לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים


It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead - Catch 22, Joseph Heller
כינוי:  ashmash

בן: 32

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

מארש תורכי בניחוח יווני


 

זה אחד מאותם קטעים שלא תכננתי לכתוב, אבל אז גיביתי את הבלוג, קראתי קטעי מסעות עליהם כתבתי בעבר (רובם ככולם כתובים בצורה גרועה לטעמי) והחלטתי להנציח את הטיול הקצרצר בתורכיה, כשבוע בסך הכל, בקטע אינפורמטיבי למדי בבלוג. זאת ועוד, בערב לפני שהתחלתי לכתוב קטע זה (כלומר בליל ה-3 באוקטובר 2014), הלכנו להופעה מעולה של מייקל פיילין, פליט מונטי פייטון שנודע בשל תוכניות הטיולים שצילם עבור ה-BBC ויומני המסעות שכתב בעקבותיהן, ספרי טיולים עבי כרס המספרים על מסעותיו ורשמיו מטיולים מרחבי העולם, מסביב לעולם ב-80 יום, מסע מקוטב לקוטב, טיול לאפריקה בעקבות ארנסט המינגווי, חציית ההימאליה ועוד, ועוד. המופע של פיילין ארך שלוש שעות במהלכן הקהל היה מהופנט מהתמונות המרהיבות והסיפורים המשעשעים על חוויותיו. תוכלו לקרוא על מסעותיו של מייקל פיילין כאן.

 

כאמור, זה מה שהניע אותי לכתוב את הקטע. הידיעה שאחרים עושים זאת ואני מוצא את סיפוריהם מרתקים וההכרה בכך שגם אני מסוגל לכתוב על טיולים (בצורה חובבנית למדי). וכך, בניגוד לטיולים אחרים, למשל בסין, יפן וקוריאה, בדרום אפריקה, בבלקן, בספרד ועוד מספר טיולים שערכתי בעשור הקודם והנוכחי, כאשר טיילנו בטקה ואנוכי לתורכיה ביוני ויולי השנה לא טרחתי לכתוב הערות על רשמיי וסדר יומי בטיול. חבל, פגשנו אנשים מרתקים וחזינו במראות מדהימים ויהיה חבל לתת להם להתפוגג עם הזמן. לפני שנתחיל, הבה ניכנס לאווירה עם מנגינתו האנינה של מוצרט, Rondo Alla Turca (לא לבלבל עם מארש תורכי של בטהובן, לחן נודע פחות עם שם קליט יותר) בביצועו של הפסתרן אורי שמיר:

 


 

 

באין לי יומן מסודר להתבסס עליו בכתיבת קטע הזה, אתבסס על זכרונתי הטריים יחסית, תוכנית הטיול שהכנו מראש וכאלף תמונות שצילמתי במהלך הטיול ואפשר לראותן כאן. הבחירה בתורכיה הייתה טבעית. מזה למעלה מעשור רציתי לפקוד את עתיקות יוון ואין מקום טוב לכך מאשר מערב תורכיה. כן, תורכיה, אסיה הקטנה שבימים בהם יוון הייתה מרכז העולם יושבה על ידי המוני קולוניאליסטים יוונים, כמו מקומות נוספים לחופי הים התיכון. ביוון עצמה אני מקווה לטייל בפעם אחרת.

 

אך רגע, האם לא מסוכן לבקר בתורכיה? כמובן, אתם מוזמנים לקרוא את אזהרות המסע לתורכיה של המועצה לביטחון לאומי, ארגון של Scaremongers שכל מטרתו היא להטיל אימה ופחד בכסות של שמירה על ביטחון הציבור. אתם מזמנים לשמוע עד כמה התורכיה אנטישמים, שונאי ישראל, שונאי ישראלים, אנטי ציונים, מוסלמים רווי שנראה, תומכי ארדואן פוחזים ומה לא. אך האמת היא שכאשר אני ביקרתי בתורכיה בקיץ 2014, בכל מקום הצגתי עצמי כישראלי (על אף שאני חי בבריטניה ולא ביקרתי בישראל כמעט חמש שנים), הצגתי את הדרכון הישראלי מבלי חשש (אין צורך בויזה, בניגוד לדרכון בריטי למשל. דרכונים סלובקים, אגב, גם כן פטורים מצורך בוויזיה. היאח!) ובכל מקום בו לנו או ביקרנו אמרתי שאני מישראל ותמיד זכיתי ליחס חם ואוהד. חלק מהאנשים אמרו שאני אחיהם, שאני נראה תורכי ובאופן כללי התלהבו יותר מזה שאני ישראלי מאשר זה שבטקה היא אירופאית.

 

אם להודות על האמת, חוויתי קטע אחד לא נעים בשל היותי ישראלי. זה לא בא מפיו של תורכי אלא מתייר אחר המגיע ממדינה אסייאתית (ולא מוסלמית). אך נגיע לכך בהמשך (ראו יום שישי ה-27 ביוני)... מדובר בסיפור הזוי במיוחד ובניית המתח בהחלט שווה את זה. המשיכו לקרוא.

 

אכתוב על הטיול בסדר כרונולוגי. כל יום בקטע משלו, מלווה בשלל תמונות מאותו היום. קריאה וצפייה מהנה.

 

 

יום רביעי ה-25 ביוני - איה סופיה, איה אירן וטופקאפי

 

נחתנו בשדה התעופה Sabiha Gokcen הנמצא בחלק האסיאתי של איסטנבול אחרי טיסת לילה מסטנסטד (צפונית ללונדון). השארנו את האופניים בעבודתי הסמוכה לתחנה ותפסנו את הרכבת האחרונה מקיימברידג׳ לשדה התעופה. את הלילה העברנו בשינה לא רציפה במטוס. שדה התעופה Sabiha Gokcen הוא האפשרות הפחות עדיפה למבקרים באיסטנבול, אך במקרה הזה הטיסה התאימה בשעות ובכך שלא היינו צריכים להגיע לשדה תעופה רחוק יותר בלונדון.

 

לקחנו אוטובוס HAVATAŞ לא יקר במיוחד (אם כי אפשר להשתמש בתחבורה ציבורית וזה זול אף יותר) שמגיע ל-Taksim שבמזרח החלק האירופאי של איסטנבול. זמן הנסיעה כשעה וקצת, אבל בשעות העומס (וזאת חווינו ביום האחרון) זה יכול לקחת מעל שעתיים.

 

חלק אירופאי? שדה תעופה בחלק אסיאתי? מה הסיפור? זו עובדה ידועה כמעט לכל, אך שווה לאזכר שבעולמנו מספר מדינות המשתרעות על פני יותר מיבשת אחת, למשל רוסיה ותורכיה. זאת משום שיבשות על פי רוב אינן איים בים, אלא באות בצבירים. וכך קורה שערים מסויימות גם כן מחולקות לשתי יבשות ואיסטנבול (ידועה גם בשמה הקודם קונסטנטינופול או קושטא בעברית או בשם שקדם לו, ביזנטיום או ביזטיון בעברית)  היא הדוגמא לכך בה״א הידיעה. הבוספורוס מחלק את העיר לשני חלקים, החלק האסיאתי במזרח והאירופאי במערב. הם לא ממש שונים למראה, בגדול, בכולם תראו מסגדים יפהפיים ואותו עמחה תורכיה. אך רוב התיירים (ובטקה ואני לא פעלנו באופן שונה בביקורינו הקצרצר בעיר) מבלים את זמנים בחלק האירופאי בו שלל ארמונות ומסגדים שריד לימי האימפריה העות׳מנית ששלטה מהעיר במשך כארבע מאות שנה, כנסיות מימיה של קונסטנטינופול, רומא של המזרח ומרכז הנצרות האורתודוכסית ושרידים מימים בהם הדתות המונותאיסטיות לא היו כה נפוצות.

 

וכעת לאינטרמצו קצת, שיר נפלא משנות החמישים לו האזנתי בטרם יצאנו לדרכנו, Istanbul (Not Constantinopole) performed by the 4 Lads.

 

 


 

 

תם החלק האומנותי. מטקסים לקחנו פוניקולר (ממש כמו הכרמלית בחיפה) במורד ההר ומשם לקחנו חשמלית לסולטאן אחמט (Sultan Ahmet), שם גם לנו. פוניקולר? זה השיר שזימרתי בעודנו גולשים במורד הגבעה. הפוניקולר מהשיר של לואיג׳י דנצה שכתב את השיר על פוניקולי פוניקולה בדרום איטליה אגב נהרס ב-1944. תוכלו לקרוא על השיר כאן. אגב, הדרך הכי נוחה (וזולה) להתנייד בתחבורה ציבורית באיסטנבול מבלי כאב הראש של ספירת לירות היא לקנות כרטיס איסטנבול כארט. הכרטיס עצמו עולה כעשר לירות (לא ניתן לקבלן בחזרה) וניתן לטעון עליו כסף. הנסיעות זולות מאשר תשלום במזומן, במקום שמזומן אפשרי. והקטע הנחמד הוא שמספר אנשים יכולים לטייל עם כרטיס אחד, רק צריך להצמיד אותו למכשיר מספר פעמים כמספר הנוסעים (נדמה לי שההגבלה היא ארבעה או שישה נוסעים. לבטקה ולי זה עבד מצויין).

 

אז כאמור, בסולטאן אחמט ירדנו. אחמט היה הסולטאן התורכי בראשית המאה ה-17 אשר בימיו נבנה המסגד הכחול הקרוי על שמו (אם ברצונכם לקרוא על המסגד הכחול דלגו ליום האחרון בטיול). וזו גם שמה של הכיכר (אם אפשר לכנות את האזור כך) בין המסגד הכחול לאיה סופיה, הכנסיה העתיקה שהומרה למסגד ומעט לאחר הקמת הרפובליקה התורכיות הפכה למוזיאון. כיום היא עדיין משמשת כמוזיאון, אך יתכן שמתישהו בקרוב תחזור לשמש כמסגד. צעדנו למקום בו לנו, Blue View House שמנוהל על ידי בחור צעיר. 120 לירה ללילה, לא בשמיים, בהתחשב בכך שממרפסת הגג בה אכלנו את ארוחת הבוקר השקפנו אל עבר המסגד הכחול וששת צריחיו, כמאתיים מטר מאיתנו. מצד שני, אני מתקשה להמליץ על המקום, חיבורי החשמל היו רופפים, מהשטיחים נדף ריח של עובש וגם ארוחת הבוקר הכלולה לא הייתה משהו. בילינו שם שני לילות, הלילה הראשון בטיול והלילה האחרון, אז לא נורא. נדמה לי שבפעם הבאה באיסטנבול נשהה באזור טקסים.

 

וואו. כתבתי כל כך הרבה והטיול עדיין לא התחיל...

 

המקום הראשון בו ביקרנו היה איה סופיה, מרחק צעידה ממלוננו (חלק נכבד מהאטרקציות של איסטנבול מרוכזות באזור הזה). לרשותנו עמדו יומיים רצופים באיסטנבול ועוד יום נוסף בסוף ולכן החלטנו לדחות את הביקור במסגד הכחול לסוף הטיול וביומיים הראשונים לבקר במקומות בתשלום משום שכדי לחסוך טירחה והמתנה בתורים קנינו את האיסטנבול פס שתקף לשלושה ימים רצופים (או חמישה). בעבור 85 לירות, חינם כמעט, אפשר להיכנס לאתרים ההיסטורייה הכי מעניינים, איה סופיה ביניהם (אציין את שאר המקומות כאשר אכתוב עליהם. לא ביקרנו בכל המקומות שהפס מאפשר אליהם כניסה, לשם כך קראו בקישור שצירפתי).

