לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פרי-פרי בעונתו יחיה.


נוגס נגיסות גדולות ואוכל גם את הגלעינים.

Avatarכינוי: 

בן: 25

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2008

בבקשה בבקשה.


אין לי מקום לברוח.

אני דחוק לפינה, ונטול כל דרך לתקשר.

אני דוחק את עצמי לפינה, ולא מחפש שום דרך לתקשר.

אני לא באמת מסכן.

אני לא באמת מאושר.

אני אחלה. אני בסדר, אני בטוב.

אני פשוט רוצה עוד. רוצה משהו נוסף.

בבקשה בבקשה.

אני רוצה משהו ולא מצליח לתפוס אותו

רק משום היותי חסר סבלנות. חייב ללמוד סבלנות. אני בוער באש גבוהה מדי שנכבית מהר מדי. לא מצליח לשנות את זה.

אני אהרוס אותו, אני אשרוף את הסיר.

ואחר כך אני אהיה זה שיצטרך לגרד את השרוף הבלתי-אפשרי מלמטה. ואולי אני אנצח את הסיר, אבל התבשיל כבר יהיה הרוס לבלי-היכר.

אותו דפוס, אותו עניין מוכר, אותה מציאות מדומה שאני יוצר לעצמי ונכווה כשהיא הופכת אמיתית. ואל משהו דרמטי על-אמת, סתם משהו פתטי שהצלחתי גם הפעם לנפח למימדים גרנדיוזיים.

אני מנפח הכל בראש ואז מקטין את זה במילים ("זה פתטי, זה לא באמת רב-משמעות") כדי לנסות לגרום לזה להיכנס לפרופורציות האמיתיות של זה ובסופו של דבר אני רק יוצא מבולבל, עם כאב ראש, כאב בטן וכאב לב.

כל האנשים היפים האלה... כל הנשים היפות האלה (איזה מפתיע אני, הא?).

 

"..הם משיגים את כל הבנות, הם יפים, אבל הם לא מחזיקים מעמד. האמנות שלהם לא מחזיקה מעמד. זה אנחנו, הלא-מגניבים, שכותבים את האמנות האמיתית. רוב מה שנכתב בעולם הזה עוסק בבחור הלא-מגניב שלא יכול להשיג בחורות. זה, וכל האהבה במסווה של סקס, וסקס במסווה של אהבה..." (ציטוט מקוטע ובפרשנות חופשית של דמותו של לסטר בנגס מ"כמעט מפורסמים").

 

כל מה שאני רוצה ושואף, בסופו של דבר, זה לתרבות המנוונת הזאת כביכול, לבחורות הכל-כך יפות האלה, שלעולם לא אשיג.

 

 

נ.ב.

והייתי מצטט גם את דמותו של טד וואלאס מ"היפופוטם" של סטיבן פריי, אבל תנו לי לסיים קודם את הספר.

נכתב על ידי , 26/12/2008 17:45   בקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, מחשבות  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה החיים האלה בלי לאהוב, באמת ומקרוב. מה החיים האלה בלי לחיות אותם במלואם.


לפני יומיים, יום חמישי, יום לפני הרגילה, אנחנו יושבים בקור של הבסיס לשיחת מחלקה תחת כיפת השמיים. המ"מ והסמל והמפקדים מדברים על פינוי בית המריבה בחברון, על תחושת שליחות והתנדבות שכבר מאסו אוזניי מלשמוע (רשימת מילים שאיבדו משמעותן מבחינתי בצבא: שליחות, ראוי, גרעין, אחוז, בית); ואז הסמל מדבר על העניין הזה, שלצאת לרגילה, לצאת הביתה ולהשתמש בזה כדי לברוח ממה שקורה לנו בחיים כרגע (הצבא), זה בעצם לתת לפחד הכי גדול בחיים שלנו לנצח. והפחד הזה, הוא פחד לחיות את החיים במלואם, לחוות אותם עד הסוף, את האנשים, את החוויות, את הקשיים. ואני, קופא מקור, מסתכל למעלה לירח, לחצי הירח שמרחף מעלינו. לפני כמה ימים הוא חייך אלינו עם שני כוכבים, אומרים שזה קורה פעם בעשר עד שלושים שנה.

בכלל, השמיים של אזור ערד הם אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בשלושה חצי החודשי האחרונים. שמי מדבר, שמים מקצה לקצה, שמרחבת בוחן המסלול הם נראים פשוט לא נגמרים, והעננים ורודים וכתומים ותכולים והשמש שוקעת כמו במשפך תוך שמים שחורים מלאים בכוכבים.

