לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Letters from South America

כל המכתבים ששלחתי מדרום אמריקה, באיחור מסויים ובטח שלא בזמן אמת, ככה זה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2005

Night Flight


שוב שלום לכולם, כולי תקווה שגם מכתבי זה מוצא אתכם חסרי נוירוזות ו/או קונפליקטים דחפיים אפשריים אחרים,

ובכן, בעת כתיבת מכתבי האחרון בדיוק היינו על סף עזיבת העיר הנהדרת פיסקו והמשך דרכנו לעבר לימה, הבירה הבלתי מעורערת הן של פרו והן של מלך העכברים האכזר, אדם שרכש את עיקר פרסומו בתקופה בה הופיע כדמות משנה בסדרה המצוירת צבי הנינג'ה. אבל לא יפה להתחיל מייד בהשמצות. ראשית, נקדים ונסנגר על לימה ונאמר שאם לגור בפרו, אז אך ורק בלימה, ואך ורק ברובע מירפלורס, שהוא כמו סביון או רמת אביב ג' של פרו, רק באופן חד בהרבה. כלומר, אם סביון מתייחסת לנתניה כמו שסובארו אימפרזה טורבו מתייחסת לטויוטה יאריס, הרי שמירפלורס מתייחסת לפיסקו כמו שהלונה פארק מתייחס לילדים נכים, או לחילופין כמו שמלפפונים מתייחסים למפלצת. אם אתם מרגישים שאבדתם איפשהו בהשוואה הזו - זה בסדר. רוצה לומר, שמירפלורס היא שכונה אירופאית מהמדרגה הראשונה, ובאמת תענוג לגור שם. הבעיה היא יותר בשאר האיזורים של לימה (שמקור יודע דבר מסר לי שהם מזכירים לו את עזה ביום רע) ובמזג האוויר הלימאי. מסתבר שלימה התברכה בתופעה אקלימית מהמשונות שבהן הקרויה גרואה, וזהו למעשה ענן ערפל עצום שאופף את העיר וחוסם כל כניסה או יציאה של אור מכיוון השמיים לכיוון העיר ולהיפך. התופעה עלולה להזכיר לכם במקצת את העיר הידועה השנייה שמתאפיינת בתופעה דומה, הלא היה גוטהאם סיטי ("באטמן מתחיל", כעת באקרנים הקרובים למקום מגוריכם, או בלקרומאר), אולם בניגוד לגוטהאם סיטי שהיא עיר הלילה הנצחי, לימה היא עיר האחר-צהריים-ככה הנצחי, שכן בבוקר ובצהריים אור השמש לא ממש חודר פנימה ובערב ובלילה האורות המשתקפים מפנסי העיר גורמים למעין בהירות משונה שכזו. ובכן, אין הרבה מה לספר על הקורות אותנו בלימה, שכן לא עשינו הרבה למעט ביקור קצר בשווקי העיר לטובת רכישת טובין לקרובינו בארץ הקודש, אכילה באינספור מסעדות סיניות, ומספר ביקורים בפאב האירי המקומי, שאחד מהם אף הוכתר כהצלחה כיוון שהייתה להקה מוצלחת שביצעה שירי רוק של שנות השבעים ועמוס בשלל פריקים ופריקות (שעל חסדיה של אחת מהן השכלתי לוותר). ואז דור עזב, לארצות הברית, להדריך מחנה, בו בתקווה יוכל להדריך את הילדים השמנים האמריקאים להכין קפה אמיתי, בהצלחה דור!

