מעמקים

שיחה מתחילת השבוע מהדדת לי בראש.

ידיד שלי ואני מברכים אחד את השני, ב"תמצא זיון במהרה" הרגיל.

ואז הוא אומר לי "ברור שאין לך כסף את יוצאת כל הזמן"

ואז אני משיבה לו "ברור, אני לא יכולה להשאר יותר מידי בבית אני מתחרפנת".

לא, המילים שלו לא פגעו  בי.

מצבי הכלכלי סביר, לא יותר מזה אבל סביר יותר משלו.

זה המשפט שלי בשיחה שאני בוחנת כל פעם מחדש.

"אני מתחרפנת" - זה מבזיק על דברים שאני מעדיפה להשקיט,תחושות שאני מעדיפה להכחיש. 

טוב יותר , טוב פחות.

"קללה על שתי הבתים".

גם את היום הזה אני לא עושה בבית, לפחות לא אחד רישמי.

ביקור ידידים שדי עסוקים מידי לגשת לראות אותי.

אבל זה לא לגמרי אשמתם, אני לא לגמרי נגיש.

אבל אני כן רגועה יותר כאן...

אנחנו כאן ארבעה אנשים ואני עוד צריכה ללכת.

מצאתי עבודה יציבה, התחלתי לשמור על משקל

התחלתי להכיר יותר א/נשים.

למה אני לא רגועה? למה אין לי מנוחה? למה משהו מרגיש לי זר בפנים?

כל כך לא נכון.

האם יש נכון לאנשים כמוני?

לפני שנה בדיוק מת ידיד שלי לוחם נורדי אדיר

אדם שבמבט ראשון היה כל כך חזק וחיי.

אבל תמיד התמודד בפנים עם ריק וכאב.

קשוח חיצונית מבפנים מרשמלו.

אני יודעת שתמיד חושבים על אנשים שריירים שהם טיפשים.

אבל הוא היה די גאון.

פילסוף לפעמים, לוחם תמיד.

אמא שלו נוהגת לומר שהוא היה מיוחד מידי.

טוב מידי לעולם הזה.

ולבד מידי.

כל כך הרבה א/נשים באו כל כך הרבה א/נשים עוד אכפת ממנו.

חבל לי שהוא לא ראה את זה.

חבל לי שהוא היה בודד מול אנשים

כואב לי שהוא לא סיפר לי.

אני רוצה כבר המון זמן לכתוב בבלוג והמילים פשוט לא יוצאות לי.

או יותר נכון אני כותבת שורה שנראת לי בסדר וכל יתר המילים לא נראות לי נכון.

החלטתי שאם רק שורה אחת תיהיה הכתיבה אני עדיין אעשה מזה פוסט חדש.

סבתא מצד אמא לא רוצה לדבר איתי אם אני לא אלך איתה לרב.

זה לא איום שמחזיק מים אם היא לא תדבר איתי עבורי זאת תיהיה פשוט הקלה.

אני מאוד מקווה שאמא לא תנסה גם לכפות עלי.

נמאס לי מכפייה דתית ונמאס לי שלא משנה כמה אני עוזרת זה אף פעם לא מספיק.

אני כול הזמן נעה בין הרצון לשכור דירה לעובדה שגם בלי לשלם על אחת כמעט ואין לי כסף.

אני יודעת שאצל אמא אני חייה במותרות אבל מחיר החופש מתחיל להרגיש יותר ויותר כבד.