לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

געגועיי ללאונרדו

הבלוג הוא בעצם סיפורים שלי שלקוחים ברובם מהמציאות תוך הדרך בה אני רואה אותם, בגלל שהמציאות היא דבר סובייקטיבי ואינדיבידואלי אני מספר לכם כאן את אחד הסיפורים המרשימים ביותר מבחינתי אני אשמח לביקורת ואני מקווה שתיהנו ושאני אעשיר אתכם


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2006

מרחובות ללונדון


בעוד לילה שעובר בו אני מתענג שוב על השקט
פתאום את מופיעה, ומראה לי שאת כאן ולא הולכת
מרחובות ללונדון ובחזרה
אני שט אלייך כאילו אין ברירה
בים של חוסר וודאות בספינה בת 4 שנים
את באה ומראה לי שהלב לא שוכח וזכרונות לא נעלמים
נסיכת הקרח שלי, ממש שוברת לבבות
מתולתלת ונהדרת עם לב שחוצה גבולות
איך בלילות הקרים מכולם
מחשבה עלייך מחממת את כל העולם
אני לא פיוטי כמו איזה סופר גדול
אבל בראש שלי יש רגשות כמו בספר של טולסטוי
אני מקדיש לך את השיר הזה
אבל כל המילים בעולם לא יתארו את כל מה שיש בלב
כל מה שעוררת אצלי, בכמה מילים קטנות
רק בלהקשיב לנשימות שלך ממרחק אלפיי קילומטרים
רק תדעי נסיכה שלי, שהפעם זה אמיתי
אני מבטיח לך, לא אתן לשום דבר להרחיק אותך ממני
אתן לך אותי ואהייה שלך תמיד, בכל רגע ובכל מחשבה
תדעי לך שאת תמיד אצלי בלב, נסיכת הקרח שלי
נכתב על ידי , 12/7/2006 22:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים שרציתי לומר כשחזרתי הביתה ב-140 קמ"ש


כבר שנתיים כמעט עברו ואני מתגעגע לחבר הכי טוב שהיה לי, גור, השותף שהיה לי בדירה במשך שנתיים, כשברגע של פזיזות ובלי חגורת בטיחות הוא הלך לי לאיבוד וכל מה שנשאר לי ממנו זה להקשיב לשירים של מאיר אריאל עם כוס תה וסיגריה, חשבתי עליו הלילה, כשנסעתי בחזרה הביתה, כשהצמדתי את הרגל לדוושה כי פשוט סתם רציתי לקחת הימור, או סתם בשביל אדרנלין, ואז נזכרתי בו, נזכרתי שאני לא רוצה לעשות את זה למשפחה שלי, מילא אני שמבחינתי הדברים שכואבים לי על הרבה דברים, יעלמו, כרגע מה שבאמת כואב לי זה שבאופן מסויים, רוחני, איבדתי את הבייבי שלי, אני לא יודע אם אני אראה אותה שוב, אולי באמת רק במונדיאל הבא אבל משום מה עצם ההבנה שמה שיש לי ולה הסתיים נכון לעכשיו גרם לי להרטיב את הכרית כמו שבכיתי על גור, ואולי יש אלפי שנות אור בין שני האנשים האלו, הכל כך משמעותיים בחיי, גור שכבר לא אפגוש אותו עוד, וטולי, ככה אני קורא לליטל, כן ההיא מלונדון, ואז אני אומר לעצמי, בנאדם תכניס הכל לפרופורציות, פה איבדת חבר שמת בתאונה, וכאן הסתיים קשר עם בחורה, זה שונה לחלוטין, יכול להיות, אבל כשאני חושב על זה שהיא לא בחיי כרגע, זה מעורר אצלי את התהייה, "מה עוד נשאר לי?" הרי כשהאישה, הנערה, הבחורה, הכל כך משגעת הזו נכנסה לחיי הבנתי שאין דבר שחשוב לי יותר מהאושר שלה, שאין משהו משמעותי יותר בחיי מאשר להיות האבא של הילדים שלה.
גור וליטל לא הכירו אחד את השנייה, הם פיספסו אחד את השנייה, כשהיא הלכה פגשתי אותו ושנה אחרי שהוא הלך, טולי חזרה, אני לא יכול שלא לתהות מה הוא היה אומר לי עליה ועל כל מערכת היחסים שלי איתה.
יש שיר שאני תמיד שומע והוא עושה לי מעיין מלנכוליה ממכרת שכזו, THE DRUGS DONT WORK שמעתי אותו לראשונה למחרת הלוויה של גור, וחלק מהמילים היכו בי, האם אני אראה אותו שוב? האם ניפגש?
אולי פשוט נגזר עליי להזדקן לבד בלי לראות את החבר הכי טוב שלי? בלי שנהייה בחתונה האחד של השני?
אני מתגעגע לידיעה שיש אנשים אחרים מוץ למעגל המשפחתי שלי שבאמת דואגים, זה נחמד לדעת שמישהו באמת דואג לך וחרד לגורלך.
כל החיים אספתי לעצמי כל מיני סטטוסים, גבר, ערבי, ישראלי, רגיש, חוצפן, מקריח, שמנמן, גס, סטודנט, חבר של, אח של, בן של, שותף של.
עם טולי לא הייתי אף אחד מאלו, הייתי אני, כמו שאני ברמה של נשמה וכל הקטע הרוחני המסריח הזה או הכל כך יפה הזה עד שבשלב מסויים הבנתי שאם יש מישהו או משהו למעלה או אפילו פיות כאלה ביער כמו בחלום ליל קיץ של שייקספיר, הבנתי שלא סתם האישה הזו נמצאת בחיי ולא סתם אני מכיר אותה, יש מטרה ויש ייעוד, לא ידעתי מה זו אהבה עד שהכרתי אותה, ועכשיו כשהיא רחוקה ממני אני עדיין יודע שלא נפגשנו במקרה אני והיא, רציתי להגיד עוד הרבה דברים, יפים יותר ויפים פחות אבל כנראה שכשאני שותה אני שוכח והמחשבות עולות לי בראש רק כשאני בתנועה, כמו נסיעה מהירה, ואפילו מילות סיכום אין לי אל אני רוצה לומר כל כך הרבה דברים שבלב, ואני רוצה לדעת שבניגוד לגור, אותה אני אראה שוב, ואולי, רק אולי, הניצוץ הכל כך מבטיח שהיה בינינו באמת יתחיל להוכיח את עצמו כמו שהוא רק הבטיח
נכתב על ידי , 12/7/2006 21:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוקיי אני אספר לכם הכל מהתחלה