וכיוון שבאמתחתי היה כבר כרטיס טיסה לארגנטינה החלטתי אף אני לשים פעמיי לכיוון שדה התעופה הבינלאומי, שלוש שעות לפני השעה היעודה, כמתבקש מאח"מניק חנון שכמותי. טעות היסטורית זו התבררה במהירות (כלומר, בתוך 3 שעות) כאשר הכרוז הודיע בספרדית שוטפת על עיכוב קל בטיסתה של חברת לאן פרו מספר 352 לבואנוס איירס. לטענתו הטיסה תתעכב בארבע שעות וחצי ותצא בשעה שש בבוקר במקום בשעה אחת, כלומר חמש שעות בזמן של אנשים נורמליים, שאינם פרואנים. כמובן שניצלתי את הזמן שניתן לי כדי לתפוס כשלושה-ארבעה כיסאות ולהירדם כהומלס בשדה התעופה על שם המצביא סימון בוליבאר. שינה קשה הייתה זו, שהופרעה לעתים על ידי הפלאש של מצלמת ניקון E405 שהשתייכה לחבורת נערות תיכון אקוודוריות שהחליטו שיהיה נורא משעשע לצלם אותי חמש פעמים בזמן שאני ישן, ולבסוף נחתכה כשחושי העכביש החדים שלי העירו אותי והתריעו בפניי שהאולם התרוקן מאנשים ובוודאי העבירו את הטיסה לשער אחר, אז אצתי רצתי לשער שפורסם היטב בכרוז, אך ורק לגלות שהטיסה שוב נדחתה בשעה, והיא תצא בשעה שבע לכיוון סנטיאגו דה צ'ילה (שאיננה בואנוס איירס כלל ועיקר) ואז תמשיך כעבור שלוש שעות לעבר בואנוס איירס. נהדר. לאחר שנלחמתי באנשי לאן פרו הצלחתי לקבל כרטיס לטיסה הזו (כי הם לא הנפיקו לי אותו, כמובן) וכרטיס חיוג על מנת לקבוע הזמנה להוסטל (כי ההזמנה הקודמת החזיקה רק עד השעה שתיים בצהריים, וכך פיספסתי את ההזדמנות האחרונה לבקר במילהאוס האגדי). אין כמעט צורך להוסיף שהחברה הפרואנית הזו גם שכחה להטיס את המוצ'ילה שלי וכך מצאתי את עצמי בבואנוס איירס מחוסר גרביים להחלפה, אולם אל דאג, שכן הם הטיסו אותו מייד ביום למחרת והביאו לי אותו עד לפתח המלון (ושילמו לי שלושים דולר כפיצוי, די והותר כדי לקנות גרביים).

ביליתי שני לילות בבואנוס איירס ביציאות מטורפות לקילקני (הבר האירי המקומי, איך לא) וזלילה חסרת רסן של ביפאים דה צ'וריסו (סטייקים) ולאחר הלילה השני הגעתי עם הנגאובר כבד חזרה לנמל התעופה על שם גנרל נואווה דה חוליו ועליתי לטיסה ישירה לישראל, בישירה אני כמובן מתכוון לטיסה שעוברת דרך סאו פאולו בברזיל, עוצרת לשש עשרה שעות בפרנקפורט ומייד ממשיכה עד לנמל התעופה בן גוריון. כמובן שבדרך היו חוויות נוספות כמו דיון מרתק על תדירות השימוש במלה אובר-שטרום-פיהרר עם בחורה גרמנית עם מבטא אוסטרלי, קושיה מעניינת בדבר כשרות המזון בלופטהנזה (ולכל הישראלים שהיו על הטיסה, לא, שרימפס זה לא כשר, אפילו אם אוכלים אותו בלי שום חלב), ויכוח על מהות הסכסוך הישראלי-פלסטינאי עם רוקר צרפתי ושיעור זריז על האלפאבית היפני כפי שהועבר על ידי קיו (שהוא בחור יפני נפוץ בהוסטל שבו ישנתי, ולא המפעיל המיתולוגי של ג'יימס בונד), מסתבר שיש להם שלושה סטריפים שם ביפן, איזה טירוף. ולבסוף חזרתי, לפני כשבוע, כשאני נוקט בשיטת רפי ונטורה ולא מספר לאף אחד על זה, למעט אלון שבמקרה דיברתי איתו במסנג'ר מפרנקפורט, ותמי ואלעד שלקחו אותי משדה התעופה. בעתיד הקרוב תוכלו למצוא אותי מחפש לי עבודה באיזור ירושלים, וכמו כן, שוב בפלאפון שהיה לי והושאל לתקופה מסוימת על ידי תמי.

על תמונות נוספות החלטתי לוותר, שכן זה כבר לא כל כך מעניין כשאתה פה בארץ. את כל המכתבים ששלחתי, לעומת זאת, תוכלו למצוא בלינק הבא:


אני חושב, שהצבנו פה סטנדרט חדש של מיילים מחו"ל, סטנדרט שבנוי מגישה אמיצה ובלתי מהוססת, מבדרת אך אינפורמטיבית במידה זו או אחרת, עמוסה בחצאי אמיתויות ושקרים מלאים, אולם כמו שאמר פולוניוס של שייקספיר: בעזרת פיתיון-השקר לכדנו את קרפיון-האמת. אני מחזק את ידיהם של אלו מאיתנו שעדיין בניכר (אלון, גולדי ואיילת) וידיהם אמונות על מלאכת כתיבת מכתבים רבים ומשעשעים שאין לי ספק שעוד נקבל. שאו ברכה.

וזהו. אה, ואמא, גלילה אמרה שתתקשרי אליה כמה שיותר מהר.

