עומקים

אני חוזרת אחורה לתקופה ששקט היה רק מפחיד, 

רק זמן עד שהיא תכנס לחדר תתפוצץ עלי

תפגע בי רגשית,  תאשים אותי,  ואז כשאני בוכה או שותקת או בוכה בשקט היא סוף סוף תצא,  עד למחרת.

עבר כל כך הרבה זמן מאז,  היא השתנתה לגמרי. 

למדתי שיש שקט בשנים שלא כואב. 

ועדיין כל פעם שרבים איתי,  אני מחכה לזה. 

להתפרצות של כאב,  כשאהובים צורחים עלי. 

 זה לאיפה שהמוח שלי מכון. 

ולא משנה כמה זמן עבר. 

כל פעם שרבים איתי, 

אני אותה נערה

אם אותו מחסור באהבה

אחרי הניתוח ואחרי האשפוז

בנתיים בקושי יכולה לאכול

וכמובן בשנייה שזה קורא

מרגישה שיש פורנו של אוכל בכול מקום

או שאולי זה רק התת מודע

שלי מספר לי למה אני פראיירית