7 שנים). אסא נשמע מודאג לגבי עתידו של אחיו הקטן. דיווחתי לו על התכנית לרדת דרומה. למעשה גם אנחנו היינו בסוג של הלם קרב בעקבות חוויית רמת הגולן ומאד לא רצינו לחזור למלחמה. בדיעבד אני יודע שהמג"ד ייה, בעל תואר בפסיכולוגיה, ידע שמי שנופל מהסוס חייב לחזור לרכב מוקדם ככל האפשר, ולכן פעל כדי להחזיר בהקדם את הגדוד לכשירות מבצעית ובהמשך – לחזור למלחמה לפני שהיא תסתיים. אחרי המלחמה הבנתי כמה ייה היה חכם וצודק – אם באותו שלב היה חלקנו במלחמה מסתיים – היינו נשארים בטראומת מלחמה לעולם.

 

ואכן כעבור ימים אחדים בבסיס הודיעו לנו שהמסיבה הסתיימה ואנחנו יורדים דרומה.

לאחר מסדרי ציוד יסודיים כל אחד לקח לאוטובוס את קיטבגו החדש הדחוס בציוד חדש, את הנשק, החגור, הפק"ל האישי והקסדה. נסענו לנתב"ג. בכניסה לשדה התעופה עלו לאוטובוס דודות של הועד למען החייל והרעיפו עלינו חבילות עם ממתקים, חטיפים, לבנים, גרביים ומכתבי עידוד. גם בשבועות הבאים המשכנו לקבל חבילות כאלה שהוכנו על ידי אזרחים טובים, בעיקר תלמידי ותלמידות בתי ספר בכל הארץ, שצרפו מכתבים שונים ומשונים, כולל יעדים ומשימות: "לחייל האמיץ, שולכת לכה ממתקים ונשיקות, הואבת אותכה, גם אחי ואבה שלי במילועים, מקבה שתארגו את כל הערבים!".

האמת – הגרביים והלבנים מהחבילות די הצילו אותנו בימים הבאים משפשפות ופטריות.


סטרטוקרוזר של חיל האוויר

דילגנו על הדיוטי פרי והוסענו לחרדתי למטוס סטרטוקרוזר תדלוק...מטוס תובלה גדול ומיושן שידוע בחוסר אמינותו – מחזה נפוץ היה לראות מטוס כזה טס כשאחד מארבעת הפרופלורים הגדולים שלו עומד עקב תקלת מנוע...ואם לא די בכך – הקצו לנו מטוס שמשמש לתדלוק מטוסים באוויר. מדובר במיכלית דלק מעופפת – המטוס מלא במיכלי דלק גדולים וביניהם כסאות לנוסעים – ממש הכלי האידיאלי להיכנס אתו לשדה הקרב.

 

פרק מצרים

המראנו עם רדת החשיכה. כדי להעצים את הדרמה כיבו את האורות בתוך ומחוץ למטוס, כדי לא להיראות, והשאירו בפנים רק נוריות אדומות קטנות וחלשות. דמיינתי איך מיכלי הדלק שמקיפים אותי מתפוצצים מאיזה ניצוץ פנימי או נ"מ חיצוני, אבל כעבור שעה שעתיים שנראו כנצח – נחתנו. נפלטנו בשמחה אל תוך החשיכה והתרחקנו מהפצצה המעופפת. ירדנו אל החולות שלצד מסלול האספלט ושם שלפנו את אתי החפירה המתקפלים שלנו וחפרנו לעצמנו שוחות אישיות כדי לבלות בהן את שארית הלילה. לא ממש ידענו היכן נחתנו עד שהוסבר לנו שאנחנו בביר גפגפה שנקראת בעברית רפידים – שדה תעופה צבאי גדול במרכז חצי האי סיני.


סטרטוקרוזר טס נמוך כדי להתחמק מאש אוייב

עם אור ראשון מצאנו עצמנו מוקפים חולות צהובים וקצת שדה תעופה. היו שיירות של כלי רכב צבאיים, טנקים, מובילי טנקים. אחרי הצהריים הגיעה אלינו שיירת זחל"מים. זחל"מ היה אז הכלי הצבאי הנפוץ להובלת חיילי חי"ר, למרות שהיו אז גם מעט נגמ"שים ("זלדות") שבהמשך החליפו את הזחל"מים.

זחל"מ הוא הכלאה משונה של משאית וטנק...זהו פיתוח ממלחמת העולם - כלי רכב פתוח, ללא גג, מקדימה זוג גלגלים שנשלטים ע"י ההגה ומאחור זוג שרשראות שמופעלות על ידי המנוע.


