| 8/2010
קטע מעבר 2, תהיות איך להפסיק לכתוב שטויות וגרוע, מאת אדם שטרם מצא לכך תשובה.
נכתב כמעט בפעם אחת
-
שלום.
בהתאם לדברים שהביא המיסטיקן ג'ורג' איואנוביץ גורדייף מפי ידידו הפרסי, אחת הצרות של עיתונאים היא שהם מתמקדים בדיבורים גבוהה גבוהה, ואינם מתארים את המציאות אשר סובבת את הדיבורים האלה.
וכדוגמה הביא את הנכתב על כנס שבו מתוארים דבריהם הנמלצים של פובליציסטים שונים, אבל לא מוזכרים המאכלים הירודים, המפות המלוכלכות, העובדה שכולם אוספים את השאריות "בשביל הכלב" וכו'.
לפיכך ומפני שאיני רוצה להיות עיתונאי, אפתח פוסט זה, מעין גלויה שאני שולח אל העולם, בתיאור של המציאות ממנה אני כותב, ובעודי מהרהר בדבר כבר עלה בראשי מושג לגבי התועלת שבכתיבה כזאת.
אני כותב את הדברים הללו בעודי יושב על מיטה אמריקאית במוצב צבאי, לבוש במדי ב'מצ'וקמקים ,ובאופן כללי נקי מעט פחות מהרצוי.
המחשב עליו אני כותב הוא לפטופ ישן של דל,ואני מקליד בו לתוך תוכנת הכתבן, ולא לבלוג, גם בגלל שזה יותר נוח, וגם בגלל נטייתו המעייפת של חיבור האינטרנט הרעוע שלי להתנתק.
בסך הכל אני כותב כעוד אחד מההמון, אם תסתכלו על שגרת היום שלי לא תמצאו אצלי דבר שנעלה במשהו על מישהו,וגם בחובות הצבאיות שלי אני לא עומד טוב במיוחד. הפעילות העיקרית המייחדת אותי ועלולה להביא תועלת כלשהי היא קריאה קדחתנית, לא כל כך בספרים, אלא יותר בכל אשר ישאוני אליו הלינקים בטקסט,הרשימות בבלוגים, וכפתורי החיפוש שאני מקליק עליהם.
כאן הוא המקום להסביר את התועלת שבהיענות לרצונו של הפרסי הזקן, כי תיאור של המציאות ממנה יוצאת הכתיבה, הוא הבסיס להכנסת המלים שאני כותב לקצב הנכון. ונראה שהדבר המשתמע מהתיאור, ואני מאשר שאכן כך הוא, שאני כותב מתוך לחץ.
לא שאני רואה דבר ממשי אשר מלחיץ אותי, אבל מדובר במעין משקל או תכונה בבטן ובחזה, אשר דורכת לפעולה ומשתקת את השרירים בעת ובעונה, אני מניח שהתחושה הזו מוכרת ואף נפוצה בימינו, ואולי מתוכה מוצאים את עצמם חלק מהקוראים מזדהים עם הדברים שאני מביא כאן ומבינים אותם יותר טוב.
כעת לאחר שסיפרתי זאת, אני מקווה להתעלות מעל ללחץ ולקמץ יותר במילים מיותרות בהמשך הכתיבה.
אמשיך מכאן כדי לפתח את הרעיון אשר הניע אותי לכתיבה.
הרעיון עצמו נשכח כבר דקות ספורות לאחר שהתחלתי, כדרכם של רבים מהרצונות אשר נשכחים בשטף הפעילות. מי שמצליח לשמור על הנפש שלו מרוכזת ברעיון אחד ללא הפרעה, הוא, כך עולה בלבי, או עז לב ובר מזל, או טיפש, שממילא לא באמת רוצה את הדבר הזה, ומתמיד במעשה הנוח כאילו הוא פסגת חלומותיו.
זה היה סיום יפה לחלק הראשון של הקטע הזה, כי עכשיו באמת הצטרכתי להתעסק בכמה דברים כמו ריקון ומילוי מחסניות, ואני עומד מול הדף הזה במחשבה מעורפלת כאילו טרם כתבתי דבר.
ובכל זאת אחז בזכרוני הרעיון לכתוב רשימה של הדברים האחרונים שקראתי, כי מכיוון שאכן קראתי הרבה דברים שונים ומשונים, אני מרגיש כמו חוקר שהקריב ממרצו ומזמנו לפענח כל מני סודות למען האנושות ואני מאמין שמהדברים הללו תצא התועלת שאני מתכוון להביא בכתיבה הזאת.
למען הנוחות אציין כאן טקסטים שלמים, למרות שברוב המקרים קראתי לא יותר מחצי מהטקסט.
