לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על הספסל בשדרה


על הספסל בשדרה יושבים זקן וזקנה

Avatarכינוי:  שי אריה מזרחי

בן: 44

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2006

"הפסדנו וצדקנו"


עדיין לא הסתיימה המלחמה הזו ועדיין לא ברור מה יהיה – וכבר יוצאים בעלי הטורים בעיתונים, המודפסים או המקוונים, בסיסמת שיכרון חדשה: הפסדנו – אבל ניצחנו! הפסדנו – אבל זה היה שווה את זה! הפסדנו – אבל צדקנו!

 

הקדים עם כל הקרנבל אפי יער, שהוא ראש תוכנית אוונס ליישוב סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב.

השמאל ה'קיצוני', ה'רדיקלי', טוען יער, הוא טוטליטרי – משום שהוא לא מקבל את עמדותיהם של חבריו בשמאל שהוא מכנה ה'דמוקרטי', אותו שמאל שהעז לתמוך במלחמה הזו ועדיין לכנות את עצמו שמאל. השמאל הדמוקרטי, קובע יער, יכול לבחון את דעותיו לפי המציאות, ולפיה לגבש את עמדותיו. לעומת זאת, הוא טוען בשחצנות, השמאל ה'רדיקלי' יהיה תמיד אנטי-ישראלי, תמיד נגד הקונצנזוס, ועוד מעיז, בשחצנות שיש בה מן הגועל, להסביר שיש לכך סיבות פסיכולוגיות:

סוג האנשים שתומכים בשמאל הזה הם בעלי אישיות דוגמטית ויכולים רק לעשות הפרדה דיכוטומית בין טובים לרעים, בין צודקים ללא צודקים, והם בעלי יכולת מוגבלת להתמודד עם מצבים מורכבים שבהם קשה לקבוע מי הרע ומי הטוב. לסיום, הוא מציע, שדווקא בימים אלה חשוב להיות מודע לאופיו של השמאל הטוטליטרי ולמנוע ממנו את הניכוס של שם התואר "שמאל", בשביל כל מי שמושג זה יקר בעיניו.

 

ובכן, יש דברים שבהם צודק אפי יער במאמרו: אנחנו בשמאל שהוא מכנה 'רדיקלי' מצפים מאחרים שקוראים לעצמם 'שמאל', להתנהג ולחשוב כמו אנשי שמאל. אנחנו לא דורשים זאת מאתם באופן אוטומטי, וכמובן זכותו של כל אדם לחשוב איך שהוא רוצה, ולשנות את דעותיו ועמדותיו לפי המציאות. אנחנו מצפים זאת גם מאתנו, כמובן.

אולם על אלה שמשנים את עמדותיהם לבחון גם את המסגרת הרעיונית והאידיאולוגית שהם נמצאים בה – ולראות אם היא מתאימה להם בעקבות שינוי עמדותיהם. מי שמכנה את עצמו 'שמאל' ותומך במלחמה שכוללת הרג מסיבי של אזרחים, צריך לעשות חושבים טוב-טוב לפני שהוא מאשים את אלה שטוענים שהוא בוגד ברעיונות השמאל, אם הוא שמאל אמיתי, שמאל שבוחל במלחמה ומעדיף את דרכי השלום, או שהוא שמאל גמיש כמו גומי נוזלי, שמתי שנוח לו הוא תומך בעמדות של שמאל, ומתי שלא נוח לו הוא משנה את עורו לנץ מלחמה.

דמוקרטי זה לא אומר מחליף את עורו כנחש – זה אומר שהוא נשאר לאמונותיו ולדעותיו. אף אחד לא מנע מהאנשים שקוראים לעצמם שמאל לתמוך במלחמה – רק שזה מן הצדק לומר שהם צבועים, או מקסימום מבולבלים – במודע או של במודע, כלומר באמת אינם יודעים לאן הולכת דעתם, או שהם מתעקשים להיאחז בהגדרה פוליטית שהם בחרו בה, בלי לדעת מה היא באמת אומרת.

