לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ¸ֳ¥ֳ©ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אל נורא עלילה - עזוב אותי בשקט במחילה


עוד יום כיפור עבר. אצלי - זה הארבעים במספר.

 

בעשר השנים האחרונות (בערך) העברתי את יום כיפור בעיר. לא בסתם עיר. בתל-אביב. מעוז החילוניות המתפרצת של מדינת ישראל המתחרדת לאיטה, ואפילו שם - יום כיפור עבורי היה מועקה נוראה.

מעולם לא היה לי כסף לגור בנוחות במרכז העיר ומעולם לא הסכמתי להתפשר על תנאי המגורים שלי עד כדי כך - כדי שאוכל לגור למרגלות כיכר רבין ולרדת לשתות קפה בברנז'ייה המקומית. בקיצור - כמעט לאורך כל עשר השנים האלו - גרתי בשכונות הפחות טרנדיות והפחות מרכזיות של העיר. אלו שמרוחקות מהמרכז ושההגעה מהן אל המרכז היא עניין של נסיעה (או הליכה ארוכה מאד), חיפוש חניה ולא מעט טירחה.

לכן - בכל שנה, כשהגיע יום כיפור, הרגשתי כאילו עוד שניה נופל עליי עוצר מימי המנדט. צריך להצטייד בסרטים, באוכל, בספרים ובהמון סבלנות - כי אלו הולכות להיות 24 שעות (זה אגב הרבה יותר מזה כי העוצר מתחיל סביב שלוש אחה"צ ומסתיים רק בערב למחרת) ארוכות, בודדות ומשעממות להחריד.

החברים שלי - תמיד היו מפוזרים רחוק ממני. אם במרכז העיר ואם בערים אחרות ופגישה איתם היתה כרוכה תמיד במאמץ לא קטן מצד זה או אחר. (ולא לשכוח - יש גם צורך באופניים וכן הלאה).

בקיצור - יום ארוך, מעיק, בודד ומשעמם טיכו.

 

את שני ימי הכיפורים האחרונים כבר עשיתי בחזרה בכור מחצבתי - בקיבוץ שבצפון. כאן הכל נראה אחר לגמרי: הקיבוץ הוא חברה חילונית המגדירה עצמה כחילונית ולכן מתנהלת ביום כיפור כבכל חג ומועד אחר.

אין התעלמות כללית אמנם (פעם כיפור היה יום עבודה רגיל ככל הימים), והשבתון תופס כמו בכל המדינה, אבל זה שבתון בלבד. אין שום טאבו על נסיעה, אכילה, השמעת מוזיקה וכל עניין אחר שבתל אביב החילונית היו מוקצים ואסורים ואבוי למחלל היום הקדוש שהעז לפגוע ברגשות הציבור סביבו.

אמנם אין טלוויזיה (אנחנו מנויי הוט) ואמנם אין רדיו ואמנם התנועה הכללית של כלי רכב פוחתת מאד ביום הזה (נושא שאגב הפתיע אותי מעט), אבל בסך הכל - התחושה היא של שבת אחת מני רבות ואם מישהו מחליט לקחת אוטו ולסוע לטייל - הוא פשוט עושה את זה. כבישי האזור הכפרי הזה היו מלאי רכבים אתמול. תאמינו או לא.

 

ועכשיו, משעבר סוף השבוע הארוך להחריד (יום ראשון גשר בגנים) והפקדתי את בתי בגן סוף סוף, אני מתפנה להרהר ברמת הכפיה המקוממת איתה הסכנתי לאורך שנים במקום הכי "חילוני" לכאורה בישראל: איך התיישבתי בצייתנות בבית, לא השמעתי מוזיקה בקול (גם כשמאד רציתי), לא התנעתי את האוטו ונסעתי לבקר משפחה שגרה מרחק עשרים דקות  נסיעה ממני, או חברים שגרים במרחק עשר דקות במרכז העיר (או שעה. שעה הליכה ברגל כמובן...), הסכנתי עם היעדר הטלוויזיה ועם החנויות הסגורות, הרכנתי ראש ונתתי מקום לקדושתם של אחרים להשתלט על סדר היום שלי למשך 24 שעות ועוד קצת, פעם בשנה.