 

על ההיסטוריה של איה סופיה, כנסיית החוכמה הקדושה, אתן לויקיפדיה לספר במקומי. אני מצאתי את השלטים בערבית התלויים על רקע הכנסיה והקישוטים הנוצריים שקדמו לבו המוסלמים מהפנטים. משהו כמו התפילות היהודיות על קירות המסגד הוא מערת המכפלה בחברון שביקרתי לפני מספר שנים. על הקירות עדיין ניתן לראות תמונות ואיקונות נוצריים. האטמוספירה במבנה בן לפחות 1500 שנה קשה לתיאור במילים, אז מספר תמונות ישרתו את המטרה:

 

 



איה סופיה מסולטאן אחמט

 



בתוך איה סופיה - מסגד וכנסיה במוזיאון אחד

 

 



הטיח המתקלף מעניק תחושה קסומה ששום שיפוץ לא יעניק

 

 



אני מנופף לשלום בתוך איה סופיה - בטקה צילמה

 

 

התחנה הבאה הייתה איה אירן, כנסיה קטנה יותר מאיה סופיה אם כי היא עומד במקום מאז אמצע המאה ה-4! באותם ימים האימפריה הרומית רק החלה לקבל על עצמה את עול הנצרות והכנסיה הזו עומדת איתנה מאז, חלל גדול ומרשים. אל תצפו לדקורציה המרהיבה של איה סופיה, אלא להיכל המרהיב בפשטותו. התמונה שצילמת בפניםי פחות (להגנתי אומר שהמצלמה על הפרצוף, אך אין זה תירוץ). מחיר הכניסה למקום לא גבוה ובכל אופן הוא כלול במחיר של הפס של איסטנבול.

 



איה אירן

 



איה אירן - מבט מן החוץ

 

 

באותו מתחם בו שוכנת כנסיית איה אירן נמצא גם ארמון טופקאפי (Topkapi), משכנם של הסולטאנים העות׳מאנים עד אמצע המאה ה-19. במבט ראשון לא התאהבנו בארמון. הוא גדול, יפה ומרשים, אך יש בו לא מעט מוטיבים אירופאים ואנחנו חשקנו בקסם אוריינטאלי, בסגנון זה שמצאנו באלקסר שבסביליה ואלמברה שבגרנדה.

 

אבל היי, לא ניתן לרושם הראשוני להטעות אותנו. המשכנו להרמון, Harem בלעז. קצת חבל לי על הנשים שדרו במקום והסריסים ששמרו עליהן צנועות וחסודות. הן הובאו מכל קצוות האימפריה והמדינות השכנות כדי לספק את הסולטן, צרכיו ותאוותו. נכתב שהן היו אמורות להיות יפות, אך גם חכמות. לא היה לי ברור כיצד נבחנה חוכמתן. בכל מקרה, את השפכות בהן חשק הסולטאן מכל הוא לקח לנשותיו. מבין ילדי הסולטאן, לא היה זה הבכור שזכה באופן אוטומטי לרשת את האב, כך שהייתה איזו שהיא בקרת איכות על טיב היורשים לאורך השושלת. בטווח הארוך כמובן, זה לא עבד, אך אין זה הזמן או המקום לדון בנפילת האימפריה העות׳מנית, מה גם שאינני מוכשר או בקיא דיו לעסוק בכך.

 

על הנשים והסריסים היה צר לי כאמור, אך את האדריכלות של ההרמון נותר לי רק להעריץ. זה בדיוק איך שדמיינתי שהרמון נראה בטרם ביקרתי בו. יכולתי להתבונן בקירות המעוטרים במשל שעות על גבי שעות. ישנם עוד חלקים מעניינים בטופקאפי. אמליץ בחום להקדיש מספר שעות ולבקר בכולם. הכניסה לארמון היא בתשלום, הכניסה להרמון היא בתשלום נוסף. שניהם כלולים באיסטנבול כארט (שׁווה, כבר אמרתי?).

 

 



התקרה באחד החדרים בארמון טופקאפי

 



בחדר זה התכנסו הסולטאן ושריו (הווזירים) ונוהלה האימפריה התורכית

 



אחת מנשות הסולטאן אבדה בהרמון. או סתם תיירת שהתעייפה

 

 

זה המקום לציין שלפני שביקרנו באיה סופיה קנינו ערמונים לאכול. כך שבאותו יום יצא להתעסק בארמון, הרמון וערמון. מ-ד-ה-י-ם! או שלא. עוד דבר ששמים לב אליו באיסטנבול ושווה אזכור הוא המוני כלבים משוטטים. אין להם בעלים, הם חיים ברחוב. בחום יוני (היה בסביבות שלושים מעלות כשהגענו) הם רובצים חסרי מעש בעיקר בצל במשך רוב היום. העוברים והשבים מתעלמים מהם והם חלק מהנוף של איסטנבול, כמו חתולי רחוב בישראל. בלילה כאשר החום המעיק מתפוגג, בעל החיים הליליים הללו מתחילים להתרוצץ ברחובות, לריב אחד עם השני ובאופן אישי מצאתי את העניין מטריד במיוחד. אולי שווה לשקול חיסון נגד כלבת לפני הביקור הבא באיסטנבול (בשבוע הבא אעבור אחד, ראשון מבין שלושה, בהצטרפות מקרים, אך זה סיפור אחר).

 

לא רק כלבים משוטטים ברחובות איסטנבול. גם לא מעט ילדים חסרי כל מקבצים נדבות מתיירים. מה מידת העוני שלהם, זאת אינני יודע. אך בין אם הם באמת עניים מרודים ובין אם הם נשלחים לעבודה של סחיטת כסף מתיירים ומקומיים רחומי לב, עלתה בי תחושה לא נוחה למראה הילדים הללו שוהים ברחוב במהלך היום ויותר מכך בשעות הקטנות של הלילה.

 



כלב מנמנם בצהרי היום בכניסה לטופקאפי. כמוהו יש מאות אם לא אלפים

 

 

אחרי טופקאפי היינו רעבים וחזרנו לאזור טקסים, זאת משום שהבנו שאזור סולטאן אחמט בו שהינו עד אז הוא בחזקת מלכודת תיירים קולינרית, כלומר משלמים הרבה על האוכל במסעדות תיירים כאשר המקומות הטובים ביותר נמצאים בטקסים.

 

מטקסים ירדנו במורד רחוב איסטקלל (כשם בית הקברות המוסלמי החביב עלי בחיפה. השם, כמדומני, פירושו עצמאות וכך קראתי לרחוב העצמאות בחיפה, אם כי שמו הקודם הוא דרך המלכים) וסעדנו את לבנו במסעדה שמצאנו בצדו הימני של הרחוב כאשר יורדים בו מכיוון טקסים. לא זוכר את שם המקום, אבל הצלחנו למצוא אותו ביומינו האחרון ולקחת את חברינו הסיני עימנו לאכול במיה. אבל על כך בהמשך. רחוב (או שדרות למען האמת) איסטקלל הוא חוויה נהדרת. נראה לי שחובבי השופינג יאהבו אותו, אם כי לא קניתי בו דבר מלבד מזון. אך ניתן לראות בו כל מיני מחזות שכאילו נלקחו ממאה אחרת ולא מזו הנוכחית או זו שקדמה לה. למשל מוכר התה החביב הזה:

 

 



מוכר תה תורכי

 

 

המשכנו במורד הרחוב, קנינו מיץ רימונים במחיר מופקע (כמדומני המחיר היה משהו כמו 3 או 4 פאונד, אפילו באנגליה זה זול יותר) וחזרנו לכיוון סולטאן אחמט. עברנו דרך גלאטה (Galata) שם מגדל עתיק משקיף אל עבר קרן הזהב. ממליצים לבקר בו בשקיעה, אך התור די ארוך אז ויתרנו. חצינו הקרן על גשר גלאטה ועצרנו בבית קפה בשעה לילה מאוחרת כדי... לא לשתות קפה (אני אף פעם לא שותה קפה), אלא כדי לאכול כנאפה. לא אכלתי כנאפה המון זמן וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב, אפילו שבדרך כלל אני לא אוכל סוכר. איסטנבול היא עיר של באקלווה, לא כנאפה. הצלחנו למצוא כנאפה בתפריט (ולכן בחרנו לשבת שם), אך הוא הגיע בצלוחית קטנה (בניגוד למגשים הענקיים שאתם ודאי מכירים ממקומות כמו חיפה, עכו ומג׳דל שאמס) והיה מתוק, מתוק מידי.

 

וזה הזמן לסיים את יומינו הראשון, כאמור אחרי לילה כמעט נטול שינה.

 



מגדל גאלטה ואיזה דב פנדה

 

 

 

יום חמישי ה-26 ביוני - מוזיאון הפסיפס, המוזיאון הארכאולוגי והבזארי

 

את יומינו השני באיסטנבול התחלנו מוקדם בבוקר. על המסגד הכחול כאמור השקפנו בעודנו אוכלים ארוחת בוקר. נדלג על הארוחה ונספר על האטרקציה הראשונה של היום והיא מוזיאון הפסיפס של איסטנבול. מה אפשר לראות שם? מוזאיקה כמובן. המקום צמוד כמעט למסגד הכחול והוא למעשה החפירות של וילה ביזנטית ששוכנת במקום מימים ימימה. המחיר שווה לכל נפש, אלא אם הנפש מחזיקה כרטיס איסטנבול פס ואז הכניסה חופשית. אשים פה רק תמונה אחת מקוצר מקום, אך יש עוד רבות באלבום:

 

 



פסיפס ביזנטי במוזיאון הפסיפס של איסטנבול

 

 

ממוזיאון הפסיפס המשכנו למוזיאון הארכאולוגי, לא הרחק מארמון טופקאפי. גם הוא כלול בפס איסטנבול המפורסם. סרקופגים מפוזרים בחצר כמו גרוטאות במגרש גרוטאות. זה לא שמישהו מזלזל בשרידים ההיסטוריים הללו. פשוט יש כה רבים מהם שקירות המוזיאון צרים מלהכיל את כולם ורק מעטים בעלי חשיבות ארכאולוכית או דקורציה מעניינת שמורים באחד המבנים בהם ניתן לבקר. כן, אחד, כי יש במקום מספר מבנים לבקר בהם וכל אחד יכול היה להיות מוזיאון בפני עצמו.

 

המבנה הראשון בו ביקרנו מוקדש למזרח הקרוב. כל אותם מקומות שבהם תורכיה שלטה עד שאיבדה את האימפריה. תוכלו למצוא בו, בין היתר, אריחים שהעותקו ממקומם בשער עשתר אשר בבבל, עיראק של ימינו. הסכם קדש, הסכם השלום העתיק ביותר ששרד עד ימינו, בין המצרים לחיטים ונחתם לפני למעלה מ-3200 שנה! התרגום של ההסכם מליצי ומשעשע למדי. וישנם בביתן הזה עוד ועוד דברים לראות.

 

מבנה יפהפה אחר, נקרא בתרגום צולע קיוסק האריחים (אשר שימש את הסולטאן), מוקדש לאמנות עות׳ומנית וסלג׳וקית. תוכלו למצוא בו אריחים (כולל אריחי איזניק הנודעים בצבע טורקיז ועיטוריהם החינניים), כדים והמון פרטי אומנות ואמנות אסלאמיים. במבנה נוסף במוזיאון, המבנה המרכזי, תוכלו לראות עתיקות מצריות, יווניות ודברים שנמצאו באזור איסטנבול במרוצת אלפי השנים האחרונות. חלק זה של המוזיאון עבר שיפוץ כשהיינו בו וחלקו היה סגור לקהל הרחב. ועל החלק של הסרקופגים סיפרתי.