זחלמים

כל כתה קיבלה זחל"מ שהפך להיות ביתה בשבועות הבאים. תלינו על דפנות הזחל"מ, מבחוץ, את הציוד האישי + ג'ריקני מים + ג'ריקני דלק. בפנים העמסנו תחמושת ומנות קרב, התקנו מקלעים ומכשירי קשר וכך יצאנו לנו בשיירה מערבה. אני לא זוכר את הנסיעה עצמה – מן הסתם נסיעה של מאות קילומטרים במדבר הצהוב. אני זוכר את ההגעה לתעלת סואץ:

ראינו מרחוק פטריות עשן של הפגזות, ריכוז הולך וגדל של כלי רכב צבאיים ואזרחיים מכל הסוגים כולל מכוניות פרטיות מגויסות ואוטובוסים אזרחיים מגויסים. בהמשך הופיע קו המים הכחול של התעלה – הייתי נפעם ונרגש למראה המיוחד של הכחול היפה בתוך הצהוב השולט. הייתה אווירת התרגשות, סקרנות וציפייה מהולה בפחד. תחושה שאנחנו שותפים לאירוע היסטורי. צעקו לנו להתכופף ולהכניס ראשים כי האזור מטווח על ידי המצרים, אבל הסקרנות גרמה לנו להתבונן על המחזה המופלא: גשר צף לרוחב התעלה, עשוי מרצף של אסדות של חיל הנדסה, מחוברות אחת לשנייה. לצד הגשר התרוממו מדי פעם נדי מים של פגזים מצריים שמנסים לפגוע ממרחקים בגשר שמזרים כוחות של צה"ל למצרים.

 


חציית התעלה

מגיעים לתעלה

חיילים עמדו בקצה הגשר וכיוונו את התנועה. בכל פעם עלה כלי רכב אחד על הגשר ודהר בכל המהירות מערבה. כשהגיע תורנו הנהג שלנו נתן פול גז, המנוע צרח, השרשראות חבטו בקורות הגשר אבל דפיקות הלב שלנו היו חזקות יותר. בסוף הגשר ירדנו אל אדמת אפריקה – ביקורי הראשון בחו"ל! תוך זמן קצר הגענו אל תעלת המים המתוקים – מן מוביל מים ארצי פתוח של המצרים, מקביל לתעלה ממערב לה, וסביבו שפע צמחיה ירוקה – מראה מדהים ומלבב אחרי כל הצהוב של המדבר שחצינו. הגענו לשטח כינוס שלתדהמתי היו בו מאות כלי רכב כולל אוטובוסים של אגד, אוהלים, מטבחי שדה וכמובן אין ספור חיילים של צה"ל שלנו!

 

הלחימה במצרים:
מיקום גדוד 50 מול הארמיה השלישית מצפון לעיר סואץ

את הימים הבאים העברנו בתנועה רגלית דרומה לצורך טיהור שטחים שנכבשו על ידי כוחות שריון של צה"ל אך לא טוהרו ביסודיות. הלכנו במבנה קרבי כמו באימונים: חגור, קסדה, נשק דרוך ומכוון קדימה, מרווחים של 20 מטר בין לוחם ללוחם, כל חוליה במבנה של "אחד לפנים". השטח היה מישורי, לפעמים חשוף, לפעמים צמחיה סבוכה, לפעמים תעלות שחפר הצבא המצרי.

 

ההיתקלות הראשונה הייתה בתוך צמחיה צפופה. נפתחה לעברנו אש ממקור לא מזוהה בתוך הסבך. ניתנה פקודה להשיב אש ואז גיליתי שהעוזי שלי לא יורה. כל ניסיונותיי לתפעל את המעצור לא הועילו. מאחורי נשמעו צעקות על פצוע. רצתי לכיוון הצעקות וראיתי שמטפלים בפוקס המ"מ שחטף כדור בראש באזור האוזן. הוא פונה לאחור פצוע קשה, מחוסר הכרה. על הקרקע, בשלולית דם גדולה, נשארו החגור והעוזי. לקחתי את העוזי שלו, ניקיתי ממנו את הדם בחתיכת שק יוטה שהייתה שם, דרכתי ויריתי צרור באוויר. כשנוכחתי שהנשק תקין נטשתי את העוזי המשותק שלי והמשכתי את המלחמה עם העוזי של פוקס.

מספר שבועות לאחר מכן, בחופשה הראשונה לאחר המלחמה, ביקרתי את פוקס באיכילוב והראיתי לו את החורים ברצועת העוזי שלו – כנראה מאותו צרור שפגע בו.

 

תדריך של הממ יוסי בראל

ההיתקלות הבאה הייתה בעת טיהור תעלה. נפתחה לעברנו אש מהמשך התעלה. התכופפנו ומדי פעם בצענו הצצה מהירה וירי. זיהיתי את מקור הירי בצורת קסדות לבנות מבצבצות מהמשך התעלה במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו. זיהיתי אותן למאגיסט שהציב את המאג על דורגליו מחוץ לתעלה ופתח באש. אריה קראוזמן המ"פ צץ לידינו עם הקשר שלו, זיהה את המצרים, יצר קשר עם ייה המג"ד ודיווח לו שנתקלנו ואנחנו מתארגנים להסתערות. כאן התגלה ייה שוב במלוא גדולתו כאשר שמעתי אותו בקשר: "לא להסתער בלי אישור שלי! אני חוזר: לעצור במקום ולא להסתער!". קראוזמן נראה מופתע מהפקודה שסותרת את כל תורת הלחימה והחינוך הצבאי שלנו להסתער תמיד ומהר. הוא דרש הסברים, וייה אמר שנמתין לתגבורת שהוא מארגן. ואכן כעבור זמן מה הגיע זחל"מ ועליו צוות עם מקלעים, בזוקה, מרגמה 52 ושאר ירקות. הצבענו עבורם על האויב והם פתחו מיד באש מאסיבית עד שהירי ממול פסק לחלוטין. רק דקות ארוכות לאחר מכן אישר לנו ייה להתקדם ולנו לא נותר הרבה לעשות מעבר למציאת גופות החיילים המצרים בתעלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים מתים. הראשון שכב על גבו כשרגלו מקופלת בזווית של תשעים מעלות לכיוון בלתי אפשרי. נאלצתי לעבור בתעלה מעליו – עיניו הכחולות היו פקוחות במבט קפוא לשמיים. לידו, בשלוליות דם,  היו מוטלים חיילים נוספים. אחד מהם נראה מת אבל הפה שלו עדיין זז בתנועות קלושות כמו קרפיון מחוץ למים. אחד החברה תקע בו צרור כדי למנוע הפתעות.

