לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

ביום ראשון בילוש חגגה בת מצווש.

למסיבה הוזמנו בעיקר בנות כיתתה ובנות משפחתה, וזו הפעם הראשונה במשפחה שלנו שיש אירוע עם הדרת גברים.

הגבר שהרגיש הכי מבואס מכל העניין היה נועם, אחייני בן ה-3 חודשים, שחזר לראשונה אל אותו אולם שבו התקיים טקס ברית המילה שלו. בטח אכל על עצמו סרטים רעים.

אבל בתכלס, היה אחלה. והרבה מזל טוב לבילוש!

אני: "בואנה, את כבר בת מצווה, למה את עדיין מפחדת ללכת לבד ברחוב? זה כולה השכונה! מה כבר יש פה?"

בילוש: "מה כבר יש פה? סודנים, שודדים, כלבים, חתולים, ערסים, מפלצות, חיזרים, גנבים, רוצחים ופדופילים!"

אני: "טענה טובה."

_________________________________________________________________________ 

פינת הביש גדא:

זו השנה הראשונה שבה אני מצליח לספור ספירת העומר בכל הימים בלי לשכוח או בלי להתבלבל.

הצלחתי להחזיק עוד יום ועוד יום וכך עבר לו שבוע ועוד שבוע, והייתי מבסוט על עצמי.

ואז, בערב חג השבועות, פתאום נזכרתי שבלילה האחרון שכחתי לספור.

**********

_________________________________________________________________________ 

פינת ה-SMSים:

-"אביגדור כץ עבר לידי עכשיו שוב." (שלומי, שרואה כל הזמן את אביגדור כץ ברחוב, בטוח שהוא עוקב אחרי).

-"אנחנו עם ההורים של הדסה ודיברנו על גשם, ועננים..." (נריה מעדכן מהשטח).

-"אני אעשה ממך גפילטע!" (פרקש מאיים).

-"הגיע הזמן לטלפון עם וואטסאפ אחי... העם דורש חקוש חברתי!" (פרקש דורש).

-"מה פתאום אחי! אל תהיה נדיב כל כך.. שמור בוף לבן ליום שחור." (פרקש ממליץ).

-"ברזל איש 3?" (שוחט רוצה לראות איירון מן).

-"פששש אני מפסוט על יום ירושלים!" (מנש, מבסוט).

-"אנשים מטומטמים זה אנשים שרואים אותי מחוץ לדלת של הבנק עם העמדה ושהדלת של הבנק פתוחה ושואלים אותי אם הבנק פתוח.. ועוד יותר מטומטם זה הבן אדם שרואה בן אדם אחר יוצא מהבנק ושואל אם הבנק פתוח !!" (מנש, לא מבסוט).

-"יש עוד הרבה קורבנות כמוני?" (נטע, הוטרדה מינית).

-"הייתי עושה לך סיבוב על הבונג!" (נטע, מטרידה מינית).

_________________________________________________________________________ 

דוד הציע לי להצטרף אליו אתמול בערב לקבוצת מיקוד.

למי שלא יודע, קבוצת מיקוד זו קבוצה של חבר'ה שיושבים שעה וחצי ועונים לשאלות של סקרים, ובתמורה להקדשת הזמן והסבלנות, הם מקבלים כסף.

אני דווקא אוהב לענות על סקרים, אפילו אם זה בחינם ובטלפון, אז אם דוד נותן לי טרמפ למקום שבו משלמים לי על לענות לסקרים, מי אני שאתנגד?

התקשרתי אל הבחורה האחראית על קבוצת המיקוד. היא לקחה ממני פרטים מזהים ואז שאלה איך אני מגדיר את עצמי, חילוני או מסורתי. אמרתי שאני מגדיר את עצמי כדתי.

"אוי, דתי זו בעיה", היא ענתה לי, "לקבוצת המיקוד הזאת אנחנו צריכים רק חילונים או מסורתיים... אנחנו לא יכולים לקבל דתיים."

מצחיק. קבוצת מיקוד זה המקום היחיד שמעסיק אנשים, ויכול להרשות לעצמו לא לקבל אליו אנשים בגלל המגדר שלהם.

"אוי, אתה ערבי? סליחה, לא מתאים לנו...", "אה, אתה ניצול שואה? אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך!"

