לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Letters from South America

כל המכתבים ששלחתי מדרום אמריקה, באיחור מסויים ובטח שלא בזמן אמת, ככה זה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2005

Night Flight


שוב שלום לכולם, כולי תקווה שגם מכתבי זה מוצא אתכם חסרי נוירוזות ו/או קונפליקטים דחפיים אפשריים אחרים,

ובכן, בעת כתיבת מכתבי האחרון בדיוק היינו על סף עזיבת העיר הנהדרת פיסקו והמשך דרכנו לעבר לימה, הבירה הבלתי מעורערת הן של פרו והן של מלך העכברים האכזר, אדם שרכש את עיקר פרסומו בתקופה בה הופיע כדמות משנה בסדרה המצוירת צבי הנינג'ה. אבל לא יפה להתחיל מייד בהשמצות. ראשית, נקדים ונסנגר על לימה ונאמר שאם לגור בפרו, אז אך ורק בלימה, ואך ורק ברובע מירפלורס, שהוא כמו סביון או רמת אביב ג' של פרו, רק באופן חד בהרבה. כלומר, אם סביון מתייחסת לנתניה כמו שסובארו אימפרזה טורבו מתייחסת לטויוטה יאריס, הרי שמירפלורס מתייחסת לפיסקו כמו שהלונה פארק מתייחס לילדים נכים, או לחילופין כמו שמלפפונים מתייחסים למפלצת. אם אתם מרגישים שאבדתם איפשהו בהשוואה הזו - זה בסדר. רוצה לומר, שמירפלורס היא שכונה אירופאית מהמדרגה הראשונה, ובאמת תענוג לגור שם. הבעיה היא יותר בשאר האיזורים של לימה (שמקור יודע דבר מסר לי שהם מזכירים לו את עזה ביום רע) ובמזג האוויר הלימאי. מסתבר שלימה התברכה בתופעה אקלימית מהמשונות שבהן הקרויה גרואה, וזהו למעשה ענן ערפל עצום שאופף את העיר וחוסם כל כניסה או יציאה של אור מכיוון השמיים לכיוון העיר ולהיפך. התופעה עלולה להזכיר לכם במקצת את העיר הידועה השנייה שמתאפיינת בתופעה דומה, הלא היה גוטהאם סיטי ("באטמן מתחיל", כעת באקרנים הקרובים למקום מגוריכם, או בלקרומאר), אולם בניגוד לגוטהאם סיטי שהיא עיר הלילה הנצחי, לימה היא עיר האחר-צהריים-ככה הנצחי, שכן בבוקר ובצהריים אור השמש לא ממש חודר פנימה ובערב ובלילה האורות המשתקפים מפנסי העיר גורמים למעין בהירות משונה שכזו. ובכן, אין הרבה מה לספר על הקורות אותנו בלימה, שכן לא עשינו הרבה למעט ביקור קצר בשווקי העיר לטובת רכישת טובין לקרובינו בארץ הקודש, אכילה באינספור מסעדות סיניות, ומספר ביקורים בפאב האירי המקומי, שאחד מהם אף הוכתר כהצלחה כיוון שהייתה להקה מוצלחת שביצעה שירי רוק של שנות השבעים ועמוס בשלל פריקים ופריקות (שעל חסדיה של אחת מהן השכלתי לוותר). ואז דור עזב, לארצות הברית, להדריך מחנה, בו בתקווה יוכל להדריך את הילדים השמנים האמריקאים להכין קפה אמיתי, בהצלחה דור!