 

מוזיאון נהדר לחובבי העבר. הנקודה החלשה לטעמי היא דווקא ריבוי המוצגים. לעיתים עושה רושם שהאוצרים מציגים חלק גדול מידי ממה שאגרו במקום לבחור את המיטב בלבד, מה שעשוי לעייף את המבקרים ובכל מקרה מקשה לברור את המוץ מהתבן. ואף על פי כן, היית מבקר בו שוב. ושוב. ושוב.

 

 



אריחים שעיטרו את שער עשתר בבבל (עיראק) לפני כאלפיים וחמש מאות שנה

 

 



אמנת קדש - הסכם השלום הראשון משנת 1259 לפנה״ס

 

 



אמנות אסלאמית במוזיאון

 

 

 

אחרי הביקור במוזיאון צעדנו לכיוון הבזאר הגדול של איסטנבול. מה אגיד ומה אומר? פשוט מקום נהדר! שוק כה ססגוני ומעניין לא ראיתי במשך שנים. אני מניח שיש בו משהו שהתקלקל במרוצת השנים. כשוק נודע הוא מושך המוני תיירים וככזה הוא עבר דיסנילנדיזציה. אולם בזאר מעיקרו הוא מקום שנועד להיות אטרקטיבי, מושך את העין, גורם לאנשים לאבד את מחסומיהם ולקנות דברים שאין הם צריכים רק משום שהם מושכים את העין והם נמצאים שם. ואף על פי כן, לא קנינו דבר משתי סיבות עיקריות: 1) אין לנו צורך בדבר. 2) טיול ארוך עם תרמיל על הגב לפנינו, אז מה הטעם לסחוב דברים שאין לנו בהם צורך אם בלאו הכי נחזור לאיסטנבול כשבוע לאחר מכן?

 

 



הבזאר הגדול של איסטנבול

 

 

אכלנו צהריים במסעדה שנמצאת בצאתנו מהבזאר. לטעמי האוכל היה מעט מלוח מידי (זה קרה לא אחת בתורכיה), אך היה טעים למדי. אולי זה הזמן לציין שכצמחונים, לבטקה ולי לא הייתה שום בעיה למצוא אוכל בתורכיה. אמנם זה הגביל את מספר המנות שיכולנו לבחור, אך בכל מקום מציעים מספר מנות של ירקות מבושלים, קטניות, אורז והאוכל תמיד טעים ובמחיר עממי.

 

משם המשכנו לביקור קצר בבזאר התבלינים הידוע בשם הבזאר המצרי. קניתי באקלווה שהייתה לא רעה בכלל, מה שהוביל אותי לחזור למקום כשבוע מאוחר יותר לקניית שתי חבילות באקלווה, אחת לעמיתים לעבודה והשנייה לנו, שתהיה מזכרת מתורכיה לכמה ימים.

 

 



מוכרת התבלינים מהבזאר המצרי

 

 

משם חזרנו רגלית לכיוון סולטאן אחמט. עצרנו כדי שבטקה תשתה קפה תורכי (חזק מידי לדבריה) עם לוקום שהוגש בכלי כסף מעניינים. אספנו את התרמיל שהמתין במלון, נפרדו לשלום מהמוכר הכורדי בפיצוציה למטה שפתוחה 24 שעות ביממה ולקחנו את החשמלית בכיוון ההפוך לזה ממנו הגענו, כלומר מערבה לכיוון שדה התעופה אטאטורק, אבי התורכים שהיה מקים המדינה התורכית החילונית המודרנית, יורשת האימפריה העות׳מנית, החליפות האסלאמית. כפי שפתחתי את הדברים ביום הראשון, הרבה יותר נוח להגיע לשדה התעופה הזה, כך שאם באפשרותכם לבחור, זה שדה התעופה להגיע אליו, אם כי כאמור שני שדות התעופה משרתים את העיר נאמנה.

 

היעד הבא שלנו איזמיר. לא התכוונו להתעכב בעיר, אלא להשתמש בה כנקודת מוצא למקום בו רצינו לטייל, עתיקות העיר פרגמון. בחרנו בטיסה משום שהמחיר היה זול למדי והטיסה אורכת כשעה. לרשותנו עמד כשבוע טיולים אז העדפנו לא לבזבז את כולו על נסיעות. האלטרנטיבה הייתה לחצות את ים מרמה במעבורת לכיוון בורסה (עיר מעניינת בפני עצמה שארצה לבקר בה ביום מן הימים, אך הזמן המוגבל שעמד לרשותנו הביא אותנו להקריב את הביקור) ומשם לקחת רכבת או אוטובוס. לא תוכנית בלתי אפשרית, אך מדובר בעניין שמצריך זמן ואנו רצינו להספיק לבקר כמה שיותר מקומות.

 

הטיסה שירתה בעיקר מקומיים, כך שהתחושה הייתה שבחרנו נכון. הדרכים בתורכיה איטיות, כך שגם המרחק הלא רב באופן יחסי בין איסטנבול לאיזמיר, כ-550 קילומטר, מצריך יום נסיעות בתחבורה ציבורית (גוגל אומרים תשע שעות נסיעה רציפה במכונית) ומי שיכול מוותר על התענוג. משדה התעופה באיזמיר הגענו לעיר הלוהטת באמצעות אוטובוס מקומי (עיר חמה בהרבה בהשוואה לאיסטנבול, הנהנית מרוחות קרירות) בשעת לילה מאוחרת. מדובר בעיר חוף שמושכת בעיקר אנשים שאוהבים לרבוץ בשמש. יש בה גם אתרים היסטוריים, בתי כנסת ששירתו מיעוט יהודי לא מבוטל ואפילו אופניים שאפשר להשכיר ממתקנים הפזורים בעיר כמו בלונדון, דבלין ותל אביב. אם היה לנו זמן היינו שוכרים אופניים ורוכבים בעיר, אם כי החום המעיק אולי היה מרתיע אותנו.

 

הלכנו מהמקום בו האוטובוס עצר לנו לכיוון המלון, קונאק סראיי שנראה כמו סרט תורכי רע. בתכלס, לא היה מדובר במלון גרוע במיוחד, לבטח טוב מהמקום בו התאכסנו באיסטנבול. ב-44 אירו לזוג ללילה לא היה מדובר בהצעה גרועה במיוחד. בדרך המוני כלבים משוטטים (פעילים בלילה כאמור), אנשים שנראו כמהגרים אפריקאים וילד קטן שעבד לבדו בחנות ובסביבות אחת עשרה בלילה מכר לנו מים. הוא לא הבין מילה באנגלית, הוא היה בן פחות מעשר. אך בתושייה רבה הוא שלח ידו לקופה והראה לנו כמה כסף הוא דורש בעבור הבקבוק הצונן, 1.25 לירה כמדומני.

 

 

יום שישי ה-27 ביוני - פרגמון

 

היום הזה היה הראשון מבין מספר ימים שהוקדשו לעתיקות יוון, המטרה לשמה טיילנו. עלינו לחדר האוכל במלון והאבסנו עצמנו מהבופה. בכל זאת יום ארוך לפנינו. התלבטנו האם להשאיר את התרמיל במלון ולחזור בערב או לקחת אותו עמנו. תחנת האוטובוס (Otogar, במין שילוב תורכי-צרפתי) של איזמיר ממנה לוקחים אוטובוסים ליעדים אחרים בתורכיה ממוקמת מספר קילומטרים (נדמה לי שמונה) מהמרכז ולא התחשק לנו לחזור למרכז, משום שבסופו של יום התכוונו להמשיך דרומה.

 

בדיקה קצרה באינטרנט העלתה שישנו חדר לשמירת חפצים, כך שבעבור סכום מגוחך השארנו את התרמיל הכבד ב-Emanet באוטוגאר. כן, Emanet, זו המילה שעליכם לחפש בתורכיה אם אתם מעוניינים להפקיד תיק לזמן קצר.

 

לקחנו דולמוש (Dolmuş), המיניבוסים העממיים שמגיעים לכל חור בתורכיה, לעיר שבתורכית ידועה כברגמה (Bergama וזה גם המקום אליו תצטרכו לבקש להגיע), אך ידועה בעולם בשמה היווני פרגמון (Pergamon או Πέργαμον).

 

בדיוק פספסנו דולמוש, שכמדומני יוצאים כל חצי שעה מאיזמיר לברגמה, אז התיישבנו בספסל האחורי של זה הבא אחריו. תייר אסיאתי הגיע, התיישב לפנינו ושאל אותנו האם זה האוטובוס לפרגמון והשבנו בחיוב. הוא שאל אותנו האם אנחנו תורכים (אתם יודעים, כל הלבנים האלה נראים ונשמעים אותו הדבר). בטקה השיבה שהיא מסלובקיה ואני מישראל, אך אנחנו חיים באנגליה. ״צ׳כוסלובקיה״? הוא שאל. בטקה שמחה שהוא לפחות יודע פחות או יותר באיזו מדינה מדובר (ולא, נגיד, סלובניה) והשיבה בחיוב, כדי לא לסבך את העניינים.

 

שאלתי אותו בנימוס מהיכן הוא. ״קוריאה״ הוא השיב. ״אני מניח שמהדרום״ אמרתי בתמימות (I assume you are from the south). לתגובתו לא ציפיתי! בתרגום חופשי מאנגלית, תגובתו הייתה מתלהמת ועצבנית ופחות או יותר הלכה כך: ״לא, אני מהצפון. אתה אומר שלצפון קוריאנים אין זכות לטייל״? לרגע חשבתי שהוא מתלוצץ, אך הוא המשיך: ״צפון קוריאנים הם אנשים כמו כולם וגם הם מטיילים״ הוא גער בי בגסות. השבתי שכל המטיילים שפגשתי עד אז (ופגשתי לא מעט) הם מהדרום ולכן הנחתי שגם הוא מדרום קוריאה. האם זה הרגיע אותו? לא ולא. הוא עבר לתקוף אותי על היותי ישראלי. ״אתה יודע למי עוד יש זכות לטייל״? הוא שאל, ״לפלשתינים. אתם הישראלים כובשים אותם וחושבים שלאף אחד אחר חוץ מכם אין זכויות״.

 

למען האמת, לא בדיוק ידעתי מה לומר לבחור אכול התעמולה. כן, ישראל מחוללת זוועות בשטחים שהיא כובשת מזה כמעט חמישים שנה. אני בין המתנגדים לכך ובכל מקרה לא חי בישראל מזה שבע שנים, כך שאין לי אחריות אישית לכך. זאת ועוד, נראה לי שהבנתו את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לקויה, כי גם הקיצוניים בימין הישראלי היו שמחים להעניק לכל הפלשתינים את הזכות ״לטייל״ ובלבד שהאחרונים לא ישובו לארץ מולדתם בתום הטיול. כמדומני זה ידוע כרעיון הטרנספר מבית מדרשו של רחבם זאבי.

