מעמקים

לראשונה מאז גיל 22 בערך...יש לי נייד חדש

ולא נייד ספר של מישהו, טוב טכנית זה כן נייד ספר אבל הוא עוד מהאריזה והכול אז 

יאי לי , אז הוא קטן פיצי לא הכי מתוחכם אבל, הוא סמארט פון שלא זולל סוללה והוא שלי.

(אני עדיין חוששת שהוא יהרס מכיוון שיש לי נטייה להיות מגושמת לעיתים.)

אחרי כל כך הרבה זמן שהרגשתי לא משוכת ודחויה להיות בקשר זה מוזר וממכר כאחד.

אני שמחה שהקשר פתוח, אני שמחה שיש לי תחושה של קבלה, שחברים בעד.

קשה לי שאין לנו מקום להפגש, קשה לי המחשבה שלבית אני לא אוכל להביא אותה ליותר מכמה שעות

כל פעם להתחמק מעינייה של אמא.

אני מוצא את ההגדרה שלה הכי טובה: "להיות צמודים במקום נוח בלי שנצטרך להסתכל מסביב כל הזמן".

קשה לי להגיד "אני אוהבת אותך".

לא כי אין לי רגש, להפך יש לי יותר מידי ממנו

פשוט כי נפגעתי ויש בי צד שלם שעוד פוחד לפגוע ולהיפגע.

וכול פעם שהיא כותבת "אני אוהבת אותך"

אני תמיד שוקלת מה אני צריכה לומר

השיא היה שכתבתי "אהובה" זה בטח נשמע כל כך מעט.

אבל זה לקח לי כל כך הרבה

ובכול זאת אני כל כך שמחה

ידוע לי היטב שאיש לא הבטיח גן של שושנים

אבל בכול זאת אני מרגישה שחסרה לי אפילו ההקלה הרגעית הקטנה.

אני כמובן מגששת ומגרדת כמה בכוח, אבל התמונה הגדולה ללא רחם מכה בראשי.

כשלעצמו היום שלי היה טוב עד הערב, טוב אבל מלבלבל.

שלושה ימי דם עוברים עלי.

ושבועיים אם לא יותר של משקל תקוע.

התחלתי ללכת למכון כושר, אבל כרגע הכאבים לא מאפשרים לי.

אני דואגת לארקרדו, אני רואה מישהו שחשוב לי מתחיל בכוח לארגן את חייו

למרות כאבים ובשרות רעות שעבר, אך חומות הבירוקרטיה נופלים עליו לבנה אחר לבנה.

אני מנסה להיות שם בשבילו, מנסה להתקשר ולדבר.

אבל הוא רחוק אף יותר, וזה קשה.

פתאום, מישהו שהוא חלק מהנוף שלי לפחות אחת לשבוע, מישהו שכמעט חלק ממשפחתי מצד אמא

ושחברי הטובים מכירים, פתאום אני קולטת שאני כבר לא רואה אותו חודש.

כמעט כל סופ"ש אנחנו מדברים על להפגש וכמעט כל סופ"ש זה לא אפשרי בסוף.

אבל באמת שאין לי זכות להתלונן,לא משנה כמה אני מתגעגעת

לחיבוקו המוחץ מידי, הוא זה שהחיים מפילים עליו לבנים כרגע.

אבל אני יודעת שזה גם משפיע עלי,

אני רעבה יותר, אני עצובה, והאנרגיה שלי נמוכה יותר.

כולי תקווה שזה לפחות כי הוא משאיל אותה ממני

שבצורה חמה גם עם רחוקה אחת, הוא מוצא בי עזר...