מעמקים

הנטייה המינית והמגדרית שלי, מעולם לא היו הדבר היחיד שהייתי שונה בו.

רוב חיי הרגשתי שונה מרוב האנשים, אני מאוד חברתית באופן כללי , בעיקר כשיש לי נושא משותף עם א/נשים.

אבל כשאין לי חצי דבר מלבד למסגרת הקבועה , הרושם הראשוני הוא שאני מאוד שקטה.

הרושם של מי שמכיר אותי היטב הוא שאני לא יודעת לסתום.

אני מקווה שהאמת איפשהו באמצע.

מגיל 7 בערך אני זוכרת שהייתי טומבוי שמטפסת על עצים "כי עצים חכמים יותר מבני אדם"

לא התחברתי אני זוכרת שילד צרח עלי בערך בגיל הזה "את יודעת למה כולם שונאים אותך כי את שונה!"

העניין הוא שאז לא ממש היה אכפת לי מכולם רק רציתי שלא יפגעו בי, היום אני יותר מבינה למה.

אבל הייתי ילדה שקטה עם עולם פנימי רועש ביותר.

מגיל 12 התחלתי לכתוב שירים, התאהבתי בשירה של רחל המשוררת, והמשכתי להסתתר בספרייה, רציתי להיות תולעת ספרים כמו שאבי היה

אז הסתתרתי כיז ה לא היה פופלארי לקרוא וילדים ירדו עלי, אז בעוד שאיש לא פתח ספר, הליקוי למידה שלי פחת בהשפעותו

וכשעשיתי אבחון בתיכון הסתבר שהרבה עם הלקות הספצפית הזו לא מצלחים לקרוא כלל, העקשנות שלי וההמשך לקחת בכיתה ד את ספרי האגדות הדקים הם שהולידו את ספרי האחים גרים בכרכים שלמים בכיתה ו.

אבל בוא נחזור מעט להווה

אז למה אני שקט במסגרות?

 אני מרגיש שהחשיבה שלי,דרך התבננות שלי על העולם שונה משל הרוב.

אני לא רוצה להתפס כ"לא שחקנית קבוצתית" או "סנובית ומתנסת" אז ...אני נותנת להתפס כ"שקטה"

לפני שתי עבודות, הגעתי עם צעיף גאווה מקסים וחורפי כיוון שהיה פברואר וקר

את הצעיף סרגה לי ידידה, הייתי נורא גאה בו והרגשתי שהוא יפהפה ורק חיכתי ללבוש אותו.

המקום בו עבדתי כמזכירה הוא מכללה לאמנות בתל אביב יפו כך שצפיתי שזה יהיה מקום מקבל.

אני זוכרת התלחשות קלה כשלבשתי אותו, אבל איש לא שאל.

אחרי שבועיים פיטרו אותי ללא סיבה אמתית, הם גם עדיין חייבים לי כסף של יום עבודה שלם שלא שולם.

בטענת התלמדות שהיא לא נכונה כי הייה לי כזה יום לפני במשך 3 שעות, וגם זה אני לא בטוחה שחוקי.

לקח לי חודשיים למצוא עבודה זמנית, הייתי מאוד מדוכאת.

מצאתי אחרי חודשיים עבודה זמנית עם משכורות טובה, שעות יחסית נוחות.

פחדתי שגם שם יפטרו אותי אבל מכיוון שזו הייתה עבודה זמנית הרשאתי לעצמי יותר.

בהתחלה הגעתי עם הצעיף ואז גילתי שיש בעבודה עוד שתי בחורות לסביות.

שניתי בגדים הגעתי עם בגדי מטאל גבריים, וביום אחר עם שמלות נשיות ואיפור.

קבלתי מחמאות על הסגנון שלי והרגשתי נעים ללכת לעבודה אפילו שהיא הייתה רחוקה מהבית.

מבחינת גאווה אחרי מספר שנים מאוד קשות זה היה רגע ששוב הייתי גאה בעצמי

כאן בערך גם נחת עלי ניהול פורם טרנסג'נדרים בתפוז, אחרי שידיד/ה שלי הסירה את עצמה מפני שלא יכל /ה לעמוד בסדר יומום העמוס יותר.

הגעתי לראיון לעבודה קבועה שרדפתי אחריה, לראשונה בחיי היו לי דרישות

ואחרי חודש גם התקבלתי.

העבודה הקבועה במקום שאני באמת אוהבת נתן לי את הכוח ללכת לקבוצה הטרנסית חברתית במרכז הגאה,

זו הייתה חויה שמאוד פחדתי ממנה, החוויה הראשונה שלי בתור ביסקסואלית יוצאת מהארון עם הקהילה הגאה הייתה שנשים לסביות קראו לי שרמוטה.

כאן היה לי את החשש שבתור ג'נדר קוויר משיזלזלו בי ,עד קריאות כמו טרנס מזויף ואי הכרה בי, היו החשש שלי.

זה לא קרה. במקום זו הייתה חוייה מעצימה, קבלה וקבוצה חברתית שאני באה אליה עד עכשיו.

איפה אני רוצה שתצעדו?

בכל מקום בארץ שבו אין שיוון זכיות לא/נשים עם נטייה שונה.