בסופו של יום הבנתי את גדולת התפקוד של ייה – לא תמיד מוכרחים להסתער מהר – לפעמים עדיף לחשוב רגע, להתארגן ולהשיג ניצחון מוחלט עם אפס נפגעים. זה נראה לי כלל טוב גם לחיים האזרחיים.

אני זוכר שבאותם ימים חשבתי לעצמי מדי פעם שלא היה אכפת לי להיפצע פציעה קלה רק כדי להתפנות קצת אל העורף. הופתעתי כאשר קראוזמן המ"פ, שהיה טיפוס מופנם למדי, אמר לי יום אחד: "לא הייתי מתנגד לחטוף איזו פציעה קלה, משהו שאחר כך מחלימים ממנו, העיקר לצאת מפה קצת...".

אני מעריך אותו על גילוי הלב האנושי כי בדרך כלל הוא שיחק אותה קר רוח. אני משער שמחשבות כאלו רצות אצל הרבה חיילים בכל מלחמה. הגדיל לתאר זאת ג'וזף הלר שכתב במלכוד 22 על טייס שביצע המון נחיתות אונס בים, ורק כשנחת לבסוף ליד חוף מרוחק ונעלם – הבינו שכל הנחיתות היו אימונים שלו לקראת נחיתת הבריחה האמיתית מהמלחמה.

 

"האקט האחרון של המלחמה"

בבוקר 24.10.1973 אסף ייה את הגדוד לתדריך. על איזה לוח בחוץ, מולנו, הוצבו מפות ותרשימי קרב מסודרים. ייה פצח בנאום מסודר וכולנו האזנו בדריכות. הוא סיפר שבעקבות לחצים בין לאומיים והסכמים שהושגו – המלחמה עומדת להסתיים. הוא הסביר שבמצבים כאלו, כמו במשחק כדורסל, כל צד מנסה לשפר ולהשיג הישגים של הרגע האחרון. המשימה שלנו לאותו יום היא כיבוש הגדה המערבית של תעלת סואץ מדרום לעיר סואץ, וזאת במטרה להשלים את כיתור הארמיה הצבאית המצרית שיושבת מולנו בסיני ממזרח לתעלה. היוצרות התהפכו: הישראלים יושבים כעת ממערב לתעלה בשטח שכבשו, והמצרים ממזרח לתעלה בשטח שכבשו בתחילת המלחמה (קו בר לב). כיתור הארמיה המצרית יהווה קלף מיקוח חשוב בהסכמים עתידיים.

שיטת הלחימה הפעם תהיה מיוחדת: כל חיילי הגדוד יתפרסו בשורה אחת, אחד לצד השני, ויתקדמו מזרחה עד הגעה וכיבוש התעלה. בתוך השורה ישתלבו כמה טנקים שייצרו אש לטווח הרחוק. אנחנו נייצר אש לטווח הקרוב אבל יש לחסוך תחמושת לקראת ההגעה למוצבי התעלה. ו...אה...כן...מדובר בשטח שעדיין לא נכבש כלל ולכן סביר שניתקל בכוחות אויב בכמות לא ידועה.

לסיום אמר ייה שזהו כנראה האקט האחרון של המלחמה והוא מבקש שנפעיל את מירב כישורנו כלוחמים ונשתדל לא להיפגע דווקא בסוף המלחמה.

ימים ושנים לאחר מכן זכרו החברה את אותו יום בשם "האקט האחרון של המלחמה".

 

בלב מפרפר התפרסנו בשורה ענקית שנמשכה מימיני ומשמאלי עד האופק. הטנקים התפזרו בינינו והצטרפו לשורה. מרחוק שמענו הדי פיצוצים – תותחים ומטוסים מרככים לנו את היעד לפני כניסתנו. במקרה הייתי פחות או יותר במרכז השורה ויכולתי לראות את ייה עצמו, כמה עשרות מטרים משמאלי, מפקד על הפעולה. הוא מסמן בשקט בידיים להתחיל להתקדם. כולם מעבירים את הפקודה הלאה לשכניהם בצעקות ובתנועות וכך הגדוד כולו מתחיל לנוע. בהתחלה התקדמנו בהליכה די מהירה כשאנחנו שולחים צרורות קצרים לתוך שיחים שיכולים להוות מקום מסתור לחיילי אויב. לא היה שום ירי לעברנו. לאחר מספר שעות ראינו מולנו את סוללת העפר – קו המוצבים המצרי לאורך התעלה. הטנקים ביצעו ירי לכיוון כל נקודה חשודה בסוללה. עברנו לתרגולת שטח פתוח: כל הגדוד הפך לחוליות של 3 אנשים בכל חוליה. שוכבים מאחורי כל מסתור מזדמן, שניים מחפים ואחד מדלג קדימה למחסה הבא שהוא מוצא. מכל עבר נשמעות הצעקות המוכרות מהאימונים "מוישה דלג לפנים!"..."אני מדלג לפנים!"...

