לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2006

על אודות קניית עיתונים ועיתונאים ערביים


בסוף חודש פברואר 1930, כחצי שנה לאחר שעשרות יהודים נרצחו באירועים שהביאו לשיא את העוינות בין שני העמים בארץ ישראל, ניסחה הלשכה המאוחדת של ההנהלה הציונית והוועד הלאומי את תוכניתה ל"שיפור יחסי יהודים-ערבים". תחת הסימון "סודי" נרשם דין וחשבון לסיכום ישיבה מיוחדת שהתקיימה בנושא. אחד הסעיפים המרכזיים בדו"ח נגע ל"תעמולה ועבודה בעיתונות הערבית", ובו פורטו, בלשון ברורה, שתי גישות שעמדו בפני הלשכה. אפשרות אחת לשיפור יחסי יהודים-ערבים באמצעות העיתונות דרשה "שהרשויות היהודיות יוציאו לאור עיתון ערבי יומי, אשר על אף שינסה לשמור על רמת עיתונאות ערבית גבוהה ככל הניתן, יהיה עתון יהודי גלוי, ללא ניסיון להסוות את אופיו זה". האפשרות השנייה, שאפתנית יותר, דרשה "שהרשויות היהודיות ישיגו שליטה באחד או יותר מהעיתונים הערביים הקיימים, ויחדירו לתוכם תמיכה באינטרסים היהודיים".

לא היתה זו הפעם הראשונה שתעמולה גלויה מחד ובחישה סמויה באמצעי התקשורת הפלסטיניים מאידך הועלו על ידי פעילים ציוניים כאפשרויות לעידוד האחווה בין שני העמים. מראשית המאה ה-20, כשרק החלו ההתנגדויות המקומיות לתנועה הציונית לצבור כוח, רבים בקרב התנועה הסיקו כי מדובר, עקרונית, באי-הבנה אשר בעזרת עבודת שיווק נכונה והסברה אקטיבית ניתן יהיה להעלימה.

במאמרו "נסיונותיהם של המוסדות הציוניים להשפיע על העתונות הערבית בארץ ישראל בשנים 1908-1914" מגולל יעקב רואי את תחילת הסיפור. כדי להבין טוב יותר את נחישות פעילי הציבור הציוניים בישראל יש להביא בחשבון כי בעיניהם האוכלוסייה הפלסטינית המקומית היתה נוחה במיוחד להשפעה מדברי דפוס והמילה הכתובה באופן, וזאת משום שגדלה על מסורת בה למילה הכתובה יש ערך כמעט דתי. מאמר מ-1911 בעתון "החרות" תיאר כך את תכונות הערבי הטיפוסי: "הערבי הפלשתינאי ביחוד פשוט מאד הוא וחסר כל התפתחות (חוץ מיוצאי הכלל הבודדים). כל דברן נחשב בעיניו למטיף, לחכם, למדיני, לנביא שהאלוהים מדבר החזון מתוך פיו, כי על כן יכל הוא לדבר ולהגיד את האמת בלי מורא ופחד... כל מילה מודפסת היא קדושה בעיניו, שאין להרהר אחריה ושצריך ללכת לפיה".

היראה מפני המילה הכתובה גרמה, לדעת אותם פעילים, לכך שיחס האוכלוסייה המקומית לציונות הושפע מאוד מהמאמרים העונים שנתפרסמו בעיתונות הערבית. הנה כך סיכם מאמר המערכת של "החרות", גם כן מ-1911, את המצב: "קוראים אנו יום יום את העתונים הערביים, ומרגישים היטב את הארס ההולך ומפעפע במחות ההמון החצי-פראי הנוח לקבל כל השפעה קיצונית". אך אם "ההמון החצי-פראי" נוח להשפעה מצד מאמרים אנטי-ציוניים, אפשר, חשבו הציונים, להשתמש באותם אמצעי תקשורת כדי לעורר בו גם רגשות אחרים כלפיהם. מנחם אוסישקין הציע כבר ב-1905, בחוברתו "הפרוגרמה שלנו", "להשפיע על העתונות... על דעת הקהל בקרב אוכלוסי תורכיה ולהכשירה לתועלתנו". רעיונותיו החלו להתממש לאחר מהפכת התורכים של 1908, וריבוי העיתונים שבאה בעקבותיה.

