לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2006

אופנה


"פעם היתה פה תעשיית אופנה, היום כבר לא נשאר ממנה כלום." כך אומר ג'רי (אהרון) מליץ, מעצב אופנה ומי שהיה בשנות השבעים היועץ למשרד המסחר והתעשייה בתחום האופנה. ואכן, הימים שבהם הנסיכה דיאנה לבשה בגד ים של 'גוטקס' ושלי וינטרס התהדרה במעיל תוצרת 'מצקין' חלפו מן העולם לבלי שוב. עבור רבים כל-כך זהו מצב בלתי מתקבל על הדעת, ולכן אנו שולחים מכאן קריאה לכל היזמים החרוצים שמבינכם לא לאבד אף רגע ולצאת עכשיו לפעולה על מנת שישראל תחזור למרכז מפת האופנה הבינלאומית בתוך עשור לכל היותר! השאר מוזמנים להתרווח במקומם ולעיין בפרקים נבחרים מתולדות תעשיית האופנה של ארצינו.
המודעות הגוברת לאופנה בינלאומית בארץ-ישראל החלה להתגבש עם גלי העליה של שנות העשרים. בעוד החלוצים ואנשי היישוב הישן התלבשו בפשטות מוצהרת, וחלקם אף ניסו לחקות את לבוש הערבים, הרי שהתפתחותה של תרבות עירונית בתל אביב והגלים של העליה הבורגנית הביאו עימם את הצורך להיות מעודכן באופנה האירופאית האחרונה. עדות לכך אפשר למצוא בעובדה שבתי-החרושת הראשונים שנבנו באזור התעשייה של תל-אביב, לאורך הים, היו בית-חרושת 'דלפינר' שייצר בדי-משי ו'יהודה' שעסק בעיבוד עור. בשנות העשרים נפתחו ברחובות אלנבי ונחלת בנימין החנויות 'איטם' ו'מדים' שמכרו בגדים מוכנים, אבל את האופנה הנחשבת יותר השיגו נשות החברה הגבוהה מתופרות שכונתיות שהעתיקו ותפרו דגמים מתוך ז'ורנאלים תוצרת חוץ. כך יצא שבעוד בנות ההתיישבות העובדת לבשו שמלות פשוטות מבד גולמי היו נשות המעמד הגבוהה מתהלכות בשמלות על-פי מיטב הקודים האירופאים, ובעליהם הופיעו לאירועים חברתיים בחליפות ומגבעות (תל-אביבים רבים זכרו כיצד בעת מלחמת העולם הראשונה הם אולצו לחבוש תרבוש טורקי בלחץ השלטונות, ונהנו לחזור ולכסות את פדחתם תחת כובעים מודרניים).
בשנת 1924 הגיע גל עלייה נוסף של כ-65 אלף איש, רובם פולנים. בינהם היו אנשי מקצוע רבים שלימים יקימו יחד עם אנשי העלייה הגרמנית את התשתית של תעשיית האופנה הישראלית. בספרה הממצה 'חליפות העתים, מאה שנות אופנה בא"י' (הוצאת ידיעות אחרונות 1996), מציינת אילה רז כי בשנת 1918 נמנו בארץ 166 מפעלי הלבשה זעירים, עד שנת 1928 נוספו עוד 647 מפעלי הלבשה ובסוף שנת 1936 הגיע מספרם הכולל ל-1083. על רקע של צמיחה כללית זו נביא שלושה סיפורים של בתי אופנה מתחילת ימי המדינה, שלושה סיפורים השונים מאוד זה מזה אך יחד עם זאת מאפיינים כל אחד בדרכו את תהליך התפתחות תעשיית האופנה בארץ.


'אתא'
סיפורו של מפעל 'אתא' עמוס סמליות כה רבה עד שאל לנו להתפלא שסופו היה טראגי כל כך. נדמה שתחת עול סימבולי שכזה לא יכול היה אף מפעל, חזק ככל שיהיה, לשרוד לאורך ימים.
בשנת 1916 נפל בשבי הרוסי אריך מולר, חייל יהודי בגדוד הטירולי של צבא הקיסר פרנץ יוסף, ובן למשפחה אוסטרית – דור רביעי למנהלי מטוואה באזור בוהמיה שבצ'כוסלובקיה. בשנים הארוכות שהעביר בקפור הסיבירי, ניצל אריך את הזמן כדי להתוודע למספר יהודים ציוניים שלהט האמונה בצדקת דרכם חימם להם לא מעט לילות צוננים. תוך כדי ויכוחים ודיונים ארוכים החל אריך להשתכנע כי מדינה עצמאית ליהודים היא לא רק פתרון אפשרי אלא אף בגדר הכרח!
כשהשתחרר מהשבי ב-1920 חזר אריך אל המטוואה המשפחתית. הוא עצמו החזיק ברבע מהבעלות על מפעל הבדים, בן-דודו האנס החזיק ברבע נוסף ואביו של האנס, הוגו, שלט על החצי הנותר מבעלות המפעל. אריך פנה אל האנס והוגו ואמר להם כי הוא מוכן להיכנס לעסקי המשפחה בתנאי שיסכימו לפעול למען הקמת מפעל גם בפלשתינה.
משפחת מולר הווינאית לא קפצה על רגליה לשמע הרעיון. מדובר היה במשפחה שהתפארה בסמל היאה לבית-אצולה ובאילן יוחסין שהגיע עד לתחילת המאה ה-17, אבותיהם היו בנקאים גרמנים שעברו לאוסטריה בעקבות בקשה רשמית של השלטונות. אמו של האנס, אליס, ניהלה סלון חברתי בורגני בווינה. בין האורחים: ארתור שניצלר והמוסיקאי בן שטיינברג. מדי פעם קפץ גם יהויכין סלוציבסקי לביקור נימוסין, שתה תה, וזרק הערה על טיב הוילונות במקום.
קשה, אם כן, לומר שמשפחת מולר התלהבה משגיונותיו של הבן שחזר מן הקפור. הם היו מרוצים למדי מהצלחת עסקיהם באירופה וראו בפלשתינה אזור סחר בלתי יציב, בלשון המעטה. בצר להם, הסכימו עקרונית לרעיון מבלי לנקוט בפעולות של ממש לביצועו.