גורדייף- פגישות עם אנשים מפורסמים, מכאן למדתי על הקצב של הכתיבה ועל מחלות שמביאות השפה והסגנון
תלמוד ירושלמי- מסכת ברכות פרק א'- מכאן למדתי על הכוח שבפנייה לזכרון
צבי שץ, כמעט כל מה שמופיע בפרויקט בן יהודה -מכאן למדתי כיצד נראית מסה יפה
Reciprocality project והכתבים שבאו בהמשך מאת Alan Carter- שהראה לי איך כל הדברים נשזרים לתמונה אחת והכיר לי את גורדייף ועוד טקסטים רבים
The Human Evasion, של Celia Green- אשר מסמן בחדות את הבעיות שבצורת החשיבה המקובלת היום, ומהווה נשק למי שחושב אחרת
רשת הIRC- זה לא טקסט, אבל גיליתי אותה לאחרונה, חשוב להכיר
4Chan- באופן מפתיע, חשוב להיות מודע, טורנדו של כאוס וירטואלי לפחות בעבר.
בלוגים: הסיפור האמיתי והמזעזע של, הבלוג של שלום בוגוסלבסקי, החברים של ג'ורג', אסכולת הכורסא, מבט פילוסופי- וריאציות שונות של רעש פוליטי אוטנתי
עוד בלוגים:
עין הנמר, עיניים גדולות גלגלים שיניים, בלוג כבד- ככה חושב חלק מהנוער של היום, בצורה קצת מנוכרת לדעתי.
פייסבוק-זייטגייסט,התנועה הירוקה,השמאל הלאומי
פורום אם תרצו
אשר עידן- עתידן שכותב דברים ומראה איך מערבבים מידע בבלנדר וזורקים רכיבים חדשים עד שיוצא ידע.
הארגון הלומד של פיטר סנג'י-שוב המלצה של קרטר, העולם מסודר בלולאות וביחד אפשר להתעלות.
Dresden Codak-וובקומיקס
ברנר, ברשדסקי,ברדישבסקי יהודה ליב גורדון, א.ד גורדון-
מתוך פרויקט בן יהודה, אנשים פעם כתבו עם יותר עומק. מה זה אומר? שכמו התלמוד יכלת לקחת משפט בטקסט שלהם, ולהביט אחורה אל המקורות שלו, והמקורות שלהם. פעם היו טקסטים קאנוניים וכך כולם ידעו על מה מדברים.
כתיבה היום יוצאת מנקודת הנחה שאין טקסטים קאנוניים ואפילו אינה מכבדת טקסטים כי כל הטקסטים תלושים מדי, ממשיים פחות מדי.
וכאן אני צריך לעצור ולחשוב מעט לקראת החלק השלישי.
כדי לא ללכת לאיבוד הטקסט שאני כותב צריך עוגן.
כדי שתהיה לו משמעות הטקסט שלי לא יכול לעמוד לבד.
כדי שהמילים שאני כותב יהיו שוות משהו, אני יכול לנקוט מספר שיטות.
אחת היא להגביל אותן לקהל מצומצם של יודעי דבר. אם אני יודע ז'רגון מסוים אני יכול לפנות ליודעי הז'רגון הנ"ל אשר קראו חומר רקע רב ומבינים את המושגים המורכבים שאזכיר כמו שאני מכיר אותם.
אני גם יכול לפנות לקהל חדש מתוך ז'רגון ולהסביר ולהסביר ולהסביר עוד ועוד את הבסיס לדבר הפשוט שאני מנסה לומר.
דרך נוספת היא לחפש את הגרעין המשותף לקוראים כאן. אני כותב עברית לישראלים, והקוראים שלי ודאי יכירו מעט תנ"ך, מעט ממגילת העצמאות,כמה סיפורים ושירים מרכזיים,יש אנשים רבים שמתמצאים בתרבות הפופ, יש אנשים רבים אשר מכירים את מה שחובבי המיתוסים והנרטיבים מכנים המיתוסים המכוננים והנרטיב המרכזי בישראל.
אבל לי בא לרדוף אחרי השוליים, כי ממה שאני רואה, המרכז שותק, והשוליים חיים ושואלים שאלות.
עוד דרך יוצאת מהתיאוריה של יונג שלפיה יש תת מודע קולקטיבי, וארכיטיפים משותפים אשר חיים בנפרד מיצירות ספציפיות. אני יכול לזהות ארכיטיפים שיהיו מובנים לקוראים שלי ולהשתמש בהם.
אבל לפני שאנסה להפיק אמירה משמעותית כלשהי בעזרת אחת השיטות האלה אני אעצור ואחכה לשמוע, אולי יש למישהו מכם תובנה או דרך נוספת?
| |
קטע מעבר 1, תגובה לנימי
נימי היקר, שלום.