 

החיים בקיבוץ - כמקום חילוני לחלוטין השומר על אופיו החילוני באופן מוצהר ומוגדר, מבלי לכוף ראש אל מול שום סוג של סטטוס קוו דתי-חילוני כזה או אחר, הם חוויה מתקנת, אל מול השנים הארוכות בעיר.

יש בקיבוץ המון מינוסים. ה-מ-ו-ן. אבל החילוניות אינה אחד מהם. לפחות לא עבורי, והיעדר הצורך להתחשב ברגשותיהם הדתיים\מסורתיים של אחרים ולכוף ראש אל מול מוסכמות שאינן מוסכמות עליי, הוא משחרר ומזכך עבורי, מה שהופך את דרישתם של כמה תושבי הקיבוץ - לקיים בית כנסת בתוך תחומי הקיבוץ במהלך יום הכיפורים לאיום אמיתי על שלוות הנפש שלי ולאורך זמן - מכיוון שטבען של החלטות זמניות להפוך לקבועות ושל מנהגים חד פעמיים להפוך למסורות - לאיום אמיתי על אורח החיים החילוני לחלוטין שאנו מנהלים במקום הזה במודע ובמוצהר וללא כל התנצלות בפני אל או אדם.

 

בשנה שעברה החליטה הנהלת הקהילה שלנו לדחות את הבקשה לקיים "בית מדרש" במהלך יום הכיפורים, מפני שהבקשה נראתה לציבור כאיום על אפיו החילוני של הישוב.

השנה, מסיבות שאינן ברורות לי, הוחלט לאפשר את העניין, כל עוד יתקיים בצנעה, במיקום מרוחק ולא יפריע להתנהלות הרגילה של המקום ושל תושביו.

אז קיימו בית כנסת בחדר באחד המפעלים, הביאו שני בני ישיבה לנהל את התפילות והשאירו את הנשים להתפלל ולהקשיב במסדרון.

בשנה הבאה - יבקשו מקום קצת יותר נורמלי - כי הרי באו אנשים לראות, לשמוע ולהתפלל. ואיך אפשר לדחוק אותם ככה בחדר מסריח במפעל?

וגם יום כיפור. לא נוסעים והמפעלים רחוקים. אז צריך גם מיקום יותר מרכזי.

וגם צריך עזרת נשים כי איך אפשר ככה להשאיר את הנשים במסדרון?

ובשנה שאחריה - יבקשו מהשכנים שלא ישמיעו מוזיקה חזקה ולא יעשו על האש - כדי לכבד את המתפללים - והרי כל הקיבוץ לרשותם אז למה לא יקחו את המנגל קצת הצידה ויתנו כבוד ליום הקדוש ולשומרים על קדושתו?

ויבקשו מהבאים שלא יגיעו ברכב ממונע, מסיבות מובנות מאליהן (גם אם באו רק לשמוע את תקיעת השופר כקוריוז בלבד)

ובשנה שאחר כך - יביאו רב אמיתי ולא שני תלמידי ישיבה ויבקשו שאם אפשר - יספקו לרב גם חדר ללון בו למשך היממה הקשה הזו.

וגם בסביבות חדרו של הרב יבקשו לשמור על קדושת היום, מפאת כבודו.

ואולי גם בסביבת מגוריהם של המאמינים והצמים.

ובעוד שנתיים שלוש - נמצא עצמנו נכנעים, צעד אחר צעד, לסטטוס-קוו הכובל והמגביל של יום הכיפורים הרווח במאור החילוניות הישראלית - העיר תל אביב.