אך אריך לא נח לרגע, כבר ב-1923 יצא בפעם הראשונה במסע אל ארץ-ישראל כדי לרחרח את השטח ולבחון את האפשרויות השונות להקמת המפעל הנכסף, שיספק עבודה רבה לידיים עבריות וחרוצות.
באותה תקופה כבר קם ועמד לו, כאמור, מפעל "דלפינר" לבדי-משי, והיו עוד מספר מפעלים קטנים לסריגה, בינהם "לודזיה", אך השוק הישראלי עודנו היה מצומצם למדי.
אריך שב לבקר בארץ בשנת 1927, ושוב ב-1929 ושנה לאחר מכן הצליח להביא עימו גם את דודו הוגו לארץ המובטחת למען יראה במו עיניו את הפוטנציאל הגולמי הרב. הוגו התרשם ובשנת 1931 הגיע גם האנס לביקור אישי בישראל. נראה היה שהנאומים הבלתי פוסקים של אריך בדבר עתידו של העם היהודי בארצו ההיסטורית החלו להשפיע על הלוך ליבם של בני משפחתו, מה גם שתנועת האנטישמיות החלה לצבור תנופה באירופה והעתיד העסקי לא נראה בטוח כבעבר.
כיוון ששוק הקונים בארץ לא היה גדול הבינו בני משפחת מולר כי מטוואה בלבד לא תוכל להניב רווחים נאים ולכן יהיה צורך להקים גם בית אריגה, מצבעה ואשפרה. מבצע שכזה היה כרוך בהשקעה של הון עצום של מטבע זר, הון שלמשפחת מולר לא היה בנמצא. לשם קח הגיעו בני המשפחה להסכם עם תשלובת פלדה צ'כית בשם 'שקודה' שתעזור להם במימון הפרוייקט.
המטוואה בצ'כוסלובקיה קיבלה לידיה עשרים בחורים צעירים ונמרצים מ"החלוץ" ו"מכבי הצעיר" שהחלו להתלמד ולהתכונן לעבודה בארץ. בינתיים חיפשו המנהלים לעתיד שטח מתאים לקבוע בו את מקום מושבו של המפעל. היה עליהם למצוא אזור בן כ-100 דונם לפחות כיוון שביקשו לשכן את הפועלים בשטחי המפעל על מנת שאלה יחושו קירבה רבה יותר למקום עבודתם ויחיו כחברה עצמאית לכל דבר.
ליד יישוב ערבי קטן בשם כופרתה הקימו קבוצה של מתיישבים יהודים כבר ב-1925 יישוב ראשוני בשם כפר-עטה לאחר שרכשו את הקרקעות בעזרת "אגודת ישראל" הוורשאית. עד שנכנסו המולרים לאזור היה זה יישוב שכוח-אל שהתפרנס אך בקושי מחקלאות ומנה כעשר משפחות.
בדצמבר תרצ"ד הגיע לכפר-עטה אריך מולר יחד עם אשתו ובנו, (הוגו מולר ובנו האנס נשארו לנהל את המפעל האירופי עד שנת 38'), ועימם הגיעו גם מהנדסים וטכנאים של חברת 'שקודה', בנוסף לקבוצת הפועלים שהוכשרה בצ'כיה.
תנאי המחייה לא היו ברמה אירופאית. בעבודת מחקר שנעשתה על ידי אמיר דורית עבור בית הספר 'שנקר' מצוין כי תחילה גרו כל הפועלים והמנהלים בצריף אחד גדול תחת גג פח. בתוך הצריף נקבעו תאים בהם גרו הזוגות הנשואים ומלבדם היה חדר גדול לגברים ועוד חדר מרווח לגברות. המקלחת סיפקה זרם של מים קרים בלבד, השירותים נקבעו בחצר מלאת קוצים ולמן הרגע שבו נדלקה העששית ועד שהחלונות התמלאו במאות זבובים ויתושים לא עברו יותר מעשרים שניות. אך תחושת השליחות שפיעמה בלב הפועלים, יחד עם הסעודות שבישלה הלן – אשתו של אריך, ריככו את תנאי המחייה ואיפשרו למצב רוח הטוב לשרוד.
במקור, עוד לפני שמצאו את השטח ההולם לבנות בו את המפעל, קראו ל'אתא' – 'כותניה'. רק אחרי שהוחלט להקימו על יד כפר-עטה שינה אריך מולר את שם המפעל ל'אתא', כיוון שכך חשב שרושמים את שם המקום. הפולקלור מספר שבשנת 1937 פנה לאריך ידידו הסופר ש"י עגנון בשאלה "מדוע דווקא 'אתא'"? תשובתו הלקונית משהו של אריך ("ככה חשבתי שכותבים" וגו'), לא סיפקה את עגנון והוא ביקש כוסית קוניאק וזמן להרהורים על מנת שיבהיר לעצמו ולעולם על שום מה קוראים למפעל כפי שקוראים לו. לבסוף הגיע לידי תשובה מוחצת ואמר: "אתא – אריגינו תוצרת ארצינו!".
כשבסוף שנת 35' יצאו מהמפעל משלוחים ראשונים של סחורה, בשלב הזה רק בדים וחוטים, היה מפעל 'אתא' מפעל הטקסטיל הגדול ביותר במזרח התיכון. הפועלים הראשונים שוכנו בשטח המפעל, אכלו ועבדו וישנו יחדיו. אחרי כחמש שנים המפעל מנה כבר ארבע מאות פועלים.
בשנת 38' הצטרפו אל אריך ומשפחתו גם האנס ואשתו צפורה (פרנצ'סקה) מולר, והתיישבו בהעתק מדוייק של בית המשפחה בוינה, שנבנה סמוך לשטח המפעל. היה זה בית אבן לבן וגדול עם גרם מדרגות היורד אל תוך הסלון, עמוס ברהיטים שהובאו במיוחד מאוסטריה.