בתור מישהו שהמוח שלו מרושת בצורה קצת מוגזמת, כך שכל דבר עלול להתקשר תמיד לכל דבר אחר, הליכה בעקבות המחשבות בצורה לוגית עלולה להוביל אצלי לדבר כזה:
שלום נימי, דקארט אמר שאני חושב משמע אני קיים, כמובן שמה שחשוב הוא אני קיים אז:
1.אני קיים
2.מציאות חיצונית קיימת
3.יש שלושה דברים שאי אפשר להתעלם מהם, לוגיקה, קלט חושי, ואינטואיציה
רגע, שכחתי מה הפואנטה, יש דברים ככל הנראה חשובים בטלוויזיה
טוב, אז אקסיומות הם גם עניין של נוחות
מאסטר זן אמר לתלמיד שלו "תראה לי את הירח אז" התלמיד הצביע על הירח והמאסטר אמר "לא, זו אצבע"
אני בעצם חצי משחזר כאן את הפעם הקודמת שניסיתי לכתוב לך פוסט שבאמצע נמחק
נעצור כאן ונחזור לקו המחשבה המקורי
- - - - - - - - - - - < זה קו מחשבה מקורי
לענייננו, על מנת לכתוב בצורה הגיונית, עלי להזדקק לרגש ולתחושה. אני צריך לחוש מה עלי לכתוב כדי לא להתפזר.
הייתרון ברגש, שאתה פקפקת ביכולת שלו להביא למעשים טובים, הוא שהוא מחשב את הכל בבת אחת.
ניתן לדמות את זה לשקילה, כאשר לכל האובייקטים המנטליים שלך יש משקל רגשי כלשהו, ומה שאתה מחפש צף למעלה או שוקע לקרקעית בהתאם לפעולה הרגשית שמבוצעת.
לוגיקה, ויטגנשטיין, קאנט, ניטשה, מאזניים, אלוהים, סקס, פסיכולוגיה, נימי, סוציולוגיה, טלוויזיה, שוטרים, שריפה, הסחת דעת, אינשטיין
- - - - - - - - - - - -
תחושות עזות נוהגות לקבור רגשות עמוקים, כמו התחושות בהן מפציצה אותי הטלוויזיה שדלוקה לידי. במקרה זה כדאי לעקוב אחר תחושת התחושות, המצפן המוסרי, הרגש של הטוב.
אני מוצא יופי בטאוטולוגיות, וזו האהובה עלי - טוב הוא מה ששואפים אליו, הדבר אליו כולם שואפים הוא טוב.
- - - - - - - - - - - -
כרגע מה שנתפש אצלי כטוב יותר משאר הדברים שאני יכול לעשות הוא לענות לנימי, אני יכול למקד את התחושה ולהבין איך לעשות את זה בדיוק ע"י מניית היתרונות- לענות לנימי ישפר את התקשורת בינינו, יסדר לי את המחשבות, יעביר הלאה את הרעיונות שאני מאמין בהם, יותיר חותם קל בעולם. ועוד דבר טוב, אני עלול להציע לנימי משמעות לחיים.
אז ביומרנות אופיינית נלך על הזהב.
התחושה של טוב אשר נדבקת לכל דבר משרתת אותי לא רע בחיים,אם היא הייתה פנימית ומוגבלת אלי בלבד ודאי הייתה פוגעת באחרים ואז לא הייתי רוצה אותה בניגוד לאיך שהגדרתי אותה. כדי להסביר לעצמי את התופעה הזו שמהווה אמת מידה אחידה לכל פעולה, אני מניח קשר בין כל הדברים בעולם, אופי הקשר הזה קובע את אופי תכונת הטוב של האובייקטים( הפיזיים והמנטליים כאחד) אפשר לומר שהוא סיבת הכל והוא נותן לי פקודות.
כשאני מוצא קשר בין דברים אני מקבל מסר מסמכות שאומרת לי מה לעשות.
יש אנשים שקוראים לזה התגלות אלוהית.
אני לא אגזים ואומר שהייתה לי התגלות אלוהית, אבל מגע, הבזק קטן של המופלא שבעולם קורה לי כל הזמן, על בסיס מגע זה אפשר לדמיין את אלוהים בכל מני צורות צבעים וגדלים, אבל אני לא כל כך יצא לי להתעסק בזה, אני יותר מתעסק במה שיש.
אם הדתות מתייחסות למשהו שאני מכיר, אולי יש בהן משהו, מתחת לשכבות הפעילות האנושית הבנאלית.
ברר.. לכתוב פוסט טוב זה קשה.
מקווה שהיה מעניין.
עוז
לינק לסיבת הפוסט- http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=36008&blogcode=11969994
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