 

ולמה אני מספרת את כל זה - כי דעתי היא שאיש באמונתו יחיה ושאנחנו אמנם מדינה יהודית, אבל אנחנו מדינה יהודית חילונית, שאינה מסוגלת לשמור על אופיה מפאת חולשה ורכות לב, כך שבעצם אנו חיים במדינה יהודית דתית המאפשרת לנו - ברוב טובה- לקיים גם אורח חיים חילוני במשך רוב ימות השנה.

הסיפור הקטן של הקיבוץ שלי הוא המחשה בקטנצ'יק - של מה שקורה לאורך ולרוחב ישראל בעשורים האחרונים.

רגלינו החילוניות נדחקות אט אט אל שולי הקיום והחברה הישראלית ואם לא יקומו חילוני-ישראל ויגנו על עצמם מפני המסורת המשתלטת על אורחות חייהם באורח כפוי או כסטטוס קוו שאין להפר אותו - אזי דיננו כדין דמוקרטיה שאינה מגנה על עצמה ובתוך כמה עשורים נחיה במדינה שבינה לבין מדינת הלכה - יש הבדלים מעטים מאד.

 

ואגב - תהרגו אותי אם אני מבינה איך נשים מוכנות שידחקו אותן בכל פעם מחדש לעזרת הנשים שם למעלה - רחוק מהעין, רחוק מהלב ורחוק רחוק רחוק - מכל סמלי הקודש שבבית הכנסת אותו הן כל כך מעריכות.

 

חג סוכות חילוני ושמח לכולכם.

נכתב על ידי , 29/9/2009 08:47   בקטגוריות רוית  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שושי ב-4/12/2009 22:45
 



No Matter the Price


ממשלת ישראל עושה כנראה את הספין האחרון בחייה.

פרפור גסיסה אחרון של ראש ממשלה אבוד? איך אפשר להעלות על הדעת ספין של מו"מ או של יח"צ על גבן של שתי משפחות אומללות, המייצגות באסונן את כולנו, באמת ובתמים וכפי שלעולם - לעולם - איננו רוצים להיות או להראות?!

 

ההחלטה האומללה של ממשלת ישראל, להעביר "מידע מודיעיני סודי" לרב הראשי לצה"ל, לגבי אודי גולדווסר ואלדד רגב, כדי שיכריז עליהם כחללי מערכות ישראל ובכך יוריד את מחירם בשוק העסקאות הבין לאומי, היא לא סתם החלטה אומללה אלא מעשה שלא ייעשה. מעשה נבלה עז מצח ונבזי הגורס עד דק את אסונן הפרטי של שתי משפחות וטוחן, יחד איתו, את שביבי האמון האחרונים של עם ישראל במנהיגיו וביכולתם להיות או לעשות משהו מועיל לעם היושב בציון.

 

אהוד אולמרט יכול, אולי, עוד לקנות את עולמו מחדש אם יצליח, בקדנציה שלו, להחזיר הביתה את רגב, גולדווסר ושליט.

הוא זה שאיבד אותם לאויבינו והוא זה האחראי להשיבם לידי משפחותיהם, חיים או מתים. הפרסומים בימים האחרונים, לגבי עסקת השבויים היו הדבר האופטימי היחידי שהסתובב באוויר מבחינתו, מזה חודשים.

שאלו כל אדם ברחוב וכמעט כולם יאמרו לכם - אם יש בהם האומץ להביט אל תוך ליבם פנימה ולהעמיד עצמם במקומן של משפחות החטופים או במקומם של החטופים עצמם - שכל מחיר יאה בשביל להשיבם הביתה ושהשנתיים שהם אינם איתנו הן ביזיון מוחלט לנו כעם ולמנהיגינו כמנהיגים וכבני אדם המופקדים על שמירת בטחוננו מתוקף מנדט שנתנו בידם ואמון שהבענו בהם.