לחיות את החיים במלואם... מדי פעם אני פתאום תופס את עצמי, באמצע תרגילים יבשים של הסתערות חוליה, באמצע זחילות במסדר כוננות, או סתם כשאני הולך בדרך לחדר האוכל עם נשק ב"הצלב" וצולבת בחגורה, מסתכל על עצמי מבחוץ. מה אני עושה פה? יו, איזה קטע, לאן הגעתי. מחייך חיוך חצי-מופתע, חצי-לא-יודע-מה-לעשות-עם-עצמי, וממשיך ללכת. הרי, אייל, בחרת לעשות את זה. ובשביל עצמך, תכל'ס, לא בשביל אף בן אדם אחר. על אף כל הקשיים האידאולוגיים, ופאק, הרי היית בחברון ממש לפני יום כיפור, וראית את הפנים האמיתיים של המתנחלים שם, וראית את הפנים האמיתיות של המציאות שם, והרגשת כמו חלק מסצינה בסרט דוקומנטרי נגד השטחים כשאמרת לאישה הערבייה הזו, לכי, לכי מסביב, מפה אסור. "וואקף! רוח', רוח' מן הון".

 

*****

 

1.8.2008

אני יושב עכשיו בראס-א-שטן, על שטיח באמצע מעגל כזה מגניב, משמאלי-קדימה יושבות בחורות ממש יפות ומימיני-קדימה אבא וילדונת מלוכסני עיניים. יפה פה, וקודם ממש רציתי לבעוט בעצמי שבסוף בחרתי לא להביא את המצלמה ("בובה", ריפלקס, עם שני פילמים מוכנים - אחד שחור-לבן ואחד צבעוני-שקופיות... איזו טעות!).

הפחדים מההתרעות התפוגגו אל מול השקט והיופי שאני כל כך צריך, ורק מלחשוב עליהם שוב עושה לי רע. אז אני אשתדללחשוב עליהם כמה שפחות.

קודם אני וחמוטל דיברנו על החיים, ועל העניין של ההודיה. זה משהו שאני רוצה לאמץ, ללמוד להודות על כל מה שיש לי, ללא עניין של סיבה ותוצאה, פשוט כהוא-זה.

 

2.8.2008

משהו בי מסרב להתחבר לחוויה באופן טוטאלי. זה מתבטא בכל דבר, ובכל דבר יש בי את הרצון הגדול שהכל ייעלם מלבד נתוני החוויה של סיני, בשביל שלא תהיה לי הברירה אלא להתמסר אליה.

הייתי רוצה שלא יהיו מראות, כדי שאני אפסיק להסתכל על עצמי ולתקן את עצמי. הייתי רוצה שלא יהיה לי פנס-ראש, כדי שאני אגשש בחושך ואצטרך להסתפק במה שיש. הייתי רוצה שלא יהיו פה את כל הבחורות היפהפיות האלה, כדי שאני אפסיק להתבלבל ולהריץ בראש את כל הדברים שאין לי את הביצים ואת האומץ לעשות.

***

כשאנחנו שרים מזמורים ושירים לכבוד שבת שנמשכים עשרים דקות כל שיר, אני מרגיש ששום דבר שבעולם לא יוכל לפגוע ו/או להרע לנו.

"גם כי אלך בגיא צלמוות

לא אירא רע

כי אתה עמדי".

***

אני רוצה לקום מחר בבוקר עם ראש נקי.

***

היה לי בוקר מדהים; לא היה, בעצם, הוא נמשך עכשיו, כשאני יושב פה בצל... הוא רק התחיל, הוא פשוט התחיל עם הזריחה.

קמתי מהחום ומהזיעה בערך בחמש וחצי (אגב - לפני כמה זמן הורדתי את השעון, אז זהו - ליום-יומיים הקרובים לא צריך שעות וזמנים...), ישר לזריחה. אחרי ניסיון כושל לחזור לישון החלטתי ללכת לעשות שחיית בוקר. הלכתי לפי ההנחיות של רחלה (אותה פגשתי כשיצאתי מהחושה) לאמצע הלגונה, שם אין אבנים ואפשר לשחות במקום חולי ונעים. כשהגעתי לשם רציתי לחנוק את עצמי שאין לי פילם שחור-לבן: מלא סרטנים יצאו לחפש חתיכות אוכל, צדפים ופלסטיק מסביב לחורים הקטנים, מסביב לאזור המחייה שלהם. צפיתי בהם בתדהמה ונכנסתי למים ועשיתי פיפי משחרר של בוקר. עשיתי קרב מבטים עם איזה שני סרטנונים, שבגלל שלא זזתי אבל עדיין הייתי חיה גדולה ומאיימת היו ב-FREEZ, כדי לקוות שאני לא אראה אותם. 