בשנים הראשונות ניהל האנס את הצד המסחרי, ואילו אריך היה המנהל הטכני. בתחילת דרכו ייצר המפעל רק שלושה סוגי אריגים: בד כותנה לחולצות שנקרא 'אתא', בד דריל למכנסיים שנקרא 'צבא', ואריג סאטן שזכה לכינוי 'קצין'; הצבעים היו לבן, כחול, חאקי ושחור. אבל בעיקר חאקי וכחול. מעט אחר כך כבר החלו לייצר גם חולצות ומכנסיים במפעל. רוב הייצוא היה למדינות ערב הסמוכות כיוון ששם לא הוטל מכס על סחורה ממדינות המנדט, וכדי להוזיל את מחיר המוצרים בפני היישוב היהודי דל האמצעים הוקמה כבר בשנת 38' רשת 'טתא' ששיווקה בלבדית את בגדי המפעל. בכך הפך 'אתא 'למפעל הראשון בארץ שהקים מנגנון מכירה באמצעות סניפים וסוכנים, כך שהמוצר הגיע אל הצרכן ישירות מהמפעל, מבלי שיהיה צורך בדמי תיווך או הוצאות חלוקה מופרזים.
צפורה מולר עסקה באותם ימים חלוציים בלימוד עברית לילדי הסביבה. תלמידה הראשון היה פנחס גרוב, לימים ראש ועד העובדים של 'אתא', שניהל את המאבק נגד סגירת המפעל והפך בעל כורחו לסמל בזכות עצמו.
בזמן מלחמת העולם השנייה נותק הקשר בין 'אתא' למפעל האם הצ'כי, אך בד בבד נרשם גידול עצום בייצור. 'אתא' הפך לספק הראשי של הצבא הבריטי בכל המזרח התיכון, וכיוון שהייבוא הופסק לחלוטין, לא היתה גם שום תחרות. בשנות המלחמה הכפיל המפעל את מספר עובדיו, והרווחים שהגיעו בשנת 39' ל2,329 לא"י הרקיעו עד לסכום של 43,315 לא"י בשנת 1943.
אחרי המלחמה נוצר קרע בין שני בני משפחת מולר. הוגו הלך לעולמו, והאנס ירש את מניותיו. לאחר מריבות בלתי פוסקות עם בן דודו אריך על גבולות תפקידו וסמכויותיו, פנה האנס בשנת 49' למועצת המנהלים בדרישה שיחליטו הם מי יהיה המנכ"ל הבא. למרות שאריך הקים בפועל את המפעל, היה האנס סוחר חריף ובעל חוש לעסקים כך שלבסוף נבחר ברוב קולות להוביל את המפעל במדינה החדשה. אריך הקים מפעל צפונית לנהריה.
בכל הקשור ליחסי עובד-מעביד היה האנס מהפכן. הוא היה אוכל באופן קבוע את ארוחותיו עם הפועלים בחדר האוכל הגדול, כשהוא לבוש בגדי חאקי כמו פועליו. האנס גם סיפק לפועלים שירותים ייחודיים כמו רופא, אחות ופסיכולוג תעשייתי. לעבוד ב'אתא' בשנים הראשונות למדינה היה כמו חלום שהתגשם, משרה בטוחה המספקת כבוד, ממון, מחזרות רבות, ובטחון לעתיד.
'אתא' תרמה למהפכת מעמדות בחברה הישראלית. בגדי החאקי שייצרה הפכו לסמלו של הפועל העברי החדש, ולביטול המעמדות. בתקופת הצנע, כשנוצר מחסור בבדים בארץ והאזרחים נאלצו לרכוש בגדים בנקודות, היתה התוצרת של 'אתא' שם נרדף לבגדי איכות במחיר הוגן. התורים מול חנויות המפעל ארכו מאוד, וכולם בירכו את מר מולר על כך שהוא עומד בהבטחתו 'לספק לציבור את המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר'.
המפעל התפתח ושיגשג גם מחוץ לישראל, בשנת 1954 הגיע היקף היצוא שלו לסך של כמליון דולר, יותר מחמישית מכלל הייצוא של ענף הטקסטיל באותם זמנים. בעקבות ההצלחות החליט האנס ליישם תוכניות פיתוח רחבות היקף שהכניסו את המפעל למשבר הכלכלי הראשון שלו. האנס ביקש לצאת מהצרה אליה נקלע על ידי פיטור חלק מהעובדים, העובדים מצידם סירבו ללכת הביתה וביקשו תוספת שכר של שישה אחוזים ועוד כמה הטבות סוציאליות.
היה ברור שהעניינים עומדים לפני משבר ושביתת פועלים, ויוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה ושליחו של שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר, פנה למולר בהצעה להעביר לו מענקים ממשלתיים. אך מולר, ששילב תנאים סוציאליים נוחים עם חזון קפיטליסטי, ראה בעמידת המפעל בזכות עצמו עקרון יסודי וסירב לתמיכה הממשלתית. כך קרה שבקיץ 57' פרצה במפעל שביתה שנמשכה 103 יום. במהלכה אפילו בן-גוריון הגיע כדי לנסות ולשמש כבורר, אך האנס לא הסכים להיכנע. בסופו של דבר, עם חידוש העבודה, נאלצה תשלובת 'אתא' להעלות את מחירי הבגדים שלה בעשרה אחוזים כדי לכסות על נזקי השביתה. מהלך זה סימן את תחילת הסוף של 'אתא' ההיסטורית.
עם המעבר לשנות השישים והיציאה מהצנע השתנו גם הדרישות של הקהל הישראלי ודגמי החאקי איבדו מקסמם. עד יום מותו סירב אריך לכל פרסום של מוצריו, ועובדה זו החלה לפגוע בכמות המכירות. על פי אמונתו 'סחורה טובה די בה כדי למכור את עצמה', אך מפעלים אחרים כבר הבינו את יתרונות הפרסום והחלו נוגסים בשוק. שלי וינטרס הופיעה במודעת פרסומת למעילי 'מצקין', בית המסחר 'אקמן' בחר לעצמו את 'נערת אקמן' (דליה לוינבוק-לביא, לימים גיבורת הסרט הישראלי "חולות לוהטים"), ואילו חברת 'דיווה' יצאה במסע פרסום עם 'נערת דיווה' שהתהלכה על חוף הים בבגד ים והציעה פרסים לכל מי שיזהה אותה.