בנוגע למי הרע ומי הטוב – אין טוב במלחמה הזו ואין צודק. מי שמפציץ אזורי אוכלוסיה שלמים וגורם בכך באופן מודע לגמרי להרג המוני של מאות אזרחים, פציעתם של אלפים וגירושם של מאות אלפים – אינו יכול להיות טוב. מהצד השני – מי שמשגר טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית, מי שחוטף חיילים, (אגב, גם אנחנו, קרי צה"ל, חטפנו ושבינו חיילים של החיזבאללה), מי שקורא להשמדת ישראל שהוקמה, בכל זאת, בצדק – לא יכול להיות טוב. שניהם רעים, ואין רע יותר ורע פחות. אז מי הטוב בסיפור הזה? ישאל הקורא התמים. חייב להיות טוב כאן. ובכן גם אלה שלא תמכו במלחמה הזו אינם יכולים להיקרא הטובים. כדי להיות טובים זה לא מספיק. הטובים האמיתיים בסיפור המלחמה הזו הם האזרחים, אלה שנשארו בחיים ואלה שלא, או שנפצעו בה. הם הצדיקים היחידים בסיפור הזה. מי שלא תמך במלחמה הזו הוא צודק, מי שכן – טיפש, ארשה לעצמי להתנשא.

 

מוסיף ומתנשא גדי טאוב שאומר שלשמאל הרדיקלי אין יכולת לומר דברים של ממש על צדק. בניגוד למלחמת לבנון הראשונה, בזו לא השיג השמאל תמיכה רחבה נגד המלחמה. ומדוע, לדעתו של טאוב?

משום שהפעם השמאל, בעיקר זה ה'רדיקלי', מתעסק רק בשאלות של מצפון ואשמה. משום שהפעם השמאל שלא ידע לשאול, כך הוא מכנה ברוב חוצפתו את אלה שהתנגדו למלחמה מראשיתה ומראשיתה שאלו מה הטעם בה, משום שהפעם אין מאחורי הסיסמה 'להפסיק לירות ולהתחיל לדבר' שום תוכנית שתפתור את הבעיות. ביהירות קובע טאוב שהשמאל תקף רק אחרי שניצחנו (ניצחנו מה בדיוק?), מתוך ההנחה שאנחנו החזקים והרעים. ביהירות ובשקר, משום שתקפנו את המלחמה הזו מראשיתה.  ובכן הטעויות הנוראיות שעליהן טאוב מדבר, שעשינו, לא גורמות לנו להיות עדיין הרעים, לטעמו. במונח 'טעויות נוראיות' הוא מדבר, אני משער, לטבח ההמוני שביצעה ישראל באזרחי לבנון. אבל הוא שוכח, או לא רוצה לזכור, שאלה 'טעויות נוראיות' שהיינו יכולים לבחור שלא לעשות אותן, גם במלחמה הזו. ו'הטעויות הנוראיות' האלה עושות אותנו רעים, נרצה או לא נרצה. הוא שוכח, או לא מזכיר, או לא אכפת לו, שהמלחמה הזו נוצרה מתגובה ברוטאלית ולא-פרופורציונלית של ישראל לחטיפת חיילים, אבל זה סיפור אחר, שצריך להרחיב בו. הוא טוען, שוב ביהירות, שהשמאל שכן התנגד למלחמה הוא יהיר, אבל היהירות שלו עולה על כל גבול. השמאל הזה לא יודע להבחין בין מלחמות צודקות ללא-צודקות, טוען טאוב, ושוכח להביא לנו את משנתו בנוגע למהי מלחמה צודקת, ויותר חשוב – למה לדעתו המלחמה הזו צודקת. עוד הוא מכנה את רעיו לעט בתור מתיפייפים ושחצנים, ומגנה אותם על כך שהם מעזים לחשוב אחרת ממנו, כלומר, מעלים שאלות והרהורים על נחיצותה של המלחמה הזו.

גדי טאוב מרגיז אותי מאוד כי הוא שחצן, שקרן וצבוע.