 

300 המטרים האחרונים היו שטח מישורי חשוף לחלוטין ללא שום מחסות. מפחיד מאד: מולך הולכת ומתגבהת סוללה שבוודאי אורבים בה גדודי צבא מצרי שממתינים לנו בסבלנות עד שניכנס לשדה הקטל מולם כשאנחנו חשופים לחלוטין והם ממוגנים לחלוטין. הלב דופק בפראות גם מהמאמץ העצום של הדילוגים (נסו פעם לשכב ולרוץ עשרות פעמים ברציפות) ועוד יותר מהפחד לנטוש את המחסה האחרון ולהיכנס לשדה הקטל. זעה נוזלת לי לעיניים ועל עדשות המשקפיים. ייה שואג קדימה הסתער ועכשיו אין ברירה – קמים ורצים קדימה תוך ביצוע ירי לא מכוון, בעיקר כדי להרגיע את עצמנו. אלא שאז ייה שולף משרוקית, שורק כמו שופט כדורגל וצורח "חדל! חדל אש!! להעביר פקודות – חדל אש!!!". אנחנו צועקים חדל אש והירי נפסק. ברגע הראשון אני לא קולט מה קורה עד שלפתע אני מזהה חייל מצרי מגיח מפתח בסוללה בידיים מורמות. אחריו יוצא עוד אחד, ועוד אחד, ועוד ועוד. זרם של עשרות חיילים. אנחנו ממשיכים לשעוט קדימה, מסתערים לעברם בנשק שלוף. אני רץ ישר אל תוך שורת החיילים המצרים וקולט את פרצופיהם המבועתים שמסתכלים אלי בידיים מורמות ורועדות ומבט שכל כולו אומר "בבקשה, בבקשה אל תירה, אל תהרוג אותי...". אני חולף בין שניים מהם, מתחכך בהם ונכנס אל תוך פתח בסוללה. הפתח מתגלה כהתחלה של תעלה פתוחה, בנויה בסוללה, דומה לתעלות ב 114 שנטשנו לפני שלשה שבועות ברמת הגולן, דומה לתעלות בכל מוצב אחר בעולם.

 

אחרי שכולנו בתעלות, נזכרים לטפל במצרים. בהתחלה מושיבים אותם על הארץ, שורות שורות. אני מרחם עליהם. נותן לאחד מהם לשתות מים מהמימייה שלי כדי להרגיע אותו וכדי להכניס קצת אנושיות לסיטואציה. בהמשך מבינים שבכל זאת המצב נפיץ ומישהו מהם עלול לתפוס יוזמה ולנסות לפגוע בנו. לכן קושרים להם את העיניים בפלנלית, מציבים עליהם שמירה ומזמינים רכבים שיפנו אותם. בתעלה ישנם פתחים שמובילים כנראה לבונקרים תת קרקעיים במעמקי הסוללה. אנחנו קולטים שיתכן שנשארו בתוכם חיילים שלא יצאו. בהתחלה מציבים חיילים שלנו עם נשק דרוך מול הפתחים. לאחר התלבטות – לוקחים נציג מהשבויים ושולחים אותו פנימה כדי לבדוק ולהוציא את מי שנשאר בפנים. הוא נכנס. אני תופס מחסה וממתין עם נשק דרוך מול הפתח למקרה שמי שבפנים ינסה לתקוף אותנו. הדקות חולפות והדריכות שלי הופכת לפחד מתוח. בסופו של דבר הוא יוצא ובידיו קלצ'ניקוב שהוא אוחז רק ברצועה ומוסר לנו. הוא נראה מפוחד ומזועזע ומדווח משהו בסגנון "כולו מיית" - יש בפנים חיילים מתים. לא נראה שהוא משקר, אבל ליתר בטחון אנחנו מצרפים אליו שבוי נוסף ושולחים אותם להוציא את הגוויות. שוב אני ממתין בנשק דרוך, והפעם הם יוצאים כשהם גוררים החוצה חייל מת. הטקס חוזר על עצמו מספר פעמים עד שהם מדווחים שהבונקר ריק. לא העזנו להיכנס ולוודא בעצמנו.

 

הם קברו את הגופות בחול. בהמשך באה משאית ופינתה את השבויים. כעת יכולנו להתבונן בתעלת סואץ הכחולה שצמודה לסוללה ממזרח, ולנסות לראות את הארמיה השלישית מעבר לתעלה. מדי פעם נורתה משם אש לעברנו. זה נראה ירי לא יעיל.