 

איך?! אני שואלת. איך אפשר להגיע כל כך קרוב לעשיית הדבר הנכון האחד שאין עליו עוררין - והוא השבת בנים לגבולם ולחיק משפחתם, גם אם בארון מתים (וכולנו יודעים בסתר ליבנו שלפחות שניים מהם כבר לא עמנו ולא רק בגופם), ולהשליך הכל מנגד, מפחד המחיר שיש לשלם?!

הלא ערכנו מלחמה כדי להשיבם ארצה. הלא שלחנו את בנינו ואחינו ואבותינו להלחם ולהפצע ולתת את נפשם, כדי להשיבם הביתה ועכשיו - סמיר קונטר הוא מחיר גבוה מידי????!!!!!!

הדעת אינה תופסת. צר לי. זה פשוט גדול עלי. ואחר כך עוד מצפים ממישהו להרגיש מחוייב להגנת המולדת ולשמירתה בגופו ובדמו.

אם העסקה הזאת תיפול בגלל הספין הזה, בי נשבעתי שאעשה הכל, אבל הכל, כדי שילדי לא ישרתו בצה"ל אם וכאשר יבוא יומם לעשות כן (והלוואי ולא יבוא).

מספיק כבר עם האימפוטנציה הזאת. די! תנו להם את כל אסיריהם. שחררו את כל היושבים בבתי הכלא הבטחוניים והציפו אותם בחרא שלהם. שימלאו את רחובות עזה באלפיהם ויטביעו אותה תחת קנאותם ומובטלותם וכוחניותם העלובה. תנו להם את קונטאר ואת חבריו ושחררו אותנו מעול אחזקתם ואבטחתם. תנו להם את הזבל שלהם והחזירו את שלושת בנינו הביתה וכשיעזו לנסות ולחטוף מישהו שוב - פוצצו להם את הצורה שוב. בלי היסוס, בלי חשבון ובלי לקחת שבויים והקשיבו טוב טוב למיקי גולדווסר כשהיא אומרת, שלו שוחרר קונטאר קודם, בעסקה אחרת, ייתכן ובנה עוד היה בבית.

 

ואם אפשר, תנו כבר לאידיוט הזה שיושב על כסא ראש הממשלה שלנו, בעיטה אחת אחרונה בתחת, שיעוף כבר לכל הרוחות והשדים כי מאס בו העם היושב בציון. בו ובשכמותו!

 

לילה טוב.

 

נכתב על ידי , 23/6/2008 22:51   בקטגוריות רוית  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Larson32Josie ב-22/10/2011 22:20
 



לשחוט את כבשת הרש


נדמה שכבר התרגלנו למציאות שבה כבשת הרש היא המועמדת הראשונה לשחיטה ולגזילה, בכל שאלה שעולה על סדר היום הציבורי.

ועדת העבודה והרווחה של הכנסת אישרה אתמול בקריאה ראשונה את דחיית העלאת שכר המינימום בעוד חצי שנה לפחות.

הוועדה מסתמכת על חוק ההסדרים ועל סעיף שהוכנס בו בנוגע לדחיית יישום העלאת שכר המינימום בכ- 140 ₪ לחודש.

 

הרבה יש לי לומר בנושא הזה, אבל את הרוב כבר כתב שלומי דונר בטורו שב- Ynet אתמול, ולכן עדיף שאקשר לשם ולא אכביר מילים בנושא.

 

 

לסוגיית הליסינג בחברות ההייטק ודומותיהן, קשה לקרוא כבשת הרש, אבל בהחלט אפשר להסתכל על הנושא גם מהזווית שמציגה שלי יחימוביץ', הגורסת כי המגזר שייפגע מהעלאת שווי השימוש של רכבי הליסינג, הוא בעצם זה שעיקר הנטל במשק הישראלי נח על כתפיו, בעוד הוא נאבק לקיים רמת חיים, שכבר אינה מובנת מאליה בארץ – אבל היא בסיסית וטריוויאלית לגמרי ברוב המדינות המפותחות בעולם.

