לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בדקה אחת של עצב=>מאבדים 60 שניות של שמחה!


החיוך זה האיפור הכי יפה :)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2008

ארבעה בתים וגעגוע (:


איך שספר אחד יכול לסחוף אותך לעולם אחר, ולגעת בך נקודה אחרי נקודה.

ספר מדהים (:

 

ציטטתי חלקים מהספר, והחלטתי שאני רוצה לפרסם אותם,

הם כ"כ הרבה יותר יפים בתהליך.

 

 

 

 

 

"אתה מבין בחזהו של כל אדם יש שמש של כאב וצער,

והשמש הזאת שולחת החוצה קרניים לוהטות.

אם אתה מוגן היטב, הקרניים האלה לא חודרות אלייך.

אבל אם אתה לא מוגן, הכאב של האנשים הקרובים לך, נכנס לתוכך ושורף אותך מבפנים.."

 

 

 

"מה כבר מבדיל ביני לבין כל החברים? את כל מה שהם חשים גם אני חש,

רק בווליום קצת נמוך.

גם אני כמו דן, נע ונד בין התעלות למפלה. גם אני כמו אמציה המתחרט,

חושב בכל רגע דבר והיפוכו.

גם אני כמו שמואל, מרגיש איך השמש של נועה, בימים שרע לה בבצלאל,

שולחת קרניים שמבקיעות דרך העור ושורפות אותי מבפנים.

גם אני כמוהם תלוש, בן בלי שורש, משחק אותה בטוח, אבל סחוף לכל רוח."

 

 

 

 

"מזמן לא ברחת. מזמן לא עקרת למקום אחר. הנשים מתחלפות אבל הסיפור נשאר.

אתה פשוט מכור לזה.

לשרירים שנדרכים לקראת פרידה. לקסם שאפשר להפעיל על אנשים חדשים שלא מכירים אותך.

אבל לא, אנחנו לא ניתן לך להרחיק לנו את האישה היחידה שאי פעם התקרבה אלייך באמת.

האישה היחידה שנתת לה לגעת בגוש השחור ואפילו ללטף אותו."

 

 

 

"כאילו שזאת הפעם האחרונה. נאחזים בציפורניים, בכפות הרגליים,

תופסים כל זיז, רק לא להחליק.

אני מהדק אותה חזק אליי, כמו שמהדקים בשדה תעופה לפני המדרגות העולות,

והיא נכרכת מסתבכת, הופכת אותי על גבי, על גבה, ואני במכחול זרת,

מהלחי אל עצמות הבריח,

אני מצייר לאט לאט מעגלים כמו שהיא אוהבת, היא שואבת אותי פנימה,

קודם נבלעת הלשון,

אחר-כך הלחיים, אחר כך הפה, ועכשיו כל הראש שלי אצלה בפנים, המחשבות שלי אצלה,

הזיכרונות שלי,

אני נחלץ בעור שיני ונושך את הכתף שלי, ואז את שלה,

והיא אומרת תסתכל לי בעיניים,  אני מסתכל לה בעיניים ומרגיש רמאי,

למרות שלא רימיתי אותה מעולם,

וצולל לתוך הצוואר שלה להתחבא, להסתתר, והיא נרעדת קלות,

מצטמררת, אבל מתעקשת.."

 

 

 

 