 

אך כל אלה מפספסים את הנקודה. כל חטאי היה להניח בשוגג שהבחור מדרום קוריאה הדמוקרטית ולא מהדיקטטורה החשוכה מצפון הכולאת רבבות מאזרחיה בגולאגים, מרעיבה אותם, הורגת במתנגדי המשטר, כולאת את רוב רובם של האזרחים בארצם ובאופן כללי מדובר באחד המשטרים האפלים בעולמנו כעת, אם לא בגרוע מכולם. זה הצית בחבית התבערה הזו זעם מודחק שהתפרץ עלי על לא עוול בכפי. כל אדם שפוי היה משיב ״לא, אני מהצפון״ ואולי הייתה מתפתחת שיחה מרתקת. הוא יכול היה להציג את מה שהוא רואה כחיים בצפון קוריאה. אך לא, הבחור בחר להניח לגבי כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו, על תפישת עולמי וכל מיני כוונות זדוניות שלכאורה היו לי כלפיו רק משום שהוא מגיע ממדינה מצורעת.

 

לא אחטא באותה יוהרה שהייתה לבחור ואניח עליו כל מיני דברים שרק מבוססים על הכרתי המוגבלת את המציאות בדיקטטורה הקומוניסטית השושלתית. אך מבלי להכיר אותו, אומר שכדי לצאת מצפון קוריאה, בין אם ללימודים ובטח כדי לתייר ולראות את העולם, על האזרח להיות מקושר טוב. אני כמעט סמוך ובטוח שיש לו תפקיד במפלגה או בצבא הצפון קוריאני או שהוא מגיע ממשפחה עמידה באליטה של פיונגיאנג. אחרת הוא לא היה יוצא מצפון קוריאה, לא לומד שפה זרה (אנגלית) ובטח לא היה רואה בכל שאלה או הצהרה תמימה תקיפה אישית נגדו ונגד מולדתו. חבל, כמדומני הוא הצפ״קי הראשון שפגשתי ביודעין ואיך נאמר זאת, הוא לא הותיר בי רושם חיובי.

 

אולי זה המקום לציין שאת הדולמוש מפעילים שני אנשים, נהג ומסייע שתפקידו לגבות תשלום, להנפיק קבלות ולדאוג לצרכי הנוסעים. אני לא בטוח האם הוא הבחין במתרחש, אך כדקה או שתיים לאחר שהתחיל הויכוח, אם אפשר לקרוא לזה כך, שהיה זה בעיקר הקוריאני שצווח וקיטר, המסייע ביקש מאיתנו לעבור לשבת במושב הקדמי. עם הצפון קוריאני לא דיברנו עוד, גם כאשר הגענו לברגמה והוא נראה אובד עצות.

 

הנסיעה מאיזמיר לברגמה עורכת כשעתיים עד שלוש. בדרך הבחנו בכל מיני משאיות מובילות חציר, אבטיחים ושאר ירקות. הסייע חילק לנו מים מינרלים (זה עניין נפוץ בתורכיה, זאת למדנו לאחר מכן, שכן חם, דביק והמים מהברז לא ראויים לשתייה), קרקרים ועוד כל מיני דברים. משעשע לגלות מה הם עושים כדי להעניק לנוסעים חוויה, למיטב הבנתי משום שהם מתחרים ברכבת שאינה יקרה בהרבה.

 



טרקטור גורר קרון עם אבטיחים

 

 

פרגמון העתיקה שוכנת מספר קילומטרים ממרכז העיר ברגמה המודרנית. ניתן לצעוד מהעיר לאקרופוליס, מרחק כשלושה קילומטרים משם, אך הואיל והאקרופוליס ניצב על גבעה רמה ומזג האוויר היה חם מזה אליו אנו מורגלים בביתינו הבריטי, לקחנו מונית בעבור משהו כמו עשר לירות. ישנן שתי אפשרויות, לקחת את המונית עד הכניסה לאקרופוליס או עד רכבל שמטפס לשם. אפשרות הרכבל קרצה לנו יותר. בדיעבד הייתי שוקל האם לקחת את הרכבל שוב. חשבנו שאפשר יהיה לראות משהו מעניין מהקרון ולא כך הוא. היה נחמד לעלות ברכבל, אבל העלייה בקרון המאובק לא הייתה מלהיבה כפי שקיוונו. בכל מקרה, אפשר לקנות כרטיס הלוך ושוב, אך אנו בחרנו בכרטיס בכיוון אחד, משום שידענו שנרד רגלית במורדות הגבעה חזרה לעיר, משום שכך עוברים בכל המקומות שיש לאתר המרתק הזה להציע, לא רק בחלק העליון.

 

חלק מתהילתה של פרגמון בימינו נובע ממוזיאון פרגמון בברלין שאליו הובאו חלק נכבד מעתיקות המזרח הקדום, בין היתר המזבח של פרגמון שהועתק ממקומו בתורכיה וכעת ניתן לחזות בו בבירת גרמניה. למרבה האירוניה הרוסים בזזו שלל לא מועט כאשר כבשו את ברלין ב-1945 והעבירו אותו להרמיטאז׳ בלנינגרד, היא סנט פטרבורג (המזבח מפרגמון עדיין בברלין). זה אומר שמשהו חסר באתר, הוא לא מרהיב כפי שיכול היה להיות לפני מאה וקצת שנים, אך עדיין יש המון מה לראות במקום.

 

ראשית, אציין את מה שמשך אותי לפרגמון יותר מכל. התיאטרון היווני. אין מילים בפי לתאר עד כמה מדהים התיאטרון הזה שנבנה על גבעה תלולה. בוני התיאטרון ניצלו את הטופוגרפיה ההררית של המקום (כמו במספר אתרים נוספים) וכך המושבים של התיאטרון נבנו במורדות הגבעה. הריסות המקדש של טריאנוס (Temple of Trajan) גם כן יפהפיות.

 

וכאשר יורדים במורדת הגבעה מגיעים לעוד חלקים בעיר שנבנו בתקופות שונות. מסע מרתק במנהרת הזמן. האתר לא עמוס באנשים יתר על המידה, עושה רושם שהוא לא על מפת התיירים שמגיעים לתורכיה כדי לרבוץ בשמש (הם בדרך כל מסתפקים באפסוס, עליה תקראו בהמשך), אלא לאנשים שבאמת מתעניינים בהיסטוריה, ארכאולוגיה ותרבות קלאסית. אם החלק העליון באתר לא עמוס בתיירים, כאשר יורדים לאגורה העליונה והתחתונה ויתר חלקי העיר הנמוכים גם התיירים המעטים למעלה הולכים ונעלמים ובטקה ואני טיילנו לבדנו בשמש הקופחת.

תמונות?

 



שרידי מקדש טריאנוס, פרגמון

 

 

התיאטרון ההלניסטי, פרגמון. העיר ברגמה ברקע

 



מבט אל התיאטרון היווני מלמטה

 

 



מבט מלמעלה על האגורה התחתונה

 

 



אחד השערים בכניסה לאגורה התחתונה

 

 

 

רצינו לצאת בתחתית האתר, אך השער היה נעול. היה חם. מלאי המים שלנו הלך ואזל ולא היה איש לשאול. האפשרות לטפס על הגדר לא נראה קורצת (כמדומני היא הייתה גדר תיל). והתחלנו לטפס חזרה במעלה ההר כלעומת שבאנו. אך מהר מאוד הרעיון נראה רע מאוד וחשבנו שמוכרחה להיות דרך אחרת. התיישבנו בצלו של השער שאפשר להבחין בו בתמונה מעל פסקה זו ותהינו מה לעשות. ראינו לפני כן שער נוסף שהוביל למה שנראה כחצר בית, אך גם הוא היה נעול ולא הצלחנו לפתוח אותו.

 

אז, הו אז, הבחנו באדם שנראה כעובד רשות העתיקות המקומית. צעקתי לעברו. המילה היחידה שעלתה בראשי בשעה רותחת וחסרת תקווה זו הייתה Kapi, שער, שראיתי שנעשה בה שימוש בשדה התעופה בסמוך לשערי העלייה למטוס וזכרתי משמו של הארמון באיסטנבול, Topkapi. זה הספיק כדי שהוא יבין מה אנחנו רוצים, יחייך לעברינו, יסמן לנו לעקוב אחריו לכיוון השער הסמוך לחצר ואז הוא פתח אותו במיומנות. הסתבר שיכולנו לפתוח את השער בעצמנו, כך שאם במקרה אתם מוצאים עצמכם במורדות פרגמון ואין את מי לשאול, פשוט נסו לפתוח את השער שמוביל לבניין עם החצר. זה אפשרי. אגב, אם אתם מעוניינים למצוא יציאה היכן שלא תהיה בתורכיה המילה הנכונה ליציאה היא צ׳יקיש (çıkış). זה לא שלא ידעתי אותה אחרי יומיים באיסטנבול, פשוט הרבה יותר פשוט להבין מילים מאשר לגרום להן לצוף בראש ברגע הנכון. ככה זה עם כל שפה זרה.

 

השכונה שצמודה למורדות פרגמון היא יפהפיה. היא לא נראית עשירה במיוחד וזה מה שהופך אותה לכה מקסימה. סמטאות ציוריות, אנשים טובי לב לאורך המסלול הנעימו את הצעידה שלנו לעבר היעד הבא, הבזיליקה האדומה שעומדת במקום מאז המאה השנייה לספירה, כנסיה ביזנטית שלפני כן שימשה כמקדש רומי לאל יופיטר (המקביל הרומי של זאוס) ומקדש מצרי קדום. כאמור, תורכיה היא נקודת מפגש, כור היתוך לתרבויות רבות שהחליפו זו את זו והתקיימו יחדיו במשך אלפי שנים.

 

הכניסה למקום עולה לירות בודדות (משהו כמו חמישה לירה). מצד שני, אין יותר מידי מה לראות בפנים. כלומר זה היכל גדול ומרשים עם חור במרכז כפתו שהזכיר לי במקצת את הפנתאון ברומא, אך רוב האתר היה בשיפוץ כאשר ביקרנו, כך שהביקור היה קצר למדי.

 

 



אחת הסימטאות הציוריות שבין עתיקות פרגמון לבזיליקה האדומה

 

 



הבזיליקה האדומה מבט מבחוץ

 

 



הבזיליקה אדומה - מבט מבפנים

 

 

למותר לציין שבשלב הזה היינו רעבים. הבזיליקה אדומה שוכנת לא הרחק ממרכז העיר וכך לאחר כשתי דקות צעידה עצרנו באחת המסעדות. שאלנו את הבעלים של המקום מה צמחונים כמונו יכולים לאכול והוא הציע פידה (Pide). וכך נחשפנו לפידה, כמדומני המשמעות של זה היא פיתה, אך מדובר במין הכלאה בין פיתה לפיצה ויש הקוראים לזה פיצה תורכית. מדובר בבצק ובפנים גבינה מותכנת ועגבניות, אם כי המילוי מגוון והוא יכול גם להכיל בשר. כמדומני, אין אופציה טבעונית. הנהדר בפידה הוא שאפשר להשיג את זה בכל חור, זה זול, טעים ותמיד טרי כי כה פשוט להכין זאת. המנות שלנו הכילו רוזמרין, תבלין שאני לא אוהב במיוחד, אך אף על פי כן הייתי כה רעב שאפשר לומר שדי נהניתי מהאוכל.

 

משם המשכנו לכיוון המרכז. עברנו דרך הבית כנסת הוורדרד הזה, אם כי לא נכנסו פנימה. אפילו שקלנו לקחת מונית לתחנת האוטובוס, כי לא ידענו איפה היא בדיוק וזמננו היה קצר (שכן עלינו היה לתפוס אוטובוס לאיזמיר ומשם עוד אוטובוס לסלצ׳וק). כאשר שאלנו נהג מונית זקן כמה יעלה לנו להגיע לאוטוגאר הוא חייך ואמר זה שם והצביע לכיוון בו נמצאת תחנת האוטובוס. היה מדובר במקום שונה מזה בו הורידו אותנו בבוקר ומסתבר שיש להם שתי תחנות ואנחנו ירדנו בראשונה, בעוד התחנה המרכזית נמצאת כקילומטר מזו בה ירדנו. התרשמתי מהיושרה של הנהג, הוא לא ניסה לעבוד עלינו ולקחת אותנו לסיבובים בעיר, רק כי אנחנו תיירים, אלא עזר לנו. היכן בעולם עוד תמצאו נהגי מונית הגונים?