 

ואם בכבשת הרש עסקינן, אפשר לראות איך הנורמה הנקבעת ע"י ממשלת ישראל ומוסדותיה, מחלחלת בקלות רבה מאד כלפי מטה ומאפשרת למעסיקים פרטיים לגזול את עובדיהם, כמעט בלי לחשוש מידו הארוכה של החוק או המשפט, כמו במקרה שדווח היום לגבי חברות הדלק, השולחות ידן אל תוך כיסיהם של העובדים מהדרג הנמוך ביותר ומחייבות אותם על חוסרים בקופה, שנגרמים לעתים קרובות מאד, עקב התנהגות ברברית של לקוחות הממריאים לדרכם מבלי לשלם על הדלק שמילאו.

 

 

מדינת ישראל היא מדינה שבה נורמות ציבוריות תקינות נשחקות עד דק ע"י אינטרסים שונים ומשונים וע"י פוליטיקאים ציניים ובעלי הון שבין עניינם לעניינו של הציבור אין כמעט דבר וחצי דבר.

השחיקה הזאת מחלחלת עמוק אל כל רבדי החברה, וכאשר שלטון החוק אינו מסוגל לאכוף את שנחקק בבית הנבחרים, או כאשר בית הנבחרים עצמו מתקשה לייצר חקיקה שתקבע נורמות הולמות למחיה במדינה קטנה כל כך, סופנו שגם הנורמות האישיות שלנו, כל אחד ואחד מאיתנו, נשחקות עד דק ואנו מתקשים יותר ויותר להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור.

 

התוצאה המיידית של השחיקה הנורמטיבית הזאת מתבטאת בכל היבט של חיי היום יום שלנו, כשרובנו כבר נועלים את דלתות הרכב כשאנחנו נכנסים אליו, כשאיש אינו מעז להעיר לחבורת הצעירים שמזגזגים על הכביש כמו מטורפים או צופרים לו מתחת לחלון, מפחד הסכין או האקדח שיישלפו מייד ובכלל – בתחושת הביטחון האישי, שכבר כמעט ואינה קיימת עבור האדם הסביר בארץ הזאת, בלי שום קשר למקום בו הוא נמצא בכל רגע נתון.

המשטרה לא תבוא אם נקרא לה, העירייה רק רוצה מאיתנו כסף ובית המשפט לעולם לא יהיה לצידך, גם אם פיטרו אותך כשכרסך בין שינייך ובבית יש לך עוד ארבעה ילדים שמישהו צריך להאכיל.

 

אנחנו חיים באי וודאות משוועת, שרובנו בקושי מבחינים בה, ובין שירות מילואים אחד לאחר, פשוט מנסים לשרוד. על תקווה, חלומות או תכניות ארוכות טווח לעתיד, כבר קשה מאד לדבר במציאות בה אנו חיים ואני שואלת: עד מתי?!

לא הגיע הזמן שננסה לעשות משהו בנידון? הרי בכבשת הרש שלנו אנו מדברים....

 

נכתב על ידי , 28/11/2007 14:45   בקטגוריות רוית  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-4/12/2007 09:43
 



אם בארזים נפלה שלהבת....


מי ראה אתמול נולד לרקוד – שירים את היד!

כן כן, אני יודעת. זה בלוג העוסק בעניינים שברומו של עולם אבל נשבעת, יש לי אחד כזה בפואנטה. בחיי!!1!!!

 

אם כן, מי שצפה אתמול בנולד לרקוד, בערוץ 2, בוודאי שם לב לסיטואציה המשונה משהו של הבחורה שבאה להבחן השנה, אחרי שנפלה במיונים לתוכנית בשנה שעברה. מכיוון שבשנה שעברה נאמר לה שרק כחוט השערה היה בינה לבין קבלה לנבחרת המפזזת, היא עשתה מעשה והלכה לקחת שיעורים בריקוד אצל אחד מטובי הרקדנים בארץ, במטרה להבחן השנה שוב ולעבור את המיונים אל תוך חיבוק הדוב של הפריים טיים הישראלי.