 

עד כאן,

אסף.
נכתב על ידי Assaf Romm , 20/6/2005 22:21  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Sick Again



שלום לכל המאזינים ול"ג בעומר שמח ומאושר,
אז בפעם האחרונה סיימנו בנסיעת אוטובוס מארקיפה לקוסקו, בירת אימפריית האינקה בשעתה, ומקום המפגש המחודש של כל פליטי סדר-פסח-בואנוס-2005 בגולה. קוסקו היא עיר מאד יפה, בנויה כולה בסגנון הבנייה של האינקה, ועם הגיעך לעיר קוסקו מייד מקדמים את פניך שני דברים שנראים טיפה מוזר. ראשית הדגל של אימפריית האינקה שמתנוסס בגאווה בכיכר המרכזית, דגל יפה מאד שמורכב מכל צבעי הקשת בפסים בזה אחר זה (אכן מתנוסס בגאווה...), ושנית מטח יריות שנשמע מדי בוקר בבוקרו בעיר מסיבה לא ברורה, לאחר מספר בירורים הסתבר שתושבי העיר כל כך רגילים אליו שהם מכחישים לחלוטין את קיומו. לאחר שהתרגלנו לסגנון הבנייה הייחודי של העיר (שעיקרו אבנים במשקל 3 טון שמונחות במדרונות בזווית של 67 מעלות בצל), לאופנועי הנפץ השועטים במדרונות כאשר הם עמוסים במיכלי דלק בנפח 2 גלון מכל צד של האופנוע (ולצורך העניין, גם קדימה ואחורה נחשבים לצדדים) ולהתעלקות הבלתי פוסקת של הפרואנים דוברי העברית השוטפת (¨אחי, אחי, רוצה סמין, רוצה סמין?¨), המשכנו בדרכנו היישר לאתרי העתיקות הידועים האופפים את העיר מכל כיוון. המשותף לכל האתרים החשובים בקוסקו הוא שכולם נמצאים בעמק שנקרא בעברית העמק הסודי, שזה תרגום ישראלי ישיר לביטוי אל ואלליי סאגראדו בספרדית או דה סקרד וואליי באנגלית, שזה כמובן העמק הקדוש, כי בו נמצאים האתרים הקדושים. זה מדהים שניתן למצוא הרבה מאד ישראלים שמנסים למצוא טיולים לעמק הסודי אבל נכשלים כי הוא סודי, כמו הבית של הדרדסים, ולכן הוא לא מופיע בלונלי פלאנט שלהם, רק העמק הקדוש המעפן הזה... בכל מקרה, יצאנו לעמק הקדוש והסודי הזה. יש דרך קלה ביותר לזהות את אתרי העתיקות של האיזור, אתה פשוט הולך לך ברחבי ההרים שמקיפים את העיר עד שלפתע אתה רואה עדר של זקנות פרואניות מוקפות בצעיפי אלפקות, שטיחי אלפקות, סוודרי אלפקות, גללי אלפקות ושאר מוצרי לוואי של אלפקות. זהו הסימן שהגעת (שוב) לאחד מהאתרים כמו סאקסייוואמאן (בקצ'וואה: העיט המרוצה והשבע), או ק'נקו (בקצ'וואה: הויקוניה השמחה בחלקה) או טורמולקיווי (בקצ'וואה: האתר שהמצאנו כדי לשים את שאר הסבתות הפרואניות). האתרים אכן מאד מרשימים והכל כפי שניתן לראות בתמונות, באמת חבל להרחיב. רק שווה להמליץ בכל לשון של המלצה לכל מי שעולה בגורלו להגיע במקרה לפיסאק: לא לקחת את האוטובוס חזרה! מעולם לא ראיתם אוטובוס צפוף עד שראיתם חמישים פרואנים נדחקים למיניבוס של עשרים מושבים. הכרטיסן, אגב, נשאר מחוץ לאוטובוס כשהוא נתלה על החור שנקרא ¨דלת¨ ומחזיק בכל הכוח. ודור מוסיף: ¨ראיתי כבר עשרים ושלושה פלסטינים יורדים מטויוטה, אבל את זה עוד לא ראיתי, וואללה, ממש חבל שאין לי פה אזיקונים...¨, כל אחד והנוסטלגיה שלו, הוא לא מאשים אותי כשאני מתרפק על ביטים.