כלומר בירושלים שבה הכנסת לא מחוקקת מספיק חוקים בנושא ולא מכירה בזוגות גאים נשואים.

בחיפה שם הבית הישן והלא מרשים גם ככה שהיה לקהילה נסגר בעקבות חוסר אכפתיות ועזרה מצד הערייה.

בעוד היא מנסה לשווק רחוב שלם בה "כגיי פרנדלי" למען pink wash ושיווק תירותי.

כי הכסף שלנו טוב, אבל איכות החיים שלנו וההכרה בנו לא חשובה.

בכל עיר קטנה או גדולה בארץ, שבה הס מלהזכיר נושאים להטבקים אלא אם כקללה.

בכול מקום בארץ שבה רואים בזה עדיין קללה.

בתוך הקהילה הגאה ובמצעדים האלטרנטבים!

כי יש קולות שלמים בתוך הקהילה הגאה שמושתקים באופן מוצהר

קויירים שלא רוצים להיות "כמו סטרייטים"

א/נשים שלא רוצים משפחה.

א-מיניים שעדיין לא מסתכלים עליהם בשם

ביסקסואלים שעד לפני שנה בערך ביו צריכים להלחם לדקה של דיבור

כשמחקרים מוכחים שוב ושוב שיש יותר ביסקסואלים מאשר הומואים ולסביות ביחד.

טרנסג'נדרים שאחרים שמים אותם ללעג, או מעיזים לשאול אותם על עברי המין שלהם גם בתוך הקהילה

ונסינות לתיוג אחר בכוח.

האם אני מצפה מכם רק לעשות את זה בשבוע הגאווה?

לא!

אני מצפה ממכם להיות שונים ועצמכם תמיד

ולהראות ולהתגאות בשונות שלכם

בין עם זה רוחנית ,פיזית,מינית, נפשית, מגדרית,אופנתית.

יש לכם זכות קיום כמו לכל אחד אחר.

אני צעדתי עוד כשלא הייתי בטוחה כלל.

במצעד הראשון שלי אני רעדתי

אבל הקבלה ועוצמה שמקבלים כאשר צועדים כקבוצה ורואים שאתם לא לבד היא גדולה

ואולי זה לא יקרה במצעד הראשון לי זה לא קרה במצעד הראשון

אבל זה כן גרם לי להפסיק לפחד מלצעוד ובפעם השנייה כבר הגעתי מוכנה נפשית

וכן קיבלתי את הכוחות שהיו חסרים לי.

אני מזמינה אתכם לצעוד ולגרש עם הצבעוניות את החושך של הדעות הקדומות

בין אם אתם מרגישים שונים, ובין אם אתם רק רוצים לתת לשונים להרגיש שגם להם יש מקום.

שיחה מתחילת השבוע מהדדת לי בראש.

ידיד שלי ואני מברכים אחד את השני, ב"תמצא זיון במהרה" הרגיל.

ואז הוא אומר לי "ברור שאין לך כסף את יוצאת כל הזמן"

ואז אני משיבה לו "ברור, אני לא יכולה להשאר יותר מידי בבית אני מתחרפנת".

לא, המילים שלו לא פגעו  בי.

מצבי הכלכלי סביר, לא יותר מזה אבל סביר יותר משלו.

זה המשפט שלי בשיחה שאני בוחנת כל פעם מחדש.

"אני מתחרפנת" - זה מבזיק על דברים שאני מעדיפה להשקיט,תחושות שאני מעדיפה להכחיש. 

טוב יותר , טוב פחות.

"קללה על שתי הבתים".

גם את היום הזה אני לא עושה בבית, לפחות לא אחד רישמי.

ביקור ידידים שדי עסוקים מידי לגשת לראות אותי.

אבל זה לא לגמרי אשמתם, אני לא לגמרי נגיש.

אבל אני כן רגועה יותר כאן...

אנחנו כאן ארבעה אנשים ואני עוד צריכה ללכת.

מצאתי עבודה יציבה, התחלתי לשמור על משקל

התחלתי להכיר יותר א/נשים.

למה אני לא רגועה? למה אין לי מנוחה? למה משהו מרגיש לי זר בפנים?

כל כך לא נכון.

האם יש נכון לאנשים כמוני?

אני רוצה כבר המון זמן לכתוב בבלוג והמילים פשוט לא יוצאות לי.

או יותר נכון אני כותבת שורה שנראת לי בסדר וכל יתר המילים לא נראות לי נכון.

החלטתי שאם רק שורה אחת תיהיה הכתיבה אני עדיין אעשה מזה פוסט חדש.

סבתא מצד אמא לא רוצה לדבר איתי אם אני לא אלך איתה לרב.

זה לא איום שמחזיק מים אם היא לא תדבר איתי עבורי זאת תיהיה פשוט הקלה.

אני מאוד מקווה שאמא לא תנסה גם לכפות עלי.

נמאס לי מכפייה דתית ונמאס לי שלא משנה כמה אני עוזרת זה אף פעם לא מספיק.

אני כול הזמן נעה בין הרצון לשכור דירה לעובדה שגם בלי לשלם על אחת כמעט ואין לי כסף.

אני יודעת שאצל אמא אני חייה במותרות אבל מחיר החופש מתחיל להרגיש יותר ויותר כבד.