נשלחתי עם עוד מספר חיילים כמה מאות מטרים דרומה כדי להציב חסימה ולאבטח את התעלה מדרום. במהלך ההליכה בתעלה חטפתי פתאום בעיטה אדירה בקסדה. צנחתי אל תוך התעלה והתבוננתי סביב. לא היה מעלי אף אחד. הוצאתי את הראש בזהירות וחיפשתי אם יש מישהו מחוץ לתעלה – כלום. חשבתי שאולי איזה רסיס פגע בי – מיששתי את המצח והראש לבדוק אם אני מדמם – לשמחתי ללא תוצאות. שאלתי את זה שהיה מאחורי אם ראה משהו פוגע בי והוא לא הבין על מה אני מדבר. אחרי כמה דקות החלטנו שהגענו למקום בו נציב את החסימה בתעלה. עצרנו, התיישבנו בתעלה והסרנו קסדות. הרגשתי שקע מוזר תחת הגומי שעוטף את הקסדה מבחוץ ומחזיק את הרשת שעוטפת אותה. בגומי עצמו היו חתכים קטנים. הסרתי אותו וגיליתי תחתיו זוג חורים...פתח כניסה ופתח יציאה של כדור. הכדור נורה מכיוון הארמיה השלישית, חצה את תעלת סואץ, נכנס לצד שמאל של הקסדה, חלף מילימטר לפני המצח שלי תוך שהוא חותך את רצועת הבד של הקסדה (רצועה שמונחת על המצח) ויוצא מהקסדה מימין. הקסדה עברה מיד ליד. אני זוכר שחשבתי אז לעצמי שזאת יכולה להיות מזכרת נחמדה שאוכל להראות יום אחד לילדי. האם מימשתי את המחשבה? – תקראו בסבלנות עד הסוף.

 

כשהתחיל להחשיך שמענו קולות מדרום, למרגלות הסוללה. הקולות הלכו והתגברו – ערבית. חיילים מצרים מקשקשים זה עם זה בלי לדעת שהם צועדים ישר אל תוך המתחם שכבשנו. היה חשוך והיה קשה מאד לראות אותם או אפילו לזהות כמה הם – שניים או שלושה. בלחישות התארגנו והצבנו להם מארב. אחד מאיתנו הוציא רימון, שלף נצרה, השאר דרכו לאט ובשקט את הנשקים ופתחו נצרות...מישהו לחש "עוד לא...עוד לא...עכשיו!". הרימון נזרק, היה פיצוץ, כולם סחטו את ההדק – אני זוכר שרוקנתי את כל 25 הכדורים של המחסנית בלחיצה אחת. לא ממש ראינו את המטרה אבל בגמר הירי השתררה דממה מוחלטת ולמחרת בבוקר נמצאו למטה 3 גופות. אני לא אוהב את הקטע הזה אבל זה מה שהיה.

 

נעשה חושך מוחלט שהופר מדי פעם על ידי צרורות ירי מכיוון הארמיה השלישית. היו להם כדורים נותבים בעלי אור ירקרק שנורו בחלקם מערבה אל מעל לראשנו ורובם סתם לשמיים. אלתרנו רשימת שמירה: אחד שומר והשאר יושבים בתעלה ומנמנמים. נעשה קר. כל אחד התכווץ במקומו וחיבק את עצמו. פתאום שמעתי "מיאו" דקיק. מסתבר שבניגוד לאנשים – החתולים מדברים בכל הארצות באותה שפה, ולכולם קוראים באותו שם. עובדה: כשאמרתי מיצי – בא אלי בשמחה חתלתול קטן וחמוד שאותו הכנסתי מתחת החולצה שלי וכך חממנו אחד את השני ונרדמנו בכיף בלי ששום ירי מכיוון הארמיה השלישית יפריע את מנוחתנו.

ו...זהו – המלחמה הסתיימה.

 

את הקטע הבא התלבטתי אם לכתוב. הוא גורם לי עד היום נקיפות מצפון. היינו ילדים בני 19 עם אצבע קלה על ההדק, אווירת הכול מותר (במיוחד מה שמותר לחיל האוויר), מאוימים על ידי הארמיה המצרית שמולנו ובעלי מוטיבציה ורצון להפחיד ולשבור את חייליה וכך נוצרה לה באירוע שיתואר מן דינאמיקה קבוצתית של ציידי אדם. כיוון שאורי אומר שהדיווח שלי צריך להיות רשומון היסטורי מדויק ככל האפשר - אני לא מתווכח אתו וכותב:

בימים הבאים היו פה ושם הפרות של הפסקת האש. במסגרת הפעלת לחץ על הארמיה השלישית המכותרת בא באחד הבקרים מטוס סקייהוק והפציץ את קו המוצבים שמולנו, מעבר לתעלה.

פצצה של מטוס יכולה להכיל רבע או חצי טון או אפילו טון חומר נפץ והפיצוץ שלה אלים בסדרי גודל לעומת פגז מרגמה או טנק שמשקלו קילוגרמים בודדים. אני זוכר פיצוץ אדיר שמרעיד הכול, עשן מיתמר מולנו, מעבר לתעלה, מהעמדות המאוישות על ידי חיילי הארמיה השלישית ואחד מהם קופץ אל מי התעלה, כמדומני בתחתונים, ומתחיל לשחות. אחד המקלענים שלנו תפס יזמה ופתח באש לכיוונו. אחרים הצטרפו עם נק"ל ואחרים, ואני ביניהם כיוונו אותם: "קצת למעלה, קצת ימינה..." עד שהופיע כתם אדום על פני המים והשחיין נעלם תחתיו.

