אז זהו, נגמר. בריט הפסיקה להיות אותה הבחורה בה התאהבתי. אני כל כך כועסת על עצמי על שנתתי לה להתקרב יותר מדי. על שחשבתי שהיא בחורה בוגרת. אמנם הכנתי את עצמי והפנמתי שאם יווצר מצב בו היא אמורה לבחור ביני לבין זין, אין לי כל סיכוי. היה לי ברור. אבל בכנות, לא ציפיתי שזה יקרה מהר כל כך. אני כל כך מאוכזבת שהרשיתי לעצמי לבטוח בבחורה כל כך מבולבלת, ילדותית, שלא מסוגלת לחשוב בהיגיון. מה שעושה אותי לא פחות מטומטמת ממנה. בחיי שהיא השנתנה בשבריר שניה, ואולי בעצם היא הייתה כזאת כל אותה תקופה, ואני לא ראיתי כי בחרתי לראות רק את הטוב שבה. עד שהיא הפשילה את עורה, וזה לקח לה שלוש שנים. אין לי סיבה לכעוס עליה, רק על עצמי, על העיוורון והתמימות. ועכשיו היא רודפת אחר בחור שהשתמש בה, והיא מקווה שהוא עוד יתאהב בה, המסכנה. כואב לי לראות אותה עצובה, כואב לי שהיא לא מבינה. אך לא אוכל ולא ארצה להיות שם עבורה, כי אם היא פגעה בעבר היא תפגע שוב, כי היא יודעת איך.

מה לא היינו עושים בלי האינטרנט. לפעמים זה כל כך משתלם לוותר על פרטיות בעבור מעט אמת. זה די מצחיק אפילו, לא הייתי מגלה אם היא לא הייתה כותבת על זה בבלוג שלה. האירוניה כאן היא שהייתי בנעליים שלה בעבר. מה שעצוב, זה שעשיתי את אותה טעות [קארמה, מסתבר שיש דבר כזה] כשהייתי בת 14, בתמימותי . והיא, בחורה בת גילי, "בוגרת" כאמור, עושה את אותו מעשה מטופש.

ואולי בעצם, היא עשתה את זה בתקווה שאמצא את אותו בלוג, כי היא פחדנית, כי אין לה את היכולת להסתכל לי בעיניים ולספר, כי היא מעדיפה לא לראות את התגובה שלי למעשה הנבזי שלה. ותודה ל -LiveJournal שחשף בפני את האמת ואת טיפשותי.

אחת הטעויות הגדולות שלי היא שאני רואה באנשים הרבה מעבר ממה שהם. או לפחות באלה הקרובים אליי [את השאר אני פוסלת אחרי חמש דקות שיחה בערך], אני בוחרת להאמין שיש באותם אנשים משהו שמרשים אותי, משהו מסקרן, שיש להם משהו ללמד אותי. ובסופו של דבר אני מוצאת עצמי מתאבלת על החסרונות שלהם, מענישה את עצמי על טעויותיהם של אחרים. מובכת ומאוכזבת, זה מה שהם אמורים להרגיש, לא אני.

ביום ראשון הלכתי לצפות בסרט "אליס" בתלת-מימד. והאכזבה רבה. לאנשים יש נטייה להאמין שיצירה של אמן מצליח תמיד תהיה מדהימה, לא משנה מה. וכי ברור שאם זה סרט של טים ברטון בכיכובו של ג'וני דפ, אז אין ספק שהסרט מדהים. אז זהו, שלא. אני אישית, ראיתי בסרט מן ניסיון כושל ליצור חיקוי בגרסה פחות אפלה של משחק המחשב American McGee's Alice משנת 2000.

אני לא מבינה מה כל הבאזז סביב הסרט. כמובן שהגרפיקה ועיבודי המחשב מרשימים, ללא ספק. אבל לא תודה, אני מעדיפה את האליס של יאן סואנקמייר מ-1988

שיניתי כאן קצת, עדכנתי את רשימת המוזיקה והוספתי תמונות של האמנים שמהווים עבורי השראה. והשם שונה גם כן. עברתי שינוי משמעותי בשנה האחרונה, לא יודעת להגיד אם לטובה או לרעה. אך לא אגזים כשאמר שעברתי תהליך, מין עוד שלב באבולוציה של מי שאני. והרגשתי את הצורך לשנות את השם בהתאם לתהליך, ואני די מרוצה ממי שאני עכשיו. ואת האמת, Pezz נשמע כמו שם של דמות מצויירת. זה שם של להקה שפעם הייתה איכותית, והיום קוראים להם Billy Talent ואני די נבוכה מהעובדה שהלכתי להופעה שלהם לפני שלוש וחצי שנים.

זהו, שיהיה לכולנו המשך חודש מצויין.

Marlenne