וזה בעצם אומר הכל.
אני צריכה, אני רוצה, אני רק מקווה שאני מסוגלת לשרוד את הטירוף שלי. אני לא אהיה כמוהה למרות שאני רוצה להיות כמוהה,להרגיש שלמות של רגע קטן ומושלם.
לגעת בעומק,להרגיש טוב,לא להיות זקוקה לכלום חוץ מאוויר לנשימה, הכל רעל, שומדבר לא חיוני, זה הכל שקר למוח שלי, הכל בדמיון, ואני רוצה מציאות, אני רוצה להפסיק לא להצליח להרדם, או להתרכז, או להנות, להפסיק לחשוב על דבר אחד כל יום, כל שנייה מהיום, להסתכל על אחרות ולעשות הבדלים, כי אני יודעת שאני פטאתית.
למה רק אני רואה, הרי זה לא שקר, הרי זאת לא המצאה שלי ולא הרצון שלי לחיות ככה, זה לא כיף.
ואני עם עצמי כי לא מבינים, אני באמצע של הכל, כי אני שפויה, עדיין.
מי שהייתי פעם, כבר מתה, מכל הבחינות, וזה לטובה..באמת שכן..אבל כשבאמת מתחילים לחשוב..אז מתגעגעים לחלקים..ואני לא מוצאת את הדרך שלי, לא מוצאת את הרוגע והשלווה שאני זקוקה לה, כזאת שפעם יכלתי למצוא..אבל זה כבר לא אותו הדבר והגלגל לא יוחזר אחורה..וצריך לחיות את הרגע הנתון ולצפות שהעתיד יהיה יפה יותר, להחזיק את עצמי, להתעלם ממכשולים, לא להביט במראה כשלא צריך..כדי לא לראות, כדי להפחית את הסיכון של להתפוצץ מעצמי. לא להתפתות לאוכל לא בריא , להניע את עצמי פיזית, לא להקשיב לשקרים, לא להפתח, כי אני לא כמוהה, אני לא אהיה, כי אני לא מסוגלת אפילו להיות גרועה מדי, או טובה מידי, זה תמיד באמצע..ככה אני..
אבל כמו שאמרתי אני מנסה..ולפני כמה חודשים זה הצליח, אין סיבה ששוב זה לא יצליח..
לא רוצה שהכל יצא הפוך, לא רוצה את הדמעות שבאות וגורמות לי לחשוב שאני משתגעת ונהיית חלשה.
אני רוצה אותך איתי, מי שאתה, או מי שלא תהיה. אבל קודם, אני צריכה להיות..אני החדשה..החזקה..
וכל השאר צריך לבוא מתישהו.