את שנת 61' סיים מפעל 'אתא' עם הפסדים. כדי להתמודד עם האופנה המתחדשת החליטו לצאת בתוכנית התרחבות בעלות של 13 מליון לירות, סכום עתק באותם הימים. הוסיפו על כך את פטירתו הפתאומית של האנס מולר באוקטובר 62', והבעיות במציאת יורש לתפקידו, ותבינו את גודל המשבר אליו נקלע המפעל. כאן מסתיים למעשה הכרך הראשון בתולדות 'אתא' ומתחיל תהליך ההדרדרות, אותו נביא בקצרה.
כדי להציל את המפעל מכרה משפחת מולר בשנת 64' חלק נכבד ממניותיה לד"ר טיבור רוזנבאום, בנקאי שוויצרי ממוצא יהודי, שבמגזין 'לייף' נכתב עליו כי הוא מלבין כספי מאפיה בז'נווה ומזרים אותם לישראל. עם התחלפת ההנהלה, השתנו גם תנאי המועסקים. מנהל המפעל החדש חיסל את ה'שגעונות' של האנס מולר והפך את 'אתא' למפעל טקסטיל רגיל שניסה לשרוד במציאות אופנתית משתנה. אריך מולר, זכה לחיות שנים ארוכות ולראות את המפעל שהקים יורד לטמיון.
למנכ"ל החברה מונה בשנת 63' עמוס בן גוריון (הבן של) והוא כיהן בתפקידו עד שנת 1980. רוזבאום פשט רגל בשנת 74', ומניותיו ב'אתא' הועברו לכונס נכסים שוויצרי עד שמשפחת אייזנברג קנתה אותם בשנת 77'. ניהולם הכושל במיוחד הביא את המפעל לכדי פשיטת רגל באמצע שנות השמונים.
בימי השיא מנתה תשלובת המפעל ורשת החנויות כעשרת אלפים עובדים. אך לאחר תסבוכת של מניות וחובות שהגיעו לכדי ארבעים מליון ₪, נאלץ המפעל לסגור את שעריו באופן סופי ב-28.5.85. אחד מכונסי הנכסים של 'אתא' היה עו"ד יואל משה סלומון, נינו של החלוץ המפורסם משירו של אריק איינשטיין. על אדמות מפעל האשפרה של 'אתא' בכורדני הוקם קניון לתושבי הקריות בשם 'הקריון'. כמה שנים לאחר הסגירה התפרסם כי מתוך תשע מאות ומשהו המפוטרים האחרונים – עובד אחד התאבד, אחר ניסה לשים קץ לחייו, יותר מחישים קיבלו התקפי לב, רבים חלו במחלות שונות, יותר מ-10 אושפזו בבתי חולים לחולי נפש, כמה חזרו בתשובה, ונרשמו כמה עשרות מקרים של משפחות שהתפרקו.



לולה בר
לצד מפעלי האופנה הגדולים, התפתחה ועלתה בישראל של שנות הארבעים קבוצה של תופרות עילית ששירתו את העשירון העליון של התקופה. אילה רז מונה בספרה את גאיה כדורי שהלבישה את חנה רובינא, האחיות אנגלנדר שהלבישו את נשותיהם של שייח'ים משכם, וגניה אלבין שתפרה בגדים לנשותיו ופילגשיו של המלך פארוק ממצרים. מבין כולן בלטה לולה בר, עולה חדשה שתוך זמן קצר זכתה במעמד של כוכבת-על בסצינת האופנה המקומית.
בראיון משנת 97' לנורית בת יער אמרה לולה כי "אדם לבוש יפה הוא אדם שמבין מה מחמיא לו, אדם שאינו עושה מעצמו קריקטורה, וששילובי הצבעים שהוא מרכיב הם הרמוניים. למרבה הצער, רק כעשרה אחוזים מהאנשים יודעים מה ללבוש, איפה, ומתי." למרות שמדובר במיעוט באוכלוסייה, התייחסה לולה למיעוט זה במלוא הרצינות וסיפקה את צרכיו במשך למעלה מחמישים שנה.
לולה נולדה בשנת 1910 במורביה שבצ'כוסלובקיה. כצעירה התחנכה בתנועת 'תכלת-לבן' הציונית בצ'כוסלובקיה וסיימה בהצטיינות את האקדמיה לאמנות ועיצוב אפנה בפראג. ב-26.12.39 הגיעה לישראל עם קונטיינר מלא בריהוט שהביאה עימה מהמולדת, ושכרה דירה ברחוב גרוזנברג בתל אביב. למרות שגיסתה שישבה כבר בארץ הזהירה אותה שהתופרות פה חיות בתנאים עלובים ושהיא לא תצליח למצוא עבודה, החליטה לולה לעלות ולהתיישב בתל-אביב. ארבעים וחמש שנה אחר-כך תתוודה בראיון עיתונאי: "אני ציונית פנאטית."
כשהגיעה לארץ נחרדה מעט ממראה המחלפות שלבשו נשות העיר. מאוחר יותר תאמר על תקופה זו: "הארץ נראתה כמו קולנויה של אנגליה: הנשים התהלכו ברחוב עם כפפות וכובעים, ומצד שני, היה לבוש חלוצי, שההתבטא בבגדי חאקי… ובין אלה לאלה באמצע, לא היה כלום."
בר לא ישבה לרגע בחיבוק ידיים. היא העסיקה שלוש תופרות בסטודיו שפתחה בדירתה והחלה לייצר את בגדי המידה שלה. בין הלקוחות הראשונות שלה היו נשות הבריטים, נשים ערביות עשירות מיפו, קהיר וביירות. לדבריה היו בתל-אביב של אז רק שתי חנויות ראויות לקניית בדים, 'דיניץ' ברחוב גרוזנברג ו'פלקוביץ' ברחוב נחלת בנימין. היא עצמה נהגה לרכוש בדים צרפתיים בביירות. בשנת 42' עברה לבית באוהאוס מפואר ברחוב הירקון 70, כשארבעה מתוך שמונת החדרים הוקדשו ל'אטלייה' שלה. שנתיים אחר-כך פגשה את אדולף (כולם קראו לו דולפי) אבנר בפנסיון בודנהיימר על הכרמל, היא היתה גרושה צעירה שבדיוק חזרה מטיול סקי ורכישת בדים בלבנון, הוא היה עדיין נשוי, עולה חדש מרומניה, בן למשפחה עשירה. הוא הציע לה לרקוד. הם רקדו. הוא התגרש ובשנת 45' התחתן עימה.