 

לא עבר זמן קצר והיינו על הדולמוש חזרה לאיזמיר. התרמיל חיכה לנו, אספנו אותו ומצאנו את הדולמוש לסלצ׳וק. הוא היה עמוס, כך אני ישבתי על אחד התיקים שהיו על הרצפה. הייתה זו שעת ערב מוקדמת או שעת צהריים מאוחרת כשהגענו לסלצ׳וק (Selçuk) הסמוכה לאפסוס.

 

המקום בו לנו, כפר הנופש של אטילה, שוכן מספר קילומטרים מחוץ לעיר ומתוחזק על ידי אוסטרלים ממוצא תורכי שחזרו לתורכיה והקימו את המקום. אחד מהם הוא אטילה, בחור גבוה ומרשים, ראשו מגולח והוא נהנה לשבת במקום עם חבריו ולהעביר את הזמן בנעימים. אחותו עובדת על הבר. מדובר במין אשראם שליו ורגוע עם בריכה כחולה, מוקף חורש ושוכן סמוך לכפר קטן. את קול המואזין הבוקע מהמסגד הסמוך ניתן לשמוע, אך כך זה בכל מקום אחר שביקרנו בו ומתרגלים לזה מהר. ארוחות הערב והבוקר שמגישים במקום נהדרות והם מתאימים אותן לצמחונים, לעיתים אוכל צמחוני הוא האפשרות היחידה. שהייה במקום מומלצת בחום וזאת לאחר שלושה ימים שם.

 

כדי להגיע מסלצ׳וק למשכנו של אטילה יש שירות מעבורת (Shuttle) שלוקח את האורחים מתחנת האוטובוס לכפר הנופש מספר פעמים ביום. אפשר גם להרים להם צלצול מאחת החנויות והם יגיעו לאסוף אתכם. כך עשינו. באוטובוס עימנו היה בחור צעיר ושמו קונג ווי צ׳ינג Kong Wei Qing (קונג זה שם המשפחה, כן?), זה עתה סיים בית ספר בעיר הולדתו צ׳ונגצ׳ינג והוא תר את העולם. טוב, תורכיה ולאחר מכן המשיך למצרים, כי היה לו פשוט להשיג ויזה לשתי המדינות הללו.

 

אם השיחה עם הצפון קוריאני הייתה חוויה חמוצה, הבחור הסיני החביב הזה התגלה כחומד של בחור. דיברנו איתו במשך שעות באותו הערב והוא התפלא שאני מכיר כל כך הרבה מקומות בסין (אחרי מספר חודשים במדינה, מה הפלא). אנחנו עוד נשוב אליו, אך הגיעה השעה להמשיך ליום הבא.

 

 



השמש שוקעת על Atilla's Getaway

 

 

יום שבת ה-28 ביוני - פריאנה, מילטוס ודידימה

 

היו מספר אתרים באזור סלצ׳וק בהם רצינו לבקר ולכן שהינו שם שלושה לילות. אחד הוא אפסוס הסמוך לעיר. וישנם שלושה אחרים המכונים שלוש הערים (The Three Cities) בפי כמה אנשים. האתרים שנמצאים דרומה משם. רצינו לטייל באופן עצמאי עד כמה שניתן, אך הואיל והעדפנו לא לנהוג, ביקור בשלושת האתרים היה עניין לוגיסטי מסובך, בלתי אפשרי לכיסוי ביום אחד ולכן בחרנו בטיול מאורגן (משהו כמו 120 או 130 לירה לבן אדם, בערך 40 אירו, לא בשמיים). הואיל והטיול המאורגן לא מתארגן כל יום, רק בשבת בבוקר נודע לנו שהטיול נופל באותו יום וכך אחרי ארוחת הבוקר חיש מהר התארגנו.

 

אספו אותנו מאטילה ובסלצ׳וק הצטרפנו למיניבוס עם פחות מעשרה אנשים, רובם אמריקנים, קנדים, אישה אירית וזוג ממוצא אסיאתי שחי במדינה דוברת אנגלית, אינני בטוח איזו.

 

היעד הראשון באותו יום, פריאנה, עיר יפהפיה בה תיאטרון יווני מרשים, מקדשים הלניסטים, כנסיות שצצו מאוחר יותר ואפילו מקום שקובעים שהיה בית כנסת. היא ממוקמת כמה עשרות קילומטרים דרומית לסלצ׳וק. לא אכנס כאן להסברים על התיאטרון שהוא בעיקרו יווני (בניגוד ללא מעט תיאטראות אחרים באזור ששודרגו בהמשך על ידי הרומאים ושינו את אופיים מעט) וכל מבני הציבור השונים שניתן למצוא בהריסות העיר היוונית הזו. אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

 



התיאטרון היווני בעיר פריאנה

 



מבט מלמעלה על אותו התיאטרון

 

 



מקדש אתנה - פריאנה

 

 



מנורה בבית הכנסת העתיק של פריאנה

 

 

 



Buleuterion & Prytaneion - אין לי מושג איך לתעתק לעברית, אך כאן התכנסה מועצת החכמים של פריאנה

 

 

רוב הקבוצה גילתה עניין רב במקומות שהציגו לנו. כיאה לקבוצה הטרוגנית, הכושר השתנה מאדם לאדם וכך אחת הנשים הלכה באיטיות רבה. זה לא הפריע לאיש מהאחרים, זכינו למנוחה ארוכה יותר בצל. אך המדריך (שכחתי את שמו) חש שהזמן דוחק בו. לפנינו היו עוד שני אתרים ובטח היו לו תוכניות לערב.

 

על אף שהוא הזכיר בית כנסת עם מנורה כשסיפר על פריאנה בהתחלה, הוא אמר שכעת נשוב למיניבוס בטרם ראינו את המקום. הקנדי שבקבוצה ציין שהוא הזכיר בית כנסת ושאל אם הוא יודע היכן הוא. המדריך ניסה לחתוך ואמר שזה מעט רחוק, אך כשהקנדי התעקש, הוא לקח את מי שהיו מעוניינים (רוב הקבוצה, למעט האישה האיטית וזו מאירלנד. היא אגב עבדה במוזיאון הלאומי בדבלין ושוחחנו קצת על החיים שלנו באותה עיר) לראות את המבנה. שמחתי שלא הייתי אני זה שצריך לבקש לראות את בית הכנסת.

 

 

המשכנו ליעד הבא, מילטוס, עוד מקום שידע ימים טובים יותר, פוליס יוונית גדולה ומפוארת וכיום חורבה שוממה. במקום תיאטרון גרקו-רומי, קרי יווני רומי, כלומר מקורו בתקופה ההלניסטית, אך הוא עבר שיפוץ והרחבה רציניים כאשר האופנה התחלפה ורומא הייתה הדבר החם בקרב בני תרבות. בתקופה העות׳מנית נבנה מבצר קטן על המפלס העליון החולש על האזור. מין שעטנז מרתק. עוד אתר חביב במקום הוא מרחצאות פאוסטינה (Baths of Faustina), בית המרחץ הגדול ביותר בתורכיה (יש המוני בתי מרחץ במדינה, אז לא מדובר בעניין של מה בכך).

 

ושוב, לא ארחיב בהסברים על התיאטרון או המרחצאות. אני בטוח שאפשר למצוא עוד חומר על המקום ברשת או במדריך הטיולים או לקחת את הסיור בעצמכם קריצה. אז נעבור לתמונות.

 



התיאטרון היווני-רומי במילטוס

 



מבט מבימת תיאטרון מילטוס והמבצר העות׳מני המתנוסס בראשו

 



שער הכניסה למרחצאות של מילטוס

 

 

כעבור שעה קלה עזבנו את המקום לכיוון דידימה (Didyma), היעד השלישי מבין שלושת האתרים שביקרנו באותו יום. בדידימה המודרנית אין דבר מיוחד, כפר לא חשוב במיוחד. למען האמת, למיטב ידיעתי מעולם לא היה במקום ישוב גדול. אולם למקום משמעות רוחנית בל תתואר.

 

במקום הוקם המקדש לכבוד האל אפולו. לפני שביקרנו במקדש אכלנו ארוחת צהריים (שהייתה כלולה במחיר הטיול) במסעדה מקומית. המקום הראשון אליו לקחו אותנו היה סגור בשל הרמדאן שחל באותה עת, אז אכלנו במסעדה אחרת שהשקיפה על המקדש האדיר. היה נחמד לאכול עם הקבוצה. על אף שכנראה לי ניפגש לעולם, היה מעניין לראות איך אנשים הבאים מרקע שונה נהנים לחזות באותם דברים, תפארת יוון העתיקה במקרה הזה.

 

המקדש בדידימה היה מקום מושבו של האורקל של אפולו, שני בחשיבותו רק לאורקל מדלפי. המקום סבל מהמלחמה עם הפרסים לפני כאלפיים וחמש מאות שנה ולמעשה בנייתו מעולם לא הושלמה, שכן מדובר בקומפלקס עצום ממדים שעלות בנייתו הייתה כה גבוהה כך שהוא נבנה טיפין טיפין, מלאכה שלא הסתיימה. שוב, אתן לתמונות לשכנע את הספקנים שאכן מדובר במקום השווה ביקור, אם כי אדגיש שהתמונות עושות למקדש על שפע הפסלים החקוקים באבניו, העיטורים בכל פינה ועמודי השיש העצומים שבו עוול. הוא הרבה יותר יפה במציאות מאשר בתמונות

 



גריפון (או גריפין) באחד מעיטורי המקדש

 



מקדש אפולו בדידימה

 



התמונה זו עשוי להמחיש מעט כמה ארוך המקדש

 



וכאן תוכלו להתרשם מגובהם של העמודים שלא קרסו במרוצת המילניומים

 

 

וכך בא אל קיצו סיור בשלושה אתרי עתיקות מהמשובחים שראיתי מימיי. בדרך חזרה עצרנו בקושדסי (Kuşadası), עיירת חוף פופולארית ומשעממת למדי, שם ירד הזוג האסיאתי. גם המדריך שלנו נפרד מאיתנו לשלום בעיר זו. וחזרנו לסלצ׳וק בשעת צהריים מאוחרת. יום שבת הוא יום בו פעיל השוק בעיר, כך שהסתובבנו בו מעט. פגשנו בחברנו הסיני קונג, הוא ישב עם חבר מקומי שרכש.

 

זמן קצר לאחר מכן חזרנו לאטילה. בשעת ארוחת הערב פגשנו זוג חביב מקליפורניה, בשנות החמישים המאוחרות לחייהם כמדומני. הם מטיילים ותיקים בתורכיה, הם עושים שם עסקים, כלומר מייבאים כל מיני דברים שהם מוכרים בארה״ב אחר כך. בכל מקרה, עוד נחזור אליהם בהמשך ונסיים עם יום זה.

 

 

יום ראשון ה-29 ביוני - סרינג׳ה ואפסוס

 

יום זה הוקדש לאפסוס, אחת הערים החשובות בימים עברו. מעצות שקיבלנו מומלץ להגיע בשעות הבוקר המאוד מוקדמות בטרם המוני תיירים צובעים על המקום או לחילופין בשעות אחר הצהריים שהתיירים נלקחים למקום אחר. לכן בבוקר החלטנו לעשות הפוגה קלה מעתיקות ולהתמקד בהיסטוריה טרייה יותר.