החל מ-1910 החליט המשרד הארצישראלי, הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בא"י, לעקוב מקרוב אחר העיתונות הערבית ולנסות להגיב למאמרים אנטי-ציוניים. בפברואר 1911 במסגרת "אספת באי-כח המשרדים והמושבות של יהודה ועסקני יפו", התכנסה העילית של היישוב היהודי לדון במצב. באסיפה נכח ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי, ולצידו אישים בולטים כגון חיים חיסין, ומנחם שינקין. "האסיפה", כך לפי הפרוטוקול, "התחילה בשעה 6 אירופית בערב", כשהסיבה העיקרית לקריאתה היתה "התגברות התנועה האנתי-יהודית בארץ". כל משתתף העלה הצעותיו בנושא.

רופין הציע "לסדר קריאה תדירית של העתונות הערבית במקום מיוחד למען ענות על כל הענינים השייכים ליהודים...". מר מאירוביץ מראשל"צ גרס כי "נחוץ עתון ערבי כללי אשר אפשר יהיה לנו לכתוב בחפש אודות השאלה היהודית". ואילו הד"ר מושקוביץ מרחובות טען כי "אופן העזרה להעתונות הערבית למען שתהיה בעדנו צריך להיות ע"י מודעות וחתומים להעתונים".

הנה, כבר ב-1911, עמדה בפני עסקני הציונות אותה הדילמה בין תעמולה גלויה לשלמונים מוסווים (שהרי ההצעה לעזור לעיתונים ערביים על ידי מודעות וחתומים אינה אלא הזרמת כספים מאורגנת למערכת העיתון). בסופה של אותה אסיפה התקבלה החלטה שאיחדה משהו משלוש ההצעות: "להשתדל כי יודעי ערבית יקראו תמיד את העתונים הערביים ויודיעו את כל הכתוב בהם בנוגע ליהודים והמה יכתבו מאמרים בעתונים הכלליים של הערביים (אשר העזרה תנתן להם ע"י מודעות וחתומים) להשיב על מאמרי השטנה".

ואמנם אותה שנה הוקמה לשכת עיתונות מיוחדת במשרד הארצישראלי אשר נדרשה לסקור את המתפרסם בערבית, להבין באילו עיתונים ניתן לפרסם מאמרי נגד, ולדאוג שכך יהיה. עדות לכך שתוכנית זו יצאה אל הפועל ניתן למצוא במכתב מ-1912 ששלח רופין ליהודה לייב מאגנס, מזכיר ההסתדרות הציונית בארה"ב. רופין ביקש במכתבו תקציבים ללשכת העיתונות ופרט את פעולותיה: רכישת עיתונים וקריאתם, תרגום ופרסום מאמרים בעיתונות הערבית, ותמיכה מסוימת בעיתונים ערביים בצורת מנויים. יהודים-ערבים כנסים מלול ואהרון מאני, שפרסמו עוד לפני קום הלשכה מאמרים בעיתונים ערביים, גויסו עתה לעבודה מסודרת בתחום, אף כי התקציב הדל לא אפשר מסע תעמולתי רחב היקף. היו גם פקפוקים בעצם הטעם במשימה. רופין טען שכל מאמר פרו-ציוני המופיע בעיתונות הערבית רק מספק חומר לעשרות מאמרי נגד ולכן הציע להשפיע על העיתונות הערבית בעקיפין, באמצעות מאמרים שייכתבו על ידי ערבי בלתי נחשד.

הרעיון להקים עיתון ציוני בשפה הערבית עלה עוד לפני שהוקמה הלשכה המיוחדת. ב-1909 קרא מאמר בעיתון "החרות" כי "צריך ליסד ובהקדם האפשרי, פה בארץ-ישראל, עתון ערבי גדול וחשוב, שבו ישתתפו טובי הסופרים העברים יודעי ערבית – ולא מעטים הם בתוכנו – עתון שבו ישתקפו החיים הארצישראלים, עתון שבו נוכל להשיב לכל צורר...". בשנים שלאחר מכן יזם "החרות" מסע למען הקמת עיתון שכזה, ופרסם מאמרים רבים בנושא מתוך שכנוע כי אם רק ילמדו הערבים על היתרונות שמביא עימו היישוב היהודי, יקבלוהו בסבר פנים יפות.