ההשקעה, כך נראה, השתלמה לה והשופטים הקשוחים העבירו אותה לשלב המיונים הבא ואפילו החמיאו לה על ההתקדמות ועל השואו שנתנה. היא אמנם לא נראתה טוב כמו האחרים שהתקבלו בתכנית של אתמול אבל היי – צריך לתת צ'אנס לכל מיני סוגים של כשרונות. לא?!

 

ובכן, לא לגמרי בטוח, כי כשחושבים על כך שהמורה אצלו לקחה שיעורים במשך השנה האחרונה הוא אחד השופטים בפאנל (עידו תדמור), ובעיקר זה שנחשב לרחום ולמפרגן שביניהם, התמונה מתחילה להראות קצת אחרת. ולא תגידו שתדמור הסתיר את העובדה מחבריו לפאנל או מהצופים. הוא הצהיר בריש גלי, שהנערה למדה אצלו בשנה האחרונה ועד כמה הוא מעריך את התקדמותה ואת יכולותיה.

 

לפניה ואחריה עלו לבמה עוד שניים, שהיכרותם עם השופטים לא נוצרה אתמול, כך נדמה: אחד הוא בנה של המורה המיתולוגית לספורט של צביקה הדר, שהיתה גם חברת נעורים של השופט דוד דביר. הבחור רקד יפה ועלה לשלב הבא. ובחור אתיופי מוכשר שגם לו, כך מסתבר, היכרות ארוכת שנים עם השופט דוד דביר, שלא חסך ממנו שאלות נוקבות ומחמאות מסוייגות.

 

עכשיו למה אני בכלל מעסיקה אתכם בקטנות המטופשות האלה של תכנית ריאליטי מצ'עממת מערוץ 2? הרי כולנו יודעים שהפקות היוקרה הענקיות האלה אינן חפות מאינטרסים ומניצול מסחרי של משתתפיהן לטובת אינטרסים כלכליים גרידא, של מפיקי התכנית.

או! שאלה טובה!

הסיבה שלי לעיסוק הקטנוני בקטנות הנ"ל היא הנורמה.

 

אני לא יודעת לכמה מצופי התכנית אתמול צרמו הקטעים שתיארתי למעלה וכמה מהם פשוט חייכו בהנאה למראה הסיפורים האנושיים המרתקים שנגלו לעיניהם והתחממו לאור הגילוי שפנינה (או איך שקוראים לה) מבאר שבע היתה גם מורה של צביקה וגם חברה של דוד.

ואני לא יודעת כמה מבין הצופים הריחו את צחנת השחיתות שעלתה מקבלתה של בחורה שאשכרה שילמה לעידו תדמור, בעד קבלתה לעונה הנוכחית של נולד לרקוד ויותר מזה, אני לא יודעת כמה מצופי התוכנית ידעו \ רצו \ היו מסוגלים בכלל, לעשות את ההקשר בין מה שראו לנגד עיניהם אתמול, למה שדובר בו חצי שעה קודם לכן, במהדורת החדשות המרכזית, כששאלת העמדתו לדין של ראש הממשלה באשמת שחיתות והטיית מכרז הועלתה לדיון וכשעוד שחיתות בעמותה חרדית גדולה נחשפה קבל עם ועדה.