 

חברנו הוותיק קונג היה אמור להמשיך לאיזמיר בערב, אחרי שביקר באפסוס ביום שלפני. הצענו לו להצטרף אלינו לטיול קצר במקום שנקרא שירינג׳ה (Şirince), כפר קטן שהיה מיושב ביוונים עד אשר בתום מלחמת העולם הראשונה היוונים פונו ליוון, בעוד תורכים שחיו ביוון הועברו לתורכיה באחד מחילופי האוכלוסין הידועים לשמצה (או אולי לטובה? מי אני שאשפוט) שאחרי המלחמה הגדולה. קונג הסכים מיד. הוא השאיר את התרמיל שלו עם החברה שתיקח אותו לאיזמיר מאוחר יותר ונסענו לכפר.

 

המילה ציורי כבר די שחוקה, אם להודות על האמת. אבל היי, כפר בעל חזות יוונית מוקף בהרים מוריקים הוא אכן ציורי, איך עוד אתאר אותו? סימטאות קטנות מטפסות במעלה מדרונות תלולים ובכל פעם שמסובבים את הראש גגות הרעפים של שירינג׳ה נראים יפים יותר מהמבט הקודם שהעפת בהם.

 

אולי אספר שהלכנו לשירותים שהיו סמוכים למסגד. הבחור ששמר עליהם וגבה כסף על השימוש בבית השימוש הראה לנו בגאווה את המסגד המקומי. לא מדובר במסגד הכי מרשים, הכי יפה, הכי גדול או משהו ששובר שיא כלשהו. אך הוא היה בית התפילה שלו והוא הסביר לנו בגאווה מה השימוש בכל חלק וניהלנו שיחה קצרה שמה שזכור לי ממנה היא שהוא אמר שלא חשוב מי אנחנו, מהיכן אנחנו וכיצד אנו נראים, אנחנו כולנו בני אדם וזה מה שמושך אותו באסלאם ובמיוחד ברמדאן. הוא היה בן גילי, אם כי הוא נראה מבוגר בהרבה. הוא לא התפלא שקונג בן 18, אך הוא היה מופתע שאני כמעט בן 33.

 

היה נחמד לבקר בשירינג׳ה בשעת בוקר מאוחרת עד שעות הצהריים. לא עשינו שם הרבה, שתינו Smoothies, אחר כך אכלנו צהריים, ארוחת הצהריים הגרועה ביותר שהייתה לי בתורכיה באיזו מלכודת תיירים וחזרנו לסלצ׳וק.

 



הכפר שירינג׳ה (Şirince)

 

 



קונג שותה Smoothie ומשחק עם חתול מקומי

 

 

כשחזרנו לסלצ׳וק נפרדנו מקונג, אבל הבטחנו לשמור על קשר. אנחנו עוד נשוב אליו. לקחנו מיניבוס לאפסוס (אפשר ללכת לשם, אך השעה הייתה בסביבות שתיים בצהריים, די חם ולכן בחרנו באפשרות הממונעת.

 

יש המון מה לראות באפסוס (Ephesus או Efes בתורכית). תיאטרון מרשים (אם כי בניגוד לתיאטראות שהוזכרו עד כה, זה שורץ תיירים במשך שעות היום אז על תצפו לחוויה של ביקור במקום שכוח אל. המבקרים ברובם הם גם לא חובבי תרבות קלאסית או מזכירים במשהו את באי התיאטרון היווני, אלא בעיקר אסופת תיירים שמגיעים לתורכיה כי זה זול, קרוב יחסית והרבה יותר שמשי מהמדינות הקרירות והאפרוריות מהן הם מגיעים. אפסוס היא סוג של מלכודת תיירים בשל הקרבה היחסית שלה לחופים של קושאדסי. מצד שני, כפי שפתחתי את הפסקה, יש המון מה לראות במקום ומומלץ מאוד לבקר בו.

 

התיאטרון רחב הידיים אינו הדבר היחיד שאפשר לראות במקום. חזית הספריה המרשימה של קלסוס (Library of Celsus) עדיין עומדת על תילה. לי היא הזכירה מאוד את חזית של שרידי סאו פאולו במקאו, אם כי למען ההגינות, השרידים של המבנה הסיני הם מהמאה ה-16, בעוד כאן אנו מדברים על מבנה שעמד על תילו בראשית המאה השנייה לספירה, כאלף וחמש מאות שנה קודם לכן!

 

בנפרד מהכניסה לאפסוס, אפשר להיכנס לאזור מקורה המכונה Terrace Houses מהתקופה הרומאית. המבנים נחפרו באדיבות סיוע אוסטרי (והמון שלטים מעידים על כך באופן די מעצבן). נמצאים שם בתי מידות נפלאים, מלאי ציורי קירות (פרסקו) ופסיפסים. רק באזור הזה בילינו כשעה.

 

עוד נקודת עניין מעניינת באתר היא כנסיית מריה הקדושה. פעם סברו שהמקום הוקם לכבוד ועידת אפסוס הנודעה משנת 431 בה התווכחו בשאלה הרת הגורל, האם מרים, אמו של ישו (הבתולה שהרתה כמובן מרוח הקודש) היא אמו של אלוהים או שמע אמו של המשיח. הדף הזה והדף הזה מסבירים שכמו הרבה כנסיות נוצריות עתיקות, גם זו היא גלגול של מקדש פגאני שקדם לה אשר נבנה בראשית המאה השנייה לספירה, כשלוש מאות שנה קודם לכן.

 

 אפסוס גם הייתה מקום מושבו של מקדש ארטמיס, אחד משבעת פלאי תבל העתיקים. זה חרב לפני כמעט אלפיים שנה, אז אין מה לראות, אך זה אולי יעניק פרספקטיבה על חשיבות האזור.

 



התיאטרון רחב הידיים של אפסוס

 

 



מבט בכיוון ההפוך

 

 



חזית הספרייה של קלסוס באפסוס

 

 



שירותים רומים עתיקים - אם תנסו להשתמש בהם היום תקבל קנס כנראה

 

 



כנסיית מריה הקדושה - אפסוס

 

 

חזרנו לאטילה. בערב החלפנו חוויות עם הזוג מקליפורניה. ג׳ון ומממ, ג׳ולי? לא בטוח לגבי השם שלה. למען האמת, לא החלפנו חוויות, יותר סיפרנו מה עשינו, כי הם שוהים שם הרבה ובעיקר הלכו לאכול בסלצ׳וק. סיפרנו להם על המשך הטיול שלנו באזור דניזלי. בהצטרפות מקרים מעניינת, למחרת המתינה להם פגישה עסקית בעיר, אז הם הציעו לנו להצטרף אליהם ברכב השכור. בנוסף, המתין להם טיול באירלנד ובתור מי שחיו בדבלין כחמש שנים נתנו להם שפע עצות שלל מקומות אהובים בעיר הנאווה. הייתה גם בחורה אוסטרלית, אם חד הורית עם סיפור חיים מעט עצוב אך אופטימי. הילד שלה טייל עם אביו באיסטנבול והיא חיכתה בכליון עיניים לפגוש אותו ודיברה עם הבן בסקייפ בכל הזדמנות.

 

הבנה נדלג ליום המחרת.

 

 

יום שני, ה-30 ביוני - פאמוקלה והייראפוליס

 

אחרי ארוחת הבוקר שילמנו לאטילה ויצאנו עם בני הזוג לכיוון דניזלי (Denizli), כשלוש שעות נסיעה מזרחה משם. הם עצרו לנו באוטוגאר של דניזלי ומשם לקחנו דולמוש ליעד אליו רצינו להגיע, פאמוקלה (Pamukkale). היה נחמד לטייל איתם, החלפנו חוויות משעשעות מתורכיה, ממקומות אחרים בעולם והייתה להם חיבה מיוחדת לישראל, הואיל הגברת הייתה יהודיה. בכל מקרה, בדולמוש שוחחתי עם איזה בחור שהגיע לראיון עבודה בדניזלי בחברה שעובדת בניגריה. הוא מעולם לא היה בפאמוקלה והחליט לקפוץ לביקור משום שהיה קרוב. חוץ מזה, לא זכור לי הרבה מהשיחה שלנו.

 

כשהגענו לפאמוקלה אספו אותנו מהמקום בו התאכסנו, Venus Hotel. המחיר 45 אירו ללילה לזוג לחדר המפואר שהשקיף על הבריכה. השארנו את התיק והקפיצו אותנו לשער הכניסה לאתר שמכיל את האטרקציות המרכזיות במקום: עתיקות העיר העתיקה הייראפולס, מעיינות חמים וטראסות ה-Traventine שזה סוג של מינרל, סלע גיר לבן בוהק. שוב, כל תיאור שלי את בריכות המים הכחולות הנוצרות בסלעים הלבנים לא תצליח להמחיש את יופיו של המקום ולכן אמליץ לגלול לתמונות למטה.

 

לא רחצנו בבריכת המים החמים. המקום מפוצץ בתיירים רוסים, ורדרדים מהשמש הקופחות, ולא באנו לבזבז זמננו עמם. אך אם אתם אוהבים לרחוץ במעיינות חמים ולא איכפת לכם להתערות באלפי תיירים סלביים, עושה רושם שהמתקנים במקום מתוחזקים ברמה גבוהה. המחיר בהתאם.

 

טיילנו ברחבי הייראפוליס, עיר שהתבססה על המעינות החמים גם בימי קדם. לא משנה כמה תיאטרונים עתיקים אראה, אף אחד לא דומה לרעהו, גם אם הרעיון די זהה. אפילו רק האופן בו השתמרו (או שוחזרו) מסקרן אותי. הקרבה של התיאטרון לאזור הרחצה מביאה לכך שפוקדים אותו לא מעט אנשים (אם כי אין הוא הומה כמו הבריכה), אך אם ממשיכים עוד מעט במעלה החורבות נהנים שוב מהשלווה של אתר עתיקות שומם.

 

בסמוך לבריכה ישנו מוזיאון, אולם משום שהיה זה יום שני הוא היה סגור. החלק המרשים ביותר מבחינת עתיקות הוא הנקרופוליס, עיר המתים (או בית קברות כפי שודאי יקראו לזה כיום), שם אפשר ללכת מאות מטרים, מעל קילומטר, בין חדרי קבורה, סרקופגים ושרידים נוספים המשמשים גלעד להיות המקום אתר אליו אנשים מגיעים כדי להבריא ולהחלים, אך לא תמיד מצליחים...

 

ושוב, תמונות לא תתארנה את החוויה שבהליכה בשבילי ערי רפאים עתיקות, בצעידה בבית קברות שהשתמר מזה כאלפיים שנה.

 



תיירים רוסים צועדים לכיוון המרחצאות, להמחשה

 

 



הבריכה

 



התיאטרון בהייראפוליס

 

 

 



הנקרופוליס

 



בדרך כל בשר

 



The Frontinus Street - רחוב ברוחב 14 מטרים מהמאה הראשונה לספירה

 

 



הבריכות הכחולות בסלעי הטרוונטין הלבנים

 

 

היה נהדר לחלוץ את הסנדלים לצעוד יחפים במורד הבריכות. המים הצוננים היוו ניגוד נהדר לאוויר הלוהט מהשמש שהחלה לשקוע. שוב היינו בפאמוקלה והפעם צעדנו למלון. התיישבנו לאכול במסעדה שבמלון, אך התפריט לא היה לטעמנו אז עזבנו.