 

אחרי המלחמה

עברו עוד מספר שבועות עד שהתחילו סבבי יציאה לחופשות. היציאה הראשונה שלי הייתה באוטובוס – נסיעה של המון שעות, חניה בשקם של אל עריש, הגעה לתל אביב. אני זוכר שהירוק של הצמחים נראה מדהים אחרי החול הצהוב של כמעט חודשיים האחרונים.

התקשרתי לאחי אסא ונפגשנו באיכילוב שאליו נסעתי בתחילת החופשה כדי לבקר את פוקס. ליד מיטתו הכרתי את חברתו רותם (שלימים הפכה לאשתו) ואחיו יוספי (חבר נען, קולגה לצלילות בחופי סיני ובהמשך קולגה לעבודתי במפעל ההשקיה של נען, עד פטירתו בשנת 1995 מסרטן). יעקוב פוקס היה בהכרה אבל עם אוזן אחת שלא שומעת, בעיות שיווי משקל ובעיות זיכרון. מאז הוא השתקם באופן מופלא, הקים משפחה לתפארת ו"יצא מזה" כמו גדול.

 

בשלב מסוים נדדנו מערבה והגענו אפילו עד הק"מ ה – 101 המפורסם (לא זה של כושי רימון 101 ק"מ מאילת אלא זה שנמצא 101 ק"מ מזרחית לקהיר ובו התקיימו השיחות ונחתמו הסכמות אחרי המלחמה בין ישראל למצרים).

 

באחד הימים מצאנו בונקר מצרי מלא פצצות RPG. היה לנו מטול RPG והחלטנו לנצל את הברדק ולעשות מטווח. המטרה הייתה דלת של בונקר ריק במרחק איזה 200 מ'. כל מי שרצה – ירה. כשהגיע תורי הנחתי את המטול על הכתף, כיוונתי בקפידה ולחצתי בעדינות על ההדק. אני זוכר סידרת אירועים שהתרחשו אז: ראשית ההפתעה מהעובדה שאין הדף כי למעשה מדובר ברקטה בעלת הנעה עצמית ולא בקליע. שנית פיצוץ היציאה של הרקטה, ליד האוזן שלי, היה מטורף (כמו אידיוט לא שמתי אטמי אוזניים) ומרגע הירי שמעתי צפצוף חזק וטורדני שהאפיל על שאר צלילי העולם. שלישית – הרקטה נכנסה באופן מושלם לפתח הבונקר והתפוצצה בתוכו. אבל הצפצוף כיסה על שמחת הפגיעה – חששתי שאם הוא לא יעלם – אשתגע. למזלי הוא נחלש בהדרגה וכעבור ימים אחדים – נעלם לחלוטין.


טופז:

באחד האחה"צים כונסנו להופעה. המופיעים היו בדרן צעיר אך כבר ידוע בשם דודו טופז (ז"ל), וזמר צעיר בשם שלמה ארצי. טופז "השכיב" אותנו במערכון המשובח שלו על משה והאורנג'דה ובסוף הזמין את ארצי בסיפור הבא: "אתם בטח יודעים ששלמה כבר מאד מפורסם ומצליח. הוא ואני גויסנו כדי להופיע מול חיילים. נסענו יחד כששלמה ביקש לעצור כי הוא צריך להשתין. כשעצרנו בתחנת דלק – שלמה התחרט וביקש להמשיך לנסוע. מיד לאחר מכן ביקש שוב לעצור ושוב התחרט. בתחנת הדלק השלישית הוא לא היה יכול כבר להתאפק, רץ לשרותי התחנה וחזר אחרי חמש דקות רטוב כולו. מה קרה? שלמה סיפר שנדחק במשתנה בין שניים שעמדו שם והשתינו, ואז שניהם הסתובבו אליו והכריזו "וואו! הנה שלמה ארצי!!!". אז...הנה שלמה ארצי!

 

הופעה חביבה אחרת שזכורה לי הייתה של שלישיית הגשש החיוור. היינו קהל זעיר של כמה חיילים – זה לא מנע מהגששים לתת את הנשמה כדי להצחיק אותנו. במיוחד זכורים לי הפרצופים שעשה פולי (ז"ל) כששיחק את הסוהר האהבל במערכון על כלא שש, והשיר "עוזי עוזי" שמסביר למה גברי הגיע לכלא ומתאר לא רע את העוזי שלי שהכזיב ברגע האמת:

 

עוזי עוזי / הוא לא נקי / דפקו אותי / מסדר נוסף

הרב סמל הפלוגתי / שלוש לירות הקניס אותי
וביום זה שפשף אותי / הרב סמל הפלוגתי

גלגול משמאל / גלגול מימין / והכל זה בגלל עוזי
עוזי עוזי...
אמרתי לו לרב סמל / תעשה טובה תרד מעלי

שלושים ימים בשביל 'תחצפות / בגלל עוזי אני דפוק.


אהבתי את ההברקות של יוסי בנאי: "עוזי" במלרע (קיצור מקורי של "העוזי שלי") או "הקניס" (הכלאה של הכניס ונתן קנס).


