לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שומעת דברים אחרים



כינוי: 

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2007


 

 

אפתח בהתנצלות בפני כל אותם אנשים שלא מצליחים להשיג אותי בזמן האחרון. אני יודעת שיש לכם שאלות בנושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם עכשיו, לא רוצה להתרכז בהם כרגע ובכלל, מעדיפה להסתכל רק קדימה.

 

לאחר שקצת התמקמתי בעיר, מצאתי עבודה. אני עובדת כל יום במשך שש שעות בחנות להלבשה תחתונה, עבודה מהנה יותר מכל עבודה עליה קיבלתי תשלום כספי עד כה. נתחיל בעובדה שחברותי המוכרות הן באמת חברות, וחברות מהסוג הקליל – מצחיקות, נועזות, צעירות, קצת פרחות ["חמודה" "מאמי"], עצמאיות, מטופחות ויפות. אחת מהן התחתנה לפני שבועיים והבנות [שהיו כולן בחתונה ובחינה] לא מפסיקות לקשקש אודות הריקודים, הצחוקים, השמלה, ההשתכרויות וכו'. בחנות יש אלבום, המשמש מושא לבהייה עבור הבנות בדקות הפנויות, עם תמונות מהחינה של הכלה הרוסייה הטרייה ושל החתן המרוקאי אסלי. אני לא חושבת שאי פעם בחיי ראיתי כל כך הרבה זהב ופאייטים.   

 

מצחיק לי להקשיב לבנות ועוד יותר מצחיק לי להרגיש נוח כל כך בחברתן, שכן הן מהוות ניגוד מוחלט לחברה אליה התרגלי בשנה האחרונה במוקד סיוע לעובדים זרים. בעוד שבמוקד רגליי נטולות השיער נאלצו לספוג מבטים מאשימים מצד פמיניסטיות לסביות בעלות משקל עודף והרעלת חלב סויה, בחנות זה סיפור אחר. פתאום אני שומעת מפי זו ממעלה אדומים על החצאית המאממת מ – TNT, מזו מעופרה על המבצע המעלף [!] בקסטרו עודפים ומהרוסייה המרוקאית על כמה שטיפול יופי של מיקי בוגנים לכבוד החתונה שווה כל שקל. בצהריים הן אוכלות קובה, הן קופצות משמחה כאשר ברדיו [גלגל"צ, איך לא] יש את השיר "לאב – בוי" של דנה אינטרנשיונל, אחת טסה ביום חמישי לבודרום טורקיה ואחת לאילת. וכמובן, כולן לובשות פוש – אפ רצחני כי "אמאל'ה אין לי כלום שמה".

 

את אהבתן לקובה ואת הכינוי "חמודה" אמנם לא סיגלתי לעצמי, אך בהחלט ירשתי מהבנות התמכרות עזה לתחתונים וחזיות. הבינו, עד עכשיו מעולם לא הקדשתי ללבנים תשומת לב מיוחדת והעדפתי ללבוש גופיות נוער וחזיות ספורט. אז כפיצוי על ילדותי העשוקה, ולנוכח ההנחה המשמעותית המגיעה לי כמוכרת בחנות, פיתחתי קרייבינג לכל סוגי התחתונים והחזיות ורכשתי לעצמי לא מעט, לא מעט בכלל! גיליתי שחזיות עם ברזלים זה מחמיא, שחזיות עם טיפה ריפוד זה מאוד טוב, שחזיות מתחרה זה מדהים ונוח, שאדום זה פצצה, שחור זה מעולה, כחול זה סופר, לייקרה זה מדהים, תחתונים זו חגיגה, חוטיני זה גם בסדר וגם נוח מאוד, ברזילי זה גם משהו לא מהעולם הזה ובכלל, כיף להיות בחורה. בייחוד בחנות להלבשה תחתונה עם הנחה של 50% מכל הבא ליד.

 

ויש לי כרטיס להופעה מעולה ב – 5.9.

 

 

 

 

שירה

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 21/8/2007 18:42  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

 

 

אני מאוד אוהבת את ירושלים, אך מערכת התחבורה הציבורית בה היא ממש ויה דולורוזה. אני אומרת לכם, בייחוד לכל התל אביבים שביניכם הנהנים להשמיץ ולגדף את חברת "דן", עדיף להודות על מזלכם הטוב שלא מוטל עליכם עול ההתניידות ברחבי ירושלים בתחבורה ציבורית.

 

הקטע הכי נורא ועצוב הוא לא שאין דרך לברר איזה קו נוסע לאן, דרך איפה ובאיזו תדירות [ושהמודיעין סגור 24 שעות ביממה!!]. אלא, העובדה שבחורה כמוני במכנסיים קצרים, שמלה, חצאית או אפילו סתם חולצה קצרה, לא יכולה לרדת מהאוטובוס אם הבינה שהאוטובוס נוסע להר הצופים ולא לרחביה כמו שחשבה כשעלתה עליו. שכן, לאחר היציאה מהתחנה המרכזית האוטובוס מבצע את הפנייה הפטאלית לרחוב הנביאים ולמאה שערים ומייד אח"כ לשכונות מזרח העיר הערביות. פשוט אי אפשר לרדת מהאוטובוס עד הר הצופים, מעוז החילוניות האחרון, בלי שיסכלו אותך באבנים או יבצעו בך לינץ'.