 

הלכנו לחפש מסעדה ומצאנו אחת שהבחור בכניסה אמר שלצמחונים הם יכולים להציע פלאפל. התיישבנו. ילדון אחד שלא מדבר אנגלית שימש כמלצר. הוא שאל אותנו באנגלית רופפת מאיפה אנחנו והוא לא ידע מה זה סלובקיה או ישראל (ניסיתי גם ירושלים, פלשתין, אל קודס והוא פשוט לא הבין שום דבר שאמרנו. אין לי עם זה בעיה מיוחדת, אבל למה לעזאזל הוא שאל מלכתחילה?). כשביקשנו פלאפל הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. הוא רק חזר על המילה פלאפאל, פלאפל במבט חלול. בסופו של דבר הוא קרא למישהו אחר שהסביר שאין להם פלאפל ולמעשה לא היה להם שום דבר שרצינו לאכול, אז קמנו ועזבנו. חבל, אפשר היה להשקיף מהמקום בו ישבנו על טרסות הטרבנטין הבוהקות בערב שהאפיל את השמיים.

 

מעברו השני של הרחוב הייתה מסעדה נוספת ולהם היה תפריט שכלל מנות לצמחונים. הללויה. גם כאן מילצר אותנו עלם שספק אם חוקי להעסיק, אך זה טיבם של עסקים משפחתיים בתורכיה. לפחות הוא הצליח לתקשר עימנו באנגלית. שלושה חודשים מאוחר יותר אני לא זוכר כל דבר שאכלנו. היה פלאפל, בטקה אכלה חומוס, אני הזמנתי פידה (הו, פידה) ונדמה לי שקינחנו בפירות (מלונים כמדומני). אולי היו על השולחן עוד מנות. היה לא רע בכלל.

 

עצרנו באיזה משרד שמארגן אוטובוסים, טיסות, טיולים, מלונות ומה לא. מין לשכת תיירות מקומית, אם כי זה נראה כמו עסק פרטי. האדון הצעיר שהעניק לנו שירות התעקש שהוא בן 21. שאלתי באיזו שנה הוא נולדת והוא מיד אמר בקול גבוה 1993. ברגע הבנתי שאני זקן.  סמוך למשרד הזה אגב הדולמוש עצר לנו מוקדם יותר. הואיל והרווחנו יום (תודות לטרמפ עם הזוג מקליפורניה. רוצו להאזין לג׳וני מיטשל שרה קליפורניה לכבודם. הם באמת היו היפים חביבים), כי תכננו לבקר בהייראפוליס רק ביום המחרת, החלטנו לפקוד עוד אתר עליו קראנו ועל אודותיו שמענו מהזוג האמריקני שהסיע אותנו בבוקר והזמנו שני מקומות להסעה שנוסעת אל יעדינו. זה לא היה טיול מאורגן כמו לשלוש הערים, אלא רק מיניבוס ששוכרים עם עוד מספר אנשים, הוא מחכה באתר מספר שעות ואז מחזיר את הנוסעים. הרבה יותר נוח מאשר לשכור מכונית ולנהוג שעות. אז הבה נגיע ליום המחרת.

 

 

יום שלישי ה-1 ביולי - אפרודיזיאס ודניזלי

 

כאמור, ביום הזה עזבנו את פאמוקלה אל עבר יעד הבונוס בטיול הזה, אפרודיזיאס (Aphrodisias). לא התחרטנו על כך לרגע שכן מדובר באתר הכי מבודד אליו הגענו בטיול הזה. זה לא שבאמת היינו שם לבד. אך אחרי פאמוקלה ואפסוס עמוסי התיירים, אפרודיזיאס מרגיש ריק למדי, בעיקר כי הוא באזור הררי ופחות נגיש.

 

שוב, כדי ללמוד על ההיסטוריה המרשימה של המקום אשאיר את הקוראים לחפש במקום אחר ורק אספר בקצרה כי במקום עתיקות למכביר, האצטדיון הארוך ביום שראיתי מעודי, כ-270 מטרים אורכו!!! מקדש המוקדש לאפרודיטה (ונוס בלטינית), אלת האהבה והפריון שהעניקה למקום את השם. אודאון, מרחצאות, אגורה, תיאטרון (ושוב, גם הוא מעניק תחושה שונה מכל תיאטרון דומה אחר שראינו בטיול ועוד כל מיני מבני ציבור שהייתם מצפים לראות בעיר, לפחות כזו שהייתה פעילה בתקופת האימפריה הרומית. ישנו במקום גם מוזיאון קטן עם המון פסלים וכמה סרקופגים שנאפסו מפינות שונות בעיר הנטושה.

 

נטושה. יש משהו כואב בביקור בערי רפאים. כל כך הרבה עבודה (של עבדים, אך גם של אנשים חופשיים) הושקעה ולבסוף המקום ננטש. מצד אחד יש משהו חיובי בכך, אם הישוב במקום היה ממשיך להתקיים (מעבר לכפר הקטנטן ששכן במקום ופונה מספר קילומטרים משם לאחר רעידת אדמה כדי להקל על החפירות), במקום הייתה צומחת עיר מודרנית כמוה יש אלפים ברחבי העולם. העובדה שהעיר נותרה שוממת שמרה עליה משינויים שהתרחשו במהלך מאות השנים. אך מצד שני, כל כך הרבה מאמץ של אנשים לבנות, רק כדי שכל זה ייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. התנחמתי בכך שלפחות זה שימש אותם וצאצאיהם לזמן מסויים, אפילו די רב, כך שמהבחינה הזו לא הייתה זו עבודה שירדה לטמיון.

 

אז הנה דוגמית קטנה ממה שאפשר לראות באפרודיסיאס:

 

 



האיצטדיון הארוך באפרודיזיאס, כ-210 מטרים אורכו, 60 מטר רוחבו. בטקה צועדת בו עם מטריה/שמשיה נגד השמש הקופחת

 



טטרפילון (Tetrapylon)

 

 



מקדש אפרודיטה

 

 



האודאון

 

 



האגורה של אפרודיזיאס

 

 



התיאטרון

 

 



סבסטיאון (Sebasteion) עוד מקדש לאלת האהבה

 

 

כשהזמנו את ההסעה הדגשנו שברצוננו לחזור לדניזלי ולא הייתה להם עם זה בעיה. הייתה לנו טיסה לאיסטנבול בסביבות תשע בערב וחשבנו שנבלה מספר שעות בעיר, נאכל ארוחה דשנה ונמשיך לשדה התעופה. לנהג שלנו זו משום מה נשמע רעיון טיפשי. הוא התעקש שהיינו צריכים לחזור לפאמוקלה, שם לקחת נסיעה לאתר נוסף שנקרא  Laodicea ואז לקחת הסעה לשדה התעופה מפאמוקלה בערב. הוא אמר שנתפוס את אותו האוטובוס לשדה התעופה. יתכן ומדובר היה ברעיון טוב, האתר נראה מעניין מאוד (לפחות בטריפ אדבייזור), אבל לא התחשק לנו להתרוצץ לעוד אתר ולהסתכן בכך שאולי נפספס את טיסתנו חזרה לאיסטנבול.

 

לנהג כאמור טיפשותנו הרבה הפריעה, אולי משום שהוא הפסיד עסקה? למרבה השמחה הוא לא גרר אותנו בחזרה לפאמוקלה, אלא עצר לנו על הדרך הראשית בדניזלי ואמר שהאוטוגאר ממש קרוב ושנצא מהמכונית מהר מהר ברמזור האדום. קרוב זה יחסי, הוא היה בערך קילומטר וחצי מהצומת בו הוא עצר לנו. נוול! למרבה השמחה, הורדתי מפה של דניזלי לטלפון של בטקה מראש, כך שלא היה מסובך למצוא את דרכנו לתחנת האוטובוס. בדרך עברנו בשוק מקומי ססגוני לא הרחק מהאוטוגאר.

 

בלונלי פלאנט דניזלי רק מוזכרת כעיר הזו ליד פאמוקלה. לא מספרים מה אפשר לעשות בה, משום שמדובר בסתם עוד עיר תעשייתית אפרורית וחבל לבזבז עליה עמוד. עבורנו היה מדובר בחוויה מרתקת. למשל השוק, בו הלכנו עם תרמילים והמקומיים בהו באנו כאילו היינו חייזרים, מפני שבניגוד ליתר המקומות בהם ביקרנו, תיירים אינם מראה שכיח בדינזלי. הם היו חביבים מאוד.

 

עוד גילינו מקום נהדר לפידה, סמוך לתחנת האוטובוס. שם המקום הוא Doyuran Pide ואם אי פעם נקלעתם לדניזלי זה המקום! היינו רעבים, אז אכלנו שם. אף אחד לא דיבר אנגלית, אבל בתפריט ראינו את שלל המילויים שאת משמעות רובם לא הצלחנו להבין. בחרנו בזה בו הופיעה המילה Peynir. בשנים האחרונות הפכתי לחובב אוכל הודי לא קטן ו-Paneer הוא הגבינה ההודית שניתן למצוא במנות רבות, כך שהקשתי שמדובר בפידה במילוי גבינה ואכן הצדק היה עמי. בזכות שפה אחת (או משפחת שפות) שאני לא מדבר, הצלחתי להבין שפה אחרת שאני מבין בה רק מילים בודדות (תורכית שפה נהדרת שהושפעה רבות מערבית וכך מילים רבות בתורכית מצלצלות מאוד מוכר לדוברי עברית. לדוגמא, המילים דקה, שעה, זמן, תאריך ועוד כמה מילים שכרגע פרחו מזכרוני נשמעות מאוד דומה בתורכית).

 

אם כבר הזכרנו דימיון בין שפה לשפה, בטקה שמעה פעם את אמא שלי נכנסת לחנות בלונדון ומבקש Fistuk Paste, שזו הדרך של אמא שלי לומר Pistachio Spread, כלומר ממרח פיסטוק. היסטרי, אני יודע. גם פעם השמעתי לבטקה את שיר הנושא מ״הבית של פיסטוק״. בכל מקרה, זמן קצר לאחר מכן, רציתי באקלווה וגם שם המוכר התקשה להבין מה רצוני כששאלתי מה סוגי הבאקלווה שהם מציעים. בטקה נחלצה לעזרתנו ואמרה ״פיסטיקלי״ (fıstıkli) שהיא ראתה במספר מקומות באיסטנבול מספר ימים קודם לכן. זה עשה את שלו, המוכר הבין מיד מה היא רוצה והתפלא מאיפה זה בא לה ואני קיבלתי באקלווה עם פיסטוקים. גם בטקה.

 

הסתובבנו עוד קצת בדניזלי. את התיק אגב השארנו כל הזמן בשמירת החפצים באוטוגאר, כי היה חם מידי להסתובב עם תרמיל גדול על הגב. אכלנו ארוחת ערב דשנה, גם אם היינו די שבעים מהפידה, כי ידענו שלאיסטנבול נגיע מאוחר. תפסנו אוטובוס לשדה התעופה, המראנו לאיסטנבול (הפעם Sabiha Gokcen, שדה התעופה הפחות טוב) ועשינו את דרכנו למקום בו לנו בעיניים עצומות (no pun intended). בסולטאן אחמט היו חגיגות והרבה אנשים, אך השעה הייתה אחרי חצות והיינו עייפים.