הגששים עושים לנו הופעה פרטית במצרים

 

בעת המלחמה נוצר בארץ מחסור חמור בביצים. הסיבה הייתה ה"האפלה": בעת מלחמה יש להחשיך את כל מקומות היישוב כדי להקשות על מפציצי אויב פוטנציאליים לזהות מטרות. מסתבר שתרנגולות בלולים חשוכים מפסיקות להטיל ביצים (וזאת בהנחה שהן לא בשביתה או בפאניקה מהמצב הביטחוני והפחד שיגייסו אותן למילואים). בצבא נמשך משום מה המחסור מספר חודשים מעבר למלחמה, עד שיום אחד הגיע אלינו קרטון ראשון של ביצים. הייתה התרגשות, התאספנו כולנו סביב מדורה, אחד החברה תפס פיקוד והכין ליד הביצים מחבת, שמן, בצל קצוץ, קוביות לוף ואולי גם גבינה צהובה (???). כל אחד אמר לו בתורו מה מכל אלו לערבב עבורו עם המקושקשת, מן המחבת עלו ריחות נפלאים וכשהגיע תורי זכיתי במקושקשת הכי טעימה שאכלתי ואוכל בימי חיי. מה שנקרא "שיטת העז".

 

בהמשך נדדנו לסיני, שהינו בה כחצי שנה במתלה, בג'ידי ובאתרים אחרים.

באחד הנדודים התמקמנו באיזה ואדי מדברי והקמנו את האוהלים שלנו (בכל אוהל כ 8 מיטות שדה מתקפלות) ואוהל בונקר תחמושת במעלה הוואדי.

זה היה חורף 73 והתחיל לרדת גשם. בשלב מסוים, בצהרי היום התחילה זרימת מים קלה בוואדי. הזרם התגבר, נוצר נחל הולך וגדל, מים התחילו לזרום לנו באוהלים מתחת המיטות, כולנו יצאנו והתלבטנו מה לעשות. כשהנחל הפך לשיטפון הופיע בזרם ארגז תחמושת, ועוד אחד, וארגז רימונים, וארגזי פצצות מרגמה  ולבסוף אוהל הבונקר עצמו צף וזורם לו עם הנחל. חלק מהארגזים התנגשו בסלעים בולטים והתפרקו לנו מול העיניים. לאחר שהעסק נרגע הזמנו חיילי הנדסה שיטפלו בשליית התחמושת מהבוץ החולי שנותר.

 

באחד הימים, לקראת ביקור של איזה גנרל, הודיעו לנו שאנחנו נוסעים להתקלח!!! לא כל כך הבנו איך יכולה לצוץ פתאום מקלחת באמצע המדבר אבל הפיתוי להתקלח היה עצום. כל אחד הכין לעצמו שקית עם כלי רחצה ולבנים נקיים. "טיולית" הסיעה אותנו שעתיים שלש בדרך עפר מדברית. טיולית זאת משאיות עם ספסלי עץ ארוכים מסודרים לאורך הקירות החיצוניים של ה"ארגז" (תא הנוסעים) ועוד ספסל באמצע לכל האורך. למעלה ובצדדים מתוח ברזנט, ומאחור – פתוח. כשרכב כזה נוסע על דרך עפר הוא עובד כמו שואב אבק: מאחוריו נוצר תת לחץ, כל האבק שיוצרים הגלגלים מתרומם ונשאב מאחור אל תא הנוסעים.

הגענו אל היעד מצופים (כרגיל) באבק לבנבן – צהבהב – חומחום. היעד התגלה כמשאית שעומדת לה בלב המדבר הפתוח ועליה מיכל מים גדול שממנו יוצא צינור ארוך שמתחבר לסככת בד יוטה בעלת קירות וללא גג. בתוך הסככה התפצלו מהצינור צינורות קטנים – המקלחות. סביב המתקן המשונה התגודדו עשרות חיילים שהגיעו מכל עבר כדי להתקלח והיו בשלבים שונים: חלקם מתפשטים, אחרים מתלבשים...חיכינו לתורנו.

התפשטנו, נכנסנו למתקן וכל אחד עמד מתחת אחת ה"מקלחות". מפקד המתקן השמיע תדריך קצר: המים יפתחו לזמן קצר כדי להרטיב את הגוף. אחר כך תהיה הפסקת מים לצורך הסתבנות ואז הזרם יחודש לשטיפת הסבון. יש לחסוך במים כי יש הרבה חיילים ומעט מים. המים נפתחו בזרם קלוש לחמש שניות ונסגרו. נשמעה פקודה: "להסתבן!". סיבנתי את עצמי, המים נפתחו לעוד שניות ספורות ו...זהו. "תודה רבה – לצאת החוצה!". לא הועילו מחאותינו על כך שרוב הסבון עדיין עלינו – נאלצנו לפנות מקום לנגלה הבאה, להתלבש, לחזור לטיולית וכמובן להתכסות שוב באבק בדרך חזרה.

בסופו של דבר למדנו לאלתר מקלחות שונות ומשונות החל משפיכת מים ממימיה אחד על השני, דרך התקנת ג'ריקן מים במקום גבוה ושפיכתם בעזרת חבר, התקנת מיכל מים במקום גבוה עם צינור גמיש שמשמש כברז (קיפול הצינור "סוגר" את הברז) וכלה במקלחת מים חמים: מיכל מתכת מעל מדורה קטנה + הצינור הנ"ל.