_________________________________________________________________________ 

מני: "בוא נראה אותך מצליח למצוא לי יתרון במוצר הזה- סרגל שהוא גם מחשבון"

אני: "זה מוצר מעולה לתיכוניסטים. הם יכולים להסתגר ביחד בחדר, מדוד את הבולבולים שלהם ואז לחשב את ממוצע הבולבולים בחדר."

_________________________________________________________________________ 

עוד כמה תמונות מהחתונה של אירה ושוחט:

ועכשיו ברצינות 

שבת שלום, דמדומים!  

דוד הוא המאחר הכרוני של הכיתה. אין מצב שהוא יגיע בזמן ללימודים. תמיד הוא יגיע באיחור של רבע שעה, עם כובע, תיק וחיוך מתנצל.

אני אשכנזי (שונא לאחר), ולכן אני אף פעם לא מגיע איתו למכללה, למרות שהוא גר במרחק כמה רחובות ממני, והנסיעה איתו ברכב יכולה לחסוך לי הליכה בשמש\גשם\מכת ארבה.

בפעם היחידה שכן נסעתי איתו ללימודים, איחרנו בעשרים דקות, ומאז אני תמיד הולך ברגל ללימודים, גם אם זה כרוך במאמצים רבים ודוחק של זמן.

ביום חמישי דוד התקשר אליי.

"אחי, היום אני מגיע בזמן ללימודים", הוא אמר לי, "רוצה לבוא איתי?"

"אין מצב", עניתי לו. בפעם האחרונה שקבעתי איתו משהו, בלי קשר ללימודים, הזכרתי לו באיזו שעה קבענו, וכעבור שעה הוא נרדם ולא ענה לי עד למחרת בצהריים.

"לא לא", הוא אמר לי, "היום זה בדוק! אנחנו לא מאחרים!"

"אז מתי נצא?", שאלתיו.

"נצא בעשרים וחמישה ל..."

נשמע טוב. הלימודים מתחילים בחמש. לוקח רבע שעה ללכת לשם ברגל, אז 25 דקות בשביל להגיע באוטו זה בהחלט מספיק.

חזרתי הביתה מהעבודה והתחלתי להתארגן ללימודים. באזור 16:25, דוד התקשר אליי.

"יש מצב שאנחנו דוחים את זה בחמש דקות?", הוא שאל.

"מה קרה?", שאלתיו.

"נתקפתי פח"ע על האסלה". חפ"ע זה פעילות חבלנית עוינת, שזה אומר "קקי עצבני ביותר".

בעשרים ל-5 חיכיתי ליד הרכב שלו. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, והתקשרתי אליו פעמיים והוא לא ענה. רק אחרי עשר דקות הוא ירד אל האוטו שלו, עם התיק, הכובע והחיוך המתנצל.

"לא משנה מה יקרה, אתה תמיד תאחר!", אמרתי לו.

"זו גזירה משמיים", הוא ענה.

נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע. היו הרבה פקקים בדרך, אבל צלחנו אותה. הגענו באיחור קל של 5 דקות, מה שאומר שאולי אפילו עוד לא התחילו את השיעור, אז שמחתי.

כשעלינו לכיתה ראינו את לירון עומד בחוץ. "אנחנו נעולים בחוץ", הוא אמר, "מיכאל לא נותן למאחרים להיכנס".

מיכאל זה מנהל הקורס שלנו. הוא שונא איחורים (כנראה גם אשכנזי), ומסתבר שהחליט להעניש את כל המאחרים ולא לתת להם להיכנס.

לאט לאט הצטברו להם עוד ועוד מאחרים, כל אחד הגיע, ניסה בתורו לדפוק על הדלת של הכיתה בתקווה שמיכאל יתן לו להיכנס, אך לשווא.

"הוא בטח רוצה שננסה להיכנס בדרך יצירתית", אמרה רעות, ואז פתאום קפץ לי רעיון.

לקחתי דף נייר, כתבתי עליו "בס"ד. מיכאל, תחזיקו מעמד! עוד כמה דקות מגיע פורץ", וחתמתי "המאחרים" בתחתית העמוד. את הדף השחלתי מתחת לדלת ודפקתי עליה.

תוך חצי דקה הדלת נפתחה ונכנסנו כולנו עם התיקים, הכובעים והחיוכים המתנצלים.

