לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Pale Blue Dot


החיים- הוראות שימוש, הגיגים, סיפורים וסתם שטויות שלי.

Avatarכינוי:  Lady Of Pale Nights

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2018

Walking on clouds


התאהבתי בשיר הזה.

תקופה ארוכה חשבתי שechoes הוא השיר הכי טוב בעולם והייתי נרדמת איתו כמעט בכל לילה.

אומרים שבראיון למגזין הרולינג סטונס ווטרס הסביר שמילות השיר הן ניסיון להסביר את "הפוטנציאל שיש לכל בן אנוש בלהכיר את האנושיות של כל אדם ואדם ולכבד את זה, עם אמפתיה ולא אנטיפטיה"

וכשאני כותבת שאומרים, אני מתכוונת שיש ערך לשיר בויקיפדיה.


אני קצת מתאכזבת מאיך שהזמן רץ ותוך כדי לופת אותי בציפורניים שלו.

בשבת נפגשתי עם חברה טובה מאיזה 14:00 עד בערך 21:00.

אחרי זה התייסרתי קצת במחשבות וגיליתי שעברה עוד שעה - איך זה קרה?

היום הזה טס לי, ומה כבר עשיתי?

שתיתי קוקטיילים, אכלתי קצת וצפיתי בשקיעה?

האמת שזה היה מקסים.


בדיוק מישהו ניגן בלוז כשהשמש האדימה וירדה  לאט לאט.

הכל היה נראה לי כל כך אנושי -  האנשים בחוף, כלב רץ, זוג יושב יחד, אדם יושב לבד, מישהו שוטף את הרגליים ו2 בחורות קצת שיכורות.

זה יפה בעיניי כי פתאום אין לי מושג מי זה מי ואין לי כל רצון לדעת מי רופא ומי מובטל, מי אבא טוב או חרא בעל, מי בדיוק גילה שהוא חולה במחלה קשה או זה שבדיוק הבריא. 

פתאום כולם סתם אנשים, סתם בים, סתם נהנים מאותו הדבר וחולקים איתי רגע בזמן.


למה המוח שלי קודח כל הזמן?

באחד מימי השישי בהם עבדתי ערב, החלטתי לחזור הבייתה ברגל.

40 דק' דרך אחד הרחובות הראשיים בת"א, המוני ברים, המוני אנשים וחיי החברה שלהם.

ואני מהלכת לי במוד מוזר, שומעת שירים ובוהה באנשים ובמתרחש.

למה אני כל כך לבד, דאמ?


אני נזכרת בעצמי יושבת על אחד הסלעים באחד החופים קצת לפני יפו,

בוהה בגלים ומדברת ואז חברה מציעה מדיטציה.

"איך עושים מדיטציה?"

"פשוט נרגעים"

"קל!"

ולמרות הציניות שלי, הצלחתי להירגע לקצת זמן. 

שקט מהמחשבות, עיניים עצומות, סוטול קטן ורעש הגלים חודר.


מתנפץ לו גל ועוד אחד

ואי שם יש מערבולות בתוך הים

כמו בתוך הראש שלי

ועוד גל

ועוד צליל

ועוד שקט

ועוד גל


סחוף אותי איתך,

קח אותי אל המצולות

או אל המחרחבים הפתוחים, ים.


אז התחיל רעש של אנשים והעיניים שלי נפקחו ונשמתי לרווחה.

מה מעולל לי הקיום הזה?

האם הנשמה שלי נועדה להיות אור קטן שיכבה לנצח ביקום אנתרופי ואין סופי שאין לי כל מידע עליו?

האם נועדתי להיות לבד בין ההמונים?

האם הימים הספורים שלי כאן יהיו שווים משהו?

עוד גל. עוד גל. עוד גל.  

המוח שלי מתערבב ונמס בצלילים ואז שאלתי "גלידה?" וכן, גלידה.

טעם החיים.


 



נכתב על ידי Lady Of Pale Nights , 5/6/2018 15:11  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLady Of Pale Nights אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lady Of Pale Nights ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