אחרי הגינויים שהוא מדביק לשמעון אדף, רונית מטלון, ניר ברעם, סמי מיכאל ויצחק לאור, הוא כותב איזו פסקה פסיאודו-אינטלקטואלית על 'האחר הרע'. אדוארד סעיד ב'אוריינטליזם', אומר טאוב, מציג תמונה שטוחה של האחר, משום שהוא לא מדבר על האחר אלא על אלה שמדברים על האחר. בכך, טוען טאוב, סעיד הוציא מכלל הקשר את העיסוק באחר והפך אותה להתעסקות בעצמנו ובאיך אנחנו רואים את האחר, לטוב או לרע. וטאוב טוען:  השיפוטיות שלנו על השיפוטיות של העולם המערבי על האחר היא התעסקות נרקיסיסטית משום שהיא מתעלמת מקיומו של האחר, הטוב או הרע. טאוב שוכח שאת אוריינטליזם כתב ערבי, אחר, ולא אינטלקטואל מערבי-שמאלני-רדיקלי, ושהאוריינטליזם הזה גרם במידה רבה להיווצרות של ההתנגדות, האלימה והלא-אלימה, לעולם המערבי. הוא שוכח שהעולם המערבי כבש את האחר והתעלל בו במשך עשרות שנים, ועדיין ממשיך לכבוש ולהתנשא מעליו.

טאוב הוא לא רק שחצן, שקרן וצבוע אלא גם נבוב, משום שהוא רוצה לגלות לנו את ה'אחר הרע', ועוד טוען שרק לו מותר להתעסק באחר. משום שהוא מסתפק בלהפטיר ש'אגלה לכם דבר מדהים, שיש גם אחר רע,' ולא טורח לבדוק ולשאול למה האחר הוא רע, ולמה הוא מתנגד לנו כל-כך.

 

"הפסדנו וצדקנו", מכריז מאמר המערכת של הארץ מתאריך ה-14.8, יום הפסקת האש. כבר בפסקה הפותחת מתגלים החורים ב'צדק' הזה.

'עוד לפני שמתחילים לדון בהתנהלותה הבעייתית של המלחמה צריך לומר כי הצדק אתנו. זוהי מלחמה שחיזבאללה התכונן אליה במשך שנים, וישראל דחתה ודחתה משום שלא רצתה להבעיר את הצפון ולהפוך לבשר תותחים את האזרחים בצפון המדינה'.

אם התכונן אליה במשך שנים, מדוע דווקא עכשיו פתח בה? היו לו סיבות מספיקות לפתוח במלחמה ולהפציץ את הצפון – בשנים שלאחר יציאת ישראל מלבנון היא הרשתה לעצמה להמשיך ולתקוף 'יעדים' בלבנון, כדי 'להבטיח' את יחסי הכוחות. היא חטפה חיילים של החיזבאללה, חיסלה ראש או שניים באמצעות הפצצות מהאוויר, והפרה שוב ושוב את השטח הריבוני של לבנון באמצעות גיחות של מזלט"ים ללבנון. מדוע דווקא עכשיו?

המשפט השני מסביר זאת: 'ישראל דחתה במשך שנים את המלחמה הזו כי לא רצתה...'.

כלומר רצתה במלחמה הזו אך חיכתה לרגע המתאים. כלומר, אומר הארץ, דחינו ודחינו עד שלא יכולנו להתאפק ופרצנו במלחמה הזו. אבל אנחנו צודקים. מדוע אנו צודקים, לטענת הארץ? משום שהאיסלאם הקיצוני מנצל את הדמוקרטיה כדי להתנחל בתוך מדינות ולתקוף ברשעות את ישראל.