לא כולם חשבו שיש להתגייס למשימה. רופין חשש שהקמת עתון ערבי ציוני תגרום רק להחרפת הפולמוס מצד הערבים. י"ח ברנר פרסם מאמר בעתון "הזמן" ובו סיבות אחרות נגד המסע של "החירות". "אם באמת אנו כל-כך לאושר לערבים", כתב ברנר, "למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות, אם הם הורעלו ברעל-השנאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-יד עתוננו היהודי-הערבי גרידא? הטרם נדע את כוחה והשפעתה של העתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע... אנו, בני ישראל, הן לא נוכל לארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו נגד דברי השקר של צוררינו... ובכן, את מי נעביר על צדנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששנאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהוה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשנאה לישראל? את מי?"

ב-1913 קיבלו המוסדות הציוניים חמש עשרה אלף פרנק מהברון אדמונד דה רוטשילד למען פעילות בעניין העיתונות הערבית, ושוב הועלתה האפשרות להשקיע כספים בעתון קיים בצורת תשלומים שוטפים ומודעות, או אפילו תשלומים בלתי מוגדרים לבעלים, עורכים או מוציאים לאור. רופין קיווה להחתים יהודים על עיתונים ערביים ועל ידי כך ליצור קהל קוראים יהודי, על מנת שייאלצו העורכים להתחשב בו ולגלות כלפיו אהדה. בעניין זה כתב לו אליהו ספיר מכתב ובו ביקש להדגיש מתי כדאי לשתף פעולה עם עיתון ערבי, ומתי להימנע מכך: "בכלל צריך להזהר בעתונים אלה שמתקרבים לנו להנאתם. התמיכה בהם מעוררת רק קנאה ולפעמים גם התאוה של העתונים האלה בעצמם כדי שיוסיפו ולקרוא הב-הב. אך אם העתון המדבר הוא מתחלתו דורש הצדק ונגד שנאה דתית ראוי שנמציא לו איזה מנוים ובראשית רק מעט כדי שנוכח בעצמנו מה טיבו וגם באופן כזה שגם העתון בעצמו לא יחשב כי תומכים הם היהודים בו כדי שיהיה מליץ יושר בעדם על מנת לקבל פרס".

נראה שתשלומי שוחד ישירים עברו את שלב ההצעה התיאורטית, עדות לכך אפשר למצוא במכתב ששלח נסים מלול לארתור רופין בדצמבר 1914 ובו ביקש תשלום על פעולות שביצע בעבר עבור הלשכה. "זוכר כבודו בוודאי", כתב מלול, "כי כאשר הודעתי לכ' ע"ד [על דבר] חשבון הנחיצות לנסיעה למצרים מפני אותה ההתנגדות המורעלת אשר היתה בעתונות המצרית (...) הגיד לי כבודו כי המשרד מוכן לשלם לי את ההוצאות אם הועידה הציונית תראה כי הנסיעה הזאת תוכל להביא תועלת. אינני יכול להביא את הפרטים פה, אלא די להזכיר כי במשך 24 שעות מהיותי בקהיר יכולת אז להשתיק את כל העתונים והסופרים הכותבים נגדנו(...) בה בעת שכבודו הגיד לי בפירוש בעת נסיעתי מצרימה, שמוכנים אנחנו לשחד את בעל העתון הזה באיזה סכום של כספ על מנת לחדול מהדפסת מאמריו המורעלים אשר הרגל כבר להדפיסם בעתונו".

היו גם ניסיונות לסגור עיתונים עוינים על ידי תביעות בבתי המשפט העותומאניים, בטענות כי הללו מחרחרים ריב ויוצאים נגד הדת היהודית. אלה, כמו גם הניסיונות להשפיע באמצעות תעמולה מסוגים שונים, נכשלו. העיתונים לא נסגרו, ויחס הפלסטינים כלפי היהודים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא השתפר.