שנה לאחר מכן קיימה לולה בר את תצוגת האופנה הראשונה שלה במלון פארק בתל-אביב, בעקבותיה כבר עמדה הקליינטורה בתור. בזמן מלחמת השחרור היה ביתה של בר מנוקב מקליעי הכדורים, אבל המכירות נמשכו ולולה אף דאגה שיכינו כריכים לחיילים ששמרו על גג ביתה. לאחר המלחמה חברה לולה לאליטה של המדינה כשהיא מספקת את בגדיה לנשות המנהיגים שיצאו לארועים רשמיים בחו"ל ובנוסף מלמדת אותם שיעור או שניים בדיני אופנה והליכות. בשנת 50' התקינה שמלה לגברת ורה ויצמן לקראת ריספשן שערכה זו האחרונה לדיפלומטים. לולה הוזמנה אף היא לקבל הפנים ומאז היתה פוקדת את ביתה של ויצמן מדי יום שישי. היא תפרה גם את בגדיהם של פולה בן גוריון, רחל דיין, גולדה מאיר, רעיה יגלום, אסתר רובין, ולאה רבין בין היתר.
כך מתאר כתב 'העולם הזה', את נפלאות ה'אטלייה' של לולה: "את הצמרת של ישראל 1952 אפשר למצוא בחדרי החדרים של מקדש האופנה התל אביבי, ברחוב הירקון בבית הדומה לבתים האחרים שבסביבה. שם פועלת המכונה הקובעת סופית איזה שמלות תראינה בבתי הקפה ובנשפיות. כל שלט אינו מסב את תשומת לב העוברים ושבים ברחוב ההומה לעובדה כי באותו בית נוצרות שמלותיה של הצמרת הישראלית. הכוהנת הגדולהשל האופנה, השולטת בפנים המיקדש, אינה נזקקת לפרסום. הקירות, המכוסים מראות ענק, של חדר ההמתנה של לולה בר סוגרים בכל בוקר על מספר רב של גבירות המחכות בסבלנות ובשקט מנומס, לתורן לעלות על מזבח הכוהנת."
ג'רי מליץ: "לולה היתה מין שילוב בין גרייס קלי לאווה פרון, שיער בלונדיני אסוף לאחור, ותמיד נראתה מאוד מסודרת ואצילית. לולה אולי לא היתה הראשונה שעשתה בארץ אופנה עילית, אבל היא היתה הכי נחשבת. בתור מעצבת עילית היא היתה יחידה, היו כמה תופרות צמרת שהיו תופרות טובות אבל הן היו לוקחות תמונות ודגמים מהז'ורנלים ועושות העתקים, בו בזמן שלולה הביאה משהו יחודי, היא לקחה צעד אחד יותר קדימה.
"הבסיס של העבודה שלה היה להתעדכן במה שנעשה בעולם ולייעץ איך אפשר ליישם את זה בקנה מידה ישראלי. נוסף על כך היא צירפה גם יחס אישי. אז זה לא היה כמו היום כשאתה קונה חליפה של 'ארמאני' אבל זה קונפקציה. אז היה העיצוב אישי על פי מידות הלקוח. היום כל השמות של האופנאים זה כבר מותגים, אבל בית אופנה במובן הקלאסי משמר את הקשר האישי עם הלקוחות, יוצר דברים מאוד ממוקדים, וככה עבדה לולה. היא לא עשתה כל מה שהלקוחות רצו, אלא גם החליטה בשבילהן מה הן צריכות.
"תשתדל לשים את עצמך בתחילת שנות הארבעים, עוד לפני קום המדינה, כשהנשים של בן-גוריון ושרת ואבא אבן היו צריכות להופיע בחוץ לארץ בכל מיני ארועים, והיישוב פה לא בדיוק ידע מה לעשות. לולה היתה מעודכנת, היה לה קלאס, היא ידעה איך להתנהג ומה צריך ללבוש."
הקירבה שלה לחוג השילטון עזרה לה גם בחייה המקצועיים. מדי שנה היתה נוסעת לראות את תערוכות האפנה בפריז כדי להתעדכן בחידושים, כשבשנת 50' סירבו לתת לה אישור יציאה מהארץ פנתה לדוד בן גוריון וזה אישר לה להגיע לשדה התעופה ברכב משוריין דרך פתח תקווה ומשם לטוס לחו"ל.
נוסף על הכל היתה לולה בר גם אישה חרוצה במיוחד. מדי בוקר היתה מתעוררת בשעה חמש ושלושים והולכת לשחות בבריכת גורדון, אחר-כך היתה עובדת עד הערב. למרות שאמרה בראיון לעיתון 'דבר' שהיא מגדירה את עצמה כ"וורקינג קלאס", קשה לקבוע שמעמד זה השתקף במחירים שהיא ביקשה עבור יצירות האומנות שלה. כשפתחה את הסטודיו שלה עלתה חליפה לירה אחת ושמלה נמכרה תמורת שמונים גרוש, זאת בתקופה ששתיים וחצי לירות נחשבו למשכורת חודשית טובה, ופועל הרוויח 20 גרוש בשבוע. בשנת 49', עת הוחל משטר צנע בארץ לא רק על דברי מזון אלא גם על בדים וביגוד, עלתה שמלת ערב אצל לולה בר 180 ל"י. לשם השוואה נציין כי באותה תקופה הוצגה אופנת החורף של תוכנית הצנע תחת הכותרת "תוצרת לכל", מחיר השמלה הזולה בתצוגה 4 ל"י, היקרה 8 ל"י. בשנת 90' עלתה חליפה של לולה בר 1,200 דולר, לא כולל הבד.
