לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רות עבור, מישהו שומע?


יושבת בקפה שותה עם חברות היא לא ממש נראית שונה מאחרות.

כינוי:  A.Y

בת: 22

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2009

מיידנק


כשהמסע לקח אותי לשם, למיידנק

השמש כוסתה פתאום בעננים

כאילו רצתה לרמוז על החשכה במחנה.

עברתי מצומררת בעיר הגהנום

בין חדרי הגזים מעוררי החלחלה.

הגעתי לצריף הנעלים.

עוד מבחוץ אפשר היה להריח צחנה שכזאת.

ריח של עור ישן וחומרי שימור.

כשעוברים בין הנעלים, בתחילה הכל נראה כגוש שחור-אפור.

בלתי ניתן להבנה.

אך כשמתקרבים רואים לפתע סוגים שונים של נעלים-

סוגים שונים של אנשים.

בין כל האפור הזה, ביצבצה נעל אדומה, מיוחדת.

כמנסה להפר את גנבת הזהות, לשמור על האני.

ניסיתי להאחז בה,

אך כשהתרחקתי-היא נבלעה בשחור.

 

 

שבעה טון של אפר. אפשר לדמיין שבעה טון, אך בלי לראות אי אפשר להבין.

שבעה טון של אפר. שנאו בתחילה כערמת חול משחק ילדים.

שבעה טון של אפר. שנוצרו בקרמטוריום הסמוך.

שבה טון של אפר. ואין ספורבני אדם אבודים.

 

 

איך מרגישים במחנה?

האם ציך לכעוס?

לבכות? אולי להקשייב, להתרכז?

חשבתי בכוח מה עלי לעשות.

כיצד לחוות בצורה הטובה ביותר, איך להבין.

הבנתי בסוף, שהדבר החשוב ביותר הוא,

לזכור.

נכתב על ידי A.Y , 15/10/2009 23:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



7,987
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לA.Y אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על A.Y ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