בספרו "צבא הצללים – משת"פים פלסטינים בשרות הציונות", מתאר הלל כהן, חוקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית, את המארג הסבוך של שיתופי הפעולה אשר נרקם בין יהודים לערבים בתקופת המנדט הבריטי. מודיעין, מכירת קרקעות, פעילות פוליטית, ולעניינינו – תעמולה בעיתונות. זהות הפעילים הציוניים שעסקו במלאכה השתנתה, אך הטקטיקות נותרו על כנן. בתקופה זו עמד בראש התומכים ברעיון התעמולה חיים מרגליות-קלווריסקי, הממונה על המחלקה הערבית בהנהלה הציונית. קלווריסקי, אדם שהאמין בלב שלם בעוצמת העיתונות, היה משוכנע בחשיבות פעולה ציונות ברורה אל מול העיתונות הערבית בא"י.

כך כתב קלווריסקי להנהלה הציונית: "לדעתי אין דבר שהסב לנו כל כך הרבה רעה וקלקל את היחסים בין היהודים והערבים כמו העתונות הערבית. מיום שנוצרה בא"י (אלכרמל – תיכף אחרי המהפכה של התורכים) ועד היום הזה לא פסקה מלקטרג ולנבל את שמנו. ע"י פעולה זו המזיקה, הכניסה שנאה עמוקה בלב הערבים אלינו והרעילה את האטמוספירה לא רק בארץ כי אם בכל ארצות ערב (עבר הירדן, סוריה, מצרים ועוד). כדי לטהר את האוויר ולהפוך את לב הערבי לשוב אלינו, נחוץ שנרכש לנו השפעה על העיתונות הערבית באפן ישר ובעקיפין. הלשכה המאוחדת התחילה לטפל בזה, ולא בלי הצלחה, אבל כדי להפוך את הקערה על פיה ולעשות מעין רבולוציה בכל הלך המחשבה של הקורא הערבי הא"י צריך לשנות לגמרי את פני הפרסה הערבית בנוגע ליהודים".

לאחר שפירט את הצעדים הדרושים (הקמת עיתון כללי ערבי; הקמת עיתון יהודי-ערבי; תמיכה חודשית בחמישה או ששה עיתונים ערביים) סיכם: "אם כה נעשה, בטוח אני שבמשך שנה-שנתים האטמוספירה תטוהר והסימפטיה ליהודים תירש את מקום השנאה בלב הערבים".

כשקלווריסקי דוחף קדימה, החל בתחילת שנות העשרים מסע חדש לקניית השפעה על העיתונות הערבית. תשלום ניתן לעיתונאים ערבים כדי שיכתבו מאמרים פרו-ציוניים בעיתונות הערבית, ולעורכים ערביים כדי שאלה ידפיסו מאמרים שכאלה בעיתוניהם. בארכיון הציוני המרכזי עדויות רבות למהלכים אלה. מסמכים רשמיים, דו"חות תקופתיים, ומכתבים אישיים המטפלים בנושא. בפברואר שנת 20', למשל, אליהו זאב לוין-אפשטיין, עסקן בא"י אשר הבין משהו בענייני שיווק מתוקף היותו אחד ממקימי חברת "כרמל" לשיווק יין, כתב מכתב למנחם אוסישקין ובו דיווח על "ואדי בוסטאני", לשעבר יועץ המושל ביפו, אשר מבקש להוציא עתון ערבי יחד עם כמה שותפים. "כלם אנטי-יהודים המה", העיר לוין-אפשטיין, "ובלי כל ספק יהיה העתון הזה נגדנו".

ולוין-אפשטיין המשיך: "יש רק שתי דרכים לפנינו: אם להתנגד לרשיון בנתינת טעם להתנגדותנו, כי העתון יהיה רק מסובב להרבות מריבות ומחלוקת בין הערבים ובין היהודים, שגם אנו וגם הממשלה איננו רוצים בזה, או לקרב "בוסטאני" אלינו, מפני שהאיש הזה הוא מהמשטר הישן ובהול אחרי בַכֶשִישִים. הוא הביע חפצו להתראות עם כבודו... אנכי מצדי מספקני אם כדאי לנסות את הדבר מפני שכבר נתנו לעתון אחד שמה תמיכה ואף-על-פי כן הוא ממתנגדינו".