למרות השנים הרבות שחיה בארץ לא למדה עברית באופן מסודר, וגם את האווירה המזרח-תיכונית השאירה לאחרים. בראיון לשבתאי טבת מעיתון הארץ בשנת 57' טענה שהבעיה העיקרית של הנשים בארץ בכל הקשור לאופנת עילית הוא מחסור כיס, אך יש לדבריה גם בעיות נוספות: "…האשה הישראלית נבדלת מאחיותיה במערב, בארצות הברית, בהיותה שמנה יותר ובכך שאינה נותנת את דעתה די הצורך לשמירת הגיזרה. הישראלית לא פיתחה חוש וטעם ללבוש. היא אינה מה שהאנגלים קוראים סמארט והצרפתים קוראים שיק. אבל זה עניין של חינוך, כדי לפתח חוש לשיק יש לגדול בין דברים יפים ובסביבה שוחרת יופי."
באותה שנה עיצבה לולה את מדי דיילות אל-על שזכו בפרס ראשון בתחרות לעיצוב מדים של חברות תעופה בציריך. עשור אחר-כך עיצבה את מדי הדווריות של דואר ישראל ואת מדי החיילות והקצינות של צבא ההגנה לישראל, שמאז כמעט ולא השתנו. כן, כמעט כל אישה בארץ לבשה לולה בר מבלי שידעה על כך. בסוף שנות השישים, בעקבות פנייה של גברת מולר – הבעלים של 'אתא', סייעה לולה למפעל ועיצבה עבורו חמש קולקציות.
היא המשיכה לעבוד ללא הפסק שעות ארוכות בכל יום עד שנת 1992 עת נפטר בעלה דולפי. חמש שנים אחר כך, נפטרה גם היא.

'משכית'
גלגוליו של מפעל הכרוך בגלגוליה של מדינה, נועד מעצם הגדרתו ללידה אקזוטית יותר מזו של בית-העסק המצוי. מפעל 'משכית', שהניח את מדינת ישראל אחר כבוד על מפת האופנה העולמית, חב את תחילתו למגיפת עכברים.
אלפי עכברים נכנסו בשנת 48' לגרנות ביישובים שעל פרוזדור ירושלים, אכלו מן השולחנות, חיסלו מזווה אחר מזווה וזאת בשעה שבני-האדם לא ניסו כלל להרחיקם, לא ניסו אף למנוע מהם דבר. למעשה, בעליהם של אותם מזונות בכלל לא היו באזור כשהעכברים זללו להנאתם, כיוון שאותם בני-אדם היו ערבים שעזבו את רכושם מבלי שתעלה בדעתם הסכנה שהתפוצצות אוכלוסיית העכברים עלולה להביא עימה לתושבים החדשים של סביבתם.
בקיץ של אותה שנה עברה לגור רות דיין בבירת המדינה החדשה, לרגל התמנות בעלה לתפקיד מפקד העיר. והיא נזכרת: "כל נשות המושבים הצעירות יצאו לקלוט את העולים וגם אלי פנו אלי מהמשרד של אשכול לבוא ולעבוד. היו כאלה שממש עזבו את המושב והלכו לכל השבוע, אבל אני יכולתי ללכת רק יומית, כלומר אסי היה בן שנה, שנתיים אולי, ומשה בכל זאת הוא מפקד ירושלים וצריך גם לנהל את הבית, אז הציבו אותי בהרי ירושלים במקום שנקרא כפר אוריה. במקום הזה שמו, בבתים קטנים של הסוכנות מתחילת המאה, בולגרים. אני הבאתי איתי שתילים וזרעים והם הביטו עלי כאילו ירדתי מהירח, לא סתם. ושאלתי את המדריכה מהסוכנות מה קורה פה? אז היא אמרה לי שיש מגיפת עכברים. ואני תמיד אומרת שלולא מגיפת העכברים לא היתה 'משכית'."
הנה. אפילו הגברת דיין, המראויינת המרכזית בחלק זה של הכתבה, מגיעה למסקנה שהכל התחיל באותה צרה צרורה שחיסלה כל נסיון לזרוע תבואה בשדות שסביב הכפר וגם הפחידה לא מעט ילדים בלילות. דיין נותרה אז אובדת עצות והחלה לעבור בין פחוני העולים לשם יצירת קשר והיכרות, כמקובל. לדבריה העולים לא התפעלו כל כך מהביקור שלה, אבל היא דווקא כן התפעלה מהדברים שראתה בביתם.
דיין: "בכל בית ראיתי עבודת יד, ארופאית אמנם, שנקראת 'עבודה לבנה' כי בדרך כלל זה סדינים ותחרה. הם ידעו לעשות תחרה וידעו המון דברים לעשות במחט ואפילו היו מגלגלים נייר חום, הופכים אותו לחבל על גלגל של אופניים ואז אורגים את זה לסלי שוק. פתאום נדלקתי שאני מוכרחה להוכיח את עצמי, הרי פרוטקציה היה לי בכל מקום, אשת מפקד ירושלים ואבא שלי היה שותף של דב יוסף עוד לפני שהתמנה לשר המסחר והתעשייה."
הרעיון שעלה במוחה של דיין ביקש לשלב בין הכישורים המיוחדים של העולים לבין בעיית התעסוקה החריפה של אותם הימים (לבין היכרותה עם אנשי ממשל). כיוון שבאותה תקופה אי אפשר היה לקנות בד, שהרי כל מוצרי הטקסטיל נמכרו בקיצוב ובתמורה לנקודות, פנתה רות דיין למפעלים בבקשה לקבל חתיכות של בד גס, אותו ביקשה להביא לעולות הבולגריות כדי שיכינו ממנו שקים. אחרי כחודש החליטו בסוכנות לבדוק האם אפשר לייצר דברים נוספים, וניתנה ההוראה לכל המדריכות ליידע את דיין על כל עבודת יד שהן נתקלות בה. בעג'ור נתגלה כשרון הצורפות של התימנים הבחאנים, בקריית שמונה נמצא הונגרי שהכין במולדתו ריהוט מצמח הערבה הבוכייה ולמרבה שמחתו ראה שגם על גדות הירדן גדל הצמח, בבית נטופא יגוסלביות הכינו כובעי קש. את כל תוצרת העולים ריכזה דיין אל מקום מושבה, בית-קפה עטרה, והפנתה לחנות ויצ"ו בירושלים שם הוצאה למכירה. שם העסק ניתן על ידי בעלה – 'אשת-חיל'.