כמו שאפי יער שכח מה זה שמאל, כמו שגדי טאוב משקר ומטעה, כך גם בהארץ שכחו שלפני החיזבאללה האיסלאמי היו עוד תנועות טרור בלבנון. אש"ף ואו פתח, בראשותו של עראפת, וארגון אמל. שניהם היו ארגונים חילוניים. לאחר גירוש אש"ף מלבנון ולאחר פירוק אמל, חיזבאללה מילא את מקומם. הקשר של החיזבאללה לדת בהקשר של מאבק בישראל הוא שולי, מכיוון שגם חיזבאללה, כמו אמל וכמו אש"ף, הוא בסופו של דבר ארגון לאומי, שפועל להפסקת הכיבוש של ישראל בלבנון ובשטחים הכבושים. גם לאחר נסיגת צה"ל מלבנון חיזבאללה ממשיך לפעול כארגון לאומי – אם זאת באמצעות הפעלת מדיניות חברתית בדרום לבנון, אם זאת כי הוא ארגון שיש לו אידיאולוגיה כלשהי, לא דווקא איסלאמית-קיצונית, אלא אידיאולוגיה שמתייחסת לסכסוך הערבי-ישראלי. עדיין הוא ארגון טרור, וצריך להתייחס אליו כאל כזה. לא מזיז לי שנסראללה אומר שנהריה או עכו או חיפה הן התנחלויות. הוא יודע טוב מאוד שישראל היא ריבונית בגבולות 1948. היו לו שלוש שנות אינתיפאדה כדי לנצל את חולשתה של ישראל ולתקוף אותה – אך הוא לא עשה את זה.

אבל המדיניות של ישראל (ושל ארה"ב במלחמת המפרץ השנייה) – אינה מסתתרת מאחורי עקרונות דמוקרטיים לכאורה ולמעשה היא טרור מדינתי בתירוץ של הגנה על הביטחון הלאומי או השלטת הדמוקרטיה (לקורא היקר: 'השלטת הדמוקרטיה', שתי מילים, נסה למצוא את הסתירה ביניהן) על מדינות אחרות?

 

אני רוצה לחזור לדברים של גדי טאוב.  טאוב טוען שבניגוד למלחמת לבנון הראשונה, הפעם לא השיג השמאל תמיכה רחבה בהתנגדות למלחמה. בתוך ימים תפסו תאוצה ההפגנות נגד המלחמה. האמת היא קצת אחרת. בימיה הראשונים גם מלחמת לבנון הראשונה זכתה לתמיכה רחבה. כמו שמעיד על כך ויקיפדיה,

"בהצבעה עצמה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד, נעדרו מהמליאה. חד"ש הייתה היחידה שהתנגדה למלחמה. (חשוב לציין שאז, בניגוד להיום, קוימה הצבעה בכנסת על המלחמה). סיעת המערך (היום העבודה) הצביעה בעד המלחמה. גם העיתונים, להוציא הארץ, תמכו במלחמה. עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית צצה מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה."

 

 רק לאחר התקדמות המלחמה גברה התמיכה הציבורית בהתנגדות למלחמה. כמו אז, כך היום, רק שמלחמת לבנון הראשונה נמשכה שלוש שנים. מימיה הראשונים היא התבססה על כיבוש קרקעי ולא על הפצצות מהאוויר, דבר שגרם להרוגים רבים יותר של צה"ל בהשוואה למלחמה הנוכחית. אז עדיין לא היה "התחכום" בהפצצות מהאוויר, כדי להרוג את המתנגדים לו צה"ל נאלץ לפלוש דרך הקרקע. היום, זה נוח מאוד להטיל פצצות מתוחכמות מהאוויר, נוח עד כדי שלא אכפת  שנהרגים תוך כדי כך אזרחים רבים. כולנו זוכרים כיצד חוסל המחבל יחיא עייאש – באמצעות פצצה שהוטמנה במכשיר הפלאפון שלו. גם אם חיסול זה היה לא-מוסרי ולא דמוקרטי, עדיין זה היה חיסול שלא היה יכול לכלול רצח אזרחים. מאז, כנראה, מוחם של מתכנני החיסולים בצה"ל התנוון, ולא נורא אם "יחוסלו" כמה אזרחים יחד עם המחבל. כמו דבריו של הרמטכ"ל דהיום, מפקד חיל האוויר דאז, זו רק מכה קטנה בכנף השמאלית.