על כל פנים, שבנו לקוסקו אך ורק כדי לחטוף קלקול קיבה שהשבית אותנו לכמעט שבועיים, אולם למרות זאת לא הססנו (במיוחד לאור הסכום הבלתי מבוטל שכבר שילמנוהו מראש) ויצאנו חדורי עזוז וכאב בטן לאטרקציה המרכזית של פרו: המאצ'ו פיצ'ו. כדי להגיע אל העיר אשר הרים סביב לה לוקחים רכבת שיוצאת ממרכז קוסקו, אשר גם היא עיר אשר הרים סביב לה. אם רכבת יוצאת מקוסקו למאצ'ו פיצ'ו במהירות ממוצעת של ארבעים קילומטר לשעה כמה זמן ייקח לה לעבור מרחק של שמונים קילומטר? ההגיון הפרואני נכנס להילוך שלישי ונחנק לפתע בצד הדרך. כי רכבת, כידוע, לא יכולה לעלות למעלה על ההר, נכון? יש הרבה דרכים לעבור את ההר, מהצד, דרך מחילה, זהו. לא. זה לא מתאים לראש הפרואני. מה שמתאים לו מאד זה דווקא לעלות בזיגזגים על צלע ההר, וכך ניתן לגמוע מרחק של עשרה קילומטר בשעה וארבעים דקות, קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, קדימה... אחורה... בדרך חזרה למטה כבר היינו חכמים יותר, ירדנו תחנה קודם ולקחנו את האוטובוס שעושה את אותה הדרך בעשרים דקות... למאצ'ו פיצ'ו הגענו לבסוף והתחלנו לטפס במדרגות האבן שבנויות למטיילים הותיקים והחזקים, בגילאי הזהב המתקדמים. עם זאת, קלקול הקיבה היה חזק מאיתנו ואחרי כחצי שעה של בהייה בלתי מפוקסת במבני הלבנים הודעתי לדור שאני את הטיול הזה סיימתי ואני חוזר להקיא את נשמתי בשירותים, והוא יכול לעשות מה שבא לו. הוא כמובן בחר להמשיך עוד עשר דקות ואז הצטרף בששון ובשמחה להילולה שכבר הייתה בשלביה המאוחרים בשירותים שבפאתי האתר. החלטנו לא להתגרות יותר בגורל וישבנו לנו לנוח על ספסל בעיירה שהוקמה למרגלות המאצ'ו פיצ'ו. וההתרגעות עברה ללא כל אירועים מיוחדים למעט ילד פרואני שרץ ברחוב עד שלפתע ראה אותי, התקרב אליי, אמר שלום יפה, ואז משך את שערות הידיים שלי בעניין רב, סובב אותן, התעסק איתן, וברח. ניחא, אבל זה קרה פעמיים במשך השעה שישבנו שם. אכן, מאד מעניין, השערות על הידיים שלי...

ובכן, שוב חזרנו לקוסקו, ולאחר שהרגשנו מעט טוב יותר חיפשנו לנו תעסוקה, שמענו על הישראלים שנהרגו באוסטרליה בראפטינג ואמרנו: ¨וואי, נשמע מגניב¨. אז פנינו לרובע היהודי של קוסקו, התחמקנו מכל מוכרי הפלאפל, המלאווח, הג'חנון, הפטוט, הסמים, הכובעים המטופשים, אחי, אחי, ונכנסו אל הבית של פיסטוק. הבית של פיסטוק הוא כמובן מעוז הישראליות של קוסקו ומכיל את הסוכנות המשתלמת ביותר, עם זה אי אפשר להתווכח, וכמו כן הופעות של יצפאן, שידורים חיים של גלגל¨צ, ושלל טיפוסים ישראלים כיד הדמיון הטובה עליכם. על הקיר שלט גדול: ¨טיול שלך - תעשה מה שכולם עושים¨. אז הזמנו את הטיול, פגשנו את עמוס מהטירונות, שאלנו את אחד החבר'ה הישראלים שהרגע שילם 15 שקל כל אינטרנט כמה הוא עולה לשעה (¨וואלה, אין לי מושג, אחי¨), והכנו את עצמנו לחוויה המתקנת של מחר - ראפטינג אה-לה נהר הירדן. באופן מפתיע היה דווקא ממש בסדר, החבר'ה איתנו בצמיג היו ממש נחמדים והטעות היחידה שעשינו הייתה להאמין למדריך המנוסה והמקצועי כשהוא אמר לנו שעכשיו זה שלב שבו מי שרוצה יכול לקפוץ לשחות במים. שמעו נא, לשחות אני יודע מאז כיתה ב'2, אבל כל קשר בין התנועות המוכרות לי לבין הניסיון המטורף לשמור את הראש מעל המים כשאני מתמודד עם זרם ברמת שתיים פלוס וסלעים משוננים שזזים ימינה ושמאלה בנהר כדי למצוא אותי ולתת לי זבנגים בישבן, כל קשר כזה הוא מקרי בהחלט. למזלנו הרב, נשארנו באופן כלשהו בחיים (הכוונה לי, לדור ולעמית, השלושה המטורפים היחידים מתוך ארבעים האנשים שעשו ראפטינג שחשבו שזה איכשהו הגיוני לקפוץ פתאום מהסירה הבטוחה והשלווה לתוך החיה הגועשת שהמתינה לנו בין הסלעים), אם כי חטפנו צינון קל מהמים הקרירים משהו. לאלון וגולדי וכל מי שמגיע, ראפטינג - בהחלט כן, באדי ראפטינג - לא, תיקחו פטיש, ותדפקו אותו בראש מספר פעמים תוך שאתם מצמידים בקבוק 3 ליטר לפה, תקבלו את אותו אפקט.