השלב המשמעותי הבא הגיע בשנת 50' כשנשות 'אשת-חיל' נרתמו לראשונה לעבודה בהיקף רחב. משפחת מולר, בעלי 'אתא', היו מיודדים עם גברת קיינר שלימדה ריקמה בבית ספר בצלאל. היא מצידה, היתה מיודדת עם רות דיין. דיין: "גברת קיינר שבאה משוויצריה, רווקה, הציעה ריקמה מיוחדת אבל מאוד פשוטה שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לה – מושכים חוט ועוברים איזה קישקוש, אבל מאוד יפה ומאוד קל ובדיוק מתאים. במקום לעשות צלבים איך שכל הנשים עשו אז לבעליהן בבובשקה הרוסית, שהיתה אז במודה, וזה לוקח כל כך הרבה זמן לרקום, גם אני רקמתי, לא שמשה לבש אותם אי פעם, אבל בכל אופן זה לוקח הרבה מאוד זמן. ופה היא הציעה ריקמה שהיא מהירה מאוד. כעת, הלכנו ל'אתא' והם הסכימו לתת לנו את חתיכות בד אם אנחנו נלמד את כל הבנות רקמה."
עשרים ושתים בנות, אחת מכל כפר ועדה הגיעו לצריף של רחל ינאי ללמוד את הרקמה של גברת קיינר. כשהקורס הסתיים וגולדה מאיר באה לראות את תוצאותיו היא פתחה בצעקות על רות דיין ואמרה שהיא לא תיתן לאשכול כבישים אם הוא מעסיק אותה ושהם צריכים לעסוק בחקלאות ולא בתעשייה. למרות זאת הקורס נחשב להצלחה גדולה, בעקבותיו נתפרו על צווארוניהם של שלושים אלף חולצות תוצרת 'אתא' הרקמה של גברת קיינר.
כשדיין חזרה ב-54' משנת לימודים בלונדון פנתה אליה גולדה בנימה קצת שונה, הפעם היא ביקשה לבדוק אם אפשר ליישם את אשר למדה דיין במושבים על עיירות הפיתוח. שוב נשלחה הוראה לאסוף עבודות יד ולהביאן לדיין, שעבדה עכשיו כמנהלת חברה ממשלתית בשם 'משכית – חברה לטיפוח תעסוקת בית בישראל'. טדי קולק היה היושב-ראש, ואפילו היתה חצי מזכירה ומשרד בקריה. אחד הטלנטים הראשונים של 'משכית' היה עיראקי ממגדל העמק בשם ג'ורג' קאשי שטווה אריג דמוי טוויד. סביבו הקימה דיין קורס ופיתחה את תחום אריגת הבדים ב'משכית'. בשלב הזה הצטלבה דרכה של דיין עם המעצבת פיני (הפ' רפה) לייטסדורף שהזניקה את העסק בחמש עשרה השנים הבאות לגבהים בינלאומיים.
דיין: "כשפיני ראתה את הבדים הראשונים שעשינו היא מיד התלהבה. וכשהיא נכנסה לתמונה משרד העבודה אישר לי להחזיק את כל המתפרה שלה שהיתה יקרה מאוד כיוון שכל הנשים שעבדו שם היו תופרות עלית עוד באירופה."
פיני לייטסדורף, ילידת הונגריה שנת 1906, הגיעה לארץ ב-39' ושנה אחר כך כבר פתחה קורס לעיצוב, גזירה, ותפירה בסטודיו שלה ברחוב אחד-העם. בשנת 41' החלה לעצב תלבושות לתאטרון הקאמרי וב-54' נסעה עם בעלה, הצייר יונתן סימון, לדרום אמריקה שם נחשפה לבדי הפולקלור המרהיבים של אנשי ארגנטינה, ברזיל ופרו. כשחזרה לארץ, שמחה לגלות שגם כאן חלה התעוררות בגישה לעבודות היד וקפצה על ההזדמנות לעצב את הבדים האותנטיים הללו לכדי אופנה מקורית וייחודית.
ג'רי מליץ: "פיני לייטסדורף היתה מעצבת בכל רמ"ח איבריה. היא לא רק התעדכנה במה שנעשה בעולם אלא גם המציאה דברים. היא מאוד התרשמה מהנוף והמדבר בארץ, היא הרי היתה אישה רגישה עם נפש אומנותית, והיא המציאה כאילו סטייל ישראלי אבל ברמה מאוד מאוד גבוהה של העיצוב. פיני היתה מחדשת, כל העולם עמד והשתהה בפני הדברים שהיא עשתה מכיוון שזה היה יצירה בקנה מידה בינלאומי ולא נשען על שום דבר שקורה בשום מקום אחר. סן לורן הוציא קולקציה אחת שהיתה כולה מבוססת על העבודה של פיני. היא היתה הראשונה שהשפיעה מפה החוצה."
דיין: "פיני היתה אומנית בלתי רגילה, היא היתה רואה איזה סמרטוט שהיו מביאים והיתה עושה מזה דברים יפהפיים. כיוון שהיא היתה בבוהמה הקטנה של תל אביב עם הארכיטקטים הכי גדולים, שרון וכרמי ומי לא, אז כל החבורה הזו נרתמו לעזור. אין מה לדבר שבאוניות ובמלונות הראשונים אנחנו עשינו את כל הבדים. פיני הקימה כאן חלום של דבר, אמנם היתה הונגרייה, אבל היא היתה מאוד רומנטית והיא עשתה את מעילי המדבר, שעד היום אני רואה שמישהו אחר עושה דבר דומה."
מעיל המדבר היה הלהיט הגדול ביותר של 'משכית'. המעיל הראשון נוצר בשנת 55' ועוצב כך שכולו עשוי יריעה אחת של בד – צמר כבשים בעיבוד גס וקשיח יחסית, עם סרטי גימור שנתפרו בעבודת-יד כמובן. יחד שני נולים על אנשיהם ובגדים אחרים שעוצבו על ידי פיני בשמות כגון "כנרת", "נורית", ו"חוסיינה" (על שם התימניה מנס ציונה שרקמה את שולי וחפתי החולצה), הוצג גם מעיל המדבר בתערוכה שנערכה באותה שנה במוזאון של בית דיזינגוף, כיום בית התנ"ך. גם תערוכה זו היתה הצלחה גדולה, ובסיומה מכרו אנשי 'משכית' בגדים בשווי של 16,000 לירות, כל זאת אחרי שנת עבודה אחת בלבד.