 

גם אז, לא הייתה תוכנית של ממש מאחורי סיסמאות ההתנגדות למלחמה, פרט להפסקתה. מדוע בכל זאת לא הייתה תמיכה רחבה בציבור כנגד המלחמה בציבור? מעבר לכך שהמלחמה הזו הייתה קצרה, הראשונה נמשכה שלוש שנים, זו לא גבתה הרבה הרוגים משום שרוב התקפות צה"ל היו מהאוויר, הראשונה גבתה יותר כי המלחמה החלה בכיבוש קרקעי, יש קונצנזוס מרגיז ומוזר כאחד – צדקנו! מדוע צדקנו, לטענת הקונצנזוס?

כזכור העילה למלחמה הזו הייתה חטיפתם של שני חיילים, הריגת שלושה ושיגור קטיושות בידי החיזבאללה ביום ה-12 ביולי. זו הייתה פעולה מתגרה ורצחנית שהיא פשע מלחמה.  בתגובה פתח צה"ל במבצע שנקרא "שכר הולם", זאת לאחר פחות מיום. קשה להאמין שזה מבצע שתוכנן תוך יום, משום שבמשך שש השנים שבהן ישראל לא בלבנון, היו עוד כמה התקפות של החיזבאללה. העילה, כאמור, הייתה תקרית הגבול. לאחר יום החל צה"ל להפציץ מטרות, לא ברור אלה – גשרים, מרכזי תחמושת, מרכזי תקשורת וחשמל ומרכזי אוכלוסיה. תוך כדי כך גרמה ישראל, במילים יפות, להרג של מאות אזרחים ופציעתם של אלפים, תוך החרבת בתיהם. למרות זאת המשיכה התמיכה הציבורית הרחבה במלחמה. זו התערערה רק עם פתיחת המבצע הקרקעי ועם מותם של כמה עשרות חיילים (סה"כ קרוב  ל-120).

 

סביר להניח שגם אם מלחמת לבנון הראשונה הייתה נמשכת חודש בלבד, לא הייתה התנגדות רבה אליה וגם לאחריה היה רוב שהיה טוען שצדקנו, גם במלחמה ההיא. גם אז העניין הציבורי לא היה בהרג אזרחים לבנוניים, אלא בביטחונם של חיילי צה"ל. עדיין מטריד הקונצזוס.

 

למרות שההישגים במלחמה ההיא היו טובים יותר: צה"ל הצליח לגרש את אש"ף מדרום לבנון. הפעם לא הצלחנו לגרש את חיזבאללה, גם לא הצלחנו לפגוע בו בצורה קשה. מה שהצלחנו זה להרוג מאות אזרחים לבנונים, שספק אם ירצו בשלום אתנו לאחר המלחמה הזו.

 

גם אם כן, את ההסדר המדיני ש"הצלחנו להשיג" (למעשה הוא די נכפה על ממשלת ישראל. זו רצתה לחסל את החיזבאללה, ועתה כשנוכחה שלא הצליחה, היא זוקפת לזכותה את ההסדר המדיני), ספק אם נתייחס אליו ברצינות, קרי, הסדר מדיני כולל צריך להיות עם סוריה, זה צריך לכלול את החזרת הגולן מצדנו, ואת פירוק ארגוני הטרור בסוריה. קשה להאמין שממשלת ישראל הנוכחית בשלה להסכם שלום עם סוריה שיכלול את החזרת רמת-הגולן. גם אם סוריה תסכים להצעה לפירוק ארגוני הטרור בשטחה, ממשלת ישראל תתקשה מאוד להחזיר את הגולן, וסיבותיה עמה. עדיין, "צדקנו", אומרת-עומדת הזיקפה הלאומית בכל מקום.

 

נכתב על ידי שי אריה מזרחי , 16/8/2006 08:45   בקטגוריות אקטואליה, מלחמת לבנון השנייה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שי אריה מזרחי ב-18/8/2006 19:27



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשי אריה מזרחי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שי אריה מזרחי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