עד עכשיו התעלמתי מזה, אבל קוסקו היא עיר בילויים ומסיבות פרועות. בכל יום ובכל שעה שאתה עובר מישהו מציע לך משקה חינם והאפי האוור מטורף אם רק תסכים להיכנס לחמש דקות למועדון שלו. אולם, לפני שעוד הספקנו לזוז, כבר הספיקה בעלת המלון להזהיר אותנו מפני פרואניות צעירות שמתלבשות יפה ומנסות לפתות תיירים צעירים כמונו, לקחת אותן לחדר שלהם כדי לשכב עימם, לסמם אותם ואז לגנוב מהם את כל רכושם. לא נבהלנו, ומייד יצאנו לחפש את אותן הבחורות במועדון החביב עלינו, המאמא אפריקה (להבדיל אלפי הבדלות מהמאמא אמריקה, ומהמאמא אמריקה הסניף שממול). כשהגענו היה נדמה לנו שאיתרנו זוג פרואניות שכאלה יושבות מאחורינו, והמלצרית איששה את חשדותינו כשהיא הודיעה לנו לא להתקרב לבחורות ההן, בטענה שהן צי'קאס מאלאס, בחורות רעות. היא לא ידעה עם מי יש לה עסק, מייד עברנו לכורסאות מאחורה והזמנו את הגברות הנכבדות לכוס משקה, תוך פיתוח שיחה ערה. זו מחד היא ברמנית ואילו השנייה מאידך היא די-ג'יית (סיפור הכיסוי העלוב ביותר ששמעתי, היא לא הכירה אפילו את פינק פלויד...), שתיהן בנות עשרים ושתיים (לא הייתי נותן להן יותר משמונה עשרה במקרה הטוב) ואוהבות גלישה, עגבניות וללמוד באוניברסיטה (האוניברסיטה המאד ידועה שבקוסקו, בה לומדות כל הפרחות שמסתובבות חצי ערומות במועדונים). אחרי ששוחחנו מעט, ושתינו מעט, העניינים התחילו להתחמם, כלומר, הבחורות עזבו לחלוטין. מסתבר שגם לזונות פרואניות יש איזשהם סטנדרטים לקליינטים שלהן, ואנחנו כנראה לא עומדים בהם. ובפרפראזה שדור מקבל את כל הזכויות עליה: ¨שרמוטה פרואנית, מכיר אותך היטב, מכיר אותך היטב¨. אגב, אין צורך לדאוג כי היינו כל כך שתויים שלא שמנו לב בכלל שהן הלכו, ככה זה ששותים שני וודקה רדבול בפחות משלושים שקל, חוזרים לפעמים קצת מסובבים. לרקורד - אמא ואבא, שתיתי רק מיץ ענבים. ובכן, המשכנו עוד מספר ימים בעיר, מסתובבים לנו בכל הפאבים הכי שווים, תמיד עם גליל נייר טואלט בכיס האחד ואם אנד אם כחול בכיס השני, אף פגשנו מספר אירופאים ואירופאיות, חביבים וחביבות, בהתאמה.

ולבסוף לקחנו את האוטובוס מקוסקו לנאסקה. בחרנו את האוטובוס של הארבע עשרה שעות פלוס שירותים ולא את זה של השמונה עשרה שעות מינוס שירותים, בדיעבד בחירה נבונה ביותר. ומדוע? שכן מסתבר שהטיול החביב קוסקו-נאסקה הוא הנסיעה הנוראית ביותר ששנינו עברנו אי פעם בחיים. כן, הרבה הרבה יותר גרוע מהרכבת בין ויאסון לאויוני, הזכורה לשמצה מהמייל הקודם. תדמיינו לעצמכם ספינת פיראטים מהלונה פארק. אבל עם סיבובים חדים כמו של רכבת שדים. בכבישים הרריים בגובה שלא היה מבייש שלושה קילומטרים. ועכשיו תדמיינו את זה במשך 14 שעות שבהם אתם כביכול הייתם אמורים לישון בשלווה ובנחת. והכל בתוספת חיננית של ארבעים פרואנים מסריחים לעילא, ואחד סטייק אלפקה טרי שנח לו בכיף בקיבתכם (עד להודעה חדשה). כל המטיילים בדרום אמריקה - ראו הוזהרתם.