זה מתחיל לפני 4 שנים כשהייתי נער בן 19 לקראת לימודיי באוניברסיטה.
ידעתי שלאחותי יש איזה חברה שעברה לגור בלונדון כי אבא שלה עובד שם על איזה משהו, ידעתי גם שהאמא של החברה הזו עובדת אצל אבא שלי, ידעתי גם שהיא שתי כיתות מתחתיי בתיכון, אבל אף פעם לא ידעתי מי זו, גם לא עניין אותי החברות של אחותי.
יום אחד מישהי מצלצלת ומחפשת את אחותי, בדרך כלל אני אומר שהיא לא בבית וסוגר, משום מה עם הבחורה הזו המשכתי לדבר, ואז הבנתי שזו ההיא שעברה ללונדון, והיא מדברת עכשיו מלונדון ושקוראים לה ליטל
אחרי איזה חצי שעה החלטנו שנדבר באיזה צ'ט באינטרנט כי זה יקר בטלפון וקבענו לדבר בלילה.
בשעה שקבענו נכנסתי לאינטרנט (אז לא היה אינטרנט מהיר ומסנג'רים וכאלה)
אני מחכה לה בצ'ט של תפוז והיא לא נכנסת, פתאום היא מתחברת ואומרת לי, "אני מצטערת פשוט המחשב שלי..."
התנתק.
לא ידעתי מה לעשות איך אני משיג אותה עכשיו, שום דבר, התחלתי לחטט בדברים של אחותי אולי יש איזה מכתב ממנה או משהו, לא מצאתי כלום והתחלתי להתחרפן כי היא ממש עניינה וסקרנה אותי.
לאחר יומיים אני רואה הודעה בתיבת אימייל שלי, שבה היא אומרת, "הייתה לי בעיה עם המחשב אבל לחצתי על הכינוי שלך בצ'ט והופיע הדף משתמש שלך עם כל מיני דברים שכתבת וגם עם האימייל (צ'ט של תפוז), והחלטתי לכתוב לך, אני מקווה שזה בסדר", חשבתי לעצמי, "בטח שזה בסדר זה אפילו מצויין".
ככה במשך כמה שבועות התחלנו להתכתב באימייל וכל יום חיכינו אחד לאימייל של השני, למדנו אחד על השנייה והכרנו ולאט לאט התחיל לצמוח משהו מאד מאד מיוחד.
אחר כך התחלנו לדבר בטלפון בלילות, ככה בכל לילה היינו מדברים בטלפון ומרגישים קצת יותר קרובים מבאימייל, אבל עדיין לא מספיק, הרי יש כאן משהו מיוחד אבל המון קשיים, אני בן 19 היא בת 17, אני מתחיל לימודים באוניברסיטה ואילו ליטל עוד בתיכון שם בלונדון, בקיצור על פניו זה נראה מצב ביש.
ידעתי שהיא אמורה להגיע בקיץ, והקטע הוא שבכלל לא ידעתי איך היא נראית במשך כל הזמן הזה.
בקיץ היא הגיעה ואני זוכר את היום שנסעתי אליה הביתה לפגוש אותה, עברתי בחנות פרחים והייתי כולי באקסטזה מטורפת, אמרתי למוכרת בחנות, "אני רוצה את הזר הכי יפה שאת יכולה לעשות כי אני נותן אותו לאישה שאיתה אני אתחתן".
הגעתי אליה הביתה, ועד היום אני לא יודע איך נהגתי כי במבט לאחור הייתי מעופף לגמרי ובעולם אחר לגמריי.
פתחה לי את הדלת הבחורה הכי יפה בעולם, מתולתלת עם שיער שחור כמו פחם ועור בהיר כמו שלג, בחורה מדהימה, בילינו ביחד כמה שעות ולא האמנתי שסוף סוף אני איתה.
ליטל הייתה הקול הרציונלי בינינו, היא הכירה במציאות לפניי והבינה שלנוכח המצב ואיפה שאנחנו נמצאים שהיא חוזרת ללונדון ואני מתחיל ללמוד-אי אפשר להיות ביחד ולאחר כמה ימים בהמון כאב היא חתכה את הכל, יכול להיות שבצדק בשביל לחסוך סבל מיותר, אני לא יודע, זה גם לא משנה.