 



הבחורים החביבים של Doyuran מכינים פידה

 



מראה הזוי במקצת בשדה התעופה של דניזלי

 

 

יום רביעי ה-2 ביולי - המסגד הכחול, הציסטרן, האקוודוקט והאיחוד האחרון בינתיים

 

זהו, יומנו האחרון בתורכיה הגיע. עת להירגע, לנוח, לרבוץ ולא לעשות כלום. סתם, כדי לנוח יהיו לי מיליארדי שנים, אם לא נצח, אחרי שאמות. כל עוד אני בטיול אני מנסה להספיק עוד ועוד ועוד.

 

את היום התחלנו במסגד הכחול, מסגד סולטאן אחמד בכבודו ובעצמו. משום שמדובר בבית תפילה, כולם מזומנים והכניסה בחינם (אם כי זה לא עובד בכל בתי הכנסת והכנסיות שביקרתי בהם). כמובן, הם ישמחו לקבל תרומה בצאתכם מהמבנה וישמחו לספר לכם על אמונתם. ושוב, על ההיסטוריה של המסגד המדהים הזה על ששת המגדלים שמקיפים אותו תוכלו לקרוא בהרחבה בכל מקום אחר ולכן אשאיר אתכם עם התמונות.

 

 



בתוך המסגד הכחול

 



בטקה הצנועה ואנוכי בתוך המסגד

 



המסגד הכחול, איסטנבול

 



המסגד הכחול מהמקום בו לנו

 

 

לא הרחק מהמסגד הכחול ניצבים שני אובליסקים ועמוד נחשי במקצת. האובליסק של תאודוזיוס ניצב במקום מאז שנת 390 לאחר הספירה. האובליסק של קוסטנטין פורפירוגנטוס (בטוח אייתי זאת באופן שגוי) הוא מהמאה ה-10 והוא פחות יפה לטעמי. עמוד הנחש המסולסל הניצב בין שניהם הוא מהמאה הרביעית לספירה גם כן. הנה האובליסקים:

 

 



האובליסקים בסולטאן אחמד

 

 

משם המשכנו לציסטרן של הבזליקה (Basilica Cistern), כלומר מאגר המים ששוכן תחת איה סופיה. כשמבקרים בהיכלים תת קרקעיים מומלץ להצטייד במצלמה שמסוגלת לצלם בתנאי תאורה נמוכים. במצלמה שלנו נגמר המקום והטלפונים המיושנים שלנו לא התאימו לכך, אז אם תרצו לנחש איך נראה המקום הזה בדקו את הערך בויקיפדיה. הוא די עמוס באנשים, אך שווה ביקור.

 

בשעות הצהריים חיכתה לנו פגישה עם ידידנו הוותיק קונג שגם הוא הגיע לאיסטנבול. אך נותרו לנו עוד כמה שעות עד לרגע המפגש, אז נסענו לראות את אקוודוקט ואלנס (Valens Aqueduct) העומד איתן ומוביל מים מאז המאה ה-4 לספירה. ושוב, כל תמונה שאשים שווה אלף מילים, אז הנה לכם תמונה כאשר חולף במקום אוטובוס, להמחשת קנה המידה:

 



אקוודוקט ואלנס באיסטנבול

 

 

משם לקחנו חשמלית ואז פניקולר ל-Taksim. מיהרנו כדי להיות שם בזמן (שתיים בצהריים כמדומני) כדי לפגוש את חברנו קונג שהמתין לנו ביציאה מהמנהרה אליה מגיע הפוניקולר. היה נחמד לפגוש אותו שוב, הפעם בעיר שונה שכולנו הכרנו מלפני כן. הלכנו לאכול צהריים במקום בו אכלנו ביום הראשון והפעם הייתה להם במיה, יאם יאם. קונג לא ראה זאת מימיו, הצעתי לו לטעום והוא לא התלונן. החלפנו חוויות משאר הטיול ודיברנו על המשך תוכניות הטיולים שלו במצרים. אגב, הוא מאוד אהב את מצרים, שם ביקר בקהיר ולוקסור. הזמנו אותו לבקר אותנו באנגליה.

 

ירדנו במורדות שדרות איסטקלל. באמצע הדרך הוא אמר שהוא עייף בשל הנסיעות וחזר למלונו שהיה בקרבת מקום. אנחנו הלכנו לתקן את משקפי השמש של בטקה שנפל מהם הבורג המחבר את אחת הידיות בחנות של שען חטיאר מהסוג שכמעט לא רואים במקומות אחרים. הוא מצא בורג דומה באחת ממאות התיבות שלו ובמיומנות חיבר את הידית למשקפיים. המחיר? 2 לירה, בערך חצי פאונד. באנגליה רק כדי להגיד שלום היו מחייבים אותנו יותר... זה לא היה טיול בר מזל מבחינת משקפי שמש. בטקה איבדה בורג במשקפיים (וחשבה שהן אבודות לנצח, אם כי אמרתי לה שנוכל לתקן את זה באיסטנבול), במשקפיים שלי המסגרת נשברה באזוא העדשה ולא ניתן היה להחזיר את העדשות (קניתי חדשים כשחזרנו לקיימברידג׳).

 



מוכר שאוורמה בשדרות איסטקלל, כי איך אפשר איסטנבול בלי Doner Kebab?

 

 

משם חצינו את הגשר והלכנו לשוק התבלינים, הבזאר המצרי, כי כאמור רציתי לקנות באקלווה לקולגות. לא יודע אם ניסו לעבוד עלי במכוון או שבאמת טעו בעודף שנתנו לי, אבל מצאתי עצמי דורש עוד חמש לירות אחרי ששילמתי. ניתן לבחור להינות מהספק.

 

הבאקלווה באמת הייתה על הכיפאק כאשר טעמתי ממנה שוב באנגליה. קנינו גם תה יסמין שלפי בטקה היה חסר טעם של יסמין או בכלל. רוצה לומר, המראה של המוצרים בשוק התבלינים מהפנט במקרים רבים, האיכות לא בהכרח ללא תחרות...

 



היצע תה בבזאר התבלינים של איסטנבול

 

 

זהו, חזרנו למלון, שוב לקחנו את התרמיל. נפרדנו לשלום מהבעלים של המקום שחיכה לנו. שוב מצאנו עצמנו נוסעים מסולטאן אחמט לטקסים, עלינו על ההבאטש לשדה התעופה בצד האסיאתי של איסטנבול. לפנינו התיישב זוג ישראלי. הוא קנה מראש איסטנבול כארט רק בעבור הנסיעה לשדה התעופה, שכן אפשר להשתמש בהם גם באוטובוס הזה. מי שמכר לו את הכרטיס טען בו סכום כסף שאמור להספיק לנסיעה של שני אנשים, רק שהמחיר התייקר בלירה, כך שבמקום 12, המחיר הנוכחי היה 13 (או משהו כזה) ולהם היה רק קרדיט בגובה 24, במקום 26.

 

לא היה נעים להאזין לשצף הקללות בעברית שיצא מפיו של הבחור על המוכר בן האישה שעוסקת במקצוע העתיק בעולם שסידר אותו. בתכלס, המחירים משתנים כל הזמן, כך שלי נראה שהמוכר פשוט עשה טעות. הבחור היה צריך להכין כסף מזומן במקום להסתבך עם כרטיס שלא השתמש בו לשום מטרה אחרת (בקו הזה המחיר זהה בלאו הכי) או לטעון בטיפ טיפה יותר קרדיט, כדי להיות בטוח. השיחה שהתנהלה בין בני הזוג הייתה מעניינת, הוא רצה לרדת מהאוטובוס (ולפספס את הטיסה, כן?), להתעקש לשלם את ההפרש במזומן (לא אפשרי, זה הכל או כלום), ללכת לטעון את הכרטיס (היה מפספס את האוטובוס והטיסה) ועוד שפע רעיונות גרועים, רק כדי לא להפסיד עשרה שקלים. בתכלס, אני מבין ללבו. אני שונא שדברים מהסוג הזה קורים לי ולכן אני מנסה לתכנן דברים על סמך מידע מוסמך. אך תקלות תמיד קורות, במיוחד כאשר מטיילים במדינה זרה שבלשונה לא שולטים. הסוד הוא לקחת זאת בקלות ולא להתעצבן. אם תגלו את הסוד, ספרו לי איך.

 

רצינו ליהנות מאיסטנבול עד כמה שניתן, לכן הגענו לאוטובוס די מאוחר, אולי ארבע או חמש אחר הצהריים. כאשר נתקענו בפקקים בדרך מזרחה, בהתחלה זה נראה כגודש תנועה קצר שמיד יסתדר. אך זה נמשך גם כאשר חצינו את הבוספורוס ונרגע מעט רק כעבור למעלה שעה בה אולי התקדמנו שני קילומטרים. נלחצנו מעט משום שחששנו לפספס את הטיסה. בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה בזמן כדי לתפוס את הטיסה חזרה הביתה.

 

ביקורת גבולות בסטנסטד, רכבת אחרונה לקיימברידג׳ והנה, הולכים לקחת את האופניים שהשארנו בעבודה שבוע קודם לכן. אך אבוי, הכרטיס לא עובד. מסתבר שהכרטיס שלי בעבודה הוא כמו הכרכרה של סינדרלה, אחרי חצות הוא הופך להיות דלעת. לא רציתי לזמזם לשומר, פן אעיר מישהו, אז צעדנו הביתה ברגל (אם היינו חוזרים לתחנת הרכבת כדי לתפוס מונית לא היינו חוסכים הרבה זמן בשלב הזה). הטיול הארוך לתורכיה הסתיים בצעידה של כשעה בקיימברידג׳. סוף כל סוף קצת שקט.

 



איסטנבול והבוספורוס נשקפים מחלון האוטובוס לשדה התעופה בזמן שהיינו תקועים בפקק

 

איסטנבול מהאלבום האחרון של מוריסי:

 


 

 

אז מה היה לנו? חוויה אוריינטלית. חוויה קולינרית (אימצנו כמה מתכונים ומנות שבלסנו בהנאה בדרך), מפגש תרבויות, התנגשות עולמות, חיכוך מפרה בין ציבילזציות, טיול שהיה כמו מכונת זמן שמאפשרת לדלג בין תקופות שונות ושיחות רבות שפתחו בפנינו צוהר לעולם של אנשים מכל קצוות תבל (על חלקם כתבתי למעלה, אחרים רק נחקקו בזכרוני).

 

אם היו לנו עוד מספר ימים היינו מבקרים בעוד מקומות, קפדוקיה (Cappadocia) היא אחד מהם שהמליצו לנו עליו בחום. לא נראה לי שהייתי עובר לגור בתורכיה לאורך זמן, אבל בהחלט מדובר במקום שנהדר לבקר בו, בין אם איסטנבול השוקקת, בעלת האופי הייחודי, בין אם במקומות הקטנים יותר. הנופים מרהיבים, האנשים חביבים ויש בה, בתורכיה, משהו קסום. חלק מהחוויות העלו בי זכרונות ילדות, טיולים לערים שעוצבו בשלב כלשהו בהשראה עות׳מנית (עכו, אפילו חיפה). חלק מהפרצופים נראו מוכרים מהימים בהם חייתי באגן הים התיכון. תורכיה עבורי היא עולם אחר, אך באותו זמן עולם מוכר שלא הרגשתי בו זר אפילו לרגע. תורכיה היא מקום שחיים בו, בניגוד לאותם מחוזות פלסטיק מצוחצחים.

 

ועכשיו כל שנותר הוא להתכונן לטיול הבא בנפאל בעוד כחודש.

אלעד

נכתב על ידי ashmash , 6/10/2014 21:33   בקטגוריות טיולים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





453,502
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לashmash אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ashmash ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