וכיוון שבאמתחתי היה כבר כרטיס טיסה לארגנטינה החלטתי אף אני לשים פעמיי לכיוון שדה התעופה הבינלאומי, שלוש שעות לפני השעה היעודה, כמתבקש מאח"מניק חנון שכמותי. טעות היסטורית זו התבררה במהירות (כלומר, בתוך 3 שעות) כאשר הכרוז הודיע בספרדית שוטפת על עיכוב קל בטיסתה של חברת לאן פרו מספר 352 לבואנוס איירס. לטענתו הטיסה תתעכב בארבע שעות וחצי ותצא בשעה שש בבוקר במקום בשעה אחת, כלומר חמש שעות בזמן של אנשים נורמליים, שאינם פרואנים. כמובן שניצלתי את הזמן שניתן לי כדי לתפוס כשלושה-ארבעה כיסאות ולהירדם כהומלס בשדה התעופה על שם המצביא סימון בוליבאר. שינה קשה הייתה זו, שהופרעה לעתים על ידי הפלאש של מצלמת ניקון E405 שהשתייכה לחבורת נערות תיכון אקוודוריות שהחליטו שיהיה נורא משעשע לצלם אותי חמש פעמים בזמן שאני ישן, ולבסוף נחתכה כשחושי העכביש החדים שלי העירו אותי והתריעו בפניי שהאולם התרוקן מאנשים ובוודאי העבירו את הטיסה לשער אחר, אז אצתי רצתי לשער שפורסם היטב בכרוז, אך ורק לגלות שהטיסה שוב נדחתה בשעה, והיא תצא בשעה שבע לכיוון סנטיאגו דה צ'ילה (שאיננה בואנוס איירס כלל ועיקר) ואז תמשיך כעבור שלוש שעות לעבר בואנוס איירס. נהדר. לאחר שנלחמתי באנשי לאן פרו הצלחתי לקבל כרטיס לטיסה הזו (כי הם לא הנפיקו לי אותו, כמובן) וכרטיס חיוג על מנת לקבוע הזמנה להוסטל (כי ההזמנה הקודמת החזיקה רק עד השעה שתיים בצהריים, וכך פיספסתי את ההזדמנות האחרונה לבקר במילהאוס האגדי). אין כמעט צורך להוסיף שהחברה הפרואנית הזו גם שכחה להטיס את המוצ'ילה שלי וכך מצאתי את עצמי בבואנוס איירס מחוסר גרביים להחלפה, אולם אל דאג, שכן הם הטיסו אותו מייד ביום למחרת והביאו לי אותו עד לפתח המלון (ושילמו לי שלושים דולר כפיצוי, די והותר כדי לקנות גרביים).

ביליתי שני לילות בבואנוס איירס ביציאות מטורפות לקילקני (הבר האירי המקומי, איך לא) וזלילה חסרת רסן של ביפאים דה צ'וריסו (סטייקים) ולאחר הלילה השני הגעתי עם הנגאובר כבד חזרה לנמל התעופה על שם גנרל נואווה דה חוליו ועליתי לטיסה ישירה לישראל, בישירה אני כמובן מתכוון לטיסה שעוברת דרך סאו פאולו בברזיל, עוצרת לשש עשרה שעות בפרנקפורט ומייד ממשיכה עד לנמל התעופה בן גוריון. כמובן שבדרך היו חוויות נוספות כמו דיון מרתק על תדירות השימוש במלה אובר-שטרום-פיהרר עם בחורה גרמנית עם מבטא אוסטרלי, קושיה מעניינת בדבר כשרות המזון בלופטהנזה (ולכל הישראלים שהיו על הטיסה, לא, שרימפס זה לא כשר, אפילו אם אוכלים אותו בלי שום חלב), ויכוח על מהות הסכסוך הישראלי-פלסטינאי עם רוקר צרפתי ושיעור זריז על האלפאבית היפני כפי שהועבר על ידי קיו (שהוא בחור יפני נפוץ בהוסטל שבו ישנתי, ולא המפעיל המיתולוגי של ג'יימס בונד), מסתבר שיש להם שלושה סטריפים שם ביפן, איזה טירוף. ולבסוף חזרתי, לפני כשבוע, כשאני נוקט בשיטת רפי ונטורה ולא מספר לאף אחד על זה, למעט אלון שבמקרה דיברתי איתו במסנג'ר מפרנקפורט, ותמי ואלעד שלקחו אותי משדה התעופה. בעתיד הקרוב תוכלו למצוא אותי מחפש לי עבודה באיזור ירושלים, וכמו כן, שוב בפלאפון שהיה לי והושאל לתקופה מסוימת על ידי תמי.

על תמונות נוספות החלטתי לוותר, שכן זה כבר לא כל כך מעניין כשאתה פה בארץ. את כל המכתבים ששלחתי, לעומת זאת, תוכלו למצוא בלינק הבא:


אני חושב, שהצבנו פה סטנדרט חדש של מיילים מחו"ל, סטנדרט שבנוי מגישה אמיצה ובלתי מהוססת, מבדרת אך אינפורמטיבית במידה זו או אחרת, עמוסה בחצאי אמיתויות ושקרים מלאים, אולם כמו שאמר פולוניוס של שייקספיר: בעזרת פיתיון-השקר לכדנו את קרפיון-האמת. אני מחזק את ידיהם של אלו מאיתנו שעדיין בניכר (אלון, גולדי ואיילת) וידיהם אמונות על מלאכת כתיבת מכתבים רבים ומשעשעים שאין לי ספק שעוד נקבל. שאו ברכה.

וזהו. אה, ואמא, גלילה אמרה שתתקשרי אליה כמה שיותר מהר.

 

עד כאן,

אסף.
נכתב על ידי Assaf Romm , 20/6/2005 22:21  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  Assaf Romm

בן: 37




705
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAssaf Romm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Assaf Romm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