דיין: "לתערוכה הגיע השייך סולימן עם אנטוראז' שלם מהנגב. הוא חיפש שמלה לכלה מספר ארבעים שלו. הוא שם מודעה בעיתון בגרמניה ואז ענו לו הרבה כי חשבו שייח ערבי, אני יודעת, כמו בספרים. והוא הראה לי את התמונה שלה אבל אנחנו לא נתנו אז ויזה לגרמנים אז הוא לא קיבל אותה, למזלה, אבל הוא בא לקנות לה שמלה והוא הביא לי במבי קטן, חי, והבמבי עם הטלפיים שלו, שהיו כמו סכינים, חתך לי את החצאית. היו ימים כאלה שזה לא יאומן. הוא כבר הכיר אותי מכיוון שמשה היה רמטכ"ל ולכל החאפלות היינו יורדים אל שייח סולימן עם הפאנטזיות שלו, היו ימים אחרים."
בעקבות ההצלחה נפתחה כבר באותה שנה חנות 'משכית' הראשונה מול מלון דן בתל-אביב. בהתחלה נוהלה 'משכית', כאמור, על ידי אנשי הסוכנות, אחר כך הצטרף משרד העבודה כשותף ו'משכית' הוכרזה כחברה ממשלתית ללא הון פרטי, כשהחלה להרוויח נמכרו 49% ממנה לקבוצת 'משקיעי ישראל'. ההנהלה של החברה באותם הזמנים הורכבה מנציגים של משרד המסחר והתעשייה, משרד העבודה ומשרד הסעד, כך שלרות היה קל למדי להזיז את העניינים. בשנת 57' מנתה 'משכית' 400 עובדים ב-30 כפרים ויישובים ברחבי ישראל ועם השנים נפתחו עוד חנויות בין היתר בירושלים אילת וחיפה. במגדל העמק הוקם מפעל לאריגה, באשקלון הוקם מפעל לכפתורים, בגינתנון – מפעל תפירה ורקמה, ובירוחם ודימונה הוקמו מתפרות.
למרות שהרעיון המקורי היה ליצור בגדים עממים במסורת עממית הפכה אופנת 'משכית' לאופנת-עילית במסורת עממית, הבגדים היו כבר בתחילת דרכה של החברה, עוד לפני התהילה הבינלאומית, יקרים פי שתיים מהממוצע. משכית יצרה אז בסך הכל כ-25,000 מטר בד לעונה, שווה ערך לכארבעת אלפים שמלות, לדברי רות דיין. יחד עם המכירות עלו גם המחירים, ומשנת 57' אף נמכר מספר מוגבל של דגמים לבתי אופנה באירופה וארה"ב, מ'בלומינגדיילס' ועד בכלל. לדברי דיין הסיבה למחיר הגבוה נבעה מכך שהמטרה המרכזית היתה לספק עבודה למובטלות ולאו דווקא ליצור עסק רווחי. נוסף על כך פיני עיצבה עבור 'משכית' בגדים שהיו עשויים תמיד מחומרים טבעיים בלבד, תוך נסיון לשקף לא רק את ארצות המוצא של התופרים אלא גם את ארץ ציון ירושלים.
דיין: "תמיד היו אומרים 'אופנה ישראלית', אבל אני לא אהבתי את המילה הזו כי זה הזכיר לי את מה שלובשים אלה ששרים 'הו הא' ורוקדים הורה על הבמה. אבל פיני באמת עשתה דברים מיוחדים: היה לה צבע 'אילת פינק', הלוא ההרים מסביב באילת נתנים זוהר מאוד נדיר, והיא השתמשה בעץ זית לכפתורים, ובגדי מדבר בצבע חמרה, הכל היא לקחה מהארץ. כאשר כבשנו את בית לחם אני חושבת שאפילו עוד לא היה צבא בבית לחם אני כבר למחרת הייתי שם, וישבתי אצל פרג' כל שבוע. הוא עוד לא היה ראש העיר, היה לו בית חרושת הכי גדול לעבודת יד. פיני באה לשם וניסרו לה כפתורים מעץ זית במאות חתיכות לפי הדגם שהיה על הבגד."
לאט לאט הפכה 'משכית' מפורצת דרך למפעל אופנה סטנדרטי למדי. הדור השני של העולים כבר לא עסק בעבודות היד של הוריהם, והעבודה הועברה למתפרות רגילות. בשנת 1970 נמכרו עוד אחוזים ב'משכית' ל'משקיעי ישראל' כד שיהיה אפשר לפתח עוד את החברה והממשלה נותרה עם 26% בלבד. רות דיין נתמנתה לדירקטור יחיד, וכשפרשה בשנת 1977 הוענק לה התואר 'נשיאת משכית'. גם פיני פרשה מלעבוד בחברה, בשנת 71'. בתחילת שנות השמונים נמכרה משכית לאיש העסקים השוויצרי שמעון הורן, שפתח חנויות של הרשת בקניונים ועליו רות דייון אומרת שהיה 'קרוק גמור, פושע…' ורומזת על כך שהשתמש בחברה לצורך הלבנת כספים. באוקטובר 94' נסגרו כל סניפי הרשת בעקבות פשיטת רגל של מר הורן. אם עולה מסקנה ברורה אחת מכל הנאמר כאן לעיל היא שמן הראוי הוא להקדיש לקשר שבין אנשי עסקים יהודים ממוצא שוויצרי, הלבנת כספים, ומפעלי טקסטיל ייחודיים בארץ ישראל כתבה נפרדת, או לפחות תוכנית של 'חשיפה'.

דצמבר 2001
נכתב על ידי , 21/3/2006 00:00   בקטגוריות כתבות וראיונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאורן פרסיקו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אורן פרסיקו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