מעמקים

לפני שנה בדיוק מת ידיד שלי לוחם נורדי אדיר

אדם שבמבט ראשון היה כל כך חזק וחיי.

אבל תמיד התמודד בפנים עם ריק וכאב.

קשוח חיצונית מבפנים מרשמלו.

אני יודעת שתמיד חושבים על אנשים שריירים שהם טיפשים.

אבל הוא היה די גאון.

פילסוף לפעמים, לוחם תמיד.

אמא שלו נוהגת לומר שהוא היה מיוחד מידי.

טוב מידי לעולם הזה.

ולבד מידי.

כל כך הרבה א/נשים באו כל כך הרבה א/נשים עוד אכפת ממנו.

חבל לי שהוא לא ראה את זה.

חבל לי שהוא היה בודד מול אנשים

כואב לי שהוא לא סיפר לי.

נראה שהנושא הגדול בחיי כרגע הוא הנסינות שאני עושה במטרה לארגן אותם.

זה מתחיל מדברים חברתיים, כמו הפעם הראשונה שהנחתי בקבוצה הביסקסואלית.

ואז ארגון חברים להליכה משותפת לסרט, שזה היה יותר מאתגר כי זה היה לנסות להביא 8 אנשים

לא כולם כולל אותי מאותו איזור למפגש, 7 אגב הגיעו :)

כמו לנסות ולארגן א/נשים חדשים לפגישה לקראת הפסטיבי בי

והעובדה שהתחלתי לנהל את פורם גנדרקווירים בתפוז :) .

אבל מעבר לארגון חברתי אני מרגישה גם צורך ברמה יותר אישית

צורך לנסות לארגן סדר יום,

צורך לארגן חשיבה על האם או לא לימודי המשך,

צורך לארגן עבודה קבועה, שזה בכלל נובע מהצורך בכסף ואולי אפילו הצורך במסגרת.

ויש צורך שלא קשור בארגון כלל

הצורך לא להיות לבד.

ולסיום מסר חשוב מאחד האנשים היותר מדהימים בעולם הזה :

1. ארקרדו כועס עלי כי אמרתי לו איך אני מרגישה

העונש שלי על רגש מסתבר זה הרחקה לשבוע

כנראה שעד אז אני אמורה להיות בלוק אטום רגשית.

2. משרד הרישוי רוצה לשלוח אותי למרפאה של אזור המרכז כדי שיבחנו עם אני כשירה לנהיגה

כי מסתבר שאישור המרפאה הפסיכאטרית שבה הייתי שנה לא מספיקה

הרי ברור שלהם אין מושג על מה הם מדברים.

אני אפילו לא מוכרת כחולת נפש-המניאקים רק יקחו ממני כסף ומה עם זה לא יספיק מה עם אחרי עדיין לא אקבל רישיון?.

3. ופיטרו אותי, לפי ההסבר זה אפילו לא בגלל משהו שעשתי "מבחינה מקצועית"

אז מה כן לעזאזל? עברתי לראשון ויש לי עוד רב קו להחודש , אז מה אני עושה ממשיכה לחפש כאן

או חוזרת לאבא? שוב השאלות של באיזה תחום לחפש או אם בכלל יש לי יכולות.

כל כך הייתי גאה שהתחלתי את העבודה הזו ועכשיו אני מרגישה כל כך חסרת יכלות

אם משהו כזה היה קורה לפני חודשיים הייתי מבקשת מארקרדו לבוא ליומיים

ולקבל חיבוק, ועכשיו...