 

היה לנו פעם ראש ממשלה שהתפטר מתפקידו עקב מה שהוגדר בזמנו כשחיתות ועבירה על החוק (חשבון הדולרים של רבין), היו לנו ראשי מדינה שהתפטרו עקב דו"ח ועדה שחקרה מלחמת אסון שכמעט והביאה לאובדננו (גולדה וועדת אגרנט), היה לנו ראש ממשלה שהסתגר בביתו ונפטר בבדידות סגפנית, כשהבין את תוצאות המהלכים שהוביל במלחמת לבנון ואני מניחה שהיו עוד כמה דוגמאות ליכולתם של ראשי מדינתנו להכיר בטעותם ולהכות על חטא, גם אם אולצו לכך.

 

אבל הנורמה בישראל של היום שונה. הממסד מושחת, מערכת החינוך מקולקלת, שיקולים של הון ושל כוח מכתיבים לא רק מהלכים מדיניים אלא בעצם כל פרט בחיי הפרט, מוסדות ציבור מופרטים בזה אחר זה וסף הרגישות שלנו למה שנכון ומה שלא, הולך ועולה, הולך ונעלם אל תוך הערפיח, שלו אנו מניחים לכסות את ערינו ואת חיינו.

ולא רק שאנחנו מאפשרים לסטנדרטים שלנו, המוסריים והחברתיים, להידרדר אל עברי פי פחת אלא, שאנחנו גם שומטים את הקרקע מתחת רגלינו בהזנחתנו את חינוכם של הדורות הבאים ובכך שאנו מאפשרים להם לגדול אל תוך עולם, שהתקווה לשנותו הולכת וקטנה.

אמות המוסר שלנו מידרדרות. לא רק אלו החברתיות אלא אמות המוסר הערכיות: אנחנו מזניחים לא רק את החינוך אלא גם את מערכת הבריאות, את המוסדות הסוציאליים, את הסביבה בה אנו חיים ובתוך כך, גם את עצמנו, את ילדינו ואת כל העם הזה החי סביבנו. כל אחד ואחד מאיתנו, בחלקת אלוהים הקטנה שלו, מאפשר לדברים לקרות, בעצם המשיכו להתקיים מבלי לעשות דבר כנגד מה שקורה לנו.

 

וכך, ערב סתווי אחד, אנו מוצאים עצמנו יושבים מול מדורת השבט שלנו ורואים איך עידו תדמור החמוד והחתיך, גיי המחמד של ערוץ 2, מוכר בנזיד עדשים את כבשת הרש של יושרתו ותדמיתו הנקיה מרבב ונותן יד, לא סתם למסחטת הרייטינג והכסף של ערוץ מסחרי חסר בושה, אלא לשחיתות פשוטה ובוטה, חסרת תחכום, שאינה מנסה אפילו להסוות את עצמה כמשהו לגיטימי.

ולנו נשאר לומר רק: אם לראש הממשלה מותר, למה לא לעידו תדמור וצביקה הדר?

ואם להם מותר, אז למה לנו לא???.....

 

(נכון הבטחתי שתהיה פואנטה?!)

 

נכתב על ידי , 15/11/2007 16:30   בקטגוריות רוית  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רוית ב-22/11/2007 10:24
 



ואנו, אנה אנו באים?


שר המשפטים ממליץ שלא לשלוח את נעמי בלומנטל למאסר. ובאמת – מה חטאה בלומנטל שעליה לשאת בעונש כבד כל כך, כשעברייני מין מורשעים כחיים רמון נשלחים לעבודות שירות והקלון מנוכה מפסק דינם וכשהמדינה מוכנה לעשות עיסקת טיעון שאינה כוללת זמן מאחורי הסורגים, עם נשיא הנאשם בעבירות מין חמורות?

הרי בלומנטל כולה מעלה באמון הציבור וניצלה את מעמדה כנבחרת ציבור על מנת לתת ולקבל טובות הנאה. אולי פעם זו היתה עבירה הגוררת עונש חמור והוקעה ציבורית (ראו יצחק רבין, יאיר פרץ ואריה דרעי), אבל היום?... היום זו הקטנה בעבירות הבלתי נחשבות שיכול נבחר ציבור כלשהו לעבור.

