המון זמן לא כתבתי כאן - או בכלל, מחוץ לגלובס - וזו עובדה מתמיהה למדי בהתחשב באהבה שלי לכתיבה. אבל מצד שני, זה רק חלק ממגה כללית יותר בחיי בחודשים האחרונים, של התכנסות פנימה.
כשהתחלתי ללמוד אימון, לפני שנה כמעט, חשבתי שאני באה לרכוש מקצוע, וברגע שאסיים את הלימודים, אלך לדרכי.
בפועל - יצאתי לחפש מקצוע ומצאתי משפחה.
עצם הישיבה בכיתה, במרחב המאפשר, החומל והמעניק הזה, השיחות והדיונים בו, ההתבוננות פנימה, החשיפה לתכנים ודרכי חשיבה שלא הכרתי - לא ששינו אותי, אלא ש(גם) בזכותם אני שירה 'משופרת', אותנטית יותר, שלווה ונקייה יותר. מאושרת הרבה יותר.
וגם נאהבת יותר. התחברתי לחבריי לספסל הלימודים בצורה שלא חשבתי שתתרחש, ואת חלקם אני בהחלט מחשיבה משפחה. בתור אחת שהיתה רגילה לשבת בצד, לשמוע מדי פעם על מה כל שהשאר משוחחים ולעיתים נדירות להשתלב בשיחה עצמה, נפתח בפניי עולם חדש, שבו אני יושבת במעגל ואני חלק משמעותי בו. אנשים פתאום ממתינים למה שיש לי לומר... שווה בין שווים.
ויש לי את יעל. יעל היא המאמנת האישית שלי. כל תלמיד קיבל גם מאמנ/ת אישי/ת שבמקביל ללימודי האימון. בזכות האימונים איתה התקרבתי לעצמי, למדתי להרשות לעצמי לחמול.. אותי. היכולת להפנות כלפי עצמך רגשי חמלה - לא רחמים - היא כלי כל כך חזק ומשחרר.
למדתי לנוח ללא רגשי אשמה וללא דאגות.
כשהסתיימו הלימודים, בחרתי להמשיך איתה, כי אני רוצה להתאמן כל חיי, כי אני רואה את ההשפעה של האימון על ה-וול ביאינג שלי.
עכשיו אנחנו חוקרות את המושג 'חופש' בעולמי.
זו שאלה פילוסופית למדי, פתלתלה ומאתגרת ביותר.
במובנים רבים, בהקשר למה שכתבתי למעלה, אני חופשייה הרבה יותר ממה שהייתי בחיי. ההיכרות ההולכת וגדלה שלי עם עצמי שחררה אותי מכל מיני דברים שהגבילו אותי, כמו הצורך להוכיח שלמרות מצבי הפיזי, אני יכולה להיות "כמו כולם" (עם ילדים והמווווווווון חברים) ובכלל - הצורך להוכיח. וכך, משוחררת יותר ונקייה יותר, אני גם אותנטית יותר, כאמור, מקבלת החלטותיי ועושה את בחירותיי מתוך עמדה של בהירות וחופש. זו הרגשה של שלווה ומנוחה, שלא הכרתי מקודם.
אז הנה, הכל בתודעה ואני חופשייה.
אלא שזה לא כזה פשוט. אני לא חופשייה לקום לשירותים, להתקלח, להתהפך במיטה באמצע הלילה.
האם אדם בעל מגבלות פיזיות יכול להיות חופשי כל עוד הוא חופשי בתודעתו, והיא נקייה ואותנטית? האם סטיבן הוקינג רואה עצמו חופשי?
קשה לי מאד לענות, אפילו בהקשר שלי. לא יודעת מה אני. איך אני מרגישה, כי העניין פה אינו בהשוואה לחרים, אלא איך אני רואה ומגדירה את עצמי. דואני מתלבטת ביני לבין עצמי. אני מנסה להיות קשובה ולשמור על ראש פתוח כשאנשים ללא מגבלה עונים לי על זה. אודה ואבוש שלא תמיד מצליח לי, אבל עוד יצליח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