_________________________________________________________________________ 

כלבים:

בעקבות הפוסט בו דיברתי על כושר ודיאטת השמנה, חזרתי לעשות כושר בגינת הכושר השכונתית.

גינת כושר, למי שלא יודע, זה פארק ציבורי או גינה שכונתית עם מתקני כושר כמו שיש בחדרי כושר, שעובדים על משקלים ספציפיים. זה אמנם לא טוב כמו חדר כושר, אבל זה נגיש ונח וטוב למי שלא רוצה או לא יכול לבזבז כסף על חדר כושר.

השבוע הלכתי בפעם השנייה לעשות אימון ארוך במתקנים שם.

אחרי אחד הסטים שלי, קמתי מהמתקן כדי לעשות מתיחות, כשלפתע, משום מקום, הגיע כלב, השתין לי על המתקן ונעלם בחסות החשכה.

****************

מני: "רובם לא יודו בזה, אבל כל בעלים של כלב הוא גם פרופסור למדעי הפיזיקה של הקקי"

אני: "אז אתה אומר שיש לי פוטנציאל להיות חזק יותר בתחום"

מני: "אתה תפור עליך כלב, תוכלו לעשות צרכים ביחד בחוץ"

אני: "ולרחרח ביחד ישבנים של עובר אורח"

_________________________________________________________________________ 

פתח תקווה:

~נוסעים בפתח תקווה~

אני: "הנה, פה זה "שווארמה מילי", זה על שם אמא של חבר שלי... קוראים לה מילי"

קרני: "אה, חשבתי שקוראים לה שווארמה"

~נוסעים בפתח תקווה~

אני: "קבל, אבא, יש פה מודעה של "כל מה שקורה וכל מה שיקרה בפתח תקווה"!"

אבא: "אסור לפספס את זה!"

אני: "וחתום למטה: פתח תקווה- קצב של עיר, לב של עיירה"

אבא: "קצב של קוצב לב, לב של קצב".

_________________________________________________________________________ 

וקצת אקטואליה:

אני: "באיזה גיל רפורמיות מתחילות להניח תפילין? בגיל 12 או בגיל 13?"

יוסי: "בואנה, זו שאלה טובה"

אני: "צריך לעשות על זה שאלת רבה"

יוסי: "ואחרי שהרבה תענה לך תגיד לה תודה רבה."

*************

חודש טוב וחג שמח, בקטריות!  

ציפי, אחות של שולה, אשתו של אלימלך, אח של סבא שלי, נפטרה בטרם עת.

לא שאני מתלונן חלילה על כך שקרובים שלי או קרובים של קרובים שלי לא מתים, אבל אני כן מתלונן על כך שבכל כמה זמן אני מוצא את עצמי בניחומי אבלים של כל מיני אנשים שכמעט אין לי קשר אליהם.

בכל מקרה, כך יצא, ואבא לקח את אמא, את שמוליק ואותי לניחום אבלים בפתח תקווה.

אני: "בחיים לא חשבתי שאני אסע לפתח תקווה במיוחד בשביל שולה"
אבא: "זה לא בשביל שולה, זה בשבילי. ככל שאני מביא יותר אנשים לשבעה- אני מקבל יותר נקודות אצלה."

*************

כשאתה מגיע לבית שבו יושבים שבעה, אתה נערך לכניסה שלך כבר בתחילת הרחוב, מהרגע שראית את מודעת האבל הראשונה שתלויה על אחד העצים.

נכנסנו לבניין. מהמדרגות ירדו כמה אנשים עם פרצופים של "פחח צעירים, אנחנו כבר היינו בפנים ואתם רק עכשיו מגיעים, תכינו, תכינו נושאי שיחה!". כן, זה בדיוק מה שהפרצופים שלהם שידרו לנו!

אתה מגיע לדירה, פותח את הדלת ונכנס פנימה.

האבלים יושבים על כיסאות נמוכים, מוקפים בקהל אנשים היושבים על כיסאות רגילים, וכולם מסתכלים עליך. הבשר הטרי, המנחם החדש שאולי יסיח את דעת היושבים ויאפשר לכמה חבר'ה לסיים את הניחום ולחתוך הביתה.

"אותך אני מכיר", פנה אליי איש לא מוכר, "היית חובש בצבא, נכון? ראיתי אותך בפייסבוק וכאלה".