 

המגמה המסתמנת כאן, של הקלה בשיפוט ובענישתם של נבחרי ציבור שסרחו, היא לא סתם דגל אדום, אלא צופר ערפל קולני הזועק מעל לראשינו ומתריע, כי על פי תהום אנו עומדים וכי אם לא נדליק אורות, נתבונן היטב ונשים לב למעשינו, ניבלע במעמקי התהום החשוכה הזאת ללא דרך חזרה.

היכולת האינסופית שלנו לסלוח לאלו המנצלים את המעמד שנתנו להם אנחנו, בשם הדמוקרטיה וחופש הפרט, כדי לעבור על החוק ולעשות בנכסינו, (הגשמיים והגופניים), ככל העולה על רוחם, היא יכולת מדהימה, מרוממת, אלטרואיסטית כמעט. עם של צדיקים אנו, המתיר לשועיו למעול בכספים, לבעול עלמות, להטריד כפופות (נו תתכופפי כבר), ולנצל מעמד והשפעה לתועלת אישית, ומייד מושיט את הלחי השניה. כן כן, תנו לנו עוד מהחומר ההוא.

 

כששר המשפטים בכבודו ובעצמו גורס שאין לכלוא חברת כנסת שלקחה ונתנה שוחד ושיש להקל עם שר שניצל את מרותו וכפה עצמו על חיילת כפיפה (נו תתכופפי כבר!), מתחיל צופר האזעקה מעל ראשינו להבהב ולצווח ביתר שאת. כי אנה אנו באים, אם תתחיל המערכת למנות למען עצמה, את אלו שיפסקו וידונו אותה על פי ראות עיניה ושיקולי התועלת הפנימיים שלה, במקום שתעמוד טובת הציבור אל מול עיניהם, כמשואת תמיד המסמלת דרך שאין לסטות ממנה ימין או שמאל.

 

נעמי בלומנטל צריכה ללכת לכלא. לא חשוב לכמה זמן. כן חשוב שתשב שם ושלעולם לא תחזור לקריירה פוליטית.

חיים רמון צריך היה ללכת לכלא. אולי לא להמון זמן, אבל חייב היה לשבת כמה חודשים מאחורי סורג, להרהר במעשיו ולעולם יותר לא לחזור אל כסאות מליאת הכנסת.

משה קצב, צריך לעמוד למשפט בבית הדין, אל מול שופטים שישמעו את העדויות בעניינו ויפסקו את דינו, כשטובת הציבור והצדק, נר לרגליהם. פרטי משפטו והפרוטוקולים המלאים, צריכים להתפרסם אחרי מתן גזר הדין ואם ייצא אשם – עליו לשבת מאחורי סורג. אם ייצא זכאי, הרי שיצא זכאי בבית דין צדק ולא בעיסקה מלוכלכת שנרקמה מאחורי דלתיים סגורות, במקום שאין בו דין ואין דיין.

וככלל, נבחר ציבור שנמצא אשם בעבירה כלשהי על חוקי המדינה, צריך לשאת בעונש כפול מזה של אזרח מהשורה שחטא, למען יראו וייראו ולמען יידע אדם, שלמנעמי השלטון יש גם מחיר ואין דרך שבה יוכל אדם להתחמק מהחוק ומדין צדק, רק בשל היותו בעל ממון או שררה.

 

נבחרי הציבור שלנו מייצגים אותנו. פרצופם הוא פרצופה של המדינה שהוא פרצופנו שלנו ובמדינה שבה מערכת המשפט נוהגת איפה ואיפה בבוזגלו וברמון, אין ולא תהיה תקווה לאיש מאתנו.

 

 

נכתב על ידי , 12/7/2007 09:20   בקטגוריות רוית  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שקדיה ב-31/7/2007 22:01
 




דפים:  
כינוי: 

מין: נקבה




61,495
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לWatchers אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Watchers ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