הזריחה היתה מפיעה ומהירה (כלומר, היציאה של השמש עצמה מאחורי ההרים של ירדן) כמו במלך האריות. שתי דקות אחרי זה הפניתי את מבטי וראיתי על הסלע הגבוה בחור עושה תרגילים מול הזריחה. לא הצלחתי לזהות אם זה "ברכת-השמש", או מדיטציה, או טאי-צ'י - אבל למקרה שזה האחרון מבין השלושה החלטתי ללכת לראות.

זה הרגיש כמו עלייה לרגל לאיזה נביא, וככל שהסתכלתי עליו יותר, הבנתי שמה שהוא עושה זה באמת טאי-צ'י. הוא עשה קאטה, ואני חיקיתי אותו. באיזשהו שלבהוא פקח עיניים, קלט אותי וחייך. אחרי שהוא סיים, אמרתי לו שאני רוצה ללמוד, אז הוא לימד אותי א חמת התרגילים הכי בסיסיים. אני אנסה לת להם שמות, כדי זכור אותם: 1.תרגיל תאטרון, 2.כנפיים, 3.גוז'ו-שיחו, 4.צלחת, 5.חישוק (יחי האסוציאציות האישיות...). זה כל כך טוב, כי זה משהו שאני מרגיש שהיה לי חסר ושחיפשתי אותו הרבה זמן. אפשר להגיד שיצאתי לחפש מישהי להזדיין איתה ומצאתי את עצמי.

***אתנחתא קומית***

 

(מרחוק רואים בדואי רוכב על גמל לבן עם רגליים שחורות)

 

אייל: וואי, איזה גמל יפה...

 

צחי: ...DUDE, YOU MUST GET YOUR LAID  

 

***FIN***   

 

4.8.2008

אבא בא! התעוררתי וכשהלכתי לצחצח שיניים אז רונצ'ו אמר לי בשירותים שאבא פה, ושהוא יושב בזולה. זתומרת, ליד החוף. אחרי שישבנו כמה זמן והלכתי לשחק עם אוריאל בנדנדה (היא כל כך יפה בג'לביה שקניתי לה! אוריאל היא תינוקת צרפייה-אילתית קטנטונת שאני משחק איתה פה), אז החלטנו שאני ואבא נישאר עוד יומיים, למרות שצחי, יערה, רונצ'ו וחמוטל נוסעים מחר.

 

5.8.2008

אני כל הזמן מדמיין את עצמי פשט קם מהכריות ש הזולה על החוף ומתחיל לעוף. פשוט מרחף כמו פיטר פן אל השמים, כי זה מה שבא לי לעשות עכשיו. אח, כמה נפלא זה היה יכול להיות. להיות בעל היכולת לעוף. להיות מסוגל להרשים את כולם ולרחף באוויר. אולי אפילו לא זה, להיות מסוגל לעשות משהו קסום. כל דבר. לשלוט באש, לשלוט במים, לעוף, לקרוא מחשבות, לעבור דרך קירות, לשנות צורה... משהו שאנשים עוד לא ראו.

 

*****

 

ועכשיו נכנסנו לרגילה, ואני עוד בשוק מהבית, ומהזמן החופשי, וצריך לחזור רק ביום ראשון הבא (ביציאות הקודמות לא היה זמן להיות בשוק מהבית, כי ידעת שאו-טו-טו צריך לחזור לצבא). אני יודע שזה יעבור לי תוך שניה, וזה לא יוצא לי מהראש, אבל בינתיים אני נח. המון מחשבות רצות בראש.

היי.

אני פה.

 

נ.ב.

יש המון תגובות על הכתבה על אבא.

היא יצרה הרבה הדים וזה מה שהוא רצה, אז אני גאה ושמח (ואם תשימו לב, רואים אותי שם עם השיער האדום של לפני הגיוס...).

נכתב על ידי , 6/12/2008 11:17   בקטגוריות משפחה, מחשבות, צבא  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לההוא ממקודם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ההוא ממקודם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