מעמקים

רגע של חסד,

החברה הייתה בארוחת ערב החג אצל אבא 

והיה נהדר

רגע של חרדה

מנסה לחזור לאמא דרך כנס

מגלה שהתרופה החדשה ואני לא מסתדרים

מגלה שאני צריכה תזכורות לא למות

רגע של דיכאון

מגלה שגם כשאבא מסיע אותי עד לעבודה

לא מסוגלת יותר מ4 ורבע שעות.

זה שגם לא הצלחתי לישון לפני כמעט לא עוזר

מתחרפנת בשעה שאנשים רוצים שאחזור בראשון

המנהלת יודעת, חלק ממני מקווה שתפטר אותי

חלק ממני מקווה למות

כרגע אני מרגישה שמערכת היחסים שלנו נעה סביב השאלה מי נהרס יותר

לא שמישהו מאתנו באמת רוצה ל"נצח", זה מקרה קלאסי שבו שתינו מפסידות.

אף אחת מאתנו לא מצליחה לתפקד ממש, ולשתינו יש מחשבות אובדניות...

יום אחד הצלחתי לתפקד בדיוק יום עבודה אחד,

ואז ראיתי את הנזק שהיא גורמת לעצמה עם השוקר ולא הצלחתי לתפקד כל הלילה וכל היום

הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להגיע לאמא ולהיות שם יומים של תפקוד כלשהו

והרגשתי גועל שאחרי יומים וחצי מחזירים אותי שוב לבית אבי וסבתי.

יחד עם זאת, אני די בטוחה שבלי זה הייתי מזיקה לעצמי, והבטחתי להם שלא

אני מתקשה לראות את התועלת שאני מביאה לאנשים בחיי

אבל החיבוק מלא הדמעות בין סבתי מצד אבי לאמי כששתי הנשים בוכות עלי

אומר לי שחייב להיות משהו.

אחי הקטן בכה כשמתה לו האוגרות, הוא הרגיש מעט אשם

ואני יותר גדולה מאוגרת..לפי איך שזה נראה מסבתא ואמא עלי כבר בוכים

האקסית עושה גיהנום לחברה

החברה לא יכולה לצאת משם מוקדם מידי...

חוזה מסתיים ביוני ובנתיים אי אפשר אפילו

והיא ממשיכה להאשים את כולם

אבל לעולם לא מסתכלת על עצמה...

כולם אשמים ורק היא קורבן

אני שמחה שהיא אקסית

אני תמיד יבחר להרחיק אותה מרעל

אני לא מתכוונת להתנצל על זה.