לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Pale Blue Dot


החיים- הוראות שימוש, הגיגים, סיפורים וסתם שטויות שלי.

Avatarכינוי:  Lady Of Pale Nights

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2017

השקיעה והחשכה שאחריה


אני פה
לא באמת אבל.
אני בשום מקום ובכל מקום, הכל תלוי בתודעה.
לפעמים החלומות ורודים ולפעמים סיוט מתמשך.
הקיום שלי אבסורדי, מקרי, סתמי לחלוטין.
הכל הבל הבלים אבל עם זאת יופי טמון בכל פינה.
שצף הגלים יפה אבל הים מלוח, השמש חמימה ועם זאת גם שורפת.
אפשר להנות ממנה, מהשמש, סתם לשבת ולבהות בים ואז לעצום את העיניים ולהקשיב לגלים המתנפצים.
הכל מתגמד פתאום, העולם לא קיים, זה רק רעש הגלים שנהיה שקט מרגע לרגע כאילו הוא מתמזג עם המחשבות והזכרונות שלי וניחוח של חופש נישא באוויר.
חם לי, חם לי ממש, העור כבר נשרף כי לא הגנתי על עצמי.
השמש כל כך רחוקה, 150 מיליון קילומטר ממני ועדיין מצליחה להפיח בי ובכל כדור הארץ חיים ובו זמנית לגרום לי לכוויות.
יש אנשים שעושים לי את אותו הדבר, הם רחוקים מאוד אבל מפיחים בי את הדבר הזה שקשה למצוא, את הרוח, את הרגש אבל עם זאת הזכרונות האלו גורמים לי לצריבה.
בסוף היא שוקעת, השמש, הצבעים משתנים והכל כל כך יפה ברגע הזה שבין אור לחושך, בשקיעות האלו שגורמות לאנשים להוציא את המצלמות או לכתב שירים.
הכל נפלא, לרגע אחד.
הקיום קצת פחות סתמי ואז... אז הכל חשוך.
רק ברגע הזה באמת ברור לי שעבר עוד יום, שהזמן באמת זז ולא רק בשעון.
הכל חשוך, שמישהו יוציא אותי מהחושך הזה.
מתי אזכה לראות שוב את השקיעה? מתי אפסיק להכוות?
מתי הכל יהיה נפלא וקצת פחות סתמי?
שקט. אף אחד לא יכול לענות למחשבות שלי.
רעש הגלים עדיין נשמע אבל הים הפך שחור.
המחשבות שלי שותקות פתאום, הלילה יפה והכוכבים מופיעים בשמיים.
גם הם רחוקים, יוצא לי לחשוב.
אני פה, הם שם, אנחנו חלק מאותו יקום מופלא.
אני נכנסת למים, אני רוצה להסחף לאנשהו ולא משנה לאן.
נעצרתי, הבטתי בשמיים, זעקתי במחשבות.
הכל יפה, חשבתי.
גם היום, גם הלילה, גם השמש וגם הכוכבים.
הים תמיד יפה, מסוג הדברים העצומים ומעוררי הפליאה שלא משנה מתי תסתכל עליו ותקשיב לו, תמיד תרגיש את העוצמה והיופי שלו.
אנשים בבית, מסתכלים על מסכים, אנשים גם במיטה, נהנים בין הסדינים.
אנשים הולכים עכשיו יד ביד וצוחקים, אנשים בוכים עכשיו ואת הדמעות מוחים.
מישהו מתעצבן ומישהו נרגע, מישהו עובד עכשיו ומישהו גם ישן אבל אני... אני הכל ואני לא כלום, אני הכל אבל בעצם אני שום דבר.

נכתב על ידי Lady Of Pale Nights , 21/6/2017 22:58  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אולי



אולי אם היה לי בית גדול יותר אז הייתי אוהבת יותר לארח, כי היה יותר מקום והיה יכול להיות יותר נחמד.
אולי זה לא באמת משנה כי העיקר שיש מי שיבוא.
אולי אם הייתי שומרת יותר על קשר עם אנשים אז היו לי יותר חברים ואולי יש פשוט קשרים שנועדו להיפרם.
אולי אם הייתי מחייכת יותר אז אנשים אחרים היו שמחים להיות בקרבתי, יותר מאשר עכשיו, במצבי הנוכחי ואולי זה דווקא בסדר לא לחייך תמיד ולהתמודד עם העולם בדרכי שלי, לא משנה מי לצדי.
אולי אם הייתי מקבלת אהבה מההורים בילדות אז הייתי יודעת מה זאת אהבה והייתי יודעת לאהוב אחרים, את העולם ואת עצמי ואולי זה משהו שלומדים לבד, גם אם זה קשה וגם אם לפעמים זה ממש לבד.
אולי אם הייתי מבקשת ממך להשאר אז היית נשאר
ואולי היית הולך בכל מקרה.
אולי אם הייתי יודעת להתנהל כמו שצריך בגיל מוקדם אז היה נחסך ממני הרבה סבל בהווה ואולי עצם החוויות שחוויתי והדברים שלמדתי היו שווים את זה.
אולי אחיה עד גיל 90 ואולי אמות מחר אבל שום דבר לא וודאי, הכל נע בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין היש לאין, בין מה שהיה למה שיהיה... אז אולי. אולי גם לא.

נכתב על ידי Lady Of Pale Nights , 15/6/2017 23:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLady Of Pale Nights אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lady Of Pale Nights ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