מעמקים

אני לא מצליחה ללמוד למבחן ומחשבות על הקיום

עד גיל 18 כמעט לא הרגשתי קור,
ומגיל 18-19 בערך הקור נעשה פתאום נוראי וחודר עצמות.
אולי יש לזה הסבר מדעי, כמעט בטוח פסיכלוגי, אבל זה לא משנה את התחושה.

עד היום הדבר שהכי מרגיע אותי בעולם הוא חום, זה עוד התחיל לפני

אבל הדבר הכי טוב לעשות בהתקף חרדה , הוא לזרוק עלי שמיכה

דבר שרק מישהו אחד עד היום הכיר אותי מספיק כדי לעשות

אבל זה לא מפתיע...

כי ב90% לא ממש תראו או תיהיו בטוחים שאני בהתקף חרדה

בהתקף הדיכאון של פסח דאז , אחרי בליעה של 30 כדורים

הלכתי להמשיך לעבוד?

ניסת להתאבד? זה חלק מהחיים -עכשיו לכי עזרי לו עם הספר!

ככה זה הרגיש אף אחד לא אמר את זה , כי גם אף אחד לא ידע, כי לא ראו

אני מנסה להתקבל למשרה מתקדמת יותר בעבודה,

הייה לי קר בטירוף במכרז , אבל בגדים עבים משדרים חוסר בטחון, בעיקר שכבר ממילא חסר לי בטחון

ואני רוצה את התפקיד נורא, אני רוצה אותו כי זה תפקיד מדהים, תפקיד של גדולים.

תפקיד שיתן לי בגיל כמעט 30 התקדמות בחיים, שיצדיק את הלימודים שלי ויכול לבנות לי עתיד

ובעיקר יכריח אותי לסיים את הרישיון כי הוא מחייב רכב (אבל היי משלמים על דלק, דלק חינם זה אושר)

אז אחרי מכרז מלחיץ , ניסיון להבין איך אני משלבת תואר שני עבודה ורישיון....
ניסיון להבין את הסיכוי שלי...אה והמבחנים, אז כן אני בורחת לעולם הפנטזיה שלי

לא עוזר הרבה כשישי לי עוד שבע שעות רופא ועוד 10 וחצי שעות מבחן

 

ועדיין אוהבת יותר את החורף מהקיץ

בתחילת השנה עשיתי בדיקה גנטית לגילוי מוטציה לסרטן השד והשחלות

היום התקשרו לספר לי שאני נשאית

ואתם האדם השלישי שאני מספרת לו, ספרתי לאמא שלי שעברה סרטן השד ודחפה אותי לבדוק

כי אולי היא תדע מה לומר, סיפרתי לבת הזוג כי רציתי נחמה.

בנות בספרייה שאלו אותי מה שלומי , ואמרתי הכול בסדר

כי לא רציתי רכילות.

הבוס יודע רק על המריבות הביתיות מאז הירושה כי גם אצלו מת קרוב משפחה והוא גם מבין ללבי.

אבל חששתי שאולי זה יהיה תירוץ לפיטורין.
אחותי הקטנה קבלה סוף סוף עברה טסט ולא רציתי לעציב אותה. 

וליתר לא ספרתי , לא לחברים, מכרים, אפילו משפחה.

חלק כי זה לא עניינם ובעיקר, כי אין לי מושג מה אמורים לומר.

נשאות היא סוג של כלום.

מונח  מנפח שאומר שאולי אני אחלה בסרטן ושהאולי שלי קצת יותר גדול מהאולי של אחרים, מעיין הגרלת לוטו עם יותר אחוזים נגדי.

ועדיין הגרלה, זה באמת אומר כלום...כלום חוץ מ

שיצטרכו עכשיו להריץ אותי מרופאים לרופאים מטופס 17 אחד למשנהו שפעם בשנה תיהיה לי תחושה מצמררת בעמוד השדרה 

עד שאלמד עם הזמן לפתח אדישות לשאלה האם השנה מצאו משהו , רק שאולי יכרתו לי איבריים, שדברו איתי על זה הרבה לפני

שאקבל מאנשים מבטי רחמים מוזרים,  רק שארגיש עם סרטן בלי.

אחרי הכול מה יש לי לדאוג זה עוד לא אומר כלום

מאז שסבתא מתה

הלך כל הקשר בין אמא לאח שלה

הם לא מסכימים על כלום ורבים הרבה

בהתחשב בשנים שהיא טפלה בו וכמה שהיא עזרה לו 

הוא מתנהג די מגעיל

אבל אין לי הרבה לומר

אני יודעת שגם אמא שלי אדם לא פשוט

אחד הפחדים שלי יהיה שאני אאבד את כל האחים שלי לקרבות ירושה

ואני לא מבינה למה

שישמור את כל הכסף בעולם בסוף היום

בלי משפחה הוא לגמרי לבד