אגדת דשא

פעם הייתה אישה

היא הייתה אישה זקנה

היא חיתה בעולם

שבעים וחמש שנה

בשנתה השבעים ושש

חשבה כי רב לה רב

זרקה עצמה לים

לטבוע בין גליו

הים בן מיליון מיליון

ואינו מדקדק בקטנות

מוכן להטביע כל יום

עשרים מיליון זקנות

אבל אנשים נרעשים

משו אותה אל החוף

בבית החולים העירוני

זכתה בטיפול טוב

עכשיו היא בבית אבות

וסיפורה עוד לא תם

לשוא קיותה למצוא

מוצא אל הים.

-מאיר ויזלטיר-

מי שלא הבין- אני מרגישה כמו הזקנה בשיר.

מאיר ויזלטיר משורר ענק לפי דעתי, המילים שלו מדוייקות ונמצאות בדיוק במקום המתאים תמיד.

אבל גם מי שקרא את השיר הזה עכשיו אחרי הכל הוא:

הלילה הזה אנחנו קוראים שירים

אבל העולם איננו קורא שירים הלילה

ולא בלילות אחרים איננו קוראים שירים

אפילו לא את היפים ביותר

לעולם לא יועיל העולם לקרוא אפילו את היפה בשירים

אפילו נפציר בו, אפילו נפציר בו מאוד

הוא לא יסכים.   

   -מאיר ויזלטיר-

אף אחד לא באמת קרא את השיר הזה, אפילו לא אני..

מי ייתן ולא נתעורר מהלילה הזה.

צ'או