נאסקה, לעומת זאת, היא עיר מהמופלאות. צדק פון דניקן שהילל אותה ואת קוויה הידועים בצורותיהם המוזרות. ותקצר היריעה להכיל את הקורות אותנו שם בנאסקה, טיסות מטורפות בגובה פני היבשה, בתי קברות שדודים ופזורים לאורך ולרוחב המדבר, ינשופים פרואנים אידיוטים שהחליטו שהם שפני סלע (כלומר, בונים מחילות ורובצים במהלך הצהריים על תלוליות בחיפוש אחר שועלים להסתתר מהם), סדנת קרמיקה מזויפת, מכרה זהב עירוני וכורה בדימוס ששר שירים של הביטלס תוך ערבוב סדר השורות והמנגינות. אכן, ייסטרדיי, איים נוט האלף דה מאן איי יוסד טו בי...
ולבסוף, כשנמאס, נסענו הלאה והפעם לפיסקו. בירת הפיסקו סאור (משקה ידוע בעולם כולו, לבקש בלי ביצה, כי ביצה זה איכס וזה גם סלמונלה). בפיסקו, הקרויה גם גלפגוס לעניים, אין כלום חוץ מחיות שאפשר לראות בשמורה הקרובה. אז זה מה שעשינו. ראינו אריות ים, שקנאים, כלבי ים, דולפינים (פחות או יותר, מישהו אחר אמר שהוא ראה), שלל ציפורים, פינגווינים, וזאבי ים. עכשיו, כמו שחשדתי ובדקתי כעת בגוגל, זאב הים הוא גם ספר של ג'ק לונדון, וגם משחק מחשב ידוע, אבל בייחוד הוא דג. דג, ולא אריה ים צעיר כפי שטען המדריך המטורף שלנו, שמישהו יתקן אותי אם אני טועה. לא בנוגע למדריך חלילה, כי הוא באמת היה מטורף. הוא התחיל את היום שלו בלקחת סרדין מהימאי הקרוב, וללקק לו את הגב (של הסרדין, לא של הימאי, אם כי לא ברור מה יותר שפוי), ואז לתת לו ביס ולזרוק את כל השאר לים. אחר כך הוא קשקש באנגלית בלתי-מובנת לחלוטין וזרק לחלל האוויר שלל סטטיסטיקות שהורכבו מהרבה מאד מספרים עוקבים ברצף. למשל, ידעתם שלאריה הים יש לא שניים-שלושה ילדים, כי אם ארבעה, חמישה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה ילדים? לא ידעתם את זה? כי הוא ידע. ומה שהוא עוד ידע זה לעשות קולות של אריות ים. כלומר, אריות ים לא עושים את הקולות האלה. רק הוא עושה אותם בזמן שהם (האריות) מעיפים עליו מבטים מלאי תמהון והשתוממות, מדוע האדם הזה מוחה כפיים ומשמיע קולות גיהוק קולניים שכאלו? בני האדם וטקסי החיזור המוזרים שלהם, כפי הנראה. אני מקווה שאני אצליח להעלות את התמונה של היצור הביזארי הזה גם לאתר בקרוב.

זהו, במאכל השבוע זוכה כמובן הסביצ'ה הפרואני שזה אוסף של פירות ים ודגים חיים שכל מה שעושים להם זה להטביע אותם במלא לימון. בטיול הזה הסתבר לפתע שיש לי אלרגיה מאד מוזרה לפירות הדר (תמיד חשבתי שלכולם יש את זה, דור הבהיר לי שחד משמעית לא). אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני אוכל פירות הדר, אני מזיע. אני יצאתי ממנה אחת של סביצ'ה כמו אחרי 3000 מטר ריצת מכשולים, ודור כולו: ¨כמה מרענן, כמה מרענן, אני כה אוהב סביצ'ה ולעד אוכל עוד ועוד סביצ'ה¨. אז שיהיה לו לבריאות, אבל מי שכמוני מסתכל על פומלה בתור אתגר, מוזמן להימנע מהעסק.