בראשית שנות העשרים קיבלו שני עיתונים תמיכה כספית קבועה מההנהלה הציונית. אלאח'בר, שהיה בבעלות נוצרית ובעריכת היהודי נסים מלול, ולסאן אלערב בעריכת הנוצרי אבראהים נג'אר. מצב בו תשלום קבוע מועבר לעורכי עיתונים, ואלה נדרשים להדפיס מאמרים בזכות הציונים, היה טעון ומסובך. לא תמיד שיתוף הפעולה שסוכם עליו מראש אכן התבצע, לא תמיד היתה יכולת לדאוג שיבוצע לפי רצון המשלמים. הנה כך דיווח קלווריסקי להנהלה הציונית בלונדון, באפריל שנת 23':

"ליסאן-אל-ערב"

"כידוע לכם נתנה על ידינו תמיכה חדשית לעתון הערבי הזה. למרות תמיכתנו אין עתון זה מגין עלינו די הצורך ואיננו משמש לנו כלי-נבטא, הוא רק מסתפק בעבודה נייטרלית ולפרקים הוא עוזב את עמדתו הנייטרלית ומתנפל עלינו ומבקר את מעשינו כמו שהוא עושה בימים האחרונים..."

"בינתים נודע לנו שעורכו של ה"ליסאן-אל-ערב", אולי מתוך הרגשה שאיננו משביע אותנו רצון ואולי מתוך רצון למצא חן בעיני חבריו, מנהל מו"מ עם קבוצת קיצוניים למסור להם את עתונו. איבריהים אמנדי נאגאר זה הוא נוצרי-סורי, ערום כנחש ובעל כשרון ואם יהפוך לנו לשונא יוכל לגרום לנו נזק רב, מפני שהשפעתו גדולה. הוא הציע לפנינו לשפר את מעשיו ולהדפיס כל מה שניתן לו אם רק ניתן לו למפרע את תמיכתו לששה חודשים ואז יפסיק את כל מו"מ עם הקבוצה ההיא. אבל אין אמונתנו גדולה בו ביותר, מפני שהוא תמיד מבטיח ואינו מקיים. בכל זאת עלינו להיות זהירים בזה ולא להקים נגדנו עוד שונא אחד רב-כשרון. לשם כך יש הצעות להגדיל מעט את התמיכה שאנו נותנים לו (משבעים וחמישה עד מאה פונט ['פונט פלשתינאי' היה שם המטבע בארץ ישראל המנדטורית, שווה בערכו ללירה שטרלינג א.פ.])... לעת-עתה מו"מ זה נמשך וע"ד [על דבר] התוצאות נודיעכם".

בספרו "צבא הצללים" מציין כהן כי קלווריסקי מצא עצמו במלכוד הקלאסי של מפעילי הסייענים – מצד אחד פחד להפסיק את התמיכה פן יפנה אליו המשת"פ עורף ואף יחשוף את דרכיו, אך מצד אחר חושש שמא הגדלת התמיכה לא תביא לתוצאות.

הלל כהן: "זו משימה שהיא בעצם כמעט בלתי אפשרית. להבדיל ממי שאתה משלם לו כסף כדי שימכור לך אדמה, והוא מוכר לך אדמה, רשמת את זה בטאבו, עכשיו לא אכפת לך מה קורה הלאה, פה הזירה היא התודעה. כשהזירה היא התודעה אז נניח ששכנעת מישהו אחד לחמש דקות, אחרי זה מתקיפים אותו וכאילו לא עשית כלום. המשימה היא משימה מסובכת בהרבה מאשר שטינקר שמעביר מידע".

שוחד עיתונאים נחשב כדרך ראויה בעיני הפעילים הציוניים?