 

יום אחד כונסנו בבהילות לאוהל חדר אוכל. מהשמיים הגיחו זוג מסוקי יסעור, נחתו לידינו ומתוכם יצאה משלחת גנרלים ובראשה לא פחות ולא יותר - יצחק רבין (ז"ל) שהיה אז ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו לאחר שהחליף בתפקיד את גולדה (ז"ל) ולפני המהפך שהביא במקומו לשלטון את בגין (ז"ל) והליכוד. רבין, רמטכ"ל ששת הימים, הרגיש טוב בסביבת לוחמים. הוא נכנס לאוהל ושאל "מה נשמע חברה? כבר אכלתם צהרים?..". בהמשך נתן סקירה מדינית קצרה, כמה משפטים להרמת המורל והמוטיבציה והמריא לדרכו.

 

בסופו של דבר החיילים "שלנו", שהיו נח"לאים שבאו לגדוד 50 לחצי שנת הכשרה כלוחמים בצנחנים ומצאו עצמם יותר משנה בגדוד עקב המלחמה – נשלחו לשריון, כנראה כיוון שנוצר במלחמה מחסור בטנקיסטים. למיטב זכרוני אלצו אותם להחליף את הכומתה האדומה בשחורה אבל לא התעקשו על הנעליים וכך הם היו בוודאי השריונרים היחידים בתולדות צה"ל עם נעליים אדומות.

 

פלוגה X. מימין עומדים עמוסי וולף מנען ואני. הגבוה לידי דובי שני מגבת. יושב באמצע הרס

אני חזרתי לבסיסנו בבית סחור כדי לקלוט את מחזור הנח"לאים הבא. היינו מפקדים בוגרי מלחמה והחיילים הצעירים בהחלט התייחסו אלינו ביראת כבוד שאותה דאגתי לתדלק על ידי יציאה לאימונים כשעל ראשי הקסדה המנוקבת שלי...

 

הסמגד המשופם מנחם זוטורסקי ומאחוריו המגד ייה

כשבני אורי החזיר אותי לאותה מלחמה רחוקה נזכרתי בקסדה שאכן לקחתי למזכרת והשארתי אי שם בבוידעם של ההורים באלוני אבא. איתרתי אותה בעזרת אמא שלי, ולקחתי אותה כדי להראות לילדים וכדי לחבוש אותה שוב אחרי 37 שנים לצורך צילום עצמי לפוסט הזה.

שני הקטנים שלי חיילים בעצמם והגדול כבר מזמן אזרח (בוגר הצנחנים). הקטנה, יובל (עוד רגע בת 20) הגיבה לקסדה בתגובה פילוסופית ריאליסטית אופיינית: "אם הראש שלך היה אז 2 ס"מ קדימה – לא הייתי נולדת...". פתאום תפסתי שלה ולאחים שלה היה מזל גדול בהרבה משלי – אפילו אם הראש שלי היה אז 2 ס"מ קדימה – אני לפחות זכיתי להיוולד...


אחרי 37 שנים...


חור היציאה

אז מה היה לנו כאן?

מבחינה אישית נראה לי שיצאתי יחסית טוב מהסיפור ההוא. אף חבר לא נפגע לידי, ייה דאג להחזיר לנו את הביטחון בעצמנו ורובנו, בניגוד לרבים מבוגרי החווה הסינית או קרבות החרמון, יצאנו מהמלחמה ללא הלם קרב.

למדתי להעריך התאפקות והפעלת שיקול דעת (ייה), גיליתי את יצר החיים בצורתו המזוככת, צברתי ניסיון שבפרוש עזר לי כשהשתתפתי כמילואימניק במבצע של"ג (מלחמת לבנון הראשונה) בשנת 1982. מרגיש שלקחתי חלק זעיר בהיסטוריה המתהווה של מדינת ישראל.

לפעמים אני חושב על האמא של החייל כחול העיניים או על האמא של השחיין או על שאר 11,000 האמהות המצריות ו – 4,000 האמהות הסוריות שבניהן לא חזרו מהמלחמה ההיא שיזמו מנהיגיהן. והתווספו אז גם 2,600 אמהות ישראליות שכולות, וגם אבות, אלמנות, יתומים, 40,000 פצועים...

אבל מבחינת המין האנושי... מלחמות ממשיכות וימשיכו להתרחש באזורנו ובשאר העולם והסיכום העגום שלי הוא שהאדם, שאמנם נחת על הירח, והמציא את האינטרנט - בעצם לא למד כמעט כלום...


תרגיל מוסק אחרי המלחמה

תרגיל מוסק עם מסוקי בל 205

עולים למסוקים

בשבוע הבא, אם לא תמומש השביתה הצפויה בנתב"ג, אני נוסע להודו ושם אעשה השנה את יום הכיפורים – מקווה שיהיה מוצלח יותר מיום הכיפורים ההוא.

שיפתח עלי

נכתב על ידי , 8/9/2010 17:47  
1920 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמת יום הכיפורים שלי


עד כאן על מלחמת יום הכיפורים שלי.

נכתב על ידי , 8/9/2010 17:39  
3317 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,440
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סיפורים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לerezg אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על erezg ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