 

אני אומרת לכם, אני מתגעגעת לקו 40 המהביל.

 

מי היה מאמין שלבסוף, אהיה הבייבי סיטר הקבועה של כל המשפחות החרדיות בשכונה. דיירים דוגמת סבא וסבתא שלי הם דיי נדירים ברחביה בימים אלה. את רוב הדירות מאכלסות היום משפחות אמריקאיות דתיות, עשירות, צעירות ומרובות ילדים וילדות בלונדיניים ובלונדיניות. הם נחמדים מאוד, ההורים, אוכלים אוכל צמחוני וצ'יריוס לא מתוק ומזכירים לי מאוד את הבית שלי. פרט לאלמנט הדתי כמובן. בית מלא בלגו ופליימוביל, ציורי ילדים צבעוניים מודבקים בסקוצ'טייפ על הדלתות והמקרר, רשימת מספרי טלפון למקרי חירום על יד הדלת, מגנטים בצורת אותיות לטיניות ומלא פירות, אגוזים ושיבולת שועל. המון שיבולת שועל, בכל מקום. והעיקר, הילדודס [ארבעה, שישה ויותר] ישנים ב – 19:00. כך גדלתי גם אני.

 

עם כל הקטע החרדי שלהם, אני מוכרחה לציין שהרבה יותר נחמד לשמור על הילדים האלה מאשר על זאטוטי צהלה. על אף שמשלמים פחות.

 

היום אהיה בהתלמדות בחנות להלבשה תחתונה, בה כנראה אעבוד בשעות היום עד לתחילת העבודה על הסרט. אני, שלובשת גופיות ספורט ונוער ולא ממש מבינה כלום בסי קאפ וחבריו. נקווה שיעבור בשלום.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 15/8/2007 11:20  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

 

הימים האחרונים הם כמו סדנת ויפאסאנה.

 

"בהצלחה"! אמר לי הבסטיונר בשוק מחנה יהודה, כשהושיט לי את שקיות הניילון עם הפלפלים. אדומים, גדולים, מתפתלים ומבריקים כמו לב פצוע. תהיתי למה הוא איחל לי הצלחה. האם אני נראית כמו מישהי זועפת וחלשה שזקוקה לחיזוקים? האם ארשת הפנים שלי משדרת כזה מרמור וחוסר שביעות רצון? כנראה שכן.

 

יש לי קצת שקט, כי אני יודעת שבמיטה שבה אישן הלילה אישן גם בעוד שנה, שנתיים, שלוש וגם ארבע. מתי לאחרונה חייתי בבית או דירה לתקופת זמן שעולה על זו, אני לא זוכרת. וזה לא סתם בית, לא סתם דירה ולא סתם חדר. זו הדירה של סבא וסבתא בירושלים, המקום היחיד שנשאר במקומו עוד מלפני שנולדתי ולא נע ונד וזע.

 

אותה הדירה, באותו הבניין, באותו הרחוב ובאותה רחביה. העצים גדולים, הצל הוא רב, השדרה יפהפייה ורגועה וילדי הבייביסיטר בקומה למטה. מעבר לכביש, בצד השני של השדרה, יש מכולת קטנה ונוחה שאפילו מוכרת את העיתון הרגיל שלי ולאסי הודי בטעם פרג של "מחלבנה". סבא וסבתא עשו שיפוץ לפני כמה שנים, והחליפו את הבלטות בדירה לשיש קצת נובורישי. אבל אצלי בחדר הם השאירו את המרצפות הצהובות הישנות, מזל. זה היה החדר של דורית, אבל הספקתי כבר להוריד את רוב הצילומים ולתלות במקום ציורים. הספרים בחדר, עליהם נמנים "פנג הלבן" ו"המלומד הזונה", מזכירים שהם יושבים שם מאז שנות השבעים. אשאיר אותם שם.

 

אני עכשיו חייה בירושלים ועוד לא מכירה אף אחד. אני קמה בבוקר, קוראת עיתונים ושותה את הקפה, מקשקשת עם סבא, מתכננת עם סבתא מתי נתפור ביחד, מתלבשת ויוצאת לרחובות. אני משתדלת ללמוד את הרחובות הקטנים, למצוא חנויות יצירה טובות באזור, חנויות שמוכרות גזרות, עבודה אפשרית וזמנית בחנויות שונות. מנסה ללמוד את קווי האוטובוסים, הולכת ברגל והכל לבד, כל כך לבד. אני קוראת על ההופעות שיש בעיר, איפה ומתי, מה הסרטים שמציגים. אני אלך בקרוב, גם אם לבד.  

 

התנתקתי מכל מה שהיה חלק מחיי עד לפני שבועיים. התנתקתי מהמוקד סיוע לעובדים זרים. מאוטובוסים של "דן", מהלחות ומהחום הכבד, מרחובות תל אביב, מהתחנה המרכזית ושוק לוינסקי, מבתי קפה וחנויות בגדים. התנתקתי ממשפחה אהובה ואוהבת. משני כלבים מקסימים. ומאהוב.

 

סליחה, הלוואי ולא הייתי כזו.

 

 

 

 

 

שירה

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 10/8/2007 21:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למפקדת המשאלות זהובת העין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מפקדת המשאלות זהובת העין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