 


 

וזהו, ביי,
אסף.
נכתב על ידי Assaf Romm , 17/6/2005 20:45  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Travelling Riverside Blues



אהלן וברוכים הבאים לכל המצטרפים החדשים לרשימת התפוצה,
אז כצפוי עסקינן היום בחג המצות שחווינו כולנו השנה כבכל שנה. כבכל שנה? לא בדיוק. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אין אנו עושין סדר בבית חב¨ד בבואנוס איירס. הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו ישראלים שמנסים לתחמן את דרכם לסדר של בית חב¨ד בבואנוס איירס בלי לשלם את עשרים הפזו (רחמנא ליצלן) הדרושים לפי חוק. גם אנחנו, אבל רק בגלל שהגענו ביום שבת והסתבר (לא באופן מפתיע) שלא מוכרים כרטיסים ביום שבת. אז קפצנו בכל זאת לנסות את מזלנו ברובע רקולטה הידוע כבר לטובה בשל גדולי האומה שנקברו בו בבית הקברות המפורסם. או כמו שאומר הציטוט: ¨אחותי, את לא מאמינה, שייאו, זה הקבר של אוויטה, את יודעת מי היא הייתה בכלל, היא הייתה מה זה מפורסמת, איזה ראש ממשלה או משהו, היא גם שרה את השיר הזה בסרט, איך לא ראית, וואי, איזו מעפנה את¨. ובכן, אחרי תפילה קצרה ומשמחת (הורה זה תמיד כיף חיים) פנינו לאולם האירועים ומפאת חוסר מקום הציעו לנו להצטרף לסדר של המקומיים ולא של הישראלים, למרות שהוא בספרדית. כמובן שקפצנו על המציאה בידיים פתוחות כשהמחשבה על סדר אותנטי עם מקומיים חמים עדיף עשרות מונים על סדר המוני עם ישראלים שעל טבעם כבר עמדנו ברצפשן של האולם. יש סיכוי שגם קצת רצינו להראות ליהודים האלה בגולה מאיפה משתין הראש של הדג ובאיזה קצב הכתבה אנחנו מביאים את ההגדה.
רבותיי, אוי לנו כי כך נפלנו, הגויים חכמים מאיתנו וערמומיים עד מאד. ראשית הושיבונו בשולחן עגול ומלא אושפיזין ואושפיזות דוברי שלל שפות: ספרדית, אנגלית, עברית, צרפתית, יידיש ומלמולית. הכרות קצרה הפיקה את המסקנה שכנגד שבעה אושיפיזינים דיברה התורה: אחת קשקשנית שצבעה כצבע העגבנייה, אחת חכמה וזקנה שהעירה לגברת עגבנייה שצבעה הוא כצבע העגבנייה מה שגרר את התגובה השנונה ש-¨צבע העגבנייה הוא כמו הצבע שלי¨, תגובה שגררה צחוק היסטרי בשולחן בייחוד מכיוונו של ז'אן ז'ק הצרפתי המשוגע שישב מולנו ולא הפסיק לצחקק כל הסדר בקולי קולות ולספר סיפורים חסרי טעם וחסרי ריח (וזאת בניגוד לאתרוג), כל זאת לפני שהוא שתה בששון רב כוסות יין ארגנטינאי מהולות במיץ ענבים. התנהגותו הבלתי נסלחת של הצרפתי עוררה את זעמם הן של מלמלני, זקן חצי משותק ועצבני ביותר שהבהיר את רצונותיו במלמולים בחצי פה בספרדית (לא אשמתו, כי החצי השני באמת היה משותק) ובדפיקות פתאומיות ומפחידות על השולחן, והן של קרואלה דה ויל לבית כהן. קרואלה המכשפתית צעקה כל הזמן על כולם ועל המלצרים ועל הרב ועל הסכו¨ם ועל הגפילטע-פיש, היה מפחיד, היא גם רצחה 101 כלבים בצבע סגול מזעזע עם נוצות כדי להכין את התלבושת ההגיונית וההולמת שלה לסדר פסח. וכיוון שאמרנו שבעה, נציין כי היו גם בנוסף שתי בחורות שאינן יודעות לשאול, וכנ¨ל אינן יודעות לענות או לצחוק או להזיז שום שריר בפנים שיעיד איכשהו שהן אכן חיות...
בקיצור, סדר הפסח החל כהלכתו ובשעה שמונה בערך קדשנו ורחצנו, אך לא לפני נאום קצר בספרדית מטובלת בצעקות פתאומיות של "משה", "השם" או "אחשוורוש" מפי סגן הרב שרצה להפגין את כוחו בהנהגת הקהילה. עברנו ביעף על המשך ההגדה וכבר בשעה רבע לשתים עשרה הגענו לחלק הקרוי "שולחן עורך". נכנענו וברחנו כלאחר כבוד בשעה שתים עשרה וחצי שבה הודיעו שבעוד רבע שעה יוגש הקינוח. אכן חוויה חד-פעמית ביותר ומומלצת בחום לכל מיני אנשים כמו רן אלגיסר (שיואו, איזה פלאשבק, מי זה בכלל?).
ובכן, היינו חייבים להתנער מהרושם הנוראי שעשה עלינו סדר הפסח ולכן אחרי שינה קלה של 12 שעות ומעלה הספיקונו להגיע למסעדה מקומית נחמדה של "אכול כפי יכולתך", מנהג נפוץ פה, ולאכול מלוא הפה אוכל סיני וצלחת גדושה של פירות ים מוקפצים וגלידות ופירות העונה והכל במחיר המשעשע של 14 פזו לנפש, שזה פחות או יותר 20 ש"חים חדשים, הידד לקיבה מלאה, ובוז סתמי לפסטל תפוחי האדמה של הדוסים של בית חב"ד.