הייתי בדיכאון אדיר, הרגשתי שאיבדתי את הדבר היחיד שהיה לי שווה לחיות בשבילו, והחלטתי שאני חייב איזה שינוי ורענון ואני חייב לצאת מהמקום הזה רק בשביל לשכוח או לפחות להקל, היו לי איזה כמה חודשים עד תחילת הלימודים אז קניתי כרטיס לדנמרק ונסעתי וטיילתי לבד לנורבגיה ושבדיה ודנמרק והולנד וגרמניה, תוך כדי שאני פוגש מטיילים אחרים בדרך ומצטרף לכל מיני מקומות מעניינים (מצטער המזרח ודרום אמריקה אף פעם לא עשו לי את זה).
חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד, דיברתי עם ליטל פעם באיזה חצי שנה בכל רגע שהתגעגעתי, עד שלאט לאט הקשר דעך מעצמו והפעם האחרונה שדיברתי איתה הייתה לפני שנתיים בערך באיזו שיחה קצרה, שכחתי ממנה, או לפחות העדפתי לנסות לשכוח, וככה חייתי את חיי כמו שהם כשליטל היא איזה משהו מיוחד שהיה ולא יחזור ושאני צריך להמשיך לחיות את חיי כמו שהם.
לפני קצת יותר מחודש אני יושב מול המחשב ופתאום עולה מולי במסנג'ר כינוי
אני מסתכל שוב ואני לא מאמין למה שאני רואה ואני כותב: "ליטל?, זו את? אני לא מאמין"
התחלנו לדבר מין סמול טוק כזה, לא רציתי להיפתח יותר מדי כי חשבתי לעצמי שמה שהיה היה אז סתם שאלנו שאלות של מה המצב מה העניינים איפה את איפה אתה מה את עושה בחיים וכאלו שאלות, היא סיפרה שהיא עומדת לסיים את הלימודי עיצוב שלה בלונדון ושההורים שלה חזרו לארץ לפני שנה וחצי והיא גרה שם עם שותפה, בסדר דיברנו היה נחמד ויצאתי עם חבר לאיזה פאב, חשבתי שזהו שיחה קצרה ולא נדבר יותר ולא יתפתח משהו בכלל.
כשחזרתי אחרי כמה שעות הביתה היא שוב התחברה במסנג'ר והמשכנו לדבר ופתאום תוך כדי השיחה הרבה רגשות אצלי ואצלה התחילו להתעורר כמו פעם אבל ברמות שמשהו בתוכך אומר לך שזה הרבה יותר אמיתי מבעבר, כה במשך כמה ימים דיברנו בסקייפ (תודה לאינטרנט של ימינו).
והחלטנו שאני אבוא לבקר אותה בקיץ או בפסח, אבל משהו בער אצלי בעצמות, ידעתי יותר מכל דבר שאני אוהב את ליטל יותר מכל דבר אחר ואם יש משהו שאני בטוח בו זה שאני אוהב את ליטל.
בדקתי כמה כסף יש לי או יותר נכון אין לי, ביקשתי מההורים שלי והם התנגדו בכלל שאני אסע כי לא מוצא חן בעיניהם שאני אסע עד ללונדון בשביל מישהי (לא הצלחתי להסביר להם כמה אני אוהב את ליטל)
ולפני שבועיים קניתי כרטיס ואחרי שקניתי סיפרתי לליטל, ביום ראשון שעבר הגעתי אליה והיה לי שבוע מקסים עם הבחורה שאני הכי אוהב בעולם, שבוע מלא בחוויות ובאהבות מלא בללכת לישון ביחד ולהתעורר ביחד ולטייל מחובקים באיזה פארק שכל העיר הזו קפואה, ולהביא נס קפה למיטה וסוג של חוויה שאני לא אוכל להסביר לכם במילים את המשמעות של להיות איתה בעיניי...

נכתב על ידי , 12/7/2006 16:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 34




119
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 18 עד 21 , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לredevil אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על redevil ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