לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 42

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2004    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2004

הרצל מתהפך בקברו


 

אני חייב להודות, שלמרות אהבתי לכדורגל, זה זמן רב שאינני פוקד את המגרשים. הגיחה האחרונה שלי היתה לפני קצת יותר משנה באיצטדיון רמת-גן במעמד חצי גמר גביע המדינה שם ראיתי את מכבי ת"א מושפלת מול הפועל ר"ג ואת מכבי חיפה מקבלת בראש מהפועל ב"ש.

כל מי שקצת מתעניין בכדורגל ישראלי (למה אני שומע רק הד?) יודע שלא צריך יותר מדי סיבות לא ללכת למגרשים - אותן אורוות ומכלאות בקר המכונות פה בטעות "איצטדיונים" - אבל הסיבה האמיתית אינה המיתקנים וגם לא רמת הכדורגל. זה מה יש ועם זה ננצח. לא, הסיבה האמיתית היא הקהל. וכאשר הקהל הוא גרוע, אין זה משנה אם האיצטדיון הוא הכי חדיש בעולם ומשוחק בו הכדורגל המשובח ביותר.
ברור שלראות את המשחק (הגרוע) מתוך יציעים שנראים כמו מתקן כליאה של השב"כ אינה חוויה מרנינה, אבל עדיין יש בישראל כמה מתקנים נחמדים, ואם יודעים להמנע מהמכלאה בבאר-שבע, מ"הקופסה" בנתניה ומה...משהו (אין מלה מספיק חריפה בשביל זה) בפתח-תקווה, אפשר להסתדר. רק הקהל, הקהל...

נקודת השבר שלי ביחס לחיית הבר המכונה בלטינית חופשית "אוהדוס ישראליקוס ממוצעוס" ארעה לפני כמה שנים עת הלכתי למשחק כדורגל בליגה הלאומית דאז (כלומר, ליגת העל. ליגת העל-הפנים יותר מתאים), באצטדיון העירוני המשובח (באמת) בהרצליה בין מכבי המקומית, כמו שאומרים שדרי הרדיו, לבין נציגת הכרמל.
כמו אזרח טוב נעמדתי בתור לכרטיסים. (פה אני מבקש מהקוראים שלא היו מימיהם בפנינה ההרצליינית לאמץ טיפה את דמיונם כי התאור הבא הולך להיות מעט מסובך). ישנן 2 קופות בהרצליה. כלומר מבנה אחד עם שני חלונות למכירת כרטיסים. בין החלונות מפרידה גדר נמוכה, ומול כל חלון ישנם שני נתיבים תחומים בגדר, אחד לכניסה ואחד ליציאה. כלומר, עומדים בתור בנתיב אחד, רוכשים את הכרטיסים (במחיר מופקע, כמובן), פונים לאחור ויוצאים בנתיב השני. כאשר התנועה מתבצעת בצורת האות "ח". מובן?


האיצטדיון בהרצליה כפי שהוא צריך להיות. בלי קהל.

כך או כך, נעמדתי לי בתור והמתנתי בסבלנות. התור התקדם בצורה רגועה ובלי דחיפות וכבר הגעתי למקום השביעי או השמיני כשלפתע שמתי לב שהתור לא מתקדם יותר. בנוסף, גם נהיה צפוף במיוחד מסביבי והתחלתי לחוש מצוקה מסויימת. בחינה מהירה של הנעשה הבהירה לי מיד מה קרה: הסתבר שכמה נציגים מובחרים של עם-הסגולה החליטו שנתיב-היציאה הוא פשוט נתיב גישה נוסף ויצרו שם תור בלתי-לגאלי. כיוון שמדובר היה ביהודים שאינם רק חכמים אלא גם חזקים וברוטאליים הם הצליחו להדחק לעבר הקופה ולמנוע מהעומדים בתור הלגיטימי להגיע לקופה. הדבר הגיע לידי כך שכמה מאנשי התור הלגיטימי החלו עוברים מבעד לגדר אל ה"תור" החדש. כמובן שמהר מאד התפתחה מהומה: דחיפות, מרפקים, צעקות. האנשים בתור שלי ניסו להסביר לברברים מהצד השני שהם פשוט לא עומדים במקום הנכון, אבל אלה מצידם לא התכוונו לוותר על המקום הטוב שהשיגו וללכת לסוף התור.

אני, שידוע בדרך כלל בקור הרוח שלי, עמדתי בשקט, שמרתי על איפוק וספגתי את הדחיפות בשלוות-נפש ככל הניתן. ...ואז החל בלאגן של ממש: דחיפות, אנשים נמחצו אל הגדרות וילדים נרמסו. ממש לפני איבד אדם מבוגר את שיווי משקלו והחל צולל אל בין האנשים תוך שהוא צועק באימה. בשלב הזה איבדתי את שלוותי המפורסמת, אימצתי את כוחותיי האדירים, אחזתי בזרועו של האיש ומשכתי אותו חזרה, פתחתי את הג'ורה שלי והתחלתי לצעוק שאנשים נמחצים פה, יא משוגעים. או-אז התחלתי לפלס דרכי בקהל תוך שאני מנצל את מימדי הכבירים (187 ס"מ של שרירים משתרגים) וכוחי המדהים (טוב טוב, מספיק) כדי להחלץ מהצבת האנושית.

מתנשף הגעתי לחוף מבטחים. נגשתי לשוטר-הרוכב שעמד ליד והביט באדישות במתרחש וניסיתי להביא אותו לפעולה שתפסיק את הברדק. השוטר לא הגיב, סובב את הסוס (ששחרר בהזדמנות חגיגית זו כמה גללים טריים) והתקרב אל המהומה. לא ברור לי מה עבר בראשו. כנראה חשב שנוכחותו וחזותו הקאובויית תגרום לאינדיאנים לחדול מיד מדחיפותיהם וצעקותיהם. מישהו ניסה להסביר לו את הבעייה. הוא ניגש לכיוון ראש התור והודיע לאנשים שעמדו שם לפנות את נתיב-היציאה, הם כמובן הגיבו בצעקות והתעלמו מבקשתו. השוטר החליט כנראה שהוא עשה את שלו, פנה והלך לו רכוב על סוסו לעבר השקיעה.

בשלב זה התחלתי לחפש את הספסרים. מצאתי איש אחד עם מנוי אב-ובן שהגיע ללא הבן שלו וחיפש מישהו שיכנס איתו תמורת 50 שקל. מיד התלוויתי אליו (ליציע הכבוד!) והשארתי מאחוריי את שדה הקרב הרוחש. אין לי מושג איך נגמר שם הסיפור, מן הסתם לא היו נפגעים אחרת הייתי קורא על כך בעיתון (פה המקום לציין שהאירוע לא הוזכר במוספי הספורט, אבל מה אפשר לצפות? הרי העיתונאים נכנסים ישירות ליציע-העיתונאים ולא נדרשים לעמוד בתור כמו שאר העמך) אבל אני החלטתי שלמגרשים אני לא מגיע יותר. הספיק לי.

נ.ב. וגם לא להפגנות פוליטיות. או בכלל.


נכתב על ידי , 11/7/2004 10:49   בקטגוריות בנאות דשא ירביצני  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