"כל חלקיקי הרגש האלה באוויר, כל פתיתי העלבונות, הרמזים הקטנים,

הבלתי נראים,  כל הכדורים הנסתרים שנמסרים,

במהירות האור הכדור אצלי, הכדור אצל עמיר, הכדור מתגלגל במורד הרחוב,

כל הזיכרונות שניצתים,  קרובים, מאתמול, רחוקים, אימא שלי, המילים שנאמרו,

המילים שייאמרו, המילים שכנראה כבר לא ייאמרו,

 המחנק בגרון, הנורה הקטנה שנדלקת בתוך החזה ומאירה אותך מבפנים, המגע,

שכרון המגע בגוף,

געגועים סתומים, חוק הלבבות הצרובים, מוסיקה, המוסיקה הפנימית שלו, שקטה, יציבה,

מתוחה, המוסיקה הפנימית שלי,קצת יותר דרמטית, הדואט, הבלט העדין של הויתור,

תמיד מישהו צריך לוותר,

הנצנוץ הקטן של האכזבה, העכירות, הידיעה שאף פעם בעצם זה לא יהיה צלול,

האבן שמדרדרת במורד הגב,

הדקירה הקטנה במעמקי הבטן, הפצע המשותף, הדומה, שאף פעם לא מפסיק לדמם פנימה,

החוקים שמקשרים,

חוטים שקופים, כמו בקרקסים, שלא רואים, ואפשר גם להיכשל בהם, וליפול, חרדת הנפילה,

תקוות הנפילה, ידיעת הנפילה.."

 

 

 

"בבית חיכה לנו אותו ריח של תבשיל תפוחי אדמה, ונועה אמרה, גם אתה מריח את זה?

ואני אמרתי, כן, והיא אמרה, זה בטח סימה, עם הבישולים שלה, ואני אמרתי,

לא הגיוני שכבר שבוע היא מבשלת את אותו הדבר,

ונועה אמרה, אתה צודק, אז מה זה הריח הזה?

ואני רציתי להגיד, מה את לא יודעת?זה ריח של פרידה,

ורציתי לספר לה שכבר הרחתי את הריח הזה לפחות פעם בחיים שלי,

אם לא שלוש, והיה לו מרקם סמיך, בדיוק כמו עכשיו.."

 

 

 

 

"הצעדים שלו התקרבו אליי, והלב שלי דפק כמו תוף, אבל אז הצעדים התרחקו,

ושוב התקרבו. ושוב התרחקו.

רציתי לברוח וגם להישאר. גם לשמוע וגם לא לשמוע, כמו שאוכלים גלידה ומזמינים יותר מדי כדורים,

 וכבר אין מקום בבטן, ובכל זאת ממשיכים ללקק"

 

 

 

"מותר לך לטעות

לא לסיים

את מה שהתחלת

לא לתקן

את מה שנכשלת

מותר לך לבכות

להתחרט עמוק

בתוך השמיכה

להפר הבטחה עם שחר

 

 

הגיע הזמן שתנחת סופרמן

הגיע הזמן שתודיע לאימא

כנראה שכבר לא תהיה המשיח הבא.."

 

 

 "מישהו שאני לא אצטרך להיות זהירה איתו כ"כ.

שייתן לי קרקע כדי שאוכל להמריא"

 

 

 

"זה כאילו שמישהו ממש שמן יושב לך על הלב"

 

 

 

"והרגשתי כמו תמיד אחרי שאני עושה מעשה טוב ואומרים לי תודה.

קשה להסביר את התחושה הזאת. הייתי אומר, אולי,

שהיא דומה קצת לקובה מטפונייה. יש בה איזה גרעין של שמחה רכה,

שעטוף בתחושה חמוצה של אשמה

-מי אני שייתן עצות לאחרים-

ובצד יש רסק אדום שעשוי מריקנות.."

 

 

 

"געגועים הם לא סיבה מספיק טובה לחזור למישהו, מזאת אומרת?

אם לא געגועים, אז מה כן?

כתוב שם משהו כזה-

"געגועים הם מתוקים. אבל כדי שהחזרה לא תהפוך להתחלה של הפרידה הבאה,

צריך לבוא שינוי אמיתי בדפוס היחסים..טוב זה בשביל האמריקאים הספר הזה, לא?.."

 

 

 

*כל הזכויות שמורות לאשכול נבו, בספר ארבעה בתים וגעגוע.

 


 

 

עוד שישה ימים צה"ל,

איך שהזמן טס.

 

שנה מעולה שתהיה. (:

 

נכתב על ידי , 3/1/2008 20:44  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Mogman ב-7/3/2008 20:27



כינוי: 

בת: 25

ICQ: 262032765 

תמונה




16,414
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , האופטימיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבוב הבנאית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בוב הבנאית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