אחרי כל האוכל רצינו קצת מנוחה ושלווה, ולכן פנינו שוב לכיוון פרברי העוני המסכנים של בואנוס איירס לצפות במשחק כדורגל של קבוצות הצמרת של העולם החופשי מצנרת רצינית. בוקה ג'וניורס (יש להגות: ז'וניורס) מול אבנידה קולון. יצא שוויון אחת. במהלך היציאה שמענו את השיחה המעניינת הבאה (רק טל ויונתן יבינו את הקטע הבא אני מצטער):
אוהד ראשון: ¿que sace?
אוהד שני: uno uno.
אוהד ראשון: ah, si, teko.
אוהד שני: si, tishbi va a contester las preguntas y problemas

בכל מקרה, אחרי המשחק הלכנו לעשות צניחה חופשית, התחלקנו לשתי קבוצות שאחת קפצה מהמטוס והשנייה נשארה בחדר במלון וסיימה כבר לפני שבוע את הספר של גבריאל גרסיה מרקז בספרדית. אתם פשוט תצטרכו לנחש באיזו קבוצה דור היה ובאיזו אני הייתי. ואז נסענו צפונה לכיוון מפגש הגבולות ארגנטינה-ברזיל-עוד-ארץ-לא-משנה, שם נמצאים מפלי האיגואזו המפורסמים. התמונות מדברות בעד עצמן, אולם על מנת לסבר את האוזן נוסיף שבתמונות לא ניתן לראות את הטרמפ שלקחנו עם המשטרה הצבאית הברזילאית ממעבר הגבול עד לאיגואזו, לא ניתן לראות את הבחורה הישראלית המעצבנת שנדבקה אלינו ולא הוסיפה כלום מכיוון שהיא הייתה גם לא מקורית וגם לא מוצלחת מבחינה ויזואלית, לא ניתן לראות את הרקונים שהסתובבו חופשי בשטח במטרה למצוא תינוק ארגנטינאי פנוי ולנשוך אותו וכמובן שלא ניתן לראות כמה נרטבנו כשהסירה שלקחנו נכנסה מתחת לאחד המפלים ואיך התייבשנו אחר כך בשמש הקופחת והמפתיעה של סוף אפריל באי הייעודי שאכן משמש אך ורק למטרה זו.

 

Menu del Dia


אז המאכל הפעם נקרא לוקרו והוא מאכל ארגנטינאי מקורי שהתפתיתי להזמין באחת מהפעמים כי היה כתוב: תבשיל מעורר ומרגיע של תירס, תפוחי אדמה, עוף ובשר. בספרדית זה נשמע יותר טוב. זה היה טעות כפי שניתן לראות בתמונות. לעולם אל תזמינו לוקרו, לא משנה כמה ישלמו לכם. איכס. זה עדיין מגעיל אותי למרות שזה היה לפני יותר משבוע. פשוט איכס נקי בקערה.

 

זהו נגמר לבינתיים בגלל שהאינטרנט פה ממש רועש ולא מאפשר לי לחשוב בצורה הגיונית (ניתן גם לראות את ההבדל בין תחילת המכתב לסופו, זה ההבדל שבין אינטרנט טוב ורגוע לאינטרנט עם מאוורר שעושה צל משתנה על המסך וילדים שצורחים מוזיקת פופ עדכנית), הנה הקישור לתמונות החדשות: 


 

בקרוב מגיעים לפרו ובוליביה, אולי זה מה שיעצור סוף סוף את בולמוס התכתובת הבלתי נשלט הזה.
להתראות
אסף 

נכתב על ידי Assaf Romm , 17/6/2005 19:37  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  Assaf Romm

בן: 37




705
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAssaf Romm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Assaf Romm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