בתוך יער יפיפה בין הרים ובין כפרים נעה הרכבת
וסופה בטרבלינקה.
טרבלינקה-סוף הדרך.
אין אלפי אבני הזיכרון חיפשתי שם, בטרבלינקה את האבן שלך.
של הקהילה שלך, הבית שלך, המשפחה שלנו.
מצאתי את האבן ועליה כתוב באותיות גדולות ושחורות
radymin
וכך, במילה אחת על אבן מסתיימת דרכם של בני עירך, משפחתינו.
שם מצאו את מותם אביך, אחייך ומי יודע כמה חברים.
הדלקתי בשבילם נר נשמה.
נר אחד לזכרם ליד אבן קהילתם.
טרבלינקה אולי נמחקה מפני האדמה,
אבל אנחנו לא נשכח ולא נסלח.
נשברתי.
אני, שלא בוכה ליד אנשים.
החזקה, הסגורה, האדישה. נשברתי.
פה בטרבלינה מול אבל הזיכרון של קהילת רדזימין, בני משפחתי
גם אני- נשברתי.
הדלקתינר ודמעות זלגו. ובכיתי.
בכיתי בדרך לטקס, בטקס, בשירים, בקריאת היזכור בתקיעת השופר ובשירת התקווה.
בכי כואב, משחרר, עצוב וגאה.