"אני לא חושב שמישהו התבייש בזה, תפסו את זה כדרך פעולה לגיטימית במזרח התיכון. לצורך העניין, למה לא להשתמש בכלים שהמקום מציע לנו, והמטרה מקדשת את האמצעים. אבל אני לא יודע אם 'שוחד' זו המילה הנכונה. אני חושב שהביטוי הנכון הוא 'שכירי עט', אנשים מקבלים כסף בשביל לכתוב. עכשיו אני משער שיכולים להיות כמה מניעים כדי להסכים, מניע אחד זה כמובן הכסף אבל אם מישהו מאוד חזק באמונה הלאומית הערבית שלו, גם בשביל כסף הוא לא יעשה את זה. לכן יכול להיות שיש פה בכל זאת עניין של אנשים שהדעות שלהם היו פחות מגובשות".

כלומר, היו אנשים שבאמת חשבו שיש ברכה בבואם של היהודים?

"כן, היו אנשים שבאמת חשבו כך, גם מאלה שכתבו. דבר נוסף, היו אנשים שניצלו את זה למטרות הפוליטיות שלהם. אם אתה תוקף את ההנהגה הפוליטית כי אתה באופוזיציה אז היהודים מרוויחים ואתה מרוויח, וגם אתה מקבל כסף וכולם נהנים. למשל, בעיתון של האופוזיציה 'מראת אלשארק', גם שם הצליחו להכניס פה ושם ידיעות, והעורך שלו איזה תקופה היה בקשרים עם הציונים, אבל הוא לא ראה את עצמו כשכיר עט, הוא ראה את עצמו כמישהו שמקדם תפישה שונה. כי בסופו של דבר היו פלסטינים בתקופת המנדט שהניתוח שלהם אמר שאי אפשר להילחם בתנועה הציונית, ושמדיניות של חאג' אמין, יכולה להוביל להרס החברה הפלסטינית, מה שקרה בסוף".

התשלומים כללו סכומי כסף גדולים במונחי התקופה?

"לא, אני לא חושב שהיה תקציב גדול לדברים האלה. וגם לא ברור תמיד מה היו הסכומים, שכירי העט ביקשו סכומים מאוד גבוהים וקיבלו סכומים מאוד נמוכים אז קשה לדעת. אני חושב שהם קיבלו שכר שהוא קצת יותר גבוה משכר המאמר".

אחד המסמכים בתיקי הארכיון הציוני מתאר בפרוטרוט פגישה בין הסייענים למפעיליהם, ומגלה משהו על המשא ומתן שנערך בין שני הצדדים. תחת הכותרת "הצעת שרותם של עתונאים ערבים ללשכה" נכתב כך:

"ביום השלישי 25 למרס באו ללשכה שני העתונאים הערבים משכם זאהד שאהין ועבד אל עזיז אל שרפי, וכפי שנקבע מראש סודר להם ראיון עם ה' בן-צבי וה' קלוריסקי שארך כשלשת רבעי שעה".

"העתונאים באו בהצעות בנדון כתיבת מאמרים בעתונים הערבים ברוח הרצויה לנו, וכן הם דרשו שישולם להם על עבודתם בעבר... ה' בן-צבי ברר להם כי המאמרים המתפרסמים בעתונים העברים אין להם שום חשיבות בשבילנו, ורצוננו הוא בעיקר שמאמריהם התוקפים את המנהיגים הערבים הנוכחיים הנלחמים ביהודים, יתפרסמו דוקא בעתונים הנקראים ע"י ההמון הערבי כדי לבאר לו את הצורך בהבנה עם היהודים ואת התועלת שיש בזה לשני הצדדים..."

"ה' בן-צבי הציע לעתונאים להמשיך לכתוב את מאמריהם ותמורתם תשלם להם הלשכה שכר סופרים מ-400 עד 500 מיל לכל מאמר מקורי ונוסף על זאת תשלם להם את מחצית הסכום הזה בעד כל מאמר שיועתק בעתון ערבי שני... כמו כן הבטיח להם להשתדל שעתונים ערבים בארצות השכנות יפרסמו את מאמריהם וע"י כך תגדל אפשרותם להשתכר יותר מעבודתם ומלבד זאת הציע להם לפנות מפעם לפעם ללשכה ולקבל ממנה הצעות ונושאים למאמרים שרצוי לנו כי יכתבו עליהם".

"בנוגע לדרישתם בעבר, הציע ה' קלוריסקי לשלם לזאהד שאהין שלש לא"י בתור גמר חשבון ובטול כל הטענות הקודמות. לבקשת עבד אל עזיז אל שרפי הוסכם לשלם גם לו שתי לא"י".

יש עדויות שמשהו מכל זה אכן זה עבד?

כהן: "לא. אין שום עדות שזה עבד. הרבה פעמים זה דווקא עורר אנטגוניזם אצל אנשים מסוימים. זה גם די מהר היה ברור שמדובר בכותבים בשכר שניסו להציג את עצמם כלאומיים אותנטיים, פלסטיניים, ואנשים לא האמינו להם".

גם כששיחדו עיתונאים ערביים הקורא היה עולה על זה?

"כן, כי זה בדרך כלל לא התפרסם בעיתונים הלאומיים, אלא התפרסם בעיתונים של האופוזיציה, שהם בין כה בוגדים וכו'. האנשים שכתבו את המאמרים האלה נחשפו בעיתונות הלא אופוזיציונית, הלאומית, כך שמהבחינה הזו אפשר להגיד שאנשים ידעו שמדובר בתעמולה. היו גם כמה אנשים שהסתכסכו על רקע כספי ואז הם הוציאו החוצה את הדילים שלהם עם קלווריסקי, מעל דפי העיתון. כתבו מאמר קומי בעיתון מיינסטרימי על העיתונאים שעומדים בתור ליד המשרד של קלווריסקי ומבקשים כסף, ועם שמות והכול, הדברים האלה נחשפו והאנשים האלה גם הותקפו, פיזית".

אז מדוע המשיכו כל-כך הרבה שנים?

"לא המשיכו עם השיטה הזו המון שנים. אחרי שהגיעו להבנה שיש לפלסטינאים שאיפות לאומיות, שינו גם את האסטרטגיה של השיווק. התחילו להדגיש את העוצמה של הציונות, על דרך 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי".

אבל בספרך מצוין כי התעמולה המשיכה גם אחרי מאורעות 29'.

כן, לקח זמן שהטמיעו את העניין. בינתיים עשו מה שרגילים לעשות.

מה הביא לסיומו של מפעל התעמולה של קלווריסקי?

"מההתחלה היו אנשים שלא האמינו בכל העניין, ולכן היה לקלווריסקי קושי גדול להשיג כסף בשביל לתקצב את הסוג הזה של הפעילות. גם היו הסתבכויות עם כמעט כל הכותבים, חלק נאלצו לברוח מהיישובים שלהם וחלק היו להם ויכוחים של נפתרו עם המממנים, ההנהלה הציונית, ואז העסק דעך מכל הכיוונים".

במאמרו טוען יעקב רואי שהגורם העיקרי לכישלון יוזמות שכאלו, לפחות בשנים שהוא בדק, היה מחסור כספי.

"קשה להניח שזה היה יכול לשנות. המזרח התיכון נכנס לעידן הלאומיות עם ההתפרקות של האימפריה העותומאנית, ו-11 הנקודות של ווילסון. זה קצת יותר חזק מאשר עוד שניים שלושה מאמרים פה ושם. אלה כוחות יותר חזקים מההסברה, מה עוד שיש משהו יותר בסיסי, התנועה הציונית לא הציעה משהו אמיתי לפלסטינים, וזה משהו שהוא טיפה מעל כל העניין הזה של התעמולה. מה שהיה לה להציע להם זה להיות נתינים, אזרחים, אבל מדרגה שנייה. התעמולה ייפתה את המציאות והתעלמה מהממד הלאומי. בעידן לאומי אתה לא יכול לעשות את זה".


לצורך הכנת הכתבה נעזרתי בארכיון הציוני המרכזי, תיקים:

J105/11; J105/30; L4/1001; J1/308; L2/72II; L2/167; L2/44; S25/10296

נכתב על ידי , 20/12/2006 22:48   בקטגוריות כתבות וראיונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאורן פרסיקו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אורן פרסיקו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