בכל מקום אחר זה היה נחשב למטריד. אם זה היה עמנואל רוזן אולי זה גם היה מתווסף לתיק שלו. אבל אצלנו במשפחה זה דבר שגרתי. אתה לא מכיר את המשפחה שלך עד שיש חתונה, בר מצווה או מוות של קרוב רחוק.

זו כבר השבעה השנייה מהצד הזה של המשפחה שאני הולך אליה עם אבא בתקופה האחרונה, ובפעם הקודמת היה להיט. הכרתי דודים חדשים, הוספנו אחד את השני לפייסבוק. והנה, כנראה שגם בשבעה הזאת יש פוטנציאל להרחיב את הידע שלי במשפחולוגיה שלנו.

אבל ליתר ביטחון, רק כדי שלא אצטרך להיתקע בשיחות לא מעניינות עם אנשים לא מעניינים, התישבתי על הכיסא הכי נמוך בפינה הכי חשוכה מאחורי כמה כיסאות גבוהים, וקיוויתי שאף אחד לא יפנה אליי.

ואז רמי קלט אותי.

רמי היה הרב הראשי של חייל האוויר עד לא מזמן.

בפסח לפני שנתיים, כשסגרתי בבסיס, הוא בא לערוך אצלנו את ליל הסדר. כשהוא שמע שאני סוגר שם, הוא סינג'ר אותי, את מנש ואת ליאור שנהיה "המקהלה" שלו בחדר האוכל, מול כל הבסיס, החברים, הקצינים ומפקד חייל האוויר.

הוא התחיל לחפור לי על הצבא ועל חייל האוויר ובעיקר על מפקד הטייסת שהיה לי. הוא סיפר לי שהם שרתו ביחד בחצרים ושהם חברים טובים ושהוא חיתן אותו, ואני רק חייכתי והנהנתי וחשבתי לעצמי "כן, אחלה גבר המפקד טייסת הזה... הכניס אותי לכלא ל-30 יום ואחר כך העיף אותי מהמרפאה ואסר עליי להתקרב אליה. בחור כלבבי."

***************

הבעיה בשבעה של אשכנזים זה שאין אוכל.

זה לא שאני בעד השבעה של המזרחיים, שפותחים לך שולחן ודוחפים לך אוכל גם אם אתה בכלל לא רוצה, ואם אתה לא רוצה הם עושים לך מצפון על זה שהם באבל ושהדבר האחרון שציפי אמרה לפני שהיא מתה זה "אני רק מקווה שבשבעה שלי חזקוש יאכל קצת מהחריימה שלי".

אבל צריך למצוא את עמק השווה! לא ביקשתי לפתוח שולחן, אבל כיבוד קל לא יזיק. איזו חתכ'ת עוגה, צלחת של קרקרים, קנקן מים. משהו קטן! אנשים הגיעו מרחוק לפתח תקווה, וחם בחוץ!

בשלב כלשהו הלכתי לשתות כוס מים במטבח. כשנכנסתי למטבח נתקפתי בניחוחות משגעים. על השולחן ישבה תבנית חמה של פשטידה שנראית ומריחה כאילו הרגע יצאה מהתנור.

התלבטתי אם לקחת לי חתיכה, אבל החלטתי שלא נעים, נחכה שיוציאו אותה לסלון (הכניסו לכאן בדיחה שחורה על זה ש"לא נעים מת" למרות שאנחנו נמצאים בניחום אבלים).

****************

חזרתי לשבת במקום האסטרטגי, אבל מסתבר שכמה חבר'ה שישבו ממש מול המתנחמים קמו והלכו, וזה אומר שאלו שישבו בכיסאות מאחוריהם התקדמו לכיסאות שבפרונט, וזה אומר שגם אני צריך לצמצם רווחים ולהתקדם עם הכיסא.

בכל זאת המשכתי לשבת מאחורי שמוליק שישב מאחורי אבא ואמא שהיו יחסית בחזית. משם כבר הייתי יכול לשמוע את כל הדיבורים והרכילויות.

האמת היא שזה היה כבר הערב האחרון של השבעה. מה שאומר שזו קרחנה אחת גדולה. ככה זה, ביום-יומיים הראשונים עצובים. בהמשך זה כבר סתם מפגש משפחתי עם משחק הכיסאות, כאילו התגברו כבר על המוות. יאללה, ה' נתן ה' לקח, בואו נדבר קצת על בגדים.

כשצמצמתי רווחים עם הכיסא, התישבתי ליד אותו דוד שאמר שהוא מכיר אותי. קלטתי שגם אני שמעתי עליו הרבה סיפורים. כולם קוראים לו טיקו, אבל מסתבר שזה קיצור של טיקוצ'ינסקי. הפך את השם הכי אשכנזי לשם של נער שליחויות של העולם התחתון.

"מה, אתה משתעמם פה?", טיקו קלט אותי משחק עם הפלאפון מאחורי הכיסאות.

"אני רעב מת", אמרתי לו, "מתי הם מוציאים את הפשטידה?"

איזה מוציאים! זו שבעה של אשכנזים. לא רק שלא מוציאים לך אוכל, גם משאירים לך פיתיון חם במטבח כדי שתאכל ממנו ויהיה להם על מה להתבאס עליך אחר כך.

**************

בשלב כלשהו הכיסא שלפני שמוליק התפנה.

"אתה מצמצם קדימה?", שאלתי אותו.

"אני מתלבט", שמוליק לחש לי. "אני מפחד שאם אני אתקדם ואשב בפרונט זה יתקע אותנו פה לעוד הרבה זמן, כי אני אשב ממש מול האבלים, והם יתחילו לחפור לי"

"זה דווקא טוב", אמרתי לו, "הרי חייבים להחליף איתם כמה מילים. אז ככל שתתקדם אליהם יותר מהר, ככה נסיים עם זה יותר מהר, ואז נחתוך מפה ונלך לאכול."

"צודק", שמוליק אמר והתקדם לפרונט, בדיוק כשכמה פרונטיסטים קמו כדי להגיד את משפט הניחום וללכת.

אם יש קטע יותר מבאס מהכניסה לניחום האבלים, שכולם מסתכלים עליך, זה הקטע שבו אתה מתכוון ללכת מהשבעה. מילא החילונים שאומרים "שלא תדעו עוד צער" או המזרחים שאומרים "מן השמיים תנוחמו", אבל אצל אשכנזים יש לך חתיכת שורה מבאסת שאתה צריך לדקלם להם, וכשאתה אומר את זה- כולם מסתכלים עליך!

אני בחיים לא אומר את זה. אני תמיד 'תופס טרמפ' על ניחום של מישהו אחר, בדרך כלל על אבא שלי. הוא אומר את הברכה ואני עומד לידו, מהנהן ועושה עם השפתיים כאילו גם אני מלמלתי את זה. כמו מישהו שעושה שיתוף או לייק לסטטוס של מישהו אחר.

אבל יותר מזה, הדבר הכי מעצבן זה ה"ושנפגש באירועים משמחים יותר" שכל אחד דופק לפני שהוא הולך.

כשאלו שפינו לנו את הכיסאות בפרונט קמו ללכת, הם אמרו לאבלים "נפגש בשמחות", ואז אחד האבלים אמר "איזה שמחות? מתי בפעם האחרונה הזמנת אותי לשמחה שלך?". המנחם היה בשוק ואמר לו "שמע, אתה לא נמצא בכלל בסביבה, אתה בחו"ל כל הזמן", והאבל ענה לו "תזמין אותי אז אני אבוא! אצלך אני לא מריח אפילו שמחות". האבלה השנייה הצטרפה אליו ואמרה "בוא נפתח את זה, באמת, השמירה שלך על קשר היא בגדר טעון שיפור", ואז הם התחילו לפתח על זה דיון שלם, ואבא החליט שהוא מנצל את הרגע כדי לחתוך.

אבא נעמד מול האבלים שהיו עסוקים בדיון, אמר את משפט הניחום, כששמוליק ואני עומדים לידו ומהנהנים, דפק איזה "נפגש בשמחות" ויצאנו החוצה.

שמוליק, שמתפרנס ממוזיקה, בעיקר באירועים ושמחות, אמר שהוא התאפק לא להגיד להם "נפגש בשמחות... ואם כבר שמחות, אז רק עם הלהקה שלי" ואז לחלק כרטיסי ביקור שלו.

בכל מקרה, עכשיו אנחנו ירדנו במדרגות שמחים וטובים לב, דופקים מבט מרושע לאלו שרק עכשיו עולים לבית האבלים.

ואז הלכנו לדפוק ארוחת המבורגרים.

פייר, היתה שבעה לא רעה בכלל!